לא על פי הנוסעים תיסלל המסילה. המסילה היא שמעוררת את החפץ לנסוע, והיא שמרבה את מספר העוברים והשבים.
המשפטים של בנימין זאב הרצל לפי נושא, כל אחד עם הספר, הפרק או תאריך היומן שממנו הוא לקוח. חלקם מוכרים מטקסים, וחלקם נכתבו ביומן ולא נועדו לשום קורא. בסוף הדף מדור שמפריד בין מה שהרצל כתב באמת לבין מה שמיוחס לו.
אין אדם חזק או עשיר די הצורך כדי להעביר עם שלם ממקום למקום. רק רעיון מסוגל לכך.
בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, פתח דבר, 1896 (עיבוד לעברית בת זמננו)
בתחילת יוני 1895, ימים אחדים אחרי פגישה עם הבארון מוריץ פון הירש בפריז, פתח עיתונאי וינאי בן 35 מחברת חדשה. שנה קודם לכן הוא סיים מחזה בשם 'הגטו החדש', שגיבורו קורא בסופו: אני רוצה החוצה, החוצה מהגטו. תשע שנים אחרי אותה מחברת הוא מת, בגיל 44, בלי שראה דבר ממה שתיאר בה.
בנימין זאב הרצל נולד ב-2 במאי 1860 בפשט, שהיא היום חלק מבודפשט. סבו, שמעון לייב הרצל, היה שמש בבית הכנסת הספרדי בזמלין בתקופה שכיהן שם הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות. הוא למד משפטים בווינה, כתב לעיתון 'נויה פרייה פרסה', וב-1 בנובמבר 1894 פרסם מפריז את דיווחו הראשון על פרשת דרייפוס. 'מדינת היהודים' יצא בפברואר 1896 בלייפציג ובווינה, ביוני 1897 ייסד את השבועון 'די ולט', ובסוף אוגוסט אותה שנה כינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בסתיו 1898 ביקר בארץ ישראל ונפגש שם עם הקיסר וילהלם השני. הוא מת ב-3 ביולי 1904 באדלאך שבאוסטריה, ובאוגוסט 1949, לפי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיו לירושלים ונקברו בהר הרצל.
הרצל כתב גרמנית, וכל משפט שלו בעברית הוא תרגום. 'מדינת היהודים' תורגם בידי מיכאל ברקוביץ כבר ב-1896, 'אלטנוילנד' בידי נחום סוקולוב ב-1902, והיומנים והאיגרות בידי דב סדן, שמשון מלצר ואחרים, ולכן חלק מהמשפטים כאן נשמעים כמו העברית של סוף המאה התשע עשרה. איפה שהתרגום ההיסטורי עדיין קריא הוא מובא כמו שהוא, ואיפה שהתחביר הארכאי מסתיר את המשמעות מופיע עיבוד לעברית בת זמננו, מסומן בשורת המקור. ברשימות שנושאות את הכותרת בנימין זאב הרצל ציטוטים מסתובבים גם משפטים שהוא לא כתב, ואלה קיבלו כאן מדור נפרד.
הרצל נקרא בדרך כלל כדמות היסטורית ומדינית, וכך הוא מופיע גם כאן: התאריך, הספר והמקום שבהם נאמר כל משפט. ואפשר לגשת אליו גם כמי שעסק כל חייו בשאלה פסיכולוגית אחת, איך רעיון שקיים בראש של אדם אחד הופך למשהו שאנשים אחרים מוכנים לפעול בשבילו. הזווית הזאת מופיעה כאן כמשפט אחד בפתח כל נושא, לצד העובדות ולא במקומן.
המילה שחוזרת אצל הרצל יותר מכל מילה אחרת היא רצון, ואצלו זה מושג מדיני ולא רגש. ביומן, מיד אחרי המשפט על בזל, הוא כותב שיסודה של מדינה מונח ברצון העם למדינה, וב'מדינת היהודים' הוא מסביר את זה בתמונה של מסילת ברזל: הנוסעים לא סוללים אותה, היא זו שמייצרת אותם. מהזווית הפסיכולוגית זה נוגע במי שמחכה שיהיה לו ביטחון לפני שיתחיל, כשהביטחון הוא בדרך כלל מה שמגיע אחרי הצעד הראשון.
לא על פי הנוסעים תיסלל המסילה. המסילה היא שמעוררת את החפץ לנסוע, והיא שמרבה את מספר העוברים והשבים.
יסודה של מדינה מונח ברצון העם למדינה.
החלום אינו רחוק מן המעשה כפי שרבים חושבים. כל מעשי בני האדם היו פעם חלום, ובסופם ישובו להיות חלום.
כל עוד רק יחידים עוסקים ברעיון, הוא נראה מגוחך. ברגע שרבים נכנסים אליו, הוא הופך לדבר סביר לגמרי.
בנו תלוי הדבר אם הספר הזה יישאר לפי שעה רק סיפור. אם הדור הזה עדיין אטום מדי, יבוא דור אחר, גבוה וטוב ממנו.
האידיאל שלנו הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך, כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו.
במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל, לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה: לשנה הבאה בירושלים. עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם.
לבי הולם, אמנם, אבל זו חולשה של השריר, לא של רצוני.
בפברואר 1896 יצא חיבור דק בשם 'מדינת היהודים', ושנה וחצי אחר כך התכנסו בבזל כמה מאות אנשים לקונגרס הציוני הראשון. ב-3 בספטמבר 1897, כמה ימים אחרי הקונגרס, כתב הרצל ביומנו את המשפט הכי מצוטט שלו, ובאותה נשימה כתב שאם יאמר אותו בקול יצחקו לו. כאן גם ההצעה שלו לדגל, יריעה לבנה עם שבעה כוכבי זהב כנגד שבע שעות עבודה ביום. מהזווית הפסיכולוגית הוא מתאר כאן איך קבוצה מקבלת צורה: קודם סמל שאפשר ללכת אחריו, ורק אחר כך המוסדות.
אילו באתי לסכם את קונגרס בזל במילה אחת, שעליי להיזהר שלא לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים, יידע זאת כל אחד.
שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית. שאלה לאומית היא.
מדינת היהודים היא דבר שהשעה צריכה לו, ועל כן היא עתידה לקום.
אנו רוצים להניח את אבן היסוד לבית, העתיד להיות בית המבטחים לאומה היהודית.
עם יכול לעזור לעצמו רק הוא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל.
לא נעזוב את ביתנו הישן בטרם נבנה לנו בית חדש.
דגל אין לנו, אבל נחוץ הוא. אם נחפוץ להוליך אנשים רבים יחדיו, נחוץ להרים סמל מעל לראשיהם.
הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה תהיה אות על טוהר חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה.
ה'מעשיים' הם תמיד אנשי השגרה, שאינם מסוגלים לצאת מן המעגל הצר של מושגים מיושנים.
אשר על כן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו: דור המכבים יקום ושב לתחייה.
על עצמו הרצל כתב מעט, וכמעט הכול ביומן. הוא כותב שם שהציונות הייתה השבת של חייו, מודה שהיו לו מגרעות רבות ושעשה הרבה שטויות, ובפריז ב-1901 מנסח בעצמו את מה שהיסטוריון עתידי אולי יאמר עליו. לצד זה נמצאות כאן האמירות שלו על יהודים כקבוצה, כולל התיאור של הניסיון להיטמע ושל הדחייה שבאה בתשובה. מהזווית הפסיכולוגית, כתיבה בלי קורא מאפשרת להודות בדברים שלא נאמרים לאף אחד, ולכן הרישומים האלה נשמעים אחרת מהנאומים.
כשתקום המדינה ביום מן הימים, ייראה הכול קטן ומובן מאליו. היסטוריון הוגן ממני יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו: שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי, הפך פיסת בד לדגל, ואספסוף עלוב לעם המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה.
הציונות הייתה השבת של חיי.
מייחס אני את יכולתי כמנהיג לכך שאני, שכאדם וכסופר היו לי מגרעות רבות כל כך, שגיתי כל כך הרבה ועשיתי כל כך הרבה שטויות, הייתי טהור לב וחסר פניות לחלוטין בעניין הציוני.
ראיתי ושמעתי את האגדה שלי נולדת. הם מרגישים שאני מתכוון להם לטובה, ושאני האיש של האנשים הקטנים.
עם הננו, עם אחד!
בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, ולא להשאיר בידינו אלא את אמונת אבותינו בלבד. אך דחו אותנו בשתי ידיים.
הלחץ והרדיפות לא יוכלו לכלותנו. אין עם בהיסטוריה שנשא וסבל צרות ומצוקות כמונו.
הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים.
אני מאמין שבני האדם עולים ומשתפרים, אלא שהעלייה הזאת איטית עד ייאוש.
אזרו חיל, צעירים, זקוקים אנו לכם. הרימו לא רק את הרוח, כי אם גם את השרירים.
ב-1902 פרסם הרצל רומן שעלילתו מתרחשת ב-1923, אחרי שהחזון כבר הוגשם. הדברים בו נאמרים בפי דמויות ולא בגוף ראשון, ולכן הם נקראים אחרת: נשיא החברה החדשה, הצעיר דוד ליטוואק, והדמות הערבייה רשיד ביי. הנושא שחוזר אצל כולם הוא סובלנות, שסוקולוב תרגם 'סבלנות'. מהזווית הפסיכולוגית בולט שהרצל חתם את הספר בשאלה מה החזיק את כל זה, נתן לכל דמות תשובה אחרת, ולא הכריע ביניהן.
הסבלנות היא הכול. הפתגם שראוי שיהיה שגור בפינו תמיד הוא: אדם, אחי אתה!
אנחנו לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים לאיזה גזע או לאיזו דת אדם שייך. הוא צריך להיות בן אדם, וזה הכול מבחינתנו.
הרבה למדתי בארצות המערב, חוץ מן הסבלנות.
מילתי האחרונה אל אחינו היהודים תהיה: ידע הגר כי טוב לו בינינו.
חובתכם להחזיק בדבר שעל ידו גדלנו: בחופש הדעה, בסבלנות, באהבה לכל בני האדם. אך אז ציון היא ציון!
בזכות מה קמה החברה החדשה? הזקן ליטוואק אמר: בזכות הצרות. שטיינעק אמר: בזכות העם ששב והתחבר. ד"ר מארקוס אמר: בזכות הדעת. יוסף לוי אמר: בזכות הרצון. הופקינס אמר: בזכות הסבלנות. דוד ליטוואק אמר: האהבה והכאב. והזקן רב שמואל קם בהוד ואמר: האל.
רוב מה שהרצל כתב לא נועד לפרסום. מכתבים לקולונל גולדסמיד ולאגודת נוער בברלין, רישומי יומן מפריז ומפולקסטון, ושיחה אחת ארוכה עם הבארון הירש ביוני 1895, שממנה באים המשפטים על הדגל ועל ביסמארק. ביוני 1902, בזמן שהיה בדרכו לפגישה מכרעת עם לורד רוטשילד בלונדון, נפטר אביו, והוא כתב עליו שמונה מילים. מהזווית הפסיכולוגית, מי שנושא תפקיד ציבורי גדול צריך מקום אחד שבו הוא לא מייצג אף אחד.
דגל, מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של אריג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מוליכים בני אדם אל אשר יחפוץ המנהיג, וגם אל ארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו.
אתה הוא יהודי הכסף הגדול, ואני יהודי הרוח. ועל כן שונים אמצעינו ודרכינו.
התדע ממה נוצרה ממלכת אשכנז? מחלומות, שירים, דמיונות. ביסמארק רק הניע את העץ שנטעו בעלי הדמיון.
הוא עמד לצדי כמו עץ. עכשיו העץ איננו.
לפנינו מעגל קסמים: העניים מחכים לעשירים, והעשירים מחכים לעניים.
פה בווינה הקנה לי החיבור שפרסמתי את האיבות העזות ביותר ואת הידידויות החמות ביותר.
הייתי גם אני מעדיף את ארץ ישראל, אם נוכל לקבלה מעם הסולטן. אך נהיה אנוסים לקחת מה שייתנו לנו.
להרצל מיוחסים ברשת משפטים שלא כתב, וגם משפטים שכתב מצוטטים ממנו בנוסח שהשתנה בדרך. המדור הזה מפריד בין שלושה דברים: משפט אחד שהשתנה בציטוט, משפטים ששייכים למישהו אחר, ומשפטים יפים שאין להם מקור.
“אם תרצו, אין זו אגדה”
המקור: אם תרצו, אין זו אגדה. ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר סיפרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה. אלטנוילנד, 1902: המוטו על עמוד השער, וחתימת דברי המחבר בסוף הספר, בתרגום נחום סוקולוב
ברשת: אם תרצו אין זו אגדה. ואם לא תרצו, הרי זו אגדה ואגדה תישאר. הנוסח הרווח בנאומים, בשלטים וברשתות
שתי טעויות נדבקו למשפט הזה. הראשונה: על עמוד השער מודפסת רק המחצית הראשונה, והמחצית השנייה מופיעה בסוף הספר, בחתימת דברי המחבר, שאותה חתם הרצל בווינה ב-2 במאי 1902. מי שמצטט רק את החצי הראשון הופך תנאי להבטחה. השנייה: הנוסח העברי הרווח היום, 'ואגדה תישאר', הוא החלקה מאוחרת של מה שסוקולוב כתב ב-1902. בגרמנית המשפט הוא Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen, ובעברית של סוקולוב הוא ארוך יותר ומשאיר פחות מקום לספק: זה תנאי.
“שטח מדינת היהודים: מנחל מצרים ועד הפרת”
המשפט מסתובב כתוכנית טריטוריאלית של הרצל, והוא סיכום של רעיונות מקס בודנהיימר. ברישום המלא ביומן, מאוקטובר 1898 בדרך לקושטא, הרצל כותב שדן עם בודנהיימר בדרישות שיעלו, מפרט את השטח, וממשיך מיד: אלה הרעיונות של בודנהיימר, חלקם מצוינים. באותן שנים ממש הוא ניהל משא ומתן על סיני, על קפריסין ועל אוגנדה, כלומר התייחס לגבולות ככלי משא ומתן. המקור: כרך 2 של היומנים במהדורת פטאי, עמוד 711.
“צוואתי לעם ישראל: כוננו את מדינתכם בצורה כזו, שהגר יחוש עצמו בטוב בקרבכם”
אין להרצל צוואה כזאת. המקור הוא משפט של דמות באלטנוילנד, נשיא החברה החדשה, שאומר בתרגום סוקולוב: מילתי האחרונה אל אחינו היהודים תהיה, ידע הגר כי טוב לו בינינו. הרעיון הוא של הרצל בהחלט, המילה 'צוואה' והנוסח המצווה הם תוספת מאוחרת.
“בארץ ישראל, כדי להיות ריאליסט, צריך להאמין בניסים”
נכנס לפעמים לאוספי ציטוטים של אבות הציונות בסמיכות מטעה להרצל. הוא מיוחס בגרסאות שונות לדוד בן גוריון, שאמר נוסח קרוב לזה בהקשר של חינוך ודת ב-1951.
ועוד שלושה משפטים שנשארו מחוץ לכרטיסים. המילים האחרונות המיוחסות להרצל, 'ברכו את ארץ ישראל בשמי, נתתי את דם לבי למען עמי', נמסרו בעדותו של הכומר ויליאם הכלר, שהיה האורח האחרון שאינו מן המשפחה שביקר אצלו לפני מותו ב-3 ביולי 1904. זו עדות של אדם שלישי, ולא מסמך בכתב ידו, ולכן היא מסורת ולא ציטוט מתועד. גם המכתב לדוד וולפסון על ריפוי הלב, וגם המשפט החריף על הצדקה היהודית שנאמר לכאורה ללורד רוטשילד ביולי 1902, מצוטטים הרבה ולא אותרו במקור ראשוני.
וקבוצה אחרונה: משפטים שמופיעים תחת שמו של הרצל כמעט בכל אוסף, והחיפוש בספרים, באיגרות, בנאומי הקונגרסים ובחמשת כרכי היומנים לא העלה אותם. חלקם כנראה עיבודים מאוחרים. הם מובאים כאן בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה, כדי שההפרדה תישאר ברורה.
“השאיפה היא תמיד אחת, להתעלות.”
מופיע בוויקיציטוט העברי תחת שונות, בלי שום מקור.
“אין מתגנבים לארץ אבות כגנבים בלילה!”
מיוחס לו בהרחבה בהקשר של ציונות מדינית מול הסתננות. הרעיון תואם את עמדתו, שדרשה צ'ארטר לפני עלייה, והניסוח לא אומת.
“דיפלומטיה היא האמנות לשאת ולתת עם נוכלים.”
הרצל אכן כתב ביומן דברים חריפים על חצר הסולטן, והמשפט הזה בניסוחו לא אותר.
“עבודה היא בילוי הזמן הנעים ביותר בעולם, ורק האהבה הייתה יכולה להידמות אליה, אילו הייתה האהבה בת קיום.”
הסגנון פיליטוני ומתאים מאוד לכתיבתו העיתונאית, ובכל זאת אין לו מקור.
“מושב זקנים הוא אחד ממעשי הצדקה האכזריים ביותר שהמציא טוב הלב האווילי שלנו.”
מופיע בוויקיציטוט העברי בלי מקור.
“אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו.”
יפה מאוד, ובלי מקור אי אפשר להציג אותו כמאומת.
הרצל כתב הכול בגרמנית, בארבעה כלים: חיבור מדיני, רומן, מחזה ויומן. כל אחד מהם נשמע אחרת, וזה מסביר למה המשפטים בדף הזה נעים בין הכרזה מעל בימה לבין שורה שנכתבה ביומן בלי קורא.
חיבור דק שיצא בפברואר 1896 בהוצאת ברייטנשטיין בלייפציג ובווינה, וטען טענה אחת: שאלת היהודים איננה חברתית ואיננה דתית, אלא לאומית, ולכן פתרונה מדיני. הרצל דורש בו ריבונות שתושג בהסכמת מעצמות, במקום התיישבות איטית וחשאית. משם מגיעים רוב המשפטים במקטע החזון ובמקטע המדינה, כולל תמונת מסילת הברזל והצעת הדגל הלבן עם שבעה כוכבי זהב. הטקסט המלא בוויקיטקסט.
רומן מ-1902 שעלילתו מתרחשת בשנת 1923, אחרי שהציונות כבר הוגשמה: סובלנות דתית, שוויון זכויות לתושבים שאינם יהודים, שבע שעות עבודה ביום, מדע ותשתיות. על עמוד השער הודפס המוטו 'אם תרצו, אין זו אגדה'. נחום סוקולוב תרגם את הספר לעברית באותה שנה וקרא לו 'תל אביב', והשם הזה ניתן לימים לעיר. תרגום סוקולוב בפרויקט בן יהודה.
מחזה בארבע מערכות שכתב ב-1894, לפני 'מדינת היהודים', על יהודי וינאי שמנסה להשתלב בחברה שסביבו ולא מצליח. מילותיו האחרונות של הגיבור הן: אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו! פרופ' בן ציון דינור ראה במחזה את נקודת המוצא לתפיסתו הציונית של הרצל. הטקסט בפרויקט בן יהודה.
יומניו המדיניים, מאביב 1895 ועד מותו, שאותם כינה בשם 'עניין היהודים'. הם פורסמו בגרמנית ב-1922, ובמהדורה אנגלית מלאה בעריכת רפאל פטאי ובתרגום הארי צון ב-1960, בחמישה כרכים. משם מגיעים הרישום על בזל, 'הציונות הייתה השבת של חיי', והשורה על אביו שעמד לצדו כמו עץ. הסריקה המלאה בארכיון האינטרנט.
הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם: ויקיטקסט העברי, פרויקט בן יהודה, יומני הרצל במהדורת רפאל פטאי בסריקת ארכיון האינטרנט וויקיציטוט, ואומתו אחד אחד מול הטקסט. מה שלא נמצא לו מקור ראשוני הופרד למדור נפרד בסוף הדף. העריכה, בחירת התרגומים והסידור לפי נושא נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הראשי הוא צילום היסטורי בנחלת הכלל, שצילם אפרים משה ליליין בבזל ב-1901.
כן, אבל לא בנאום ולא ביומן. זהו המוטו שהודפס על עמוד השער של הרומן 'אלטנוילנד' ב-1902, ובגרמנית: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen. הנוסח העברי המוכר הוא של נחום סוקולוב, שתרגם את הספר באותה שנה.
המשפט הוא תנאי ולא הבטחה. המחצית השנייה שלו מופיעה בחתימת דברי המחבר בסוף הספר, ואומרת שאם לא תרצו, מה שסופר כאן הוא אגדה ואגדה יישאר.
הנוסח הרווח היום, 'ואגדה תישאר', הוא החלקה מאוחרת של מה שסוקולוב כתב. כתב היד המקורי של אלטנוילנד שמור בארכיון הציוני המרכזי.
עיתונאי, משפטן ומחזאי יהודי שנולד ב-2 במאי 1860 בפשט שבהונגריה ומת ב-3 ביולי 1904 באדלאך שבאוסטריה, בגיל 44. הוא סיים לימודי משפטים בווינה, כתב לעיתון 'נויה פרייה פרסה', וסיקר מפריז את פרשת דרייפוס.
ב-1896 פרסם את 'מדינת היהודים', ב-1897 כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וב-1902 פרסם את 'אלטנוילנד'.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מזכירה אותו במפורש כהוגה חזון המדינה היהודית. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו מווינה לירושלים ונקברו בהר הרצל.
לא. הוא כתב את זה ביומנו ב-3 בספטמבר 1897, כמה ימים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, וכתב באותו רישום שזו מילה שהוא נשמר מלומר בפומבי, כי התשובה תהיה צחוק מכל עברים.
בהמשך הרישום הוא מוסיף שאולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים, יידע זאת כל אחד. מדינת ישראל קמה חמישים ואחת שנים אחר כך.
המקור: כרך 2 של יומני הרצל במהדורת רפאל פטאי, עמוד 581.
הוא כתב את כל יצירתו בגרמנית, וכל ציטוט עברי שלו הוא תרגום. 'מדינת היהודים' תורגם בידי מיכאל ברקוביץ כבר ב-1896, 'אלטנוילנד' בידי נחום סוקולוב ב-1902, והיומנים והאיגרות בידי אשר ברש, דב סדן, שמשון מלצר ואחרים.
גם באלטנוילנד עצמו העברית איננה שפת המדינה החדשה.
לכן חלק מהתרגומים נשמעים ארכאיים. איפה שהתחביר הישן מסתיר את הכוונה מופיע כאן עיבוד לעברית של היום, וזה מצוין בשורת המקור.
אלטנוילנד הוא רומן, והדברים נאמרים בפי דמויות. נשיא החברה החדשה אומר שמילתו האחרונה אל היהודים תהיה, ידע הגר כי טוב לו בינינו.
דוד ליטוואק נואם שהסבלנות היא הכול, ושהפתגם שראוי שיהיה שגור בפינו הוא 'אדם, אחי אתה'. הדמות הערבייה בספר, רשיד ביי, אומרת שלמדה הרבה בארצות המערב חוץ מן הסבלנות.
בסוף הספר נשאלת השאלה בזכות מה קמה החברה החדשה, וכל דמות עונה תשובה אחרת. הרצל אינו מכריע ביניהן.
כמה. 'מנחל מצרים ועד הפרת' הוא סיכום שרשם ביומנו מרעיונות של מקס בודנהיימר, ולא עמדתו שלו. 'צוואתי לעם ישראל' איננה צוואה אלא משפט של דמות באלטנוילנד. 'בארץ ישראל צריך להאמין בניסים' מיוחס לדוד בן גוריון.
מסתובב גם משפט על יהודים עשירים ששולטים בעולם, שמיוחס למאמר של הרצל בעיתון גרמני בלי גיליון ובלי תאריך. לא נמצא לו מקור ראשוני, הוא משמש בעיקר בהקשרים אנטישמיים, ולכן הוא לא מובא כאן כציטוט.
ויש גם משפטים יפים בלי שום מקור כתוב, כמו 'אנו ניטע בשביל בנינו'. כל אלה מופיעים בדף בנפרד, במדור מקור מול עממי.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
להצטרף לקבוצה