לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב
מה זו דרגה רוחנית גבוהה, ואיך היא מרגישה?
התשובה הראשונה בפרק מפתיעה בכך שהיא לא מופשטת בכלל. הכוונה היא לחוות את האלוקים כמו שאדם חווה אדם אחר שיושב מולו. בצורה פשוטה, בלי שהיא משתמעת לשתי פנים.
בזמן שאדם ראוי, הוא חווה את האלוקים בצורה מאוד עוצמתית ומהירה. וזה נותן תענוג אדיר לאדם.
ויש לזה מפה. באופן כללי יש 125 מדרגות כאלה, מלמטה למעלה. ככל שאדם מזוכך יותר, ההרגשות שלו גדולות יותר, עד שהוא נעשה מואר כולו ומחובר לגמרי.
ומה זה אומר בפועל: אדם מרגיש את האלוקים בכל דבר, בכל עץ ובכל שיח ובכל אדם. מבחוץ אף אחד לא רואה עליו שום דבר. מבפנים הוא מואר באור גדול.
וההשוואה שהוא עושה בעצמו
ההשוואה שהרב גוטליב בוחר לא צפויה מפיו של רב, והיא עושה את העבודה:
אנשים עושים את זה על ידי סמים פסיכדליים משני תודעה, ומגיעים לכל מיני הרפתקאות תודעתיות. היהדות מכוונת לזה, אבל בלי שום חומרים, אלא רק על ידי עבודה עצמית.
שחר מחדד את הנקודה: זו חוויה שכשאדם נמצא בה, הוא יודע שהוא נמצא בה. זה לא דמיונות.
למה הרוחניות היהודית יבשה בכוונה?
וכאן מגיעה אמירה שקשה לצפות אותה מרב. התורה והמצוות עצמן, מצד הטבע הרגיל, אינן מהנות בכלל.
בגשמיות, אומר הרב גוטליב, כל דבר נותן הנאה: ביס במגנום נותן הנאה חושנית. קריירה נותנת הנאה. תואר ראשון, תואר שני, כסף, מעמד. אבל אתה מניח תפילין ואתה לא נהנה בכלל.
היהדות עצמה יבשה לחלוטין. והאלוקים עשה את זה בכוונה, בכדי שאנחנו נוכרח לחפש אותו ולהשתנות.
וזה לא כישלון של המערכת אלא התכנון שלה. אם המצוות היו מהנות מעצמן, אף אחד לא היה מחפש את מה שמעבר להן. היובש הוא מה שדוחף לחיפוש.
ומה קורה כשמגיעים: באותה מדרגה, אדם מרגיש בכל מצווה אור גדול מאוד ומשמעות עצומה, באותה פעולה בדיוק שקודם לא נתנה לו כלום.
מה מכין את התודעה לחוויה הזאת?
לשאלה הזאת יש תשובה אחת בפרק, והיא חוזרת בכל חלק שלו. המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם. זו אמת המידה היחידה.
או במילה אחת שהרב גוטליב מציע במקומה: אהבה. ובאופן מדויק יותר, אהבת הזולת.
והוא מפרק את המושג הזה לרכיבים, כי הוא רחב מכפי שהוא נשמע. הוא כולל גם אמונה, כי אהבה היא מושג לבבי ואמונה שייכת יותר לשכל. הוא כולל מוכנות לעזור ולמסור נפש בשביל השני. והוא כולל ענווה.
ככל שאדם מזדכך יותר, הוא חי פחות לעצמו ויותר לאחרים. ואז הוא מתחיל להרגיש את האלוקים, והיהדות מקבלת אצלו את המשמעות שלה. אין קיצור דרך אחר, ואין מדד אחר.
למה אהבה טבעית היא בעצם יחסי מסחר?
שחר לא נותן לרעיון לעבור בקלות ושואל אם זה לא סיסמאות. האם אדם באמת יכול להסיר את האגו, או שהחוכמה היא לאזן בין הדאגה לעצמי לדאגה לזולת.
התשובה מפתיעה בכיוון ההפוך מהצפוי. הרב גוטליב מסכים שאהבה מצד הטבע היא בלתי אפשרית.
נבראנו עם אהבה לעצמנו. אנחנו מכונות שזקוקות להנאה ולתענוג להפעלה של עצמן, ובלי הנאה ותענוג אנחנו לא מסוגלים לחיות.
ומה זה עושה למה שאנחנו קוראים לו אהבה
הוא לוקח את זה לזוגיות. אדם מתאהב, כלומר היא מוצאת חן בעיניו פיזית ונפשית, יש כימיה, הם מתחברים. אבל כל זה אומר שהיא מספקת לו הנאות.
הוא אוהב את מה שהיא נותנת לו, והיא אוהבת את מה שהוא מספק לה. המסחר הזה הוא דבר לא בטוח.
ומכאן הוא ממשיך לשתי מסקנות לא נוחות. הראשונה: כשהמסחר מפסיק לעבוד, הקשר יכול לגלוש גם לפסים אלימים, כי היא לא סיפקה את הסחורה שהוא חשב שיקבל. והשנייה: זו הסיבה שרף הגירושין עולה, ושהרבה אנשים בכלל לא מתחתנים ומעדיפים שהכול יישאר פתוח.
ולעומת זאת, הוא אומר, מי שאוהב באהבה אמיתית שאין בה אינטרסים לא יכול לרדת ממנה לאלימות, לא מילולית ולא פיזית. פשוט אין לזה לאן ליפול.
אהבה היא נס, ולכן היא נקראת יציאת מצרים
אם אהבה בלתי אפשרית מצד הטבע, איך בכלל מגיעים אליה. התשובה של הרב גוטליב היא שלא מגיעים אליה בכוחות עצמנו.
אהבה זה נס. זה בלתי אפשרי מצד היכולת הטבעית שלנו לאהוב. אנחנו לא מסוגלים.
לפי התפיסה הזאת, התורה והמצוות הם המכשירים שדרכם מתרגלים אהבת הזולת: במעשה, בדיבור, במחשבה ובלב. והתרגולים האלה אמורים להמשיך אור מתוך התת מודע וליצור את הנס הזה.
ולמה דווקא יציאת מצרים
וכאן הוא נותן את הפרט שמסביר למה הנושא הזה מרכזי כל כך במסורת. יציאת מצרים מוזכרת בתורה חמישים פעם, וזה בא לומר שהיא מרכז כל היהדות.
אבל מצרים כאן איננה גיאוגרפיה. היא היציאה מהעולם הצר והאגואיסטי של האדם. וזו אותה יציאה בדיוק, כל פעם מחדש.
ההגדרה שהוא נותן לאהבה שאליה מכוונים היא מדויקת וקשה: מצב שבו אתה מעריך את השני עד כדי כך שאתה רוצה ומסוגל לפעול למענו בלי שום קבלת תגמול ובלי שום אינטרס. וזה מוגדר במסורת כנס, לא כמשהו שאפשר להתאמן עליו לבד.
למה מצוות בלי חכמת הקבלה כמעט לא פועלות?
שחר מקשה שוב, והפעם על הפער שרואים בשטח: יש אנשים שכל חייהם מקיימים מצוות, ורחוקים מאוד מהתיאור הזה. איפה זה קורה בפועל.
התשובה לא מרככת. כדי להגיע למה שהוא מתאר, צריך קודם כול ללמוד את פנימיות התורה, את החלק שדן בנפש האדם, כלומר את חכמת הקבלה, שהיא בעיניו ממש מדע שמתאר את המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם ומספק תרגולים לכך.
ובלי זה, מקיימים את הפעולות עצמן: אוכלים מצה, ארבע כוסות. אבל אם אדם מקיים אותן בצורה מכנית ורובוטית, מתוך שגרה ונורמה חברתית, זה לא יפעל עליו שום פעולה.
אם קוף מניח תפילין, זה לא יפעל עליו.
שחר מנסח את העיקרון: אין שום דבר בפעולה החיצונית עצמה. החיבור בין החיצוני לפנימי הוא שיוצר את האפקט.
והביקורת העצמית שנדרשת
ומכאן נגזרת פעולה מעשית שקל לדלג עליה. אחרי שאדם מקיים ומכוון, הוא צריך לבדוק את עצמו. האם באמת השתניתי. האם זה משנה את ההחלטות שלי, את השגרה שלי, את הכעסים והרוגז והמועקה.
בלי המדידה הזאת, אומר הרב גוטליב, אין לאדם דרך לדעת אם הוא מתקדם בכלל.
למה דווקא אנשים שמרגיזים אותך הם התרגול העיקרי?
לשאלה עד כמה העבודה מול אנשים אחרים היא חלק מהתרגול הרוחני, התשובה חד משמעית. בשלבים ההתחלתיים זה החלק המשמעותי ביותר. דווקא התקשורת בין אדם לאדם.
וההנמקה מגיעה ממקור קדום. רבי עקיבא אומר על ואהבת לרעך כמוך שזה הכלל המרכזי בתורה, ולא על ואהבת את ה׳ אלוקיך. הרב גוטליב מסביר למה.
בין אדם לבורא, אדם יכול ליפול לכל מיני דמיונות. אנשים בטוחים שהם אוהבים את הבורא ושהבורא אוהב אותם, שומעים כל מיני קולות ומסרים ותקשורים. ואנחנו לא בעניין הזה.
מבחן יומיומי שאי אפשר לזייף בו
ובמקום זה הוא מציע רשימת בדיקה יומיומית לגמרי: אתה חי עם בן או בת זוג, אתה נפגש עם אנשים בעבודה, יש לך שכנים. בוא נראה איך אתה מתפקד שם.
- האם אתה מסוגל להעריך אחרים?
- האם אתה רך כלפי אחרים?
- האם אתה מסוגל לתת להם עדיפות?
- האם אתה מסוגל לפרגן?
- כשאתה מכין לעצמך קפה, אתה מכין גם לו? ואם הוא מרגיז אותך, איך אתה מגיב?
ולמה זה עדיף על כל מדידה אחרת: שם אי אפשר ליפול לדמיונות. המציאות תשקף.
כל הפוסל במומו פוסל: לתקן את עצמך במקום את השני
שחר לוקח את זה צעד קדימה ושואל עד כמה חכמת הקבלה רואה בהתנהגות המרגיזה של אחרים שיקוף שלנו עצמנו.
התשובה מלאה: הכול שיקוף. וחכמים ניסחו את זה בשני ביטויים: כל הפוסל במומו פוסל, וגם קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
הדברים הפסולים שאנחנו רואים בשני, הם בעצם מתוך העולם שלנו ומתוך המשקפיים שלנו. ואז אנחנו אמורים לתקן את עצמנו.
והוא לא מתיימר שזה קל. הרבה יותר קל לאדם להפליל את השני, לשלול אותו, ולתבוע ממנו שהוא יתקן את עצמו. וזו הנטייה הטבעית של כולנו.
ולמה זה משנה גם את המציאות עצמה
ההסבר שהוא נותן לא מסתפק בתחושה. כשאדם מתפקד בצורה אגואיסטית, הוא משדר לסביבה מסרים אגואיסטיים ורואה אותם חוזרים אליו ממול. ואז הוא תובע מהשני להפסיק להיות אגואיסט, בזמן שהמקור הוא הוא עצמו.
אז לא רק שההרגשה משתנה. לפי התפיסה הזאת, המציאות עצמה משתנה ברגע שאדם מפסיק להפיץ את מה שהוא מבקש שיפסיק. את אותו עיקרון מזווית אחרת אפשר לראות בהבחנה בין תודעת עוני לתודעת עושר.
הפגישה הראשונה: פנים של לוחם בשלוש לפנות בוקר
הרב גוטליב היה תלמידו של הרב אשלג במשך ארבע עשרה שנה, אחרי הרבה שנים של חיפושים אצל רבנים ובמקומות שונים. והוא מקדים שזה לא היה קל.
השיעורים אצלו היו מתחילים בשתיים לפנות בוקר, שבעה ימים בשבוע. ולמדו שם קבלה בצורה עיונית מאוד, אבל גם את כל העניינים של העבודה העצמית שנגזרת ממנה.
ואת הפגישה הראשונה הוא זוכר בפירוט. זה היה בליל שבת, בשלוש לפנות בוקר. וכשראה אותו בפעם הראשונה, הוא קיבל מין זעזוע.
הפנים שלו היו פנים של לוחם. אדם שמונח כל הזמן במלחמה, עשרים וארבע שבע. מלחמה עצמית.
ומהי המלחמה הזאת
הרב גוטליב מפרט מולה שתי חזיתות. הראשונה היא מלחמת האמונה, כלומר להאמין שיש בורא בעולם בזמן שהמציאות משדרת בדיוק את ההפך. והשנייה היא להכיר בערך הזולת, לא לפגוע, לוותר ולהתאפק.
ומה שהוא מדגיש במיוחד: במשך ארבע עשרה שנה, אפשר לספור על אצבעות יד אחת כמה פעמים הרב אשלג דיבר על עצמו. הוא כתב מאמרים על עבודה עצמית, נתן ניתוח של חוקי עבודה, ולא נכנס לווידויים אישיים בכלל.
למה הדרך נעשית קשה יותר ולא קלה יותר?
שחר מציב כאן את ההתנגדות המרכזית שלו, והיא מובנת מאוד. אם זו דרך רוחנית, היא לא אמורה להפוך אותך לרגוע יותר? למה התיאור הוא של אדם שנמצא כל הזמן במאמץ.
הרב גוטליב לא מתקן את התיאור, הוא מתקן את הציפייה. שיטות טיפול, מאמנים ומורים מכוונים בדרך כלל להביא את האדם לרוגע, לשקט פנימי ולמנוחת הנפש. אבל בתורה זה אחרת.
שחר מזהה בזה משהו מוכר ומחבר: כשהוא הלך ללמוד מדיטציה בפעם הראשונה, אמרו לו שהרגיעה היא רק תופעת לוואי חיובית, ושלא לשם כך באים.
כלל אחד שהופך את הציפייה על פיה
כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ככל שאדם הוא יותר גדול, היצרים שלו יותר גדולים.
והמשל שהוא בונה סביב זה קונקרטי. אדם שהולך לסיירת מובחרת מקבל בהתחלה מסלולים קלים, ואז מגבירים אותם ומגבירים. כי מי שרוצה להיכנס למקום כזה צריך לעמוד במבחנים קשים יותר ויותר.
ולפי אותה מערכת, גם ההתקדמות עצמה מייצרת את הקושי הבא: הצלחת להתגבר על אגואיזם ברמה של קילו, האגואיזם שלך קופץ לשני קילו. הצלחת עם שניים, מעלים אותך לשלושה.
אם אתה רוצה לקנות דבר כל כך מיוחד, שהוא חיבור עם הכוח שמנהל את כל היקום, ברור שאי אפשר לעשות את זה בזול.
מי שטוען בפומבי להישגים רוחניים: ממה כדאי להיזהר
באמצע הפרק שחר שואל שאלה אישית: האם מי שמדבר על דברים כאלה צריך להיות מושלם בעצמו, או שדי בכך שהוא במסלול ועובד על עצמו. והוא מבהיר שהוא שואל את זה על עצמו, לא על האורח.
התשובה חדה, ואפשר להשתמש בה כמסננת:
מי שמכריז בקהל על הישגים רוחניים הוא שקרן, חד וחלק. ומאדם כזה כדאי מאוד להתרחק.
ומה כן. אדם שאומר שהוא כמו כולם, שהוא שואף להגיע לשם, ושהוא משתף בתפילות שלו, בשאיפות שלו ובמאבק שלו. זה נשמע הרבה יותר אמיתי, ותלמידים יכולים להתקבץ סביבו.
ומי שאומר לקהל שהוא כבר הגיע למדרגות ולקומות, ושהם מדלת העם: מאדם כזה כדאי מאוד להתרחק.
צדיק ורשע: ההגדרה של הרב אשלג
ההגדרה שהרב גוטליב מביא בשם רבו הפוכה כמעט מכל מה שמצפים לשמוע במילים האלה. היא לא נוגעת במעשים אלא בהנאה.
צדיק הוא אדם שנהנה מכל רגע מחייו, שאין רגע אחד בחיים שהוא בדיכאון. ורשע הוא אדם שלא מצליח ליהנות כל רגע.
וזה נשמע שרירותי עד שמגיע ההסבר, שהוא מפתיע יותר. מי שחי בדיכאון ויש לו טענות לכל הכיוונים, בעצם מביע חוסר שביעות רצון מכל ההנהגה של העולם.
הרב גוטליב מנסח את מה שאף אחד לא אומר בקול, אבל לדעתו כן משתמע: אילו אני הייתי אלוקים, הייתי בונה את הדברים אחרת לגמרי, טוב יותר ומתוכנן יותר. לא הייתי נותן מקום לאלימות.
לכן הרב אשלג קורא לו רשע, כי הוא מרשיע את הבורא. ואדם שנהנה כל רגע, מצדיק את הבורא.
ולמה החוויה לא נשארת
אבל הוא לא משאיר את זה כדרישה בלתי אפשרית, ומוסיף הסתייגות שמרככת אותה. גם ברומן בין שניים יש זמנים של תענוג אדיר, וזה לא מחזיק לנצח. זה יורד, מנסים לשמר, והחיים חזקים.
ואותו דבר קורה מול הבורא. הוא נותן ריגוש עצום והשגה ממשית, וממלא את האדם באור, ואז זה הולך ויורד. ולא כי משהו השתבש.
הסיבה, לפי התפיסה הזאת: הבורא רוצה שנעבוד על בסיס של אהבה ואמונה, שהן שני חצאים של אותה מטבע. ההארה היא הדגמה של מה שאפשר, והיא נלקחת כדי שהעבודה עצמה תיעשה.
איך נשארים שמחים גם כשקשה וכואב?
שחר שואל את השאלה המעשית: יש מצבים שבהם באמת לא קל לשמוח. משבר בריאותי, משהו שקרה לקרובים, משבר כלכלי. ומה עושים שם.
קודם כול, הרב גוטליב הופך את השמחה לסימפטום ולא ליעד. אם אדם לא שמח, זה סימן שהוא מזייף בהליכה שלו, ושהעבודה שלו לא מספיק מדויקת. זה לא כישלון מוסרי, זו אינדיקציה.
והמנגנון שהוא מציע נשען על משפט אחד של הבעל שם טוב:
במקום שאדם חושב, שם הוא נמצא.
ומה זה אומר בפועל: כשאדם מתחבר מחשבתית לבורא, נגזר מזה ששום דבר לא קורה במקרה, שהכול מכוון לטוב, ושהכול בא מתוך אהבה. מחשבה כזאת אמורה להביא רוגע ושלווה, לא ריקוד על השולחן. ואם המועקה ממשיכה לנקר, זה סימן שהמצב התודעתי לא מכוון כראוי. על אותו קשר בין אמונה למציאות אפשר לקרוא גם בכוחה של אמונה.
ניתוח בלי הרדמה, ויצירה שנכתבה תוך כדי
ולשאלה אם אפשר להרגיש שמחה ועונג גם כשכואב בגוף, התשובה חיובית, והוא מביא סיפור מתקופת מלחמת העולם השנייה.
אחד מגדולי האדמו״רים נזקק לניתוח דחוף, ובאמצע הבריחות ממקום למקום לא היו תרופות מרדימות ולא משככי כאבים. הוא אמר למנתח לחתוך ולעשות את מה שצריך, ושהוא יסבול את זה.
ובאותו מעמד עצמו הוא חיבר יצירה מוזיקלית שלמה, שר ויצר את כל הבתים של הקומפוזיציה. ולפי העדות, הוא באמת לא הרגיש כלום. כי במקום שאדם חושב, שם הוא נמצא.
מה התיקון האישי שלך, ואיך מזהים אותו?
בחלק האחרון שחר שואל האם לכל אדם יש דרך ייחודית משלו לבטא אהבה בעשייה. התשובה חיובית, והדוגמה שהרב גוטליב נותן פשוטה: אמן ייקח את אחת היצירות שלו ויקדיש אותה לאהובו, כי הדבר האהוב עליו ביותר הוא מה שהוא נותן לשני.
שלושה גורמים שמעצבים את הייחודיות
- גנטיקה. אנחנו פירות של נטיות, כישרונות ותכונות של אבותינו
- שורש הנשמה. מאיזו מדרגה רוחנית הגיעה הנשמה, וזה יוצר הבדלים ברצונות ובכישרונות
- מאורעות החיים. אחד גדל בבית לא סימפטי, אחר סבל בבית הספר, וכל אלה מעצבים
ואז מגיעה ההוראה הכי מעשית בפרק, והיא גם הכי לא נוחה. איך מזהים את התיקון האישי.
אדם צריך לבחון את עצמו ולראות מהי הנקודה הקשה ביותר והבעייתית ביותר אצלו. לפי זה הוא יכול לדעת שזו הנקודה שבשבילה הוא בא לעולם לתקן.
ומה עושים איתה: ללמוד את הבעיה בצורה יסודית, לבדוק איך מתמודדים איתה, ולנסות לפתור אותה. ובעיקר, לא לברוח למקומות אחרים שבהם קל. להיות מצוי דווקא במקום שבו הכי קשה.
לסיכום: דרגה רוחנית נמדדת ביחס לזולת
השיחה הזאת לוקחת מושג שנשמע מופשט ומחזירה לו מדד אחד ברור. דרגה רוחנית איננה כמות הידע, לא ותק ולא היקף המצוות. היא המידה שבה אדם עבר מלחיות לעצמו לחיות לאחרים, וזה נמדד בדיוק במקומות שבהם הכי לא נוח למדוד: מול מי שמרגיז אותנו.
ומה שיוצא מזה מפתיע פעמיים. ראשית, הדרך לא נעשית קלה יותר אלא קשה יותר, וזה סימן שהיא עובדת ולא סימן שמשהו התקלקל. ושנית, השמחה איננה הפרס בסוף אלא מד הלחץ באמצע, שאומר אם ההליכה מדויקת.
ואם צריך לקחת מכאן פעולה אחת, היא לא לימודית: לחפש את הנקודה הקשה ביותר, ולהישאר בה במקום לעבור לאזור שבו כבר נוח.
שאלות ותשובות
מה זו דרגה רוחנית לפי חכמת הקבלה, וכמה דרגות יש?
⌄
דרגה רוחנית היא מידת ההרגשה הממשית של נוכחות אלוקית, לא רעיון מופשט. לפי חכמת הקבלה יש 125 מדרגות מלמטה למעלה, וככל שאדם מזוכך יותר ההרגשות שלו גדולות יותר, עד שהוא מרגיש את הנוכחות הזאת בכל אדם ובכל דבר סביבו.
מה התנאי היחיד למעבר בין דרגות רוחניות?
⌄
המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם, כלומר לאהבת הזולת. זו אמת המידה היחידה, והיא כוללת גם אמונה, גם מוכנות אמיתית לפעול למען השני, וגם ענווה. ככל שאדם חי פחות לעצמו ויותר לאחרים, כך הוא מתקדם בדרגה רוחנית.
למה קיום מצוות לבד לא מקדם אדם רוחנית?
⌄
כי אין דבר בפעולה החיצונית עצמה, והחיבור בין החיצוני לפנימי הוא שיוצר את האפקט. מצווה שמקיימים בצורה מכנית, מתוך שגרה ונורמה חברתית, לא פועלת שום פעולה. הכוונה והלימוד של פנימיות התורה הם שהופכים אותה לכלי.
למה נטען שאהבה אמיתית היא בלתי אפשרית מצד הטבע?
⌄
כי נבראנו עם אהבה לעצמנו וזקוקים להנאה ולתענוג כדי לפעול. מה שאנחנו קוראים לו אהבה הוא לרוב יחסי חליפין: הוא אוהב את מה שהיא נותנת לו והיא את מה שהוא מספק לה. אהבה בלי שום אינטרס מוגדרת במסורת כנס.
מה הקשר בין יציאת מצרים לבין עבודה רוחנית אישית?
⌄
יציאת מצרים מוזכרת בתורה חמישים פעם, וזה בא לומר שהיא מרכז היהדות. אבל היא איננה אירוע גיאוגרפי בלבד אלא היציאה מהעולם הצר והאגואיסטי של האדם. כל מעבר מאגואיזם לאהבת הזולת הוא אותה יציאה, מחדש.
למה אנשים מרגיזים נחשבים לתרגול הרוחני החשוב ביותר?
⌄
כי מול הבורא אפשר ליפול לדמיונות ולהיות בטוח שאוהבים ונאהבים, ומול בני אדם אי אפשר לזייף. השאלות פשוטות: האם אתה מסוגל לפרגן, לתת עדיפות, ולהגיב אחרת למי שמרגיז אותך. המציאות משקפת את התשובה בלי הנחות.
למה הדרך הרוחנית נעשית קשה יותר ככל שמתקדמים?
⌄
לפי הכלל שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ההתקדמות עצמה מעלה את הרף. מי שהתגבר על מידה מסוימת של אגואיזם מגלה שהמידה הבאה גדולה יותר. זה עובד כמו מיון לסיירת: המסלולים נעשים קשים יותר דווקא למי שעומד בהם.
איך מזהים מורה רוחני אמיתי ומה מסגיר את המזויף?
⌄
מי שמכריז בפומבי על הישגים רוחניים ועל מדרגות שהגיע אליהן, כדאי מאוד להתרחק ממנו. מורה אמיתי מציג את עצמו כמי ששואף ועובד על עצמו, ומשתף במאבק ובשאיפות שלו ולא בהישגים. גם הרב אשלג עצמו כמעט מעולם לא דיבר על עצמו.
למה הרב אשלג מגדיר אדם לא שמח כרשע?
⌄
כי לפי ההגדרה הזאת צדיק הוא מי שנהנה מכל רגע בחייו, ומי שחי בדיכאון ובטענות מביע בעצם חוסר שביעות רצון מכל ההנהגה של העולם. במילים אחרות הוא מרשיע את הבורא, ואילו מי שנהנה מצדיק אותו. השמחה כאן היא מדד, לא דרישה מוסרית.
איך מגלים מה התיקון האישי שבשבילו באתי לעולם?
⌄
בוחנים את עצמנו ומאתרים את הנקודה הקשה והבעייתית ביותר. לפי הגישה הזאת, זו בדיוק הנקודה שבשבילה האדם בא לעולם. מה שנדרש הוא ללמוד אותה לעומק ולהישאר בה, במקום לברוח לאזורים שבהם כבר נוח וקל.
המאמר הזה נולד מראיון שערכתי עם הרב אברהם מרדכי גוטליב במאי 2025. הדברים נאמרו בשיחה בינינו, ובינה מלאכותית עשתה כאן דבר אחד: הפכה תמלול של שיחה שלמה לכתבה שאפשר לקרוא, חילקה לכותרות וסידרה את הסדר. את התוכן היא לא כתבה, ולא הוסיפה לו פרשנות משלה.
עודכן לאחרונה: 16 באוגוסט 2026
ראש קהילת ברכת שלום, שעוסקת בלימוד חכמת הקבלה ופנימיות התורה בדרכו של בעל הסולם. היה תלמידו של הרב אשלג במשך ארבע עשרה שנה, ומחבר של ספרים רבים בתחום. האתר של קהילת ברכת שלום.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.
הפרק המלא עם הרב גוטליב: איך להגיע לדרגה רוחנית גבוהה ולחוות את האלוקות
