למה אנחנו שוכחים שאין באמת שום דבר ודאי?

אם יש דבר אחד ודאי בחיים, הוא שאין ודאות. תיאורטית כולנו יודעים את זה, שהרי מחר אנחנו עלולים לא להתעורר, והכל יכול להשתנות בין רגע. ובכל זאת, בשגרה אנחנו שוכחים את העיקרון הזה ומתנהלים כאילו יש קרקע יציבה מתחת לרגליים.

השכחה הזאת היא לא מקרית. תפקידו של העולם, במובן מסוים, הוא להעלים מאיתנו את העובדה שהדברים כאן סופיים. הוא עוטף אותנו בשגרה נעימה עד שאנחנו מאמינים שהיא קבועה, ואז מגיע רגע אחד, בשורה, פרידה, שינוי לא צפוי, והקרקע נשמטת.

דווקא בגלל זה הנושא הזה רלוונטי תמיד, ולא רק בתקופות סוערות. כל אחד מאיתנו מכיר את החוויה של החלטות גדולות תחת ערפל: לחתום או לא לחתום, לעבור דירה או להישאר, לפתוח עסק או לחכות. אלה לא שאלות של חיים ומוות, אבל הן טעונות באותו חוסר ודאות בדיוק.

מהו הדבר האחד שבו כן קיימת ודאות מוחלטת?

אחרי כל ההקדמה על כך שאי אפשר לדעת דבר, מגיעה נקודה עמוקה: יש דבר אחד ודאי, והוא עצם הקיום שלנו. אנחנו קיימים, אנחנו כאן, ובתוכנו יש רצון להיטיב, רצון שכולם ייהנו, רצון אינסופי שאינו תלוי בשום נסיבה חיצונית.

וכאן טמון שורש החרדה. חרדה, בבסיסה, היא הפחד שהכל נעלם ונקטע. אבל אם מסתכלים לעומק, שום דבר לא באמת נעלם. בתוך כל אחד מאיתנו יש ממד אינסופי, נשמתי, שאינו כפוף לזמן ולגבולות של העולם הפיזי.

מה זה חרדה? חרדה זה פחד שהכל נעלם. אבל שום דבר לא נעלם. יש משהו אינסופי, בעצם הכל הוא אינסופי.

אחת העבודות הפנימיות הגדולות היא לקחת את האינסופיות שבנשמה ולהכניס אותה אל תוך העולם הסופי. כשעושים את זה, אי הוודאות פשוט משפיעה פחות. היא עדיין קיימת, אבל היא כבר לא מזעזעת את הבסיס.

איך נתינה מחברת אותנו לאינסוף ומרגיעה את החרדה?

המפתח הוא היכן אנחנו שמים את מרכז הכובד שלנו. אדם ששם את יהבו בדברים הפיזיים והרגעיים חי בחרדה מתמדת, כי כל דבר פיזי אפשר לקחת ממנו. לעומת זאת, אדם שמכוון את שאיפותיו אל ערך ולא אל תוצאה, מחזיק במשהו שאי אפשר לגזול.

נתינה היא הגשר. כשאני עסוק בלתת, ברצון שיהיה טוב לאחרים, אני יוצא מהמעגל הצר של קיומי הפרטי ומתחבר למשהו גדול ורחב יותר. הרצון האגואיסטי מכוון תמיד אל הרגע, אל ההישרדות, ואילו הרצון להיטיב מכוון אל האינסוף.

זו לא אמירה שיש להתעלם מהנאות החיים. להיפך, חשוב מאוד ליהנות, לטייל, לשתות קפה, לעשות דברים שנעים בהם. אבל כשכל מרכז החיים הוא הרגע החולף, גודל החרדה גדל בהתאם. ככל שאדם מסוגל לשאת משהו כללי ונעלה יותר, כך פוחת הפחד מהלא נודע. אפשר להעמיק בזה דרך המאמר על תחושת ריקנות פנימית וחוסר משמעות.

שלוש קומות של נתינה: מהתינוק ועד לתת על מנת לתת

הנתינה עצמה מתפתחת בשלבים, כמו קומות שנבנות זו על זו. בקומה הראשונה נמצא התינוק, שמקבל על מנת לקבל. זה בריא לחלוטין וזה השלב הנכון להתפתחות, אין בו שום פסול. התינוק זקוק, והוא מקבל.

בקומה השנייה נמצא הנער, שמקבל על מנת לתת. הנערים אוהבים להתנדב ולעזור, כי הם רוצים להרגיש קיימים, שייכים ומשמעותיים. הנתינה שלהם עדיין קשורה לצורך שלהם עצמם, אבל היא כבר פונה החוצה.

הקומה השלישית היא הבוגר, שנותן על מנת לתת. זה קורה כשאדם מלא באור ולא רק בידע, מלא באהבה עצמית, בשמחה ובמשמעות, ויודע למה בא לעולם. מהמקום המלא הזה כל פעולה הופכת להוספת טוב לעולם, וזו בדיוק המהות שמחסנת מפני חרדת הלא נודע.

ענווה אמיתית היא לא הקטנה עצמית

רבים טועים לחשוב שענווה משמעה לומר "אני לא שווה כלום". זו טעות. ענווה אמיתית היא לחיות את החיים במלואם, לשמוח ולהנות, אבל לא מתוך "כוחי ועוצם ידי", לא מתוך תחושה שאני מרכז העולם, אלא מתוך הבנה שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול.

ההבדל הזה הוא שמכין אותנו להתמודדות עם אי הוודאות. כשאני אומר "אני עשיתי, אני יכול, אני הצלחתי", אני נשען על מבצר פרטי שאפשר להפיל ברגע. אבל כשה"אני" שלי בא מנקודת מבט כללית, כזו שכל תפקידה להיטיב, הוא כבר לא מבוסס על כוחי הרגעי אלא על משהו יציב שאינו נגזל.

זו בדיוק התובנה שהגיע אליה ויקטור פרנקל. במקום שבו נלקחה ממנו כל שליטה וכל ודאות, הוא גילה שאפשר עדיין להתחבר לאינסופיות דרך המשמעות. השליטה החיצונית נעלמה, אבל החופש הפנימי לבחור אל מה להתחבר נשאר שלם.

איך הקול הפנימי מכוון אותנו למה שטוב ונכון?

כל מה שדיברנו עליו כבר קיים בתוך כל אדם, כקול פנימי. אין אדם שלא שומע אותו. ייתכן שיש מי שנמצא כרגע בסיטואציה שמקשה עליו לשמוע, אבל המקום הפנימי הזה תמיד צועק מה נכון לעשות ומה באמת טוב לנו. החיבור לנקודה הזאת הוא החיבור למצפן האמיתי.

איך ניגשים אליו בפועל? דרך שאלה אחת פשוטה: למה. למה אני עושה את הדבר הזה עכשיו. אם אני כותב הודעה שנועדה לפגוע במישהו, כדאי לעצור ולשאול: כדי לקבל כבוד? כדי להרגיש חשוב? האם זה משרת את הפרטיות האגואיסטית שלי או משהו רחב יותר.

יש סיפור על נער שהגיע לקליניקה ואמר שהוא שונא אנשים, שהוא רוצה שכולם ימותו. במקום להתווכח, הוא נשאל: נניח שמחר תוכל ללחוץ על כפתור אדום, וכל החולים בכל בתי החולים בארץ יקומו בריאים, ילדים קטנים שהוריהם יושבים לצידם ובוכים יחזרו הביתה בריאים לגמרי. תלחץ? הוא ענה מיד: בטח.

אמרתי לו: אבל אתה שונא אותם. אז למה שתרצה שהם יחיו? ואז הוא צחק, ואחר כך בכה, והבין שאין באמת שנאה כזאת. יש לו כאב. כולנו טובים.

זו הנקודה. כשאדם מתחבר לעצמו, הוא מגלה שבתוך תוכו הגרעין הוא להיטיב, להועיל, להשפיע, לשמח. וכשאני מחובר לטוב שבי, כל פעולה, לכתוב, לנגן, לטייל, לדבר עם חבר, הופכת להוספת טוב לעולם. הקול הפנימי הזה קשור באופן ישיר ליכולת לחיות עם אי ודאות, כי הוא נותן קרקע שאינה תלויה בנסיבות.

הפחד מחוסר הוודאות הוא בעצם דמיון

הבעיה האמיתית היא לא אי הוודאות עצמה, אלא הפחד ממנה. חלק מהפחד, נניח כעשרים אחוז, הוא בריא: הוא זה שגורם לנו לתכנן, להיערך, לחשוב על מחר בצורה מחושבת. אבל האחוז הגדול של החשש והדאגה מגיע ממקום אחר לגמרי.

הפחד המזיק מוזן מהדמיון. המוח שלנו מייצר תרחישים של מה שיכול לקרות, וכמעט תמיד הם מפחידים יותר ממה שקורה בפועל. אפשר לבדוק את זה בקלות: כמה פעמים דמיינת שיקרה לך אסון נורא, ובסופו של דבר אתה עדיין כאן.

יש דברים לא נעימים ומסוכנים ואסונות, אבל בסוף 99.9 אחוז מזה הוא דמיון.

לכן אנשים שנוכחים ברגע, כאן ועכשיו, נפגעים פחות מחוסר הוודאות. הם פחות מדומיינים, ולכן פחות שבויים בתרחישי האימה שהמחשבה מייצרת. זו אחת הסיבות שהנוכחות היא כלי כה חזק, כפי שמורחב במאמר על כוחו של הרגע הזה. ומי שרוצה לעבוד על השורש הזה בכלים ממוקדים ימצא ערך במאמר על התגברות על פחד מחוסר ודאות.

איך הנשימה עוזרת לנו לשאת את אי הוודאות?

הנשימה היא הכלי המעשי הראשון. אחד הסימנים המובהקים למתח וחוסר ודאות הוא שהנשימה נעשית שטחית. הגוף כאילו עוצר את הנשימה, כי נשימה עמוקה תגרום לנו לחוות את הדברים במלואם, ומזה בדיוק אנחנו מנסים להתחמק.

יש מגוון עצום של טכניקות: נשימת קופסה, נשימה מעגלית, נשימת וים הוף, נשימות קוהרנטיות ועוד רבות. כל אחת בונה חלקים בנפש שלא הכרנו, ומאפשרת לשאת את המתח במקום לברוח ממנו. המדע תומך בזה: מחקר על נשימה איטית מצא שהיא מפחיתה פעילות סימפתטית ומגבירה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית, זו שאחראית על הרגעה והתאוששות.

אפשר להעמיק בשיטות דרך המאמרים על טכניקות נשימה להרגעת מערכת העצבים ועל הנשימה המעגלית. חשוב רק לזכור שנשימות עוצמתיות אינן משחק.

הדברים כאן הם מידע והשראה, לא תחליף לייעוץ רפואי או נפשי. אם אתם מתמודדים עם מצוקה ממשית, פנו לאיש מקצוע.

מדוע דווקא מי שעובר משבר יוצא ממנו חזק יותר?

הכלי המעשי השני עובר דרך הגוף. הגוף שלנו לומד את המציאות מיום ליום. גם כשקשה בהתחלה, האיברים מתרגלים, והם לומדים לחיות עם אי ודאות. התחושה הלא נעימה של חוסר הוודאות היא מה שנקרא "שהייה בחסר", ודווקא היא בונה בנפש חלקים חדשים שלא הכרנו.

מה שמבדיל בין מי שמתחזק ממשבר למי שמרגיש שנשבר ממנו הוא לא עצם הכאב. למעשה כולם מתחזקים מזה. יש רק מי שכרגע אינו מסוגל לתפקד, בדיוק כמו שרירן שהרים משקל כבד מדי: הוא לא נחלש, הוא פשוט צריך זמן להתאושש.

הנפש יודעת להכיל דברים אדירים. אנחנו לא צריכים לעבור את הכל, אבל אנחנו כן צריכים להיות מוכנים להכל. להיות מוכן זה לא לחיות בחרדה.

המאמץ עצמו, גם כשהוא נראה כמו כישלון זמני, הוא זה שבונה. ההתמודדות עם אירוע לא צפוי מפתחת חלק חדש בנפש, ולכן מי שעובר משבר ולומד להיות איתו יוצא ממנו עם קומה נפשית שלא הייתה לו קודם. זה בדיוק העיקרון של בניית חוסן נפשי.

איך מקבלים החלטות כשאין שום ודאות?

הכלי המעשי השלישי נוגע לקבלת החלטות. כאן העבודה מתחלקת בערך לשניים. חצי אחד הוא ראייה מפוכחת של היכולות והמצב: מה עומד לרשותי, מה קורה סביבי, מה ריאלי כרגע. אם אף עסק בתחום מסוים לא שורד תקופה מסוימת, זה לא הזמן לפתוח בו עסק.

החצי השני הוא נכונות לקחת סיכון מחושב. אם יש בסיס בריא שיכול לתפקד גם בתנאים לא ודאיים, אין סיבה לא להתחיל, ולו בצעד ראשון קטן. ההחלטה לא צריכה להיות מושלמת, היא צריכה להיות מחושבת ומתוך מקום בריא. כלי מסודר לזה תוכלו למצוא במאמר על קבלת החלטות בחוסר ודאות.

מה שמאפשר את זה הוא גמישות מחשבתית: היכולת לראות בכל כאב משהו שבא לבנות אותי, ובכל קושי הזדמנות לצמיחה. הגמישות הזו מתפתחת כשאני מוכן להקשיב לדעה שונה משלי ולחפש בה את נקודת האמת, בלי לפסול על הסף. כך אני בונה בתוכי תאים גמישים, ולא מחלק את הנפש שלי לשניים.

השורה התחתונה: מותר לך להיות בתחושה הלא נעימה

אם צריך לסכם מה עושים כשחווים אי ודאות, זה מתחיל באמירה פשוטה לעצמך: התחושה לא נעימה, ולא נעים לי כרגע, אבל מותר לי להיות בה. מותר לרעוד, מותר לבכות, מותר להיות עצוב, ומותר אפילו להגיע לרגע שבו אני לא יודע מה לעשות.

כל אלה הם ההפך משליטה. רעד, קוצר נשימה, דמעות, כולם אומרים שברגע הזה אני לא בשליטה, וזה בסדר גמור. השליטה ממילא הייתה דמיון. מה שיש לי הוא היכולת להשתדל ולהשפיע על המציאות, אבל בסופו של דבר ההכרח הוא שיקבע חלק גדול ממה שיהיה.

ואחרי שאני מאפשר לעצמי להיות בחסר, קורה דבר מעניין: התודעה מתחילה להשתנות, ההבנות מתפתחות, והדרך חזרה עוברת דרך עשייה. לא עשייה שבורחת מהמציאות, אלא עשייה שמחברת ונותנת. מכאן ואילך עולים ועולים, עד שבאמת מגיעים למקום שבו חוסר הוודאות משפיע הרבה פחות.

מה יהונתן ידווב עושה היום (עדכון 2026)

מעבר לשיחה הזאת, יהונתן ידווב הוא פסיכותרפיסט עם כעשור ניסיון ואלפי מטופלים, המלווה אנשים בחרדות, טראומות, זוגיות ודימוי עצמי בעזרת כלים גופניים-נפשיים. הוא גם ר"מ ומרצה בישיבת לב תל אביב.

מי שהתחבר לגישה הרוחנית-רגשית של השיחה ורוצה כלים מעשיים להטמעה יומיומית, יכול למצוא ערך גם במדיטציות נוירו-שיפט, שמתרגלות נוכחות ושחרור אחיזה בעזרת עקרונות NLP.

לסיכום: להתמודד עם חוסר ודאות

בשורה התחתונה, התמודדות עם חוסר ודאות אינה ניסיון להשיג שליטה שאין לנו, אלא מעבר של מרכז הכובד מהרגעי אל האינסופי. משמעות, נתינה, קול פנימי ונשימה הם הכלים שמחזירים קרקע גם כשהכל רועד. יהונתן ידווב מזכיר לנו שהבעיה אינה אי הוודאות אלא הפחד ממנה, ושהפחד הזה הוא ברובו דמיון. כשמרשים לעצמנו להיות בתחושה הלא נעימה, ומוסיפים טוב לעולם דרך עשייה, אנחנו מגלים שהלא נודע כבר לא שולט בנו כמו קודם.

הדוברים בפרק

יהונתן ידווב

פסיכותרפיסט ומפתח שיטת גילוי הנפש, בעל קליניקה במודיעין ור"מ בישיבת לב תל אביב. מלווה כעשור אלפי מטופלים בחרדות, טראומות וזוגיות. האתר של יהונתן ידווב.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.

מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין יהונתן ידווב בפודקאסט של שחר כהן.

שאלות ותשובות