אלעד פרוטר מתחיל מהנחה פשוטה: מה שקורה בטבע אינו אקראי, ויש בו חוקים שאפשר לזהות. אחד הבסיסיים שבהם נמצא כל כך קרוב שכמעט אף אחד לא טורח להסתכל עליו.

העולם כל הזמן נע באיזושהי פעימה. זה לא מתחיל בחושך ואז יש יותר אור ויותר אור ויותר אור. אחרי השיא של האור צריכה להגיע גם חשכה, ואחרי זה עוד אור.

הוא מונה את המחזורים לפי גודל, מהקטן לגדול. שאיפה ונשיפה. יום ולילה. המחזור החודשי. עונות השנה. בכל אחד מהם יש שני קטבים, ובלי שניהם אין חיים. אין נשימה שהיא רק שאיפה.

ומכאן הוא מגיע לנקודה שהיא הלב של הפרק. אם באמת יש בעולם אנרגיה שמשנה צורה לאורך השנה, אז אחת המשימות של האדם היא להבין מה קורה כאן עכשיו ולעבוד עם זה, ולא נגדו.

האדם הוא אולי צורת החיים הכי מנותקת מהמחזורים האלה. בעלי חיים, צמחים, הם לא צריכים פודקאסטים או שיעורים על הדבר הזה. הם פשוט חווים את השינוי ועובדים איתו.

הדוב לא פעיל באותה צורה בקיץ ובחורף. הציפורים הנודדות מגיבות. אנחנו בנינו לעצמנו צורת חיים שמאפשרת לא להגיב בכלל: תאורה מלאכותית, חימום, קירור, אותם מזונות כל השנה, אותה שעת שינה בינואר וביולי.

הבעיה, לדבריו, אינה החשמל והמזון. הבעיה היא שאנחנו לא מודעים לאנרגיה שקיימת ולא מחוברים אליה, ולכן הולכים נגד הזרם בלי לדעת שיש זרם.

משל שני החקלאים, ולמה אחד מהם בטוח שגנבו לו

כדי להמחיש את זה הוא מביא משל סיני מעולמו של הטאו, על שני שכנים שלכל אחד מהם יש שדה וזרעי חיטה.

הראשון מכיר את חוקי הטבע. הוא מחכה לעונה הנכונה לזרוע חיטה, זורע בסתיו, והזרעים שוכבים בחורף מתחת לפני הקרקע ומתפתחים שם. חצי שנה אחר כך, באביב, השדה שלו מלא שיבולים.

השכן רואה את השיבולים ואומר לעצמו שגם לו יש אדמה וגם לו יש זרעים. הוא זורע את שלו באותו רגע, באביב, ומחכה בדיוק אותו פרק זמן. אלא שבחצי השנה שלו הגיע הקיץ, והחיים לא הצליחו להתפתח. בסתיו הוא מסתכל על השדה ואין בו שיבולים בכלל.

וכאן פרוטר עוצר ושואל את השאלה האמיתית של המשל: מה האיש הזה אומר לעצמו עכשיו?

האם הוא אומר לעצמו: לא הייתי בהכרה, טעיתי, אני צריך ללמוד? או שהוא אומר לעצמו: אין לי מזל, דפקו אותי, גנבו לי את הזרעים, עבדו עליי?

זה משל פשוט, והוא מכוון היטב. כמה פעמים בחיים אנחנו חוטפים מכה ומסבירים אותה בחוסר מזל, בכך שהחיים נגדנו, בכך שמישהו עבד עלינו. פרוטר מציע הסבר אחר: לא ידעת באיזו עונה אתה נמצא.

הוא מדגיש שזה לא נכון רק לחקלאות. גם מי שעוסק בעבודה פנימית לא אמור לזרוע כל השנה ולא אמור לקצור כל השנה. יש זמן ועת לכל דבר.

אפשר גם ללכת נגד. החקלאי מהמשל יכול לגדל חיטה באביב אם הוא מביא הרבה מים, מקרר את האזור ומייצר חורף מלאכותי בכוחות עצמו. זה פשוט יעלה לו במאמץ, בקושי ולפעמים בסבל, בלי שום צורך.

וזו בדיוק ההרגשה שהרבה אנשים מכירים: שהחיים קשים מדי, שהכול דורש מאמץ עצום. לפעמים זה לא כי המשימה קשה, אלא כי היא נעשית בעונה הלא נכונה.

למה כל התרבויות התחילו את השנה ב-21 במרץ?

מכאן הוא עובר לחגים, ומצביע על תופעה שקשה להתעלם ממנה. רוב החגים שאנחנו מכירים היו קשורים לעונות השנה, ובתרבויות שונות ורחוקות זו מזו מופיעים חגים בשמות שונים, באותם תאריכים בערך, עם אותם אלמנטים בדיוק.

ואת נקודת הפתיחה הוא ממקם במקום שיפתיע חלק מהקוראים.

גם ביהדות תחילת השנה לא הייתה בסתיו אלא באביב. יש כמה ראשי שנה, ואחד מהם הוא דווקא באביב, בפסח.

התאריך האסטרונומי שאליו הוא מפנה הוא 21 במרץ, יום השוויון של האביב, האקווינוקס. זה היום שבו שעות האור ושעות החושך שוות במדויק, וזה היום שממנו תרבויות רבות התחילו לספור.

ההיגיון שבזה ברור ברגע שחושבים על האנרגיה ולא על התאריך. האביב הוא ההתחלה. הכול יוצא מהאדמה, ניצנים, התחדשות, פתיחה.

ומאותה נקודה מתחיל מבנה של ארבע תחנות, שכל אחת מהן רחוקה מקודמתה בשלושה חודשים בדיוק: 21 במרץ, 21 ביוני, 21 בספטמבר, 21 בדצמבר. שני ימי שוויון ושני ימי קיצון.

פרוטר מוסיף הערה שחשוב לשמור בראש: כל התיאור הזה נכתב מנקודת המבט של ההמיספרה הצפונית. באוסטרליה או בארגנטינה, 21 במרץ הוא סתיו ולא אביב.

החגים שמגיעים באביב ביהדות הם פורים ופסח, ופרוטר קורא אותם דרך האנרגיה שלהם ולא דרך הסיפור ההיסטורי.

בפורים יש שמחה, יציאה החוצה והתלהבות, וגם משהו נוסף: הורדת מסכות. להוריד את מה שהגביל אותנו, ולהתחדש במובן של להיות מי שאנחנו באמת.

ופסח, לדבריו, מדבר על העיקרון הזה במלואו. השאלה שהוא שואל היא למה בכלל צריך לצאת ממצרים כל שנה מחדש, אלפי שנים אחרי שיצאנו.

בקבלה ידברו על מצרים כמקום צר שבתוכי. כל אביב אתה צריך לפרוץ מחדש החוצה, לצאת מהמקומות שהגבילו אותך, מהרגלים, מפחדים, מדפוסים שהתקבעו.

וההיבט המעניין הוא שזה לא רק סמלי. פרוטר טוען שהאנרגיה שמזינה את הטבע באביב מזינה גם אותנו, כי אנחנו חלק מהטבע. לכן זו העונה שבה קל יותר להתחיל, לרענן, לעשות שינויים.

הוא נזהר מלהפוך את זה לכלל נוקשה. אפשר להתחיל דברים גם בעונות אחרות, ולפעמים אפילו צריך. אבל אם מנסים לעשות את העבודה הזו דווקא בחורף, שהוא כמעט האנרגיה ההפוכה, זה הולך נגד הזרם וזה עולה ביוקר.

קיץ: להיכנס לארץ כתייר או כמרגל

ב-21 ביוני מגיע היום הארוך בשנה, הסולסטיס של הקיץ, ואיתו כל חגי השיא: שבועות ביהדות, הפנטקוסט בנצרות, הבלטיין באירופה.

הכיוון האנרגטי כאן הוא הפוך מכל מה שרוב האנשים שעושים תהליך אישי רגילים לעשות.

כשיש המון אור, זה לראות בעיקר במה שיש, במה שטוב, במה שהשגתי, במה שעשיתי.

ואת ההדגמה הוא מוצא באחת הפרשות שמגיעות בדרך כלל סביב הקיץ: פרשת המרגלים. משה שולח שנים עשר שליחים לתור את הארץ, עשרה מהם חוזרים ומספרים על ארץ אוכלת יושביה ועל נפילים, ושניים חוזרים ומספרים על ארץ זבת חלב ודבש.

השאלה שהוא מעלה היא מה בדיוק היה החטא. הם הרי לא המציאו. הם ראו דברים, ופירשו אותם אחרת משני האחרים.

והתשובה שלו נשענת על מילה אחת בתיאור המשימה. משה שלח אותם לתור את הארץ, כלומר כתיירים. הם עשו את זה כמרגלים.

מה תייר מחפש? הוא מחפש את היופי, את מה שטוב. מה מרגל מחפש? מה שלא עובד, איפה אפשר לתקוף אותם, איפה הם לא מוגנים.

אותה ארץ, אותם עיניים, שתי משימות שונות לגמרי. פרוטר מציין שהעברית שומרת את ההבחנה הזאת גם בביטויים: להסתכל בעין טובה, או להסתכל בצרות עין.

הקישור לשבועות משלים את התמונה. שבועות קשור לביכורים ולקציר, כלומר לפירות של מה שכבר נעשה. הקיץ הוא הזמן להסתכל על הפירות ולא לחפור מתחת לאדמה כדי לבדוק מה עוד לא צמח.

מי שרואה רק את המינוס עשר

וכאן הוא מגיע למה שהוא מתאר כאחד המכשולים הגדולים ביותר של אנשים בתהליכי התפתחות: הם מגיעים לתהליך מתוך ביקורת עצמית, וזו בדיוק הסיבה שהם באים.

הסכנה שלהם היא שכל השנה יהיה להם יום כיפור. כל השנה הם לא בסדר, והם מתנצלים, והם צריכים לתקן, והם לא טובים מספיק.

הוא מתאר טיפוס שקל לזהות: אנשים מדהימים, חכמים, מתקדמים מאוד, שהתקדמו מחמישים לתשעים ורואים רק את המינוס עשרה.

אתה רואה אנשים מדהימים, חכמים, שלא מעריכים את עצמם, כי הם כל הזמן רואים את העשר נקודות שאין להם ואין להם מקום לראות את התשעים שכבר יש.

הוא מבהיר שהוא לא מציע להתעלם מהעשר. הוא אומר שזה לא יכול להיות הדבר היחיד שרואים, כי אז לא רואים את המציאות בכלל אלא רק סוג אחד של אנרגיה: מה חסר, מה אין, מה לא טוב.

מי שמזהה את עצמו בתיאור הזה ימצא הרחבה בשני מקומות: במאמר על עבודת צללים, ובמאמר על אופטימיות, שנולד גם הוא מפרק קודם עם אלעד פרוטר.

הוא מוסיף שהאנרגיה של הקיץ אינה רק פנימית. יש בה תנועה החוצה: לצאת, לפגוש אנשים, לראות מקומות, להניע פרויקטים. הוא משווה את זה לחומר שמחממים, שכל החלקיקים בתוכו מתחילים לנוע מהר יותר.

סתיו: חשבון נפש בלי הלקאה עצמית

ב-21 בספטמבר מגיע שוב יום שוויון, הפעם בכיוון ההפוך, ואיתו חגי הסתיו: ראש השנה, יום כיפור, סוכות.

פרוטר מציב את פורים ואת כיפורים כשני קצוות של אותה סקאלה, בהפרש של חצי שנה בדיוק. פורים הוא יציאה החוצה ושמחה עד לא ידע. כיפורים הוא בדיוק ההפך: התכנסות, מבט על מה שצריך לתקן, זריעה של זרעים בפנים ולא בחוץ.

הוא מודע לכך שלרבים זה נשמע לא נעים. בפורים יש מסיבות, וביום כיפור לא הולכים לשום מקום ונשארים בבית.

זה לא נעים למי שהתרגל לחשוב שרק צד אחד של הסקאלה הוא טוב. שרק היום טוב והלילה לא, שרק הקיץ טוב ולא החורף.

ואת התיקון הוא מציע דרך מילה שכולם מכירים היום, ומעטים מכירים את משמעותה המקורית.

ריטריט במקור היה: בוא תיסוג רגע לתוך עצמך. תיסוג מהעולם, תיכנס פנימה, תהיה בטבע, תהיה בשקט. ויש שם המון שקט ויופי, וזה אושר. זה לא דבר רע.

שחר שואל אם זו בהכרח בדידות, ופרוטר מבחין בין השניים. יש שם לבד, אבל אין שם בדידות. יש בקשה לחיבור פנימה. מי שרוצה כלים מעשיים לזה ימצא אותם במאמר על הרפיה נפשית.

חורף: אמנות השחרור

ב-21 בדצמבר מגיע היום הקצר בשנה, ואיתו החגים שמדברים על חושך גדול ועל הדלקת אור בתוכו: חנוכה, כריסטמס ואחרים.

פרוטר אומר במפורש שזה החג שהכי קשה להסביר היום, כי החורף קשור לאנרגיה של מוות. ומיד הוא מסייג: לא מוות פיזי, בדיוק כמו שהאביב לא מבקש מאיתנו להיוולד פיזית.

הנקודה שלו כאן נוגעת בהנחת יסוד שרוב האנשים אפילו לא שמו לב שהם מחזיקים בה.

הרבה אנשים חושבים שהתפתחות זה תמיד להיות כמו שאני היום עם כל מה שיש לי, ולצבור עוד. עוד יכולות, עוד כסף, עוד תעודות, עוד אנשים.

מולה הוא מציב תפיסה אחרת: התפתחות היא השתנות. העולם משתנה כל הזמן, ואי אפשר להישאר אותו דבר ורק להוסיף. לפעמים צריך להוריד.

אם לא תדע למות בחורף, לא תוכל להיוולד באביב. אתה לא יכול להיוולד מתוך החיים, אתה צריך להיוולד מתוך המוות. רק מה ששחררתי יכול להתחיל משהו חדש.

ולמה זה קשה כל כך? כי לימדו אותנו ששחרור הוא הפסד ושרווח הוא תמיד תוספת. אנחנו לא יודעים להפסיד, לא יודעים ליפול, לא יודעים להתכנס, לא יודעים להיות עצובים. כל אלה נחשבים אצלנו לצד הרע של החיים.

וכשמשהו מהצד הזה בכל זאת מגיע, התגובה הרגילה היא להיפטר ממנו מהר: משכך כאבים, חומר משנה תודעה, נטפליקס, רשת חברתית, כל דבר שיעזור לעבור את הרגעים האלה. פרוטר לא פוסל את זה גורף, אבל מציע חלופה.

אפשר לרקוד בגשם. לא צריך רק לבכות שם. או אפשר לאהוב את הבכי, אם תרצה.

והמחזור, לדבריו, לא אמור לחזור על עצמו במקום. הוא אמור להיות ספירלה שעולה: כל פעם מחזור, וכל פעם הוא מוביל להתחדשות הבאה וליציאת מצרים הבאה.

שחר מספר על השנה שבה ניסה להרגיש את זה בעצמו. רוב החורף הוא היה בתאילנד, ושם ההבדל בשעות האור קטן יותר, ובכל זאת התחושה הגיעה.

הרגשתי תקופה שממש לא בא לי לעשות פודקאסטים. פחות רוצה לצלם, פחות צורך לפגוש אנשים. יכול לשבת הרבה מאוד שעות לבד, להתרכז ולהתכנס פנימה, לעבוד על דברים ולכתוב, ומאוד נהניתי מזה.

ואז, בדיוק בפורים, הגיע השינוי. פתאום נמאס לו להיות לבד, לא היה לו ריכוז לשבת ולכתוב, ובא לו לצאת ולעשות דברים אחרים. הוא טס, צילם פודקאסטים, ונהנה מזה הרבה יותר.

הוא מדגיש שהוא היה יכול להכריח את עצמו לצלם פודקאסטים בחורף. פשוט היה בזה הרבה יותר חיכוך.

ומכאן הוא מרחיב את זה למקום שכבר לא קשור בכלל ללוח השנה. יום אחד נפל האינטרנט. הוא התקשר, אמרו לו שיסדרו את זה אבל שזה ייקח זמן.

אני יכול לנסות עוד יותר ללחוץ שיסדרו את זה מהר, אולי זה יקדם את זה. אבל ממילא הם יסדרו את זה. או שאני יכול להגיד: אוקיי, כיף להיות בלי אינטרנט קצת, ולזרום עם זה.

פרוטר מאשר את ההרחבה ומוסיף עליה. הוא מזכיר שהתיאור של שלושה חודשים לכל אנרגיה הוא פשטני, ושהאמת קרובה יותר לתמהיל שנוטה לכיוון מסוים. אפשר לחוות חורף פרטי באמצע יולי, גם בגלל שאנחנו מנותקים מהטבע וגם כי יש מחזורים בתוך מחזורים.

והדוגמה שהוא בוחר מוכרת לכל מי שנוהג בישראל.

ויז אומר לך שאתה תהיה חצי שעה בפקק. אתה יכול להשתגע ולהיות עצבני ולקלל, והפקק עדיין ייקח חצי שעה. או שאתה יכול להיכנס למקום הזה של שקט, יש לי חצי שעה עם עצמי.

ואת אותו עיקרון הוא מחיל גם על מה שגדול הרבה יותר. הוא מדבר על תקופת המלחמה כעל מחזור שלם: אנרגיה כבדה יותר, עצובה יותר, מכונסת יותר, שלא תלויה בהחלטה אישית של אף אחד מאיתנו. גם שם, אומר פרוטר, השאלה היא אם אנחנו נותנים לזה מקום.

הוא נותן דוגמה מהתקופה שבה עבד כפסיכולוג בבתי ספר. מורות היו פונות אליו בהפסקה ומבקשות שיסתכל על ילד מסוים, והסיבה הייתה כמעט תמיד אותה סיבה: הוא מכונס מדי, הוא לא משחק עם כולם.

יש פשוט ילדים, או שזאת תקופה או שזה האופי שלהם, שהם יותר מהורהרים, יותר מכונסים, וזה בסדר גמור. לא כולם צריכים להיות על מגרש הכדורגל.

הוא מוסיף שהוא לא מתעלם מהאפשרות שילד כזה נמצא בדיכאון. הוא רק מבקש לא להניח את זה כברירת מחדל, ומזכיר שרבים מפורצי הדרך של האנושות תוארו בדיוק ככה: מהורהרים, אוהבים שקט, הולכים לטבע.

מחלה כהודעה, לא רק כתקלה

אותו היגיון מגיע אצלו גם לגוף, והוא מציג אותו כשתי תפיסות שמתחרות זו בזו.

התפיסה הראשונה רואה במחלה בעיה: קח משהו, תעביר אותה מהר, תחזור למה שהיה. פרוטר מציין שהרבה פעמים התרופה שניתנת לא מבקשת שום שינוי בחיים.

התפיסה השנייה שואלת מה המחלה באה לספר. ואת ההמחשה הוא לוקח מלוח המחוונים של המכונית.

נורה מתחילה להבהב לי ברכב. אני לא אומר: יאללה בוא נוציא את הנורה, תפסיק להבהב לי שלא תציק לי. אני אומר: כנראה יש בעיה, אני צריך לראות מה היא אומרת לי.

הוא מיישם את זה על כאב ראש. אפשר לקחת כדור, וזה לגיטימי. אבל לפעמים הראש כואב כי לא שתית כל היום, ואז אולי ההרגלים הם מה שצריך לבדוק. ולפעמים הוא כואב כי אתה במצב רגשי לא טוב, מוטרד ממשהו ומדחיק אותו, ואז השאלה היא מה יושב עליך באמת.

הוא מוסיף עוד זווית שקל לפספס: מחלה מחייבת אנשים לבקש עזרה. יש מי שלא יודע לעשות את זה, ודווקא המצב הזה מאפשר לו, ומחזק את הקשרים שלו עם חברים ומשפחה.

ומיד אחר כך מגיע הסייג שלו, והוא חד: הוא אינו אומר לייצר מחלה. הוא אומר שאם אתה כבר שם, שאל מה זה מבקש ממך.

שחר שואל מה התפקיד של העצב, מתוך הנחה שרגש כזה לא נמצא בנו בטעות. פרוטר נותן שתי תשובות.

הראשונה נשענת על הבודהיזם: החיים משתנים כל הזמן, והמקור לסבל הוא אחיזה. מי שנאחז בדברים שחייבים ללכת, העצב מלמד אותו על האחיזה שלו.

השנייה עוסקת בערך, והוא מביא אליה סיפור מקראי שרוב האנשים מכירים רק את חציו. פרשת מי מריבה, שבה משה מכה בסלע כדי להוציא מים, נפתחת דווקא במותה של מרים. מיד אחרי שהיא מתה, העם נזכר שאין לו מים.

הוא שואל מה הקשר, ומציע פרשנות שנוגעת בכל אחד.

אם נשאל אותך מה אכלת בצהריים, כנראה תזכור. למים ששתית לא תחשוב יותר מדי, זה שקוף. אם לא יהיה לך מים, מים זה הדבר הראשון שתחשוב עליו. פתאום אתה מבין כמה מים חשובים, אחרי שאין אותם.

ואת המשל הוא מיישם על אנשים. יש בחיינו מי שממלא את התפקיד הזה: תמיד שם, תמיד ברקע, תמיד מסדר ומבשל ודואג. וכל עוד הוא שם, נוטים לא להעריך אותו, כמו את המים.

ואז הוא נעלם, והעצב מגיע, ואיתו ההבנה מה היה שם כל הזמן. לפי פרוטר, זה בדיוק אחד התפקידים של העצב: ללמד אותי מה חשוב לי, וממה התעלמתי.

הוא מציע לכן להחליף את השאלה. במקום לשאול מתי זה ייגמר ואיך מעבירים את זה, לשאול מה אני עושה עם זה ומה הוא מבקש ממני. גם המילה עצמה, הוא מעיר, מכילה את זה: אותן אותיות של לעצב.

שחר מציע ניסוי מחשבתי. נניח שהיה כפתור שמעביר את העצב אחרי פרידה, ומחזיר אותך מיד לחיים רגילים. פרוטר משיב שרוב האנשים לא היו לוחצים עליו, ובוודאי לא אחרי מוות של אדם קרוב, וזה מלמד שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שהעצב אינו הבעיה.

וכאן שחר חולק עליו, בנקודה שהיא אולי החדה בפרק.

אני קצת פחות אופטימי ממך. אני חושב שיש לנו כפתורים כאלה ואנשים לוחצים עליהם המון. בגלל זה אנשים לא יכולים לעבור את היום בלי לעשן משהו או לשתות משהו או להתמכר למשהו אחר שמשכיח מהם טרדות.

הוא מסייג שאין בעיה להירגע וליהנות מדי פעם. הבעיה מתחילה כשאורח החיים כולו הוא בריחה מתחושות שליליות, וזה משאיר אדם בקהות חושים ובלי יכולת ללמוד.

פרוטר מקבל את זה ומחדד למה זה משנה. אם משהו קרה וכואב לך, זה מבקש ממך להתבונן ולהשתנות. אם תעשה את זה, כנראה שזה לא יקרה שוב, או שיקרה אחרת. אם תחליק את זה ותגיד שכלום לא קרה, זה יחזור שוב ושוב.

אם אתה רוצה רק להימנע מהכאב, אתה הרבה פעמים תימנע מהשינוי.

ולבסוף הוא מבחין הבחנה שגם הפסיכולוגיה עושה: בין אבל, שהוא בריא ולא מצריך תיקון, לבין דיכאון, שבו האדם כבר שנים לא מצליח לצאת. גם כאן העונות מלמדות את אותו דבר. לכל דבר יש זמן ומקום, ושום דבר לא אמור להיות תמידי.

שחר מציב את השאלה המעשית שנובעת מכל מה שנאמר עד כה: אם לפעמים נכון להתמסר לאנרגיה הקיימת ולפעמים נכון להגיד עליה סטופ, איך מבחינים?

פרוטר פותח בהודאה שאין כלל אצבע.

אין: עצב זה טוב לשבועיים וחצי ואז חמש רמות של שמחה. זה לא עובד ככה.

מה שיש, לדבריו, הוא שאלה אחת שכדאי להרגיל את עצמנו לשאול: מה נכון לעשות עכשיו. הוא מקשר אותה למסורת ההינדואיסטית של קרמה יוגה, ומודה שהתשובה מעצבנת, כי אנשים אומרים שאם היו יודעים כבר היו עושים.

אבל הטענה שלו היא שהשאלה עצמה היא הכלי, גם כשאין לה תשובה מיידית.

רוב האנשים שואלים: מה קל עכשיו, מה רווחי עכשיו, מה פופולרי, מה אנשים יאהבו שאני עושה, מה אני רגיל לעשות. כל מיני שאלות שלא מובילות אותך להכרה.

הוא ממפה שני קצוות שנופלים בדיוק על אותה נקודה. יש מי שהולך תמיד רק על מה שקל ונוח, ומתרץ את זה בשפה של זרימה: זה לא בא לי, זו לא האנרגיה שלי. הוא נופל לעצלות ולפחדים שלו ולא פורץ שום גבול. ויש מי שהולך עם הראש בקיר, לא מתחשב, לא קשוב, דורסני גם כלפי עצמו.

שחר מביא לשולחן דוגמה מהחיים שלו: הזדמנות עסקית בתחום שמשלב יצירת תוכן ובינה מלאכותית, שהוא זיהה כהזדמנות אמיתית ובכל זאת משהו בה לא הרגיש לו נכון.

שאלתי את עצמי לאיזו תחושה להאמין. האם זה לא מרגיש לי נכון כי זה פשוט לא הזרימה שלי ולא הנתיב שלי, או שזה לא מרגיש לי נכון כי אלה הפחדים שלי.

וההבחנה שהוא מצא בעצמו היא מבחן שאפשר להשתמש בו: הוא בדק אם הוויתור על ההזדמנות הוא הדבר הקל או הדבר הקשה. במקרה שלו זה היה דווקא הקשה, וזה מה שהצביע על כך שאין כאן ויתור עצמי אלא הקשבה.

ומכאן עולה הרעיון שכבר עלה בפודקאסט אחר: שרונה הדר חורי אמרה שאם מקשיבים ללב, מה שמרחיב מול מה שמכווץ הוא בדרך כלל מדויק. פרוטר מסכים חלקית ומוסיף אזהרה חשובה.

לפעמים הלב מתכווץ כשאתה מפחד, וזה לא אומר שזה לא הדבר הנכון. הלב מחסיר פעימה ואתה אומר: אבל זה הדבר הנכון לעשות, אני יודע שזה קשה לי ומפחיד אותי.

הוא מסכים שהכיוון של אהבה נכון יותר מהכיוון של פחד, ובכל זאת מזהיר מהשימוש הנפוץ בכלל הזה: אנשים אומרים שהקשיבו, ומתגלים כשמרנים ומכונסים שלא פורצים גבולות אף פעם, ומספרים לעצמם סיפור על הקשבה במקום להודות בחשש. הרחבה על הכלי הזה נמצאת בפרק המלא עם שרונה הדר חורי על פיתוח אינטואיציה.

לסיום החלק הזה הוא מציין את הקיצור היחיד שהוא מכיר, ומיד מסייג אותו: מורה. אפשר להתייעץ איתו ברגעים מרכזיים, והוא לא אמור לתת לך תשובה אלא כלים לברר בעצמך. וגם אז, לא בכל החלטה קטנה.

פומו: כשהראש כבר נמצא בשלב הבא

שחר מספר על תקופה שנראתה מבחוץ מושלמת. הוא היה בתאילנד אחרי שנה וחצי של תכנון העסק כך שיוכל להיות שם, הזמן סוף סוף התפנה לכתוב את הספר, והמקום היה מדהים.

ואז, אחרי כמה שבועות, הגיע סטרס.

הייתי בגן עדן, והראש שלי כבר המציא את הדברים הבאים.

הוא מקשר את זה לפחד מהחמצה, ומעריך שהתופעה תמיד הייתה קיימת אבל הולכת ומתחזקת ככל שאנחנו חשופים יותר ברשתות וככל שקצב החיים מהיר יותר.

פרוטר מציע לו מסגרת אחרת לשאלה. לא אם להישאר או לעזוב, אלא מתי.

אולי הרעיון שעלה לך הוא באמת השלב הבא. אז אתה צריך לשאול מתי האביב הבא. לאו דווקא האביב של מרץ, האביב שלך.

ואת הבעיה הוא מנסח בשורה אחת, שמצוטטת אצלו בשם לאו דזה: כשאתה יושב, שב. כשאתה עומד, עמוד. משפט שנשמע סתום, ואומר דבר פשוט.

אם כל פעם שאתה יושב אתה אומר מתי אני כבר קם והולך, וכל פעם שאתה הולך אתה שואל מתי אני יושב לנוח, אתה תמיד תהיה לא מרוצה.

וכדי להמחיש אותו הוא נזכר במערכון מרחוב סומסום: ילד שכל פעם מגיע למקום, אומר שהוא רוצה להיות שם, נשלח לשם, ומיד רוצה להיות במקום אחר.

המסקנה שלו יבשה ומדויקת: לא משנה אם אתה בתאילנד או בארמון עם אהובתך, אם אינך יודע להיות איפה שאתה, לעולם לא תהיה מרוצה. אפשר לתכנן את השלב הבא, בתנאי שזה לא בא במחיר של חוסר יכולת לאהוב את המקום שאתה נמצא בו עכשיו.

שחר מזכיר לו משיחה קודמת שהוא ישן היום פחות משישן פעם, ושואל אם באמת אפשר להגיע לאנרגיה גבוהה יותר עם פחות שינה. פרוטר עונה שכן, ומזהיר מיד מפני הפרשנות המזיקה.

זה לא לחתוך שעות שינה ולקוות לטוב. זו תוצאה של תהליך, ולא נקודת התחלה שלו. וההסבר שלו נוגע בחשבון אנרגטי פשוט.

אחד מבזבזני האנרגיה הכי גדולים הם המחשבות שלנו והרגשות שלנו. כל הזמן אני חושב מה לא בסדר, איפה אני צריך להיות, לאן אני הולך, מה מפחיד, מה מסוכן. אני יושב בכיסא והמון אנרגיה מתבזבזת.

הדימוי שהוא בוחר לזה יפה במיוחד. צוללים חופשיים, בלי בלוני חמצן, מגיעים לדקות ארוכות מתחת למים בזמן שרובנו מתקשים בדקה אחת. אין להם ריאות גדולות יותר. הם פשוט כל כך שקטים וכל כך ממוקדים, שאותה כמות אוויר מספיקה להם להרבה יותר.

שחר מוסיף אישוש מהתרגול שלו. הוא תרגל הרבה עצירות נשימה, ושם לב שהמחשבות משנות את התוצאה באופן מדיד.

כעס הכי גומר לי את האוויר. ממש תוך שנייה נגמר האוויר ואני לא יכול יותר. הדבר הבא שהכי גומר את האוויר זה מחשבות על העתיד, דאגות מה יהיה.

מי שרוצה להעמיק בכיוון הזה ימצא הרחבה במאמר על נשימות וים הוף, ומי שהמחשבות הן החלק המתיש אצלו ימצא כלים במאמר על מחשבות טורדניות.

ומכאן פרוטר מגיע לתובנה לשונית שקשה לשכוח אחריה. המילה בידור בעברית אינה רק כיף.

בידור זה גם ההפך מהמילה ריכוז. אני לוקח קרן ומבדר אותה, אני מפזר אותה. אנחנו כל הזמן מבודרים על פה ועל שם: לראות מישהו אחר בפייסבוק, מה הוא אכל, מה הוא חושב, איזו תוכנית חדשה יש.

אם כל האנרגיה יוצאת החוצה, יש שם משהו שמפזר אותנו מאוד. וכשחוזרים פנימה ומצליחים להתרכז, גם בטכניקה שהרבה אנשים מוצאים משעממת כמו מדיטציה, אותה כמות אנרגיה פתאום מספיקה להרבה יותר.

התוצאה בפועל אצלו נשמעת פרדוקסלית: הוא עושה היום הרבה יותר דברים מפעם, ומרגיש שיש לו יותר זמן. לא כי הזמן הפיזי גדל, אלא כי הרבה פחות ממנו הולך לאיבוד.

"אין לי זמן": הנורה של הדלק

שחר מעלה את ההתנגדות הכי נפוצה לכל מה שנאמר: אנשים כבר עמוסים, ולקחת על עצמם עוד תרגול נשמע להם כמו עוד מטלה.

פרוטר מזכיר את המשפט המוכר, שאם אין לך זמן למדיטציה של חמש דקות ביום, סימן שאתה צריך עשר. ואז הוא נותן לו גרסה משלו.

זה כמו להגיד למישהו: נורת הדלק דולקת באוטו, צריך להיכנס לתדלק. והוא אומר: אני לא יכול, אני נורא ממהר, חייב להגיע.

המסקנה מתבקשת. אם לא תדע לתדלק, לא תגיע.

ומי שלא יודע לעצור מדי פעם, לשאול שאלות ולהתבונן על עצמו, ימצא את עצמו רץ למקומות שהוא לא רוצה להגיע אליהם. יום אחד הוא יתעורר ויגיד: מה אני עושה פה עשרים שנה, זה בכלל לא הכיוון שלי.

הוא מוסיף לזה בדיקת מציאות קטנה. כשאנשים אומרים לו שאין להם זמן, הוא מעניין לדעת כמה שעות היו להם היום לרשתות החברתיות או לטלוויזיה. שם הזמן נמצא, ואף אחד לא הרגיש שאין. השאלה היא למה אנחנו נותנים את הזמן.

הוא גם מסביר שהתרגול שלו עצמו הוא בעיקר בעשייה ולא במדיטציה, וכולל עשייה שאינה הפרנסה: התנדבות, מטרה שמעבר לעצמך. וזה, לדבריו, עובד באותו היגיון הפוך.

ביום שאני מתנדב או עוזר למישהו אני מרגיש יותר מלא ויש לי יותר אנרגיה מיום שישנתי שתים עשרה שעות וראיתי עוד כמה שעות טלוויזיה.

ומיד הוא סוגר את המעגל חזרה לחוק המחזורים: גם בנתינה יש עונות. יש רגעים שאתה יותר בחוץ ורגעים שאתה יותר בפנים, ולפעמים שני אלה נמצאים בתוך אותה יממה. מי שנשאר תמיד באותו מקצב, כל הזמן עושה או כל הזמן מתנתק, מגיע בסוף לפתולוגיה. אי אפשר רק לשאוף.

לסיכום: ארבע שאלות, אחת לכל עונה

בסוף הפרק שחר מבקש תרגיל, ופרוטר נותן ארבע שאלות. הוא מקדים ואומר שהוא מנסח אותן בגסות, ושתהליכים כאלה דורשים העמקה וליווי.

וכשמבקשים ממנו לנסח את העיקרון שמעבר לעונות, הוא בוחר במילה אחת: קשיבות. להיות קשוב למה שקורה בפנים ובחוץ, לדעת לעבוד עם מה שיש, ולא להיאחז כל פעם במה שחשבתי שצריך להיות.

וזה, אולי, הרווח האמיתי של כל הפרק: לא לוח שנה רוחני, אלא ההבנה שאין עונה שאין איתה מה לעשות. החורף אינו פחות טוב מהקיץ, והלילה אינו פחות טוב מהיום. הם פשוט שונים, ומבקשים עבודה אחרת.

מי שמחפש להמשיך מכאן ימצא כיוונים משלימים במאמר על הגשמה עצמית והשגת מטרות ובמאמר על משמעת עצמית. פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, וכלים מעשיים לשקט נמצאים במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

אלעד פרוטר

מורה לפילוסופיה מעשית מעל עשרים שנה ומייסד מרכז אנטאקראנה. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי המחשב ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית, למד גם רפואה סינית והוסמך כמורה לאמנויות לחימה. מנהל קליניקה לפסיכותרפיה בראשון לציון.

הפרק המלא עם אלעד פרוטר: איך לתעל את אנרגיית הטבע ועונות השנה להתפתחות אישית ורוחנית

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.