מי היה נוויל גודארד ומה קרה לו במקרה ההיסטורי לברבדוס?

ניו יורק, 1933, עיצומו של השפל הכלכלי הגדול. בחור צעיר מברבדוס יושב בדירה קטנה בלי סנט בכיס, והוא רוצה לחזור הביתה לחג, אבל אין לו כסף לכרטיס. אז הוא הולך למנטור שלו, אבדולה (Abdullah), מורה לקבלה, ואומר, אני רוצה לנסוע לברבדוס. אבדולה מסתכל עליו ואומר משפט אחד: הלילה כשאתה ישן, אתה ישן בברבדוס. לא תנסה לדמיין, לא תאמין חזק, אתה כבר שם. לך לישון מתוך זה.

לבחור הצעיר הזה קוראים נוויל גודארד (Neville Goddard). והוא עשה בדיוק מה שהמנטור שלו אמר. כל לילה במצב בין ערות לשינה הוא הרגיש את עצמו הולך ברחובות ברבדוס, את הריח של הים, הרוח החמה. הוא לא דמיין שהוא שם. הוא היה שם.

כעבור כמה ימים, אחיו ויקטור שלח לו מכתב עם 50 דולר וכרטיס לספינה לברבדוס. נוויל סיפר לאבדולה על הכרטיס, אבל גם ציין שהכרטיס היה למחלקה שלישית. אבדולה שאל אותו, מי אמר לך שאתה נוסע מחלקה שלישית? אתה נוסע מחלקה ראשונה. נוויל לא התווכח. הוא המשיך להניח שהוא נוסע מחלקה ראשונה. ואכן בש בדצמבר, כשהוא הגיע לנמל, נוסע אחר ביטל ברגע האחרון, התפנה מקום, ונוויל שט לברבדוס במחלקה הראשונה.

הנחה, אפילו אם היא דמיונית, אם תמשיך להחזיק בה חזק, היא תתקשח ותהפוך לעובדה.

מה שנוויל גילה באותו מקרה הוא מה שהוא לימד במשך שארית חייו. הוא קרא לזה חוק ההנחה (The Law of Assumption), ומהשיטה הזו של יצירת מציאות נגזרה תנועה שלמה. ג'וזף מרפי (Joseph Murphy), מי שכתב את "כוחו של תת המודע" (The Power of Your Subconscious Mind), למד גם הוא מאותו מנטור. ויין דייר (Wayne Dyer) מספר שקרא את הספר של נוויל גודארד שבע פעמים. רונדה ביירן (Rhonda Byrne), מי שכתבה את "הסוד" (The Secret), מצטטת את נוויל ישירות. חלק גדול מהעולם של הגשמה ויצירת מציאות מושפע ממנו.

ואגב, למי שמחובר ליהדות, אני מזכיר שנוויל למד קבלה, אז תסיקו לבד את המשמעות. וגם אני מאמין שאתם תאהבו את זה כי הוא שילב גם סיפורים מהתנ"ך עם פרשנויות מעניינות.

בסרטון הזה אני הולך להסביר את השיטה של נוויל בצורה מעשית שתוכלו ליישם עוד הלילה. אבל אני אומר לכם מראש, יש פה יותר מדבר אחד שרוב האנשים מפספסים, והוא מה שמבדיל בין מי שהשיטה עובדת לו לבין מי שלא. אז לא מספיק רק להבין את הטכניקות שעליהן נדבר בהתחלה, אלא קריטי להישאר עד הסוף ולהבין גם את שלושת הדברים שגורמים ליצירת מציאות להיכשל.

מה זה חוק ההנחה ולמה הוא יוצר מציאות?

חוק ההנחה הוא העיקרון שכל הנחה שאנחנו מחזיקים מספיק זמן בתודעה, גם אם בהתחלה היא דמיונית, מתקשחת והופכת לעובדה במציאות. רוב האנשים, כששואלים אותם מה הם רוצים, עונים בצורה מטושטשת. אני רוצה להיות עשיר, אני רוצה מערכת יחסים, אני רוצה להצליח.

נוויל היה עוצר אותם. הוא אומר, לא מה אתם רוצים, אלא אם הרצון שלכם כבר התגשם, מה אתם עושים עכשיו? איך היום שלכם נראה? מה אתם מרגישים כשאתם קמים בבוקר? ההבדל הוא עצום, כי "אני רוצה להיות עשיר" שם אותנו בתודעה של מחסור. זה כמו להגיד "אני רעב". המשפט עצמו מתאר את מה שאין לנו.

אבל כשאנחנו אומרים "אני קם בבוקר ויודע שכל ההוצאות שלי מכוסות ויש לי חופש לבחור איך לבלות את היום", זה כבר מצב אחר. זה לא תיאור המטרה אלא ההוויה.

הקשר בין חוק ההנחה לפסוק "אהיה אשר אהיה"

נוויל קישר את הרעיון הזה לרגע בתנ"ך שבו משה עומד מול הסנה הבוער. משה מלא ספקות, והוא שואל, כשאגיע לבני ישראל, מה אני אגיד להם? מי שלח אותי? ואלוקים עונה לו "אהיה אשר אהיה". הפרשנות של נוויל למשפט הזה היא: אהיה מי שאבחר להיות. אין לי זהות קבועה, אלא תודעה שיכולה להניח כל מצב ולברוא אותו.

לפי נוויל, כשאנחנו אומרים "אני" ומוסיפים כל מילה אחרי זה, כמו "חולה", "בריא", "עשיר", אנחנו לא מתארים מציאות אלא יוצרים מצב תודעה ויוצרים מציאות. אז בשלב הראשון בשיטה של נוויל, אתם שואלים את עצמכם מי אני בוחר להיות. לא מה אני רוצה לקבל, אלא מה אני בוחר להניח על עצמי.

למה "מי אני בוחר להיות" עוצמתית יותר מ"מה אני רוצה"?

השאלה "מי אני בוחר להיות" עוצמתית יותר כי היא מדברת מתוך הוויה במקום מתוך מחסור. עכשיו, יש פה עוד דיוק כדי לעשות את זה טוב. זה לא רק "מה אני בוחר להיות" במקום "מה אני רוצה לקבל". הרבה פעמים יש לנו ערפל של אמונות מקבילות שמאוד מגביל לנו בכלל את הרצון.

מכיוון שאנחנו לא מאמינים שמשהו אפשרי, אז אנחנו אומרים את מה שאנחנו מאמינים שריאלי, ולא את הרצון האותנטי העמוק שלנו. אז בשלב הראשון זה טוב לשאול, נניח שהכל אפשרי, מה אני באמת רוצה? לא מה אני מאמין שריאלי.

ההוויה הזו שאנחנו רוצים להרגיש אותה צריכה להיות משהו שבאמת מעורר בנו רגש. ואם זה רק מה שאנחנו מאמינים שריאלי, זה יכול פחות לעורר אותנו. זה יכול להיות איזשהי התפשרות. אז בשלב הראשון תחשבו מה אנחנו באמת רוצים.

איך לבנות סצנה שתת ההכרה תקבל כזיכרון אמיתי

השלב השני הוא לבנות סצנה של הגשמת המטרה, כאשר הסצנה לא אמורה להיות המטרה עצמה אלא משהו שמשתמע מתוכה. למשל, אם אתם רוצים בית יפה, אז לא מדמיינים את רגע החתימה על החוזה, אלא שאתם עומדים יום שגרתי, יחפים במרפסת, שותים קפה, מביטים בנוף.

רוצים קידום בעבודה? זה לא מייל עם ההודעה "התקדמת" או "התקבלת", אלא שיחה עם חבר שאתם מדברים איתו, והוא אומר, "אה, שמעתי, מזל טוב". זה צריך להיות משהו שגרתי כזה.

למה סצנה של כמה שניות עובדת יותר טוב מסרט שלם

עכשיו, דגש נוסף, לא בונים סרט שלם עם עלילה. בונים סצנה עם כמה שניות. למה? כי על הדמיה קצרה אפשר לחזור בקלות, וזה לא דורש ריכוז יותר מדי גבוה. וכשחוזרים הרבה זה יוצר טבעיות, וטבעיות זה בדיוק מה שהופך את ההנחה לעובדה מבחינת התודעה שלנו.

סצנה ארוכה ומסובכת מתפזרת ובסוף מרגישה כמו איזה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. סצנה של כמה שניות מרגישה כמו זיכרון. וזה מה שרוצים, שתת ההכרה שלנו יקבל את זה כזיכרון של משהו שכבר קרה, ואז זה מייצר את תחושת הוודאות שזה אפילו לא אמונה, זה ממש ודאות.

למה ההדמיה צריכה להיות מבפנים ולא מבחוץ?

ההדמיה צריכה להיות מבפנים ולא מבחוץ כי אנחנו רוצים לחוות את הסצנה, לא לצפות בה. אני לא רואה את עצמי עומד בבית החדש, אלא אני, מתוך העיניים שלי, עומד בבית ורואה את החלון.

דבר שני, חוש נוסף מעבר לראייה. זה לא רק לראות את הסצנה, זה להרגיש אותה. למשל, מגע של ידית הדלת שנפתחת, או קול של מישהו שמברך, אור, ריח של קפה. החוש הנוסף הזה הוא מה שהופך דמיון לחוויה. בלי זה זה איזשהו סרט. אז כמה שיותר חושים יותר טוב.

טכניקת "האזנת אוזן" למי שמתקשה לראות תמונות

עכשיו, יש אנשים שמאתגר להם לראות. בשיטת NLP אנחנו לומדים שלכל אחד יש איזשהו חוש שהוא יותר דומיננטי. אז בשביל זה נוויל לימד טכניקה שנקראת "האזנת אוזן". במקום לראות סצנה, שומעים שני אנשים שמכירים אותכם מדברים עליכם. "שמעת מה קרה עם שחר? וואו, אני לא מאמין". כזה טון טבעי, לא מוגזם. מרגישים את השמחה לשמוע את האנשים שמדברים עליכם.

ויש גם מה שנוויל קרא לו "שיר אוזניים", שזה חזרה שקטה על משפט אחד שהגיוני שתגידו לעצמכם. כן, אה, סוף סוף בבית. או, תודה שזה קרה. שוב ושוב עד שנרדמים. ואם אתם לא יודעים אם אתם יותר שמיעתיים או תחושתיים או ויזואליים, אז פשוט תתנסו בהכל ותרגישו מה יותר מפעיל אתכם.

רק שימו לב לדגש לגבי הטכניקה של המילים. זה לא מנטרה של "אני מצליח, אני מצליח". המילים הן חלק מהסצנה, כמו אנשים שמדברים עליכם, אומרים לכם משהו, או משהו שאתם תגידו לעצמכם ברגע ההגשמה. זה הבדל מהותי, כי המטרה של המילים בסצנה היא לעורר תחושה ולצרוב את המטרה כזיכרון. לא להגיד "אני מצליח", אלא משהו טבעי כזה שבאמת יכול לקרות, ואז שיכול להפוך לזיכרון.

ואגב, די מדהים שנוויל לימד את כל הניואנסים האלה של בניית סצנה בתת ההכרה עשרות שנים לפני שה-NLP הפך לתנועה. ה-NLP ממש פיתח את זה לרמה של שיטה טיפולית עם כלים מדויקים, אבל היסודות הוא לימד אותם כבר אז.

מה הזמן הכי טוב להפעיל את הסצנה ולמה לפני השינה?

הזמן הכי טוב להפעיל את הסצנה הוא לפני השינה, כי במצב בין ערות לשינה התודעה פתוחה ומקבלת. אחרי שבנינו את הסצנה, נוויל אומר שהוא מאוד אוהב את הלילה לפני השינה, כשהגוף כבד והמוח כזה בין ערות לשינה. ברגע הזה התודעה פתוחה. היא לא מסננת, היא לא שופטת, היא מקבלת.

שוכבים בנוח, עיניים עצומות, נשימות איטיות, ומפעילים את הסצנה. חוזרים עליה שוב ושוב עד שהיא מרגישה טבעית, ונרדמים מתוך התחושה הזאת. התפיסה של עצמנו ברגע שאנחנו נרדמים היא הזרע שזורעים בתת ההכרה, וזה גם יכול להשפיע על החלומות, כמובן, כי הולכים לישון עם זה.

למה זה לא חייב להיות דווקא לפני השינה

למי שזה מלחיץ אותו "איך אני אעשה את זה", יש לי גם מדיטציות מודרכות בחינם שמלוות את התהליך הזה. אני אשים קישור לכולן. תתנסו, יש כאלה מכל מיני זוויות של ויזואליזציה. תראו מה אתם הכי מתחברים אליו. אתם יכולים לעשות גם כמה מהן כדי לגוון.

רוב האנשים גם מעדיפים ממילא לשמוע את המדיטציות לפני השינה כי זה עוזר להם להירדם, וזה אחלה של בונוס. ויחד עם זאת אני אגיד שזה לא חייב להיות דווקא לפני השינה. גם בבוקר זה מצוין, והתודעה מאוד נקייה. אפילו בכל שעה ביום, אם אתם עוצרים ועושים נשימות והרפיה, אתם יכולים להיכנס לרגיעה עמוקה ואיכותית במהלך היום.

עם מדיטציה אפשר להגיע לרמה אפילו יותר גבוהה של תודעה, כי אנחנו גם יכולים להיות רגועים עם גלי מוח נמוכים, אבל גם ערים ומרוכזים. ככה או ככה, בין שאתם עושים את זה עד הסוף לבד, בין שזו מדיטציה מודרכת, ההבנה של העקרונות שאנחנו מדברים עליהם תעזור לכם לעשות את זה יותר טוב. כי גם אם זה עם הדרכה, אתם מבינים מה אתם צריכים לעשות, ואז זה עוזר לכם לדייק את ההדמיה.

ההבדל הקריטי בין "לחשוב על" לבין "לחשוב מתוך"

ההבדל בין "לחשוב על" לבין "לחשוב מתוך" הוא ההבדל בין מחסור להוויה. יש פה הבחנה חשובה שנוויל חזר עליה שוב ושוב, שהיא רלוונטית גם בהדמיה, גם במדיטציה, וגם במהלך היום כולו.

מי שחושב על אושר, אז הוא מדבר מתוך תחושת מחסור. הוא יושב והוא מסתכל על האושר מבחוץ, כמו שמסתכלים דרך חלון. מי שחושב מתוך אושר, הוא מדבר מתוך מצב שבו הוא בפנים, לא בחוץ.

מחשבה של "אני רוצה בית יפה" שומרת אותנו מחוץ לבית. "אני עומד על המרפסת שלי ומסתכל על הנוף שלי", שם, אנחנו בפנים.

איך מיישמים את זה בשיח הפנימי

בפרקטיקה, מה זה אומר? צריך ליישם את הדבר הזה בשיח הפנימי. נוויל אומר, תשימו לב למה שאתם אומרים לעצמכם, לדיבור הפנימי, כי הוא מה שבונה את העולם שלכם אחר כך.

נגיד שאתם רוצים להשתדרג בעבודה. אתם יושבים במשרד ועולה מחשבה, "אף אחד לא יקבל אותי למקום אחר". לפי נוויל, המשפט הזה הוא הנחה, אמונה. ואם תמשיכו להחזיק באמונה הזאת, היא תתקשח לעובדה.

אז מה עושים? תופסים את המחשבה ובמקומה מניחים, "כבר שבועיים במקום החדש. סוף סוף עובד עם אנשים שזה כיף לעבוד איתם". לא "אני מקווה שאמצא עבודה טובה". זה עדיין לחשוב על הדבר, ואנחנו רוצים לחשוב מתוך הדבר.

איך הטכניקה "אני זוכר כאשר" הופכת רצון לזיכרון

הטכניקה "אני זוכר כאשר" הופכת רצון לזיכרון על ידי כך שהיא ממסגרת את ההווה כתקופה שכבר עברה. זה מאתגר להחליף מחשבה שמתארת את מה שקורה לכם עכשיו במשהו שעדיין לא קרה. זה לא פשוט בכלל. ולכן נוויל לימד עוד דרך שנקראת "אני זוכר כאשר", שהיא בעיניי דרך הרבה יותר קלה ליישום, כי היא לא דורשת מכם להתעלם ממה שאתם מרגישים עכשיו.

להפך, היא לוקחת בדיוק את הרגש הנוכחי ומשתמשת בו. נגיד שאתם גרים בדירה צפופה ומרגישים שזה מלחיץ. אז אתם לא מנסים להעלים את התסכול. אתם אומרים לעצמכם, "אה, אני זוכר כאשר גרנו בדירה הקטנה", כאילו אתם כבר עכשיו בבית החדש ומסתכלים אחורה על התקופה שעברה. אז את הרגש אתם לא נלחמים בו, אלא אתם הופכים אותו לזיכרון.

סבא שהיה עומד מול מגרש ריק ואומר "אני זוכר כאשר היה פה מגרש ריק" ומתאר את הבניין שהוא רוצה בצורה כל כך חיה, עד שכבר מי ששמע את זה כמעט ראה את הבניין.

נוויל סיפר על סבא שהיה עומד מול מגרש ריק ואומר, "אני זוכר כאשר היה פה מגרש ריק", ומתאר את הבניין שהוא רוצה בצורה כל כך חיה, עד שכבר מי ששמע את זה כמעט ראה את הבניין. זו טכניקה שלדעתי היא יותר קלה ליישום כי היא מנצלת את המצב הנוכחי.

למה השיטה לא עובדת לרוב האנשים שמנסים אותה?

השיטה לא עובדת לרוב האנשים בגלל שלוש סיבות מרכזיות שמכשילות את ההגשמה. בואו נדבר על הפיל שבחדר. בסרטון על יצירת מציאות, אני יודע מה אתם חושבים עכשיו, אולי אפילו כבר כמה דקות. אם זה ככה פשוט לייצר מציאות מתוך התודעה, למה לא כל מי ששמע את זה כבר חי את החלום באושר ואושר?

סיבה ראשונה: הדמיון עצמו לא פשוט כמו שזה נשמע

קודם כל, אפילו רק הדמיון עצמו שדיברנו עליו, ואיך בונים את הסצנה, ואיך לדמיין נכון, זה לא כזה פשוט. ויש הרבה ניואנסים: שזה מבפנים ולא מבחוץ, התחושות, המצב רגוע. אנשים חושבים שמדמיינים פעם אחת ביום וזהו, אבל בלי הדגשים שדיברנו עליהם זה לא מתפקד כמו שצריך.

סיבה שנייה: הרצון עצמו מחזק את תחושת המחסור

הסיבה השנייה, יותר עמוקה. ככל שאנחנו רוצים יותר, אנחנו דווקא מחזקים את המצב של "אין לי", כי רצון שווה תחושת מחסור. מי שמנסה למשוך דברים מרגיש את המרחק מהדבר. לעומת מי שחי את זה כבר. אז הוא לא רוצה, הוא כבר שם. וזה הבדל שנשמע קטן אבל הוא מאוד מהותי.

סיבה שלישית: המחשבות לאורך כל היום סותרות את הדמיון

אבל הסיבה הכי משמעותית שמכשילה את ההגשמה היא מה שקורה אחרי הדמיון. וזה המחשבות שיש לנו לאורך כל היום. ויש לנו הרבה מחשבות שליליות של תלונות ותסכול ודאגות. והקטע הוא שלהיות מודעים למחשבות כל הזמן זה מאתגר. וגם אם אנחנו מודעים, אז לשנות אותן זה לא פשוט.

המחשבות לא תמיד בשליטתנו. הן עולות לבד מתי שהן רוצות. ובמיוחד כשיש אתגרים וטריגרים במציאות, אז זה נהיה מאתגר להישאר בתודעה החיובית שאנחנו רוצים. וזה התרגול האמיתי.

וזה גם למה חשוב לשמוע עוד סרטון ועוד אחד, ולעשות עוד תרגול ועוד פעם. כל פעם להיזכר במשך שנים. כי יהיו נפילות, יעלו ספקות, והנסיבות החיצוניות, הטריגרים, ילחצו. וכל זה חלק מהתהליך.

מה זו דיאטה מנטלית ואיך היא משנה את המוח לאורך זמן?

דיאטה מנטלית (Mental Diet) היא תרגול של זיהוי ושינוי המחשבות השליליות שעולות לאורך כל היום, בדומה לתרגול של צחצוח שיניים. הכלי שנוויל לימד כדי להתמודד עם הסיבה השלישית הוא משהו שקרא לו "דיאטה מנטלית". שימו לב כמה פעמים ביום אתם אומרים לעצמכם, בלי לשים לב, דברים שסותרים את מה שאתם רוצים.

כמו: "זה לא יקרה". "אני תמיד מפסיד". "אצלי דברים לוקחים זמן". שוב, אלה משפטים כלליים, אבל אפשר להגיע למשפטים שכל אחד יש לו את המשפטים האישיים והאינדיבידואליים שלו. וזה הכל אמונות והנחות, שאם אנחנו חושבים אותן מספיק, אז הן מתקשחות והן הופכות לעובדה.

השלב הראשון של הדיאטה המנטלית: שלושה ימים של מודעות

נוויל מציע שלושה ימים. רק תקשיבו, אל תשנו כלום. רק תשימו לב כמה פעמים השיחה הפנימית שלכם היא שלילית והיא תלונה, פשוט סותרת את מה שאנחנו רוצים. ואחרי שזיהיתם מחשבה, מה עושים?

קודם כל, עוצרים. לא נלחמים במחשבה. לא "אסור לי לחשוב ככה". משהו יותר עדין. שואלים את עצמכם, "אוקיי, שמתי לב שאני חושב שזה לא יקרה, שיש בי איזה תסכול, תלונות. מה אדם שכבר השיג את המטרה שאני רוצה היה חושב?". ואז ככה אנחנו עוברים למצב של "יש לי" במקום להישאר במצב של "אין לי". זה לא דיכוי מחשבות, זה כיוון חדש.

למה זה כמו צחצוח שיניים

נוויל המשיל את זה לצחצוח שיניים. לא דבר שעושים פעם אחת ומסיימים. תרגול יומי, והרבה פעמים ביום. זה הרבה יותר מצחצוח שיניים. אבל ככל שעושים את זה יותר, אז הנתיב הנוירולוגי במוח משתנה. ואגב, אם מפסיקים לעשות את זה, הוא יכול לחזור לנתיב הקודם, וזה קורה. זה כמו שתפסיקו לצחצח שיניים, אז לא משנה כל החיים צחצחתם שיניים טוב, עדיין יכולים להיות חורים בשיניים.

ככה זה תרגול של חיים שלמים, וצריך כל הזמן, מן הסתם. אבל ככל שאנחנו על הגל וככל שאנחנו במומנטום, זה נהיה יותר קל. כי כמו שהעשיר נעשה עשיר יותר כי אין לו חובות וכי הכסף שלו עושה עוד כסף, ככה גם כשאנחנו כבר טוב לנו וכשאנחנו במחשבות חיוביות ומושכים דברים טובים, אז יותר קל להמשיך לשמור על התרגול הזה, מאשר שיש לנו מלא טריגרים בחיים וזה יותר מאתגר.

אבל דווקא כשיש לנו מלא טריגרים בחיים ומלא דברים שמשתבשים, אנחנו עוד יותר צריכים להקפיד על זה. ושוב, שמתם לב לדקויות האלה, כי אנחנו לא רוצים רגע להתעלם מהמציאות או להיות בחשיבה חיובית רעילה או להדחיק רגשות, כמובן.

אבל זה כן דיוק שאני רוצה להגיד אותו גם פה, שזה לא מה שאנחנו עושים. יש פה הרבה הרבה ניואנסים. אבל שוב, לא ניכנס כרגע לכל העומק של נושא ההדחקה והמעקפים הרוחניים, זה במקומות אחרים. אבל רק תדעו שזה גם הים, ומה שאני מדבר פה זה לא זה. זו בדיוק העבודה. נקודה עדינה, בלי שיפוטיות, בלי כעס על עצמי, אני פשוט מזיז את המחשבות.

מה לגבי הצורך בפעולה

אגב, אם אתם שואלים, "אבל מה עם פעולה? אני לא צריך לעשות פעולות?". נוויל אף פעם לא אמר לשבת ולחכות ולא לבצע. אבל הוא כן אמר שהפעולה הנכונה מגיעה מתוך מצב התודעה הנכון. אם אנחנו חיים מתוך מצב של מי שכבר הגשים והגיע, אז אנחנו נמצא את עצמנו פועלים בהתאם.

הקשר בין סיפור יעקב ועשו לבין יצירת מציאות

נוויל ראה בסיפור יעקב ועשו אלגוריה ליצירת מציאות, שבה ההנחה הפנימית גוברת על המציאות החיצונית. אמרתי לכם שנוויל עסק הרבה גם עם סיפורי תנ"ך. על הנושא הזה הוא דיבר בהקשר לסיפור של יעקב ועשו.

הסיפור הולך ככה. יצחק הזדקן וכבר לא ראה כמעט, והוא רצה לברך את עשו הבכור, לתת לו את הברכה לפני שהוא מת. עכשיו רבקה, אמא של יעקב, שומעת את זה ומכינה תוכנית. היא לוקחת את יעקב, הבן הצעיר, שמה לו עור של גדי על הידיים, כדי שכשיצחק יגע בו הוא ירגיש שיער והוא יחשוב שזה עשו.

יעקב נכנס. יצחק נוגע בו ואומר משפט מפורסם, "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". משהו לא מסתדר לו, אבל הוא מרגיש את עשו והוא נותן את הברכה.

הפרשנות של נוויל לסיפור

עכשיו, מה נוויל ראה כאן? מבחינתו עשו הוא המציאות כפי שהיא נראית עכשיו, מה שהחושים מראים. יעקב זו ההנחה, האמונה, למרות שזה עדיין לא נראה במציאות. ורבקה משולה לדמיון, שמארגן את ההחלפה.

כשאנחנו עושים את מה שדיברנו עליו, אנחנו בעצם יעקב שלובש את עור הגדי. אנחנו מרגישים כמו מי שכבר יש לו את הדבר, למרות שהמציאות עדיין לא השתנתה. וככה הברכה, כמו שהגיעה ליעקב, מגיעה אלינו. המציאות הנוכחית משתנה.

אם נחזור לברבדוס, נוויל לא ביקש, הוא לא תכנן. הוא הניח שהוא כבר שם, והנסיבות סידרו את עצמן בדרך שהוא לא היה יכול לתכנן: המכתב מהאח, הביטול של הנוסע שהוביל אותו למחלקה ראשונה.

התרגול שאני מציע לכם להתחיל הלילה

והנה התרגול שאני מציע לכל אחד ואחת מכם לעשות הלילה או מחר בבוקר, מה שעובד לכם. שאלו את עצמכם קודם כל עכשיו, "מי אני כשזה כבר קורה?". זאת אומרת המטרה שאתם רוצים. לא "מה אני רוצה", אלא "מי אני".

ואז תבנו סצנה אחת קצרה לפי העקרונות שדיברנו, כמה שניות, פעולה אחת שמשתמעת מזה, משהו שכבר קרה. תוסיפו עוד חוש, לפחות אחד מעבר לראייה. ותהיו בתוך הסצנה, לא מבחוץ. תרגישו מה מרגישים שם. לא "אני רוצה שזה יקרה". זה כבר כאן.

אם אתם צריכים, תחזרו להתחלה, תעברו על כל העקרונות שדיברנו עליהם לבניית הסצנה. ואז תנו לזה חודש. סצנה אחת, תרגול עם מדיטציה מודרכת, לעקוב אחרי הדגשים שדיברנו עליהם, ותראו מה קורה.

וכמו שאמרתי, יש לי גם מדיטציות מודרכות בחינם שמלוות את מה שדיברנו עליו, אז קישור אליהן נמצא בתיאור. ומי שרוצה להעמיק גם בכיוון של NLP, של עבודה ברזולוציות של תת המודע ושינוי אמונות מגבילות ולאמן גם אנשים אחרים בזה, יש לי קורס NLP פרקטישינר שנכנס בדיוק לשם.

וגם אני אגיד שיש משהו חדש של אימונים אישיים שמשולבים ביחד עם בינה מלאכותית, אז אפשר לשלוח מייל ולקבל פרטים לגבי זה גם, המייל נמצא למטה.

לסיכום – שיטת נוויל גודארד

שיטת נוויל גודארד מבוססת על חוק ההנחה: כל מה שאנחנו מחזיקים מספיק זמן בתודעה הופך לעובדה. השיטה כוללת בניית סצנה קצרה של הגשמת המטרה כאילו כבר קרתה, חזרה עליה במצב שבין ערות לשינה, ושינוי הדיבור הפנימי לאורך כל היום באמצעות דיאטה מנטלית.

זה לא דיכוי מחשבות ולא חשיבה חיובית רעילה, אלא תרגול עדין שמלמד את התודעה לחיות מתוך ההוויה החדשה במקום להמשיך לחזק את המחסור. הסיבות שזה לא עובד לרוב האנשים הן שלוש: דמיון לא מדויק, רצון שמחזק את המחסור, ומחשבות יומיומיות שסותרות את הסצנה.

אל תאמינו לי, אל תדחו אותי, פשוט תבדקו בעצמכם.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.