הפרק המלא: נשימת פה גורמת למחלות, עייפות ופנים פחות יפות

לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב

למה בכלל לתרגל נשימה אם אנחנו נושמים כל הזמן?

ד״ר מיכאל הרלינג הוא רופא משפחה, והוא הגיע לנושא משלושה כיוונים שונים. הראשון היה מטופלים עם מחלות ריאה, שאצלם תרגול נשימה הוא כמעט מובן מאליו.

השני מפתיע יותר. יש הרבה אנשים עם תבנית נשימה לא תקינה שאינם יודעים על כך בכלל. יש להם שלל תסמינים שאיש אינו מקשר לנשימה.

והכיוון השלישי היה אישי: כספורטאי הוא חיפש כל דבר שישפר את הכושר שלו, וגילה שעבודה ישירה על הנשימה משפרת אותו.

ולמה בכלל אפשר לנשום לא נכון

הנשימה עובדת אוטומטית, בדיוק כמו הלב או הכליות. אבל בניגוד אליהם, הדרך שבה אנחנו נושמים מתקבעת בשנים הראשונות, והיא מושפעת מדברים שאינם פיזיולוגיים בכלל.

הסרעפת: השריר שרובנו הפסקנו להשתמש בו

הסרעפת היא שריר הנשימה העיקרי, וההסבר של ד״ר הרלינג עליה קונקרטי מאוד. היא שריר בצורת כיפה או מצנח, שמפריד בין הריאות לחלל הבטן, והיא בערך בעובי של שניצל ורחבה מאוד.

כשהיא יורדת למטה היא מושכת את הריאות איתה, יוצרת מעין ואקום, והאוויר נכנס לבסיסים של הריאות. כך בדיוק תוכננה המערכת.

מה קורה בכיתה א׳

וכאן מגיעה הדוגמה שהופכת את זה למוחשי. הבן שלו, בן תשע, התיישב לפני שלוש שנים. כלומר נכנס לבית ספר יסודי.

לפני בית הספר כמעט לא יושבים. מתרוצצים בגן, משחקים, ואם יושבים אז בצורה טבעית של ילדים. ולכן רוב הילדים עד גיל בית הספר נושמים בעזרת הסרעפת.

מה שקורה כשמתיישבים ומתכופפים קדימה הוא פשוט: הבטן ננעלת, האזור האמצעי של הגוף ננעל, ונעשה קשה מאוד לנשום עם הסרעפת. ואז הנשימה מתרוממת לבית החזה.

ולזה מצטרף גורם שני: סטרס. בזמן סטרס יש אדרנלין, קצב הנשימה עולה, והנשימה עולה אוטומטית לבית החזה. זו ההיפרוונטילציה המוכרת.

וכל מצב שמעמיס סטרס על ילד בשנים הראשונות מקבע אצלו נשימת חזה. זה עובד, במובן שנכנס חמצן ויוצא פחמן דו חמצני. פשוט לא משתמשים בשריר שנועד לכך.

צרבת, רצפת אגן ומעי רגיש: מה קורה כשהסרעפת קפואה

ד״ר הרלינג מונה שלוש תוצאות שכיחות מאוד, וכולן נראות במבט ראשון כלא קשורות לנשימה.

ריפלוקס וצרבת

השריר שסוגר את הקיבה מלמעלה נמצא בתוך הסרעפת עצמה. ואם לא משתמשים בסרעפת לאורך שנים, היא הופכת מאובנת וקפואה, ואין נעילה טובה של הקיבה. ואז תוכן הקיבה עולה למעלה במקום לרדת למטה.

רצפת האגן

חלל הבטן בנוי כמו בלון: מלמעלה הסרעפת, מקדימה שרירי הבטן, מאחורה שרירי הגב, ולמטה, בדיוק בצד ההפוך של הסרעפת, רצפת האגן. השתיים הן תמונת ראי זו של זו.

וכאן נכנס מספר שנשאר בראש. אנחנו נושמים בערך 24,000 פעמים ביום. בכל נשימה סרעפתית, הסרעפת יורדת ולוחצת, ורצפת האגן זזה מעט למטה ולמעלה.

זה מין אימון של רצפת האגן, 24,000 פעמים ביום.

ורצפת אגן חלשה, מוסיף ד״ר הרלינג, פירושה בריחת שתן בשיעול או בצחוק, וצניחות. ואצל גברים היא נוגעת באיכות הזקפה.

מעי רגיש

וכאן הוא מתאר את הבטן כמשאבה. כשהסרעפת יורדת ועולה, חלל הבטן מתכווץ ומתרחב, ונוצרים לחץ גבוה ולחץ נמוך לסירוגין. הלחץ הנמוך שואב דם ורידי ולימפה מהרגליים ומחלל הבטן.

וכשהסרעפת לא זזה, אין תנועה בבטן כלל. ד״ר הרלינג מקפיד לסמן שזו תצפית קלינית ולא הוכחה:

עוד לא ראיתי בחיים שלי אדם שסובל ממעי רגיש ונושם עשרים וארבע שבע עם הסרעפת. זה לא מוכיח שזה מה שגורם למעי רגיש, זו תצפית שלי.

ואחד הדברים הראשונים שהוא מלמד מטופלים עם מעי רגיש ובעיות עיכול הוא לנשום מהסרעפת, כדי לתת למעיים את התנועה הזאת.

למה נשימה סרעפתית מוציאה יותר חמצן מאותה כמות אוויר?

ההסבר כאן הוא פיזיקה פשוטה, וזה מה שהופך אותו למשכנע. הריאות בנויות כמו משולש: הבסיס רחב, והפסגה צרה יותר.

נשימה טיפוסית מכניסה בערך חצי ליטר אוויר. אם אתה נושם עם החזה, חצי הליטר נכנס לחלקים הצרים בחלק העליון. אם אתה נושם עם הסרעפת, אותו חצי ליטר נכנס לחלקים הרחבים.

אותה כמות אוויר פוגשת אצלי יותר ריאה. אז אני מצליח להוציא יותר חמצן ולפנות יותר פחמן דו חמצני. הפיזיולוגיה שלי משתפרת, בחינם.

והוא מוסיף לזה נספח שהוא לא מציג כמדע פרופר: באזור הזה של הגוף מתחבאים לפעמים זיכרונות של התכווצויות מפחד ומחרדה, וכשמתחילים להפעיל את התנועה הרכה של הסרעפת, יש לזה לעיתים גם אפקט רגשי.

נשימת פה: מה היא עושה למבנה הפנים ולשיניים?

זה החלק שד״ר הרלינג עצמו מתאר כמפתיע ביותר, וכשלמד אותו לראשונה הוא פשוט לא האמין. המנגנון פשוט לחלוטין.

כשאתה נושם דרך הפה, הלשון חייבת להיות בחיך התחתון. אי אפשר לנשום דרך הפה כשהלשון צמודה לחיך העליון, כי היא חוסמת את הנשימה.

וכשנושמים דרך האף, הלשון עולה ונמרחת על החיך העליון. הגירוי הזה מספיק כדי לגרום לחיך העליון להיות רחב. וחיך רחב פירושו מבנה גולגולת רחב, לסת רחבה ושיניים מסודרות.

ואם הלשון על החיך התחתון ואין את הגירוי הזה, הגולגולת נעשית צרה יותר, כבר בשנים הראשונות של החיים. יש ממש מונח שנקרא פנים של נשימת פה.

מה שקורה אחר כך

כשהחיך העליון נעשה צר יותר וגבוה יותר, הפנים מתארכות ונעשות צרות, ומחיצת האף מתעקמת. וזה, לדבריו, מצב שכיח מאוד.

ואז, הוא אומר, הולכים לעשות ניתוח לתיקון המחיצה, שעוזר כמה חודשים, כי לא נפתרה הבעיה הראשונית שהיא נשימת הפה.

לשאלה אם אפשר לשנות משהו בגיל מבוגר, התשובה שלו מאוזנת. מי שהגיע לגיל שבע עשרה עם פנים צרות וארוכות, כנראה לא יוכל לעשות הרבה למבנה עצמו. אבל השפעה יש, כי הרקמות פלסטיות, ופשוט בקצב אחר.

למה האף נסתם דווקא למי שנושם מהפה?

זו אחת הלולאות שהכי קל להיתקע בהן, כי היא נראית כמו סיבה ולא כמו תוצאה.

כשאוויר עובר דרך האף הוא מייצר כוח על הרירית ודוחף אותה לצדדים, כמו מים שזורמים בצינור ומפעילים לחץ על הדפנות. ומי שנושם מהפה, אין לו את הלחץ הזה.

זה עניין של דקות עד שהאף נסתם. ואז בטוח שאתה נושם דרך הפה, ואז אתה ישר נושם עם שרירי בית החזה.

שחר מזהה בזה את הסיפור שלו: כילד הוא היה תמיד מצונן, ולכן נשם רק מהפה. ומה שפתח לו את האף לא היה ניתוח אלא תרגול. הוא הרחיב על כך בהמשך השיחה.

תפקיד האף בסינון האוויר, והקשר לאסתמה

מעבר ללחץ על הרירית, לאף יש תפקיד מכני. הוא מסנן את האוויר, מחמם אותו ומוסיף לו לחות.

ד״ר הרלינג מביא בהקשר הזה ממצא שנשאר בזיכרון בעיקר בגלל שיטת המחקר:

ספרו לאנשים עם אסתמה את מספר השערות באף, לעומת אנשים בלי אסתמה. וגילו שלמי שיש אסתמה יש פחות שערות באף.

ומי שנושם מהפה מדלג על הסינון הזה. ומי מקבל את כל מה שהאף היה אמור לתפוס? השקדים. ולכן, לדבריו, רואים ילדים עם דלקות חוזרות בשקדים ובשקד השלישי.

ניטריק אוקסיד: למה נשימה מהאף נוגעת גם בתפקוד המיני

כשנושמים דרך האף, ובמעבר דרך הסינוסים, הגוף מפריש יותר ניטריק אוקסיד, כלומר חנקן חמצני.

ולמה זה מעניין: אחד התפקידים שלו הוא להרחיב כלי דם, והוא גם משפר את תפקוד מערכת החיסון.

וכאן ד״ר הרלינג עושה את החיבור שנתן לפרק אחת הכותרות שלו. ויאגרה וסיאליס פועלות בכך שהן חוסמות את האנזים שמפרק ניטריק אוקסיד.

בעזרת תרגול נשימה אתה יכול להעלות את רמת הניטריק אוקסיד בגוף שלך. וזה חדשות מצוינות.

הוא מסייג בעצמו שההשוואה לא מדויקת לגמרי, כי הניטריק אוקסיד מיוצר במקום אחד ונדרש במקום אחר. אבל הכיוון, לדבריו, קיים.

ובלילה זה חשוב אפילו יותר

נשימה מהאף חשובה גם בשעות השינה. כשנושמים מהפה בלילה, הלסת נפתחת ויכולה ללכת אחורה, וזה עלול לחסום את קנה האוויר. ומכאן נפתחת הדלת לבעיות נשימה בשינה ולדום נשימה, ולעלייה בסיכון למחלות כרוניות. הנושא נוגע ישירות גם לאיכות השינה עצמה.

ומה עם ילדים

שחר שואל אם אפשר ללמד ילדים לנשום מהאף, וד״ר הרלינג, אב לארבעה, עונה בכנות שמפתיעה. תשכח מזה, זה בלתי אפשרי, וחבל על המאבקים.

מה שהוא כן עושה: זורק מדי פעם הערה קטנה על לנשום מהאף, כדי שזה יהיה במודע. בלי מלחמות ובלי לעקוב.

וזה מתחבר לגישה הכללית שלו לנושא. מדובר בעבודה שקדנית ואיטית שמעבירה את הנשימה מהחזה לסרעפת ומהפה לאף, לאורך זמן ועל סרגל של מאמצים. לא בהחלטה חד פעמית.

איך לדעת איך אני נושם?

יש כאן בעיה מובנית: ברגע שאתה מסתכל על עצמך, אתה מפריע לניסוי. מי שנשם מהפה יעבור לנשום מהאף באותה שנייה שבה נשאל.

ולכן ד״ר הרלינג מציע סימנים עקיפים.

וחשוב לומר גם מה מותר. בזמן דיבור נושמים מהפה, וזה בסדר. ד״ר הרלינג מסביר שגם הוא עושה זאת תוך כדי הפרק, כדי לא לעצור לרגע ארוך מדי. וכך גם בצחוק ולפעמים בפעילות גופנית.

חס וחלילה לא להיכנס לחרדה כזאת שהרופא אמר שחייבים לנשום מהאף. לגשת לזה בעדינות ובשלווה.

אתם נושמים יותר מדי: מה זו היפרוונטילציה קלה

זו הנקודה שהכי הפתיעה בשיחה, כי היא הפוכה לאינטואיציה. נשימה טבעית ותקינה היא איטית: סביב עשר נשימות בדקה ופחות.

ורוב האנשים נמצאים הרבה מעל זה. ד״ר הרלינג משווה את זה לאוכל:

הם נושמים הרבה יותר מהר, כמו שהם אוכלים יותר מדי. מכניסים יותר מדי אוויר פנימה ומוציאים יותר מדי החוצה. כל הקטע הזה של הנשימה נמצא בהיפר.

וההיפרוונטילציה שאנחנו מכירים, זו של התקף חרדה, היא רק הקצה. רוב האנשים נמצאים על אותו ספקטרום בצורה קלה בהרבה, ונהנים במרכאות מכל התסמינים.

ודיוק אחד שחשוב לא לפספס

שחר עוצר כאן ומחדד, כי זה נשמע סותר: נושמים פחות מדי עמוק ולא דרך הסרעפת, נושמים שטחי, אבל נושמים יותר מדי נשימות ובקצב מהיר מדי.

ומה שקורה כשנושמים יותר מדי: הפחמן הדו חמצני בדם יורד. וזה לא פרט טכני. ירידה בו מייצרת בדיוק את הרשימה מהתחלה: סחרחורת, תחושת לחץ, כאב ראש וחוסר ריכוז.

וכשמדובר במספרים, ד״ר הרלינג מדבר על 1,000 עד 1,500 נשימות בשעה אצל מי שנושם מהר, מול מה שאמור להיות שליש או חצי מזה. ולהמחשה: זה כמו לקחת דופק של שמונים ולהוריד אותו לארבעים.

שתיים ארבע: התרגיל שאפשר לעשות בכל מקום

וזה התרגיל שהוא ממליץ עליו יותר מכל דבר אחר, והוא נשמע כמעט טריוויאלי. שתי שניות פנימה, ארבע שניות החוצה.

זה מביא אותך לעשר נשימות בדקה, ויש בו שני מרכיבים נוספים שהופכים אותו ליעיל.

למה הנשיפה הארוכה חשובה: כל פעם שהוצאת האוויר ארוכה יותר מהכנסתו, אתה דוחף את מערכת העצבים למצב של מנוחה ועיכול, כלומר לפעילות המערכת הפאראסימפתטית.

לפעמים הכדור לא בכיס. לפעמים היין רחוק ממני. השתיים ארבע הזה זמין בכל מקום ובכל זמן.

והוא משתמש בו בעצמו לפני מעמדים מלחיצים, ומוסיף לזה גם משהו על התגובה של הסביבה: אני גם משדר לילדים שאני רגוע ומבוסס.

למה בכלל לאמן שרירים שעובדים לבד?

הרעיון נולד אצל ד״ר הרלינג מהבחנה פשוטה. הסרעפת ושרירי בית החזה הם שרירים, כמו כל שריר אחר בגוף. אז למה לא לאמן אותם ישירות?

והוא מציין שזה תחום שכמעט לא מוכר בקהילה הרפואית. שאל רופא ריאות מהו תרגול שרירי הנשימה, והוא לא בהכרח יכיר את המושג. ובכל זאת, לדבריו, נעשו על זה מחקרים רבים.

ומה שהוא מדווח מהניסיון הקליני שלו: מי שמאמן את שרירי הנשימה ויש לו מחלת ריאה, מצבו משתפר, גם בלי שנגעו במחלה עצמה. באסתמה יש דלקת בצינורות והפרשות, ולא עשינו שם דבר, ובכל זאת יש שיפור.

ולמי שאין שום מחלת ריאה

אם תשפר את שרירי הנשימה שלך, הכושר שלך משתפר ותהיה לך יותר אנרגיה.

ההסבר לכך מכני: ברגע שהשרירים חזקים ויעילים יותר, אתה משקיע פחות כוח בנשימה, וזה עולה לך פחות אנרגיה. ואז משתחררת דלתא של אנרגיה, בזמן פעילות גופנית ואחריה.

הדיג׳רידו והמכשירים: איך מייצרים התנגדות לנשימה

העיקרון פשוט: כדי לאמן שריר צריך התנגדות. ואי אפשר לשים משקולת על הסרעפת, אז מייצרים התנגדות לאוויר עצמו.

ד״ר הרלינג מזכיר את המתקן המוכר מאחרי ניתוחים, עם צינור וכדורים צבעוניים, ואת ניפוח הבלון. ובקליניקה הוא ממליץ על מתקן פשוט שעולה כמה דולרים, עם נקב לכניסת אוויר ונקב ליציאה, שמאלץ להתאמץ בשני הכיוונים.

והפתרון האישי שלו

ואז הוא מוציא את מה שהביא איתו לאולפן. דיג׳רידו נסיעות, מקופל על עצמו. כלי נגינה אבוריג׳יני אוסטרלי, שהוא בעצם צינור.

אתה נושף לתוך צינור ארוך, והצינור מתנגד להוצאת האוויר. אתה נושף בכוח, ומשמיע צלילים מגניבים.

הוא עושה את זה דקה או שתיים כל יום. וזה מספיק, לדבריו, בתנאי שזה יומיומי.

נאדי שודהנה ונשימה יוגית מלאה

שני התרגילים האחרונים מגיעים דווקא מעולם היוגה, וד״ר הרלינג עושה אותם בעצמו כל יום, כי הם פשוטים ולא דורשים סטודיו.

נאדי שודהנה, נשימה מנחיריים לסירוגין

מכניסים אוויר מנחיר אחד ומוציאים מהשני, ומחליפים. ומכיוון שנושמים דרך נחיר יחיד, נוצרת התנגדות טבעית, כך שהתרגיל מאמן את השרירים וגם מרגיע מאוד.

ד״ר הרלינג מצביע גם על צד נוסף: הפעלה לסירוגין של אונות המוח, בדומה לעיקרון שמאחורי טיפול ה-EMDR.

ושחר מספר כאן את הסיפור האישי שסוגר את הלולאה מהתחלת השיחה. הוא היה ילד מצונן שנשם רק מהפה, והאף שלו לא נפתח.

בהתחלה זה היה קשה, כי כשעושים נשימה מנחיר אחד והאף לא מספיק פתוח, קשה לנשום. אבל אחרי שעשיתי את זה מספיק זמן, האף שלי נפתח לתמיד ואין לי נזלת בכלל.

הוא מסייג בעצמו שהיו גם שינויים תזונתיים ותודעתיים בדרך, אבל מייחס לתרגיל הזה חלק גדול. ולא צריך לספור יחסים מסובכים, אומר ד״ר הרלינג. ברגע שמסבכים, התרגיל נופל.

נשימה יוגית מלאה

וזה בדיוק ההפך מהנשימה הקטנה והמינימליסטית. כאן לוקחים את הנשימה הגדולה ביותר האפשרית.

לשם כך צריך להכיר שלוש מערכות שרירים: הסרעפת, הצלעות התחתונות בתנועה לצדדים, והצלעות העליונות בתנועה אנכית. רוב האנשים משתמשים רק בשלישית.

ובנשימה יוגית מלאה מפעילים את שלושתן עד הקצה. ובונוס שמגיע איתה: היציבה מזדקפת מעצמה, וזה בדיוק הנוגדן לישיבה הכפופה מול המסך.

נשימות קופסה, ושני הקצוות של הספקטרום

לצד הנשימה הטבעית יש עולם שלם של תרגול, וד״ר הרלינג מסמן בו שני קצוות. בקצה האחד נמצאות נשימות קופסה, שבהן מאטים את הנשימה עוד יותר.

המבנה שלהן פשוט: ארבע שניות שאיפה, ארבע שניות עצירה, ארבע שניות נשיפה, ארבע שניות עצירה. נשימה אחת שלמה נמשכת שש עשרה שניות, כלומר ארבע נשימות בדקה. ואפשר להעלות לשמונה שניות בכל שלב, ואז מגיעים לשתי נשימות בדקה.

אם לא עשית את זה, זה ימחיש לך עד כמה רגוע אתה יכול להיות. כי הקצב של הנשימה לוקח את מערכת העצבים איתו.

והוא מדגיש שזה כביש דו סטרי: אם אתה בסטרס, קצב הנשימה עולה. ואם קצב הנשימה עולה, מערכת העצבים נכנסת לסטרס. אפשר להיכנס ללולאה מכל צד שלה, וגם לצאת ממנה מכל צד.

ובקצה השני נמצאים תרגילים כמו ווים הוף, שהם בדיוק ההפך מהנשימה הטבעית: היפרוונטילציה, עצירות נשימה, ונשימה דרך הפה. וזה בסדר, אומר ד״ר הרלינג, כי זה תרגול ולא ברירת מחדל.

הוא עצמו משתמש בשני הקצוות. לפני סשן סקייטבורד או גלישה הוא מתחיל דווקא לנשום מהר, כדי להעלות אדרנלין ופוקוס. ואחר כך, כשהוא רוצה להירגע, הוא הולך לכיוון ההפוך.

ולמה זה לא דורש חצי שעה

נקודה אחרונה שהוא מדגיש נוגעת לכמות. הסתיימו הימים של מדיטציה של חצי שעה או שעה, לפחות בהקשר הזה.

ברגע שאתה עובד נקודתית וממוקד ונכנס להאטה של הנשימה, האפקט התודעתי והעצבי מהיר מאוד ויעיל מאוד. לא צריך תרגול שכמה שיותר זמן הוא יותר טוב.

דקה או שתיים על הספה כשחוזרים מהעבודה, לפני המסכים ולפני הילדים. או מול הטלוויזיה בערב, כשממילא יושבים. וזו כל ההשקעה.

ושחר שואל אותו בהקשר הזה אם תרגול נשימה מחליף אירובי, והתשובה שלילית וברורה: אירובי הוא מימד אחר, והוא לבריאות הלב וכלי הדם. אבל הוא מוסיף שאירובי לא חייב להיות ריצת חצי מרתון. גם קפיצה בחבל היא אירובי, והעניין הוא להעלות דופק.

מה בעצם יוצא מנשימה תקינה, ומה זה עולה?

לפני שהוא מונה את היתרונות, ד״ר הרלינג מקדים את הצד השני של המשוואה, וזה מה שהופך את השיקול לפשוט. לא מפסידים מזה שום דבר: לא זמן, לא כסף, לא אנרגיה, ואין תופעות לוואי.

והוא מוסיף שהתרגול הזה נלבש על כל דבר אחר: אפשר לתרגל נשימה תוך כדי נהיגה, הליכה, עבודה ומול המסך. ואפשר גם לטעון אותו בשכבות של מוזיקה או דמיון מודרך, לצד שאר העקרונות של נשימה נכונה.

למה רופא אומר שהוא יודע בוודאות שזה יעזור

ובסוף השיחה ד״ר הרלינג משווה את הכלי הזה לכלים האחרים בארגז שלו, ומדבר על מה שהוא מכנה יכולת לצפות מראש.

בכלים שאני משתמש בהם כרופא משפחה, הרבה פעמים אין לי את היכולת לדעת מראש כמה זה יעזור לך. אני נותן כדור ללחץ דם, לדיכאון, לחרדה, ואני לא יודע אם זה יעזור.

ומול זה הוא מציב את התרגיל הפשוט ביותר בפרק:

ברגע שאני רושם לך את השתיים ארבע, אני יודע בוודאות שזה יעזור לך. אני לא יודע כמה, אבל אני יודע שזה יזיז את המחט לכיוון החיובי.

ולזה הוא מוסיף את מה שהופך את הכלי הזה לחריג: הוא זמין עשרים וארבע שבע, לא צריך לקנות כלום, לא צריך להירשם לכלום, ולא צריך לפנות בלוק של זמן ביומן.

לסיכום: אף, סרעפת, לאט וקטן

ארבע המילים האלה מסכמות את הפרק כולו. נשימה תקינה היא מהאף, בעזרת הסרעפת, איטית וקטנה. וכל אחת מהן משנה משהו אחר בגוף.

נשימת פה נראית כמו פרט זניח, ובפועל היא זו שסותמת את האף, מעלה את הנשימה לחזה, ובילדות אף מעצבת את מבנה הפנים והלסת. והסרעפת, שאיבדנו איפשהו בכיתה א׳, היא זו שנוגעת בצרבת, ברצפת האגן ובמעיים.

מה שנשאר מעשי הוא קצר במיוחד. שתי שניות פנימה, ארבע החוצה, כמה פעמים ביום. ולצד זה, לזכור פעם ביום למלא את הריאות עד הסוף.

וההיגיון שמאחורי כל זה פשוט: זה כבר קורה בכל מקרה, עשרים וארבע אלף פעמים ביום. השאלה היחידה היא אם זה קורה נכון.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

ד״ר מיכאל הרלינג

רופא משפחה שעוסק שנים בכושר, בתזונה ובאורח חיים בריא, ומעביר סדנאות בנושא תרגול נשימה. האתר של ד״ר מיכאל הרלינג.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.

הפרק המלא עם ד״ר מיכאל הרלינג: נשימת פה גורמת למחלות, עייפות ופנים פחות יפות. תרגילי הנשימה שהוזכרו: נשימות קופסה והאטת קצב הנשימה.