כשאתה קם בבוקר, עליך להחליט: מה עיקר ומה טפל. ואת הטפל, אל תעשה!
המשפטים של דוד בן גוריון מסודרים לפי נושא, וכל אחד עם המקור שלו: מאמרים בעיתון דבר, נאומים, מכתבים והכרכים של חזון ודרך. לצד כל נושא משפט אחד מהזווית הפסיכולוגית, ומדור שמפריד בין מה שכתב ואמר לבין מה שמסתובב בשמו ברשת, כולל המשפט על הניסים.
אני דן את האדם לא על פי עברו אלא רואה אותו באור עתידו.
דוד בן גוריון, בקובץ משמרות, 1935
בדצמבר 1953 עזב ראש הממשלה את הלשכה ועבר עם אשתו פולה לצריף בקיבוץ שדה בוקר, בלב הנגב, ובגיל 67 הוצב לעבודה בדיר העיזים. זה דוד בן גוריון, האיש שהכריז על הקמת המדינה חמש שנים קודם, והלך בעצמו למקום שאליו קרא לכולם.
הוא נולד ב-1886 בפלונסק שבפולין בשם דוד גרין, הרביעי מחמישה ילדים, והתייתם מאמו בגיל 11. בגיל 14 הקים עם חברים אגודה להחייאת העברית ולהכשרה לעלייה, וב-1906 עלה לארץ עם העלייה השנייה. מזכיר ההסתדרות מ-1921, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית מ-1935, וב-14 במאי 1948 הקריא את מגילת העצמאות והיה הראשון לחתום עליה. כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון בשתי תקופות, 1948 עד 1953 ו-1955 עד 1963, וישב בכנסת ברציפות מ-1949 עד 1970. את פרס ישראל דחה ב-1968. קרא תנ"ך באופן שיטתי כל חייו וקיים חוג תנ"ך בביתו, ונפטר ב-1 בדצמבר 1973, בגיל 87.
רוב מה שיש ממנו נכתב לדפוס: מאמרים בעיתון דבר, נאומים שנערכו, מכתבים, וחמשת הכרכים של חזון ודרך. לכן המשפטים שלו נשמעים כמו טענות בוויכוח, קצרים וחותכים, כי רוב הזמן הוא באמת התווכח עם מישהו. לדף נכנסו רק משפטים שנמצא להם מקור מזוהה, עם שם המאמר או הנאום; מה שרץ ברשת בלי מקור, ומה שמיוחס לו בטעות, קיבל מדור נפרד. הפוליטיקה של הימים ההם נשארה בחוץ, ובפנים יש בן גוריון על רצון, על אדם, על חינוך ועל מדבר.
בשביל רוב הישראלים בן גוריון הוא קודם כל מייסד המדינה, ואפשר לקרוא אותו גם אחרת, כאדם שכתב הרבה על רצון. הוא כתב שאדם נמדד באור עתידו, שבכל איש חבויים כוחות שרק מעטים מהם מתגלים, שאהבת מולדת לא נוצרת בהטפה, ושהמבחן של דבר הוא בעשייתו. ומי שרוצה לבדוק אם הוא עמד במבחן שלו עצמו, יסתכל בדצמבר 1953.
כמה מהמשפטים כאן מוכרים לכל ישראלי, ומעטים יודעים מאיפה הם. "מה עיקר ומה טפל" הוא כלל העבודה הפרטי שלו, כפי שרשם הביוגרף מיכאל בר-זוהר, ו"אין אדם שאי אפשר בלעדיו" נכתב ב-1954, כשהוא עצמו פרש לשדה בוקר והסביר למה מנהיג צריך לדעת ללכת. המשפט על האדם שנמדד באור עתידו לקוח ממאמר על דרכה של תנועת הפועלים, משנות ה-30. מהזווית הפסיכולוגית, לדון אדם לפי מה שהוא עשוי להיות הוא הבסיס של כל טיפול וכל חינוך, והוא כתב את זה עשרות שנים לפני שהפסיכולוגיה ההומניסטית הפכה את הרעיון לשיטה.
כשאתה קם בבוקר, עליך להחליט: מה עיקר ומה טפל. ואת הטפל, אל תעשה!
החשוב הוא לא מי אמר, אלא מה אמר.
אין בכלל מילה אחרונה בעולם.
אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם. אין אדם שאי אפשר בלעדיו.
אין אכזר כאמת ואין ידיד נאמן כאמת אכזרית.
גורלה של ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה.
בינואר 1955 פרסם בן גוריון בעיתון דבר מאמר בשם "משמעות הנגב", ורוב משפטי הנגב המפורסמים שלו, כולל "בנגב ייבחן העם בישראל", נמצאים שם. הוא כתב אותו שנה אחרי שעבר בעצמו לשדה בוקר, ולנער ששאל אותו למה, ענה במכתב פשוט: אהב את המקום, את הבחורים ואת עבודת האדמה. משפט מפורסם אחר, "אם לא נעמוד על הנגב, לא תעמוד תל אביב", לא נמצא לו מקור, והוא במדור הנפרד למטה. בקריאה פסיכולוגית, הנגב אצלו הוא דרך לתת לעם משימה שגדולה ממנו, כי אדם, וגם עם, מתעצבים לפי גודל המבחן שהם לוקחים על עצמם.
בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו, כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה.
אם המדינה לא תחסל את המדבר, עלול המדבר לחסל את המדינה.
הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה.
בנגב ייבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל, ומבחן זה יהיה גורלי.
לא באתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי הבחורים ואהבתי עבודת האדמה.
כשנשאל מתי הפך למנהיג, ענה שזה קרה ברגע שראה שאין לו את מי לשאול. זו הגדרה של מנהיגות דרך בדידות, והיא חוזרת בהרבה משפטים כאן: ההכרעה מול הספק, הדוגמה האישית, הארגון המדוקדק והעצה לחשוב על דברים בלי לדבר עליהם. גם על עצמו לא ריחם, ו"אני איש ריב ומדון" אמר כשהסביר למה אינו מתאים לנשיאות. בין הוגי המנהיגות במאגר, וינסטון צ'רצ'יל הכי קרוב אליו בזמן ובנסיבות, ושווה לקרוא את שניהם זה לצד זה. בשפה פסיכולוגית, ההודאה "אין לי את מי לשאול" היא סימן הבגרות: אדם מפסיק לחכות לאישור מבחוץ.
כשלפתע ראיתי, שאין לי עוד את מי לשאול שאלות.
בספקנות בלבד לא עושים כלום.
בחינת הדברים היא לא באמירתם אלא בעשייתם.
אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.
אין מנצחים בחירוף נפש בלבד. ארגון טוב ומדוקדק בפרטי פרטים מהווה, אולי, שלושת רבעים של סוד הניצחון.
הגבורה אינה נחלת יחידים, אלא מתנת כל אדם שרוצה להשתמש בה.
חלוציות אינה נחלת יחידי סגולה ועילויים. היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם.
לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו.
יש דברים, שיש לחשוב עליהם, אבל אף פעם לא לדבר עליהם.
אני איש ריב ומדון. אני מתנגד להרבה אנשים והרבה מתנגדים לי. כזה אני ואותם כבר לא אשנה.
לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי.
ב-1954, כשהסביר למורים את חוק חינוך ממלכתי, אמר להם ששום חוק לא מבטיח חינוך, רק המורה מבטיח, ושילד מזהה מיד אם משמיעים לו "מליצות תפלות ופסוקים מתים" או משתפים אותו בחוויה אמיתית. מכאן גם המשפט שאהבת מולדת לא נוצרת בהטפה. על הנוער כתב הרבה, כי ראה בו את דמות המדינה העתידית, ולפעמים בחריפות שקשה לשמוע היום. מי שמכיר את יאנוש קורצ'אק ישמע כאן הד: הילד כאדם שלם, שאי אפשר לרמות. ומאחורי זה עומדת תפיסה של חינוך כאמון: הכוחות כבר חבויים בילד, ותפקיד המחנך למצוא את הדרך אליהם.
אין כילד בוחן ובודק, אם משמיעים באוזניו מליצות תפלות ופסוקים מתים, או משתפים אותו בחוויה אמיתית ובדברים היוצאים מן הלב.
אין אהבת מולדת נוצרת על ידי הטפה.
בכל איש ואיש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי.
אין עם משנה אופיו והרגליו בן לילה.
דמות האדם בישראל פירושה קודם כל דמות הנוער בישראל, יכולתו היוצרת, יוזמתו החלוצית.
הנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל, על ידי חיי מופת.
המשפטים כאן מקיפים כמעט 40 שנה: מ"מתן ארץ", שכתב ב-1915 בגיל 29, ועד "יחוד ויעוד" מ-1951, שלוש שנים אחרי שהקריא את מגילת העצמאות. הקו שעובר בהם אחד, מדינה נמדדת ברוח שלה. את זה כתב כבר בשנת ההקמה, כשעדיין לא היה ברור איזה משטר יהיה כאן, וחזר על זה ב-1950 בדיון על קוריאה, כשהיה צריך להכריע בין אינטרס למצפון. משפט המגילה נמצא כאן כי הוא זה שהקריא אותו, אבל זה נוסח המגילה ולא אמירה אישית, וזה מצוין לצידו. ואצל אדם יחיד זה עובד אותו דבר: החירות מתחילה בפנים, ושעבוד מחשבתי מסוכן מכל כבל חיצוני.
אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים.
כוחה של מדינת ישראל הוא במצפונה.
השעבוד המסוכן ביותר הוא השעבוד הרוחני.
עם שאינו חופשי לבקר את נציגיו ולהחליפם באחרים כרצונו אינו עם בן חורין, אלא עדר עלוב החי בחסד רועיו עריציו.
לא נוכל להתחרות בעמים אחרים במספר, בעושר, בכוח, בצבא. אולם נוכל להתחרות בהם בעליונות הרוח.
מולדת אינה ניתנת ואינה ניטלת במתנה, אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים, אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת אפיים.
בן גוריון חדל לקיים מצוות בגיל בר מצווה, קרא תנ"ך כל חייו, וקיים חוג תנ"ך בביתו. המשפט שהעולם מכיר ממנו, שבישראל צריך להאמין בניסים כדי להיות ריאליסט, לא נמצא באף נאום שלו, והנוסח שכן תועד אומר כמעט ההפך: "אין אנו מאמינים בניסים, אבל אנו מאמינים באפשרויות הגדולות". על השיבוש הזה יש הסבר במדור מקור מול עממי. את התפילה הגדיר ב-1968 כ"לחשוב עמוקות על משהו", ועל אמונתם של אחרים הגן בתוקף. ובמונחים של היום, "החזון לא יאכזב אם לא נתאכזב לו" הוא תיאור מדויק של יחסים עם מטרה: רוב המטרות לא נכשלות, עוזבים אותן קודם.
אין אנו מאמינים בניסים, אבל אנו מאמינים באפשרויות הגדולות הטמונות בכוח היצירה של האדם.
בסיפורי ניסים יש קפיצת הדרך, ובסיפורים אלה האדם מגיע לשיא בקפיצה אחת. לאנשים רגילים דרוש מאמץ ממושך ומודרג של עלייה שעל אחרי שעל.
החזון לא יאכזב, אם לא נתאכזב לו.
חירות מתחילה בפנים, בלב האדם וברוחו.
לפנות לאלוהים זה לחשוב עמוקות על משהו.
כל מי שיש אלוהים בלבו ומאמין בתום לב במה שמאמין, אינו יכול ואינו צריך להתכחש לאמונתו ולוותר על היקר לו.
לא על הנפש לבדה יחיה האדם.
הוא הגיע ב-1906 עם העלייה השנייה, שראתה בעבודה ערך בפני עצמו, וזה נשאר איתו עד הסוף, מ"ההון נוצר בשביל האדם" ועד "אדם לאדם אינו אויב וצר, אלא שותף ועוזר". המשפט הכי אישי כאן הוא על הבוקר: הוא קם מאושר על מה שיש לו לעשות, ולא על מה שכבר עשה. ב-1963, בהספד לחברו מפלונסק שלמה לביא, שנה אחרי שפרש, ניסח את היסודות שעליהם ייבנו החיים כאן. והמשפט על הבוקר מתאר מקור אנרגיה שלא תלוי בהצלחה: מי שקם בשביל המשימה שלפניו לא צריך לחכות להישג כדי להרגיש בסדר.
אני קם בבוקר מאושר לא על מה שעשיתי אלא על מה שיש לי לעשות.
ההון נוצר בשביל האדם, ולא האדם בשביל ההון.
עלינו להוציא לחמנו מן הארץ ולא מכיסו של הזולת, זהו צו חיינו!
אדם לאדם אינו אויב וצר, אלא שותף ועוזר.
בלי ערבות הדדית אין אחדות שלמה, אמיתית.
האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום.
חיינו בעתיד ייבנו על שלושת היסודות האלה: עבודה בת חורין, מדע על כל כיבושיו, הרעיוניים והטכנולוגיים, וחלוציות אנושית.
לבן גוריון מיוחסים ברשת עשרות משפטים, וחלק גדול מהם לא שלו: אחד של היסטוריון צרפתי מהמאה ה-19, אחד מפסק דין של השופט משה לנדוי, ורבים בלי שום מקור. והמשפט הכי מפורסם שלו בעולם, על הניסים, מצוטט כמעט הפוך ממה שכתב. הנה ההבחנה.
“תחשוב טוב, יהיה טוב.”
המקור: אין אנו מאמינים בניסים, אבל אנו מאמינים באפשרויות הגדולות הטמונות בכוח היצירה של האדם. עיתון דבר, 26.5.1957; משנתו של דוד בן-גוריון בעריכת יעקב בקר
ברשת: בישראל, כדי להיות ריאליסט אתה חייב להאמין בנסים. מיוחס לראיון ב-CBS, 5.10.1956, ולנאום "משמעות הנגב"
זה השיבוש המעניין ביותר בציטוטי בן גוריון, כי שני הנוסחים אומרים דברים כמעט הפוכים. הנוסח שרץ בעולם, באנגלית ובעברית, הופך אותו למאמין בניסים. ויקיציטוט האנגלי מייחס אותו לראיון ב-CBS מאוקטובר 1956 ולספר של רומן פריסטר מ-1973, ובעברית נהוג לתלות אותו בנאום "משמעות הנגב". מי שבדק את הנאום הזה, ותיעד את הבדיקה בדף השיחה של ויקיציטוט העברי, לא מצא בו לא ניסים ולא ריאליזם. מה שכן נמצא, בעיתון דבר במאי 1957 ובאסופה הרשמית של משנתו, הוא משפט שאומר את ההפך: לא מאמינים בניסים, מאמינים ביכולת של אדם ליצור. וזה מתיישב עם כל השאר שכתב: עם המשפט על סיפורי הניסים שבהם מגיעים לשיא בקפיצה אחת בעוד שאנשים רגילים עולים שעל אחרי שעל, ועם "בספקנות בלבד לא עושים כלום". אפשר לקרוא את הנוסח העממי כתרגום רשלני של אותה עמדה, כי מי שמאמין באפשרויות שאחרים לא רואים נראה מבחוץ כמי שמאמין בניסים. אבל אם מצטטים, כדאי לצטט את מה שכתב.
“מי שרוצה לעשות היסטוריה, צריך לשכוח את ההיסטוריה.”
המשפט רץ ברשת העברית כציטוט מובהק שלו, אבל הוא של ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן, מהמאה ה-19. תום שגב מביא את המקור בספרו המיליון השביעי (עמ' 179, הערה 23), ודף השיחה של ויקיציטוט העברי קובע את זה במפורש. ברשימות הוא מופיע לרוב צמוד ל"היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים", שגם לו לא נמצא מקור, ולכן שניהם בחוץ.
“מנהיג או שלטון, הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא מנסה לקבוע מה טוב לאזרח לחשוב.”
משפט של השופט משה לנדוי, מפסק דין של בג"ץ מ-1962 בעניין המועצה לביקורת סרטים. הוא נוסף בזמנו לוויקיציטוט כציטוט של בן גוריון והוסר אחרי בדיקה, ואין בפסק הדין שום רמז שלנדוי ציטט אותו. הוא נשמע כמו בן גוריון, וכנראה בגלל זה הוא נדבק אליו.
“כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו.”
אמרה שנונה שפורסמה ב-1987 בספר של ג'וזף טלושקין בלי שם מחבר, ורק ב-2004 הודבקה לבן גוריון, 31 שנה אחרי מותו. ויקיציטוט האנגלי מסווג אותה כשנויה במחלוקת. היא מתאימה למי שכתב ארבעה כרכי זיכרונות, וזה כנראה כל הסיפור.
“תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידיים נאמנות.”
הנוסח הזה רץ בציבור ובטקסים, אבל הוא לא לשונו. במקור, בנאום בכנס סגל הפיקוד הכללי ב-2 ביולי 1963, זה משפט תנאי: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם, אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך." הנוסח העממי מחק את התנאי והפך אותו להבטחה. המשפט על המפקד שצריך לאהוב את החייל, במקטע על מנהיגות, לקוח מאותו נאום.
ודיוק אחד על המשפט הראשון במקטע מדינה וציונות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" הוא נוסח מגילת העצמאות, לא אמירה אישית של בן גוריון. הוא היה שותף מרכזי לניסוח, הראשון לחתום, וזה שהקריא אותה ב-14 במאי 1948, ולכן המשפט כאן, אבל המחבר הוא המגילה. וגם "אני נלחם, משמע אני קיים", שמופיע לפעמים בשמו, הוא וריאציה על דקארט שמתועדת בספרות הגרמנית כבר ב-1922, בלי שום קשר אליו.
ויש קבוצה שלישית: משפטים שמיוחסים לבן גוריון כמעט בכל רשימה, ולא נמצא להם נאום, מאמר, מכתב או עמוד. חלקם כנראה שלו ונמסרו בעל פה, חלקם עיבודים מאוחרים, ואי אפשר לדעת מי מהם מה. הם כאן בנפרד, בלי כרטיס, כדי שמי שמצטט ידע מה הוא מצטט.
“אם לא נעמוד על הנגב, לא תעמוד תל אביב.”
מיוחס לו לשנת 1937 ומופיע בערך הנגב בוויקיציטוט, בלי נאום, בלי מכתב ובלי עמוד. אחד ממשפטי הנגב הכי מצוטטים, ואין לו מקור.
“אם מומחה אומר שאי אפשר, מצא מומחה אחר.”
מפורסם מאוד, בעברית ובאנגלית. התיעוד היחיד שנמצא הוא אנתולוגיית אמרות מ-2007, 34 שנה אחרי מותו, בלי הפניה למקור. בעברית לא נמצא כלום.
“לחם אין לי, חזון יש לי.”
האנקדוטה: בשנות ה-20, כמזכיר ההסתדרות, קראו לעברו מובטלים "מנהיג, תן לחם" והוא ענה כך. מי שמביא את הסיפור פותח ב"מספרים כי", כלומר מסמן אותו בעצמו כמסורת שבעל פה.
“היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים.”
בכל רשימת ציטוטים, תמיד בלי מקור. המשפט שצמוד אליו ברשימות, על מי שרוצה לעשות היסטוריה, התברר כשל ארנסט רנאן, וזה מחזק את החשד גם לגבי זה.
“כל הזמן שאדם חי הוא יכול להשתנות.”
מופיע בוויקיציטוט העברי ובאתרי ציטוטים בלי מקור. משפט נחמד, וכללי מספיק כדי שכל אחד היה יכול לומר אותו.
“בן אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו, אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום.”
מתאים לביוגרפיה של מי שעזב את פלונסק בגיל 18, אבל אין לו תיעוד. מופיע בוויקיציטוט העברי בלי מקור.
“בלי הנגב תעמוד ירושלים, הנגב בלי ירושלים לא יעמוד.”
מופיע בוויקיציטוט כדברים מערב מבצע נחשון, אפריל 1948, בלי מקור. הנוסח עצמו נראה משובש, הרישא סותרת את הסיפא, וזה מחזק את החשד שמדובר בשיבוש מסירה.
בן גוריון כתב הרבה, ורוב מה שמצוטט ממנו נאסף לכרכים אחרי שנכתב כמאמר או נאמר כנאום: אסופות שיהודה ארז ליקט והביא לדפוס, ומהדורות של המכון למורשת בן-גוריון. הרשימה המלאה ארוכה; אלה הספרים שמאחורי הציטוטים בדף הזה, ומה שכל אחד מהם נותן. הארכיון בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון מחזיק את היומנים, המכתבים והכתבים המקוריים.
חמישה כרכים של מאמרים ונאומים משנות המדינה הראשונות, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז. המקור המצוטט ביותר בדף: "אין אדם שאי אפשר בלעדיו", "אין בכלל מילה אחרונה בעולם", "כוחה של מדינת ישראל הוא במצפונה", וכמעט כל משפטי החינוך מ-1954.
פרקים לבירור דרך תנועת הפועלים בציונות, הוצאת דבר. הוותיק שבחבורה, ומשם המשפט שפותח את הדף, על האדם שנידון באור עתידו.
המאמר "יחוד ויעוד" מ-1951 הוא המקור ל"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה" ולמשפט על החלוציות הגנוזה בנפש כל אדם. הספר בשם הזה מ-1971, בעריכת גרשון ריבלין בהוצאת מערכות, אוסף מאמרים ונאומים על ביטחון מ-1947 עד 1963, ובו המשפט הכי לא רומנטי שלו, על ארגון מדוקדק שהוא שלושת רבעים מסוד הניצחון.
נאומים ומאמרים מתקופת מלחמת העצמאות. משם "איך תיכון המדינה" מ-1948, עם המשפט על השעבוד הרוחני ועל עם שאינו חופשי לבקר את נציגיו.
פרי חוג התנ"ך שקיים בביתו, בהוצאת עם עובד. מי שרוצה להבין איך אדם שחדל לקיים מצוות בגיל 13 הגדיר תפילה כ"לחשוב עמוקות על משהו", יתחיל כאן.
ארבעה כרכים על השנים 1886 עד 1937, והמשך שיצא אחרי מותו בסדרה "מן העיזבון". לצידם, הביוגרפיה של מיכאל בר-זוהר בשלושה כרכים היא המקור לרוב המשפטים שנאמרו בעל פה בדף הזה, כמו "אני איש ריב ומדון".
הציטוטים נאספו מהמקורות שמצוינים לצד כל אחד: מאמרים ונאומים בפרויקט בן-יהודה, הכרכים של חזון ודרך, הביוגרפיה של מיכאל בר-זוהר, עיתון דבר ודף הציטוטים של המכון למורשת בן-גוריון, ואומתו אחד אחד. מה שלא נמצא לו מקור סומן בנפרד. העריכה, הסידור והביאורים נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הראשי הוא צילום היסטורי של וילם ואן דה פול מ-1964, ברישיון CC0 דרך ויקישיתוף, ושני האיורים הסמליים נוצרו בבינה מלאכותית.
בעולם, המשפט על הניסים: "בישראל, כדי להיות ריאליסט אתה חייב להאמין בנסים". אלא שהוא לא נמצא באף נאום או מאמר שלו, והנוסח שכן תועד, בעיתון דבר ב-1957, אומר את ההפך: "אין אנו מאמינים בניסים, אבל אנו מאמינים באפשרויות הגדולות".
בישראל המשפטים המוכרים ביותר הם "מה עיקר ומה טפל", "בנגב ייבחן העם בישראל" ו"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". ומהמשפטים שרצים בשמו, "מי שרוצה לעשות היסטוריה צריך לשכוח את ההיסטוריה" הוא של ארנסט רנאן.
ראש הממשלה הראשון של ישראל, ומי שהכריז על הקמתה ב-14 במאי 1948. נולד ב-1886 בפלונסק שבפולין בשם דוד גרין, עלה לארץ ב-1906 עם העלייה השנייה, עמד בראש ההסתדרות ואחר כך בראש הסוכנות היהודית, וכיהן כראש ממשלה ושר ביטחון ב-1948 עד 1953 וב-1955 עד 1963.
ב-1953 עבר לקיבוץ שדה בוקר בנגב, וב-1968 סירב לקבל את פרס ישראל. נפטר ב-1973, בגיל 87. לצד המשפטים שלו על מדינה כדאי לקרוא גם את ישעיהו ליבוביץ, בן דורו, שחשב על אותה מדינה מכיוון אחר לגמרי.
המשפט המרכזי, "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו", נמצא במאמר "משמעות הנגב" שפרסם בעיתון דבר ב-17 בינואר 1955, ומשם גם "אם המדינה לא תחסל את המדבר, עלול המדבר לחסל את המדינה" ו"הנגב הוא עריסת אומתנו". הוא כתב את זה שנה אחרי שעבר בעצמו לשדה בוקר.
משפט אחר שמיוחס לו על הנגב, "אם לא נעמוד על הנגב, לא תעמוד תל אביב", לא נמצא לו שום מקור. הנגב היה בשבילו יותר ממקום: מבחן ליכולת של עם לקחת על עצמו משימה קשה.
שילד מזהה מיד אם משמיעים לו "מליצות תפלות ופסוקים מתים" או משתפים אותו בחוויה אמיתית, ושאהבת מולדת לא נוצרת בהטפה. את שני המשפטים אמר למורים ב-1954, כשהסביר את חוק חינוך ממלכתי, והוסיף שהחוק לא מבטיח חינוך, רק המורה מבטיח.
המשפט שלו שהכי מתאים למחנכים היום הוא מ-1951: בכל איש חבויים כוחות וסגולות שרק מעטים מהם מתגלים, ותפקיד החינוך למצוא את הדרך אליהם. ולנוער אמר דברים חריפים על קריירה מול שליחות, כי ראה בו את דמות המדינה העתידית.
ב-14 בדצמבר 1953, עם סיום כהונתו הראשונה כראש ממשלה, עברו הוא ופולה לקיבוץ שדה בוקר בנגב. הם גרו בצריף, היו חברי הקיבוץ המבוגרים ביותר, והוא עבד בשדה כארבע שעות ביום, בגלל גילו בעיקר בדיר העיזים ובתחנה המטאורולוגית.
אחד המניעים היה דוגמה אישית: למשוך את העם למפעל הפרחת השממה, ואי אפשר לקרוא לאנשים לנגב מתוך לשכה. אבל לנער ששאל אותו למה, ענה במכתב מינואר 1954 שלא בא להיות סמל, אלא כי אהב את המקום, את הבחורים ואת עבודת האדמה. ב-1955 חזר לממשלה.
הרבה. "מי שרוצה לעשות היסטוריה צריך לשכוח את ההיסטוריה" הוא של ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן, והמשפט על שלטון שקובע מה טוב לאזרח לדעת הוא של השופט משה לנדוי, מפסק דין מ-1962.
"תדע כל אם עברייה" הוא שלו, אבל בנוסח שמחק את התנאי שבמקור, והמשפט על הניסים והריאליסטים לא נמצא באף נאום שלו. ויש משפטים שרצים בלי שום מקור, כמו "אם מומחה אומר שאי אפשר, מצא מומחה אחר". כולם במדור מקור מול עממי, והרשימה עם מראי המקום בויקיציטוט העברי.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
להצטרף לקבוצה