מה זו רפואה אינטגרטיבית מאחדת, ולמה היא מתחילה בהגדרה של בריאות

רפואה אינטגרטיבית מאחדת מאחדת בין גוף, נפש ונשמה. במילים פשוטות: היא מכניסה את הפסיכולוגיה לתוך הרפואה, ומוסיפה את הרוחניות לפסיכולוגיה. מה שחסר ברפואה זו הפסיכולוגיה, ומה שחסר בפסיכולוגיה זו הרוחניות.

הבסיס של הגישה הוא שבעה חוקים אוניברסליים. הרעיון הוא שאם יש בידך מנגנון פענוח, אתה יכול לגשת לכל תחום, גם לתחום שאינך בקי בו, כי המנגנון עצמו הוא שמפענח.

האנרגיה היא נקודת החיבור בין נפש לגוף

השאלה המרכזית היא מה מחבר בין הנפש לגוף. התשובה כאן היא האנרגיה. אנרגיה יכולה להיות במצב של רזוננס, כלומר גל שעולה על גל ומחזק אותו, או בדיסוננס, שבו גל אחד הורס את השני ומחליש את האנרגיה.

טראומה, לפי הגישה הזאת, היא אינפורמציה. היא נשמרת במערכת וגורמת לה להיות בדיסוננס עם הגוף. התוצאה היא התאבכות הרסנית שמחלישה את התאים, ולאורך זמן מביאה אותם למצב של חולי.

בריאות היא רווחה, לא רק היעדר מחלה

הנקודה שממנה הכול מתחיל היא ההגדרה של ארגון הבריאות העולמי, שהגדיר בריאות כמצב של רווחה מלאה, גופנית, נפשית וחברתית, ולא רק כהיעדר מחלה. כאן נוספה לה שכבה רביעית, רוחנית.

כפי שנאמר בשיחה: "אתה רוצה להיות בריא, אתה צריך להיות במצב של רווחה."

ורווחה, בהגדרה הזאת, אינה מצב כלכלי ואינה מצב גופני. רווחה היא מצב רוח שבו האדם מרגיש שהוא מסוגל ליישם את השאיפות שלו בחיים, עם תחושת אהבה, אושר ושחרור. זה מה שהופך את הגישה למניעתית: אפשר לשאול על אוכלוסייה שלמה אם היא נמצאת ברווחה, עוד לפני שמישהו חלה.

מה ההבדל בין משבר לטראומה, וארבע דרגות הפחד

ההפרדה בין משבר לטראומה היא אחד המפתחות של השיטה, והיא לא נמדדת בעוצמת האירוע החיצוני אלא בתגובה אליו. משבר הוא אירוע שקרה לך ואתה לא מקבל אותו. זה תמיד ההתייחסות שלנו לאירוע, לא האירוע עצמו.

מתוך אי הקבלה הזאת נולדות ארבע דרגות של פחד, לפי סדר עולה: דאגה, פחד, חרדה ואימה. שתי הדרגות הראשונות נקראות משבר. שתי הדרגות האחרונות נקראות טראומה.

ארבעת השלבים שמכתיבים את סוג המחלה

לכל דרגת פחד מתאים שלב אחר במחזור החיים של המערכת. וכאן נמצאת ההבחנה שחוזרת אחר כך לאורך כל השיחה, איבר אחרי איבר.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

ומכאן נגזרת חלוקת התפקידים שמסבירה למה שני אנשים עם אותו אירוע מפתחים שתי מחלות שונות לגמרי: המשבר קובע איזה אזור בגוף ייפגע. דרגת הפחד קובעת איזה סוג של מחלה תופיע שם.

אם המשבר היה בילדות, למה המחלה מתפרצת דווקא בגיל 60?

זו השאלה המתבקשת, והתשובה שניתנה לה בשיחה בנויה על סף אנרגטי. כל עוד רמת האנרגיה של המערכת נמצאת מעל סף מסוים, המחלה לא מופיעה, גם אם האינפורמציה השלילית יושבת שם עשרות שנים.

המונח שנקשר לזה הוא הומיאוסטזיס, איזון דינמי שבו המערכת מתפקדת במלוא היעילות עם השקעה אנרגטית מינימלית. כל עוד יש אנרגיה, יש תיקון מתמיד ששומר על האיזון. ברגע שהאנרגיה יורדת מתחת לסף, המערכת כושלת, כבר לא מצליחה להחזיר את האיזון, ואז מופיעה המחלה הפיזית.

מה זה עושה לתפיסה של גורמי הסיכון

כאן נמצאת אחת האמירות החדות בפרק. כולסטרול, עישון, סוכרת ויתר לחץ דם אינם מוצגים כאן כגורמים למחלה אלא כגורמי סיכון, כלומר כמאיצים.

כפי שנאמר בשיחה: "הם גורמי סיכון, הם לא גורמים למחלה."

הם קובעים מתי, לא מה. הם מורידים את האנרגיה מהר יותר ומקרבים את הרגע שבו המערכת יורדת מתחת לסף, אבל את הכתובת של הפגיעה קבע המשבר.

אותה לוגיקה חלה גם על התזונה, ועל כך נאמר בשיחה משפט שקל לזכור: האמא של הבריאות היא הרווחה, והאבא של הבריאות הוא פעילות גופנית. האמא של המחלה היא המשברים הנפשיים, והאבא של המחלה היא תזונה לקויה. ומכאן גם סדר הפעולות: קודם האיזון הנפשי והרגשי, ורק אחריו התזונה הנכונה. אחרת אתה רץ אחרי התזונה כל החיים כדי להחזיק מערכת שדולפת במקום אחר.

איך קרדיולוג בטיפול נמרץ התחיל לשאול שאלות אחרות

הקשר הזה לא נולד מתוך תיאוריה. הוא נולד מתוך ייעוצים קרדיולוגיים שגרתיים לפני ניתוחים, כשמחלקה גינקולוגית מבקשת חוות דעת על רמת הסיכון הלבבי.

האישה בת 76 והגידול ברחם

הגיעה לייעוץ אישה בת 76 עם גידול סרטני ברחם וכאבים בחזה. השאלות היו השגרתיות: נשואה? יש ילדים? היא ענתה שהיא לא נשואה, לא גרושה, לא אלמנה, ומעולם לא היה לה בן זוג. וכשהגיעה שאלת השגרה האחרונה, היא פרצה בבכי.

ההבנה הגיעה רק אחר כך: היא לא בכתה על מה שלא היה, אלא על מה שרצתה ולא קרה. היא רצתה להיות אמא. והרחם הוא הבית של ההיריון.

ההבחנה שנפתחה אצל בחורה בת 33

לייעוץ אחר הגיעה בחורה בת 33. היא סיפרה שנפרדה מבן זוג משום שלא הסתדרו מבחינה מינית. חזרה בזמן העלתה ניצול מיני בתוך המשפחה מגיל 12, שעליו מעולם לא סיפרה לאיש. אצלה הגידול לא היה ברחם אלא בצוואר הרחם.

שני המקרים האלה, זה לצד זה, יצרו את ההבחנה שממנה נבנתה כל המפה: צוואר הרחם הוא איבר מיני, והרחם הוא איבר של היריון. אלה שני דברים שונים לגמרי.

ומשם ללב

ההבחנה הזאת הובילה לשאלות דומות על גידולים בשד, ושם עלתה קורלציה בין משבר עם בן זוג לשד ימין, ובין משבר עם אמא או עם ילדים לשד שמאל. ואז הגיעה השאלה המתבקשת: אם כל אדם ברחוב יודע לומר על מישהו שנשבר לו הלב, למה בטיפול נמרץ לב אף אחד לא שואל על פרידה?

השאלות שנשאלו אחר כך במחלקה הובילו למסקנה שהיא אולי הרדיקלית בפרק: כל מחלת לב מוצגת כאן כתוצאה של משבר פרידה מאדם יקר, שלא עובד כראוי ונשאר תקוע במערכת.

למה 90 אחוז מהאלרגיות אינן אלרגיה בכלל

אלרגיות הן המקום שבו הכי קל לראות את הקשר, ולכן משם התחלנו את החלק המעשי. והטענה כאן חדה: יותר מ-90 אחוז מהאנשים שסובלים מאלרגיה, אין להם אלרגיה.

ההסבר הוא שהתגובה המוכרת, נזילה מהאף, גירוד בעיניים ותחושת חולשה, אינה תגובה חיסונית לגורם חיצוני אלא תגובה הגנתית שמטרתה לחסום את מעבר הנשימה כדי לא לבזבז אנרגיה שירדה מתחת לסף.

המבחן הפשוט: מה קורה כשמעלים את החיוניות

אדם נחשף לקור או למזגן, ומיד יש לו נזלת. זה לא אלרגן, זו אנרגיה שירדה. והראיה, לפי הגישה הזאת, היא מה שקורה כשמעלים אותה בחזרה: שתייה חמה, פעילות גופנית, חימום הגוף. האף נפתח מיד.

מבנה אוויר: איך מזהים את הקבוצה הזאת

לאנשים האלה יש לרוב מאפיינים גופניים משותפים, מה שנקרא בגישה הזאת מבנה אוויר: רזים, אף נשרי, עצמות לחיים בולטות, אוזניים בולטות, שיניים באי סדר, וידיים ורגליים שנוטים להיות קרים ומתקררים בקלות.

הדוגמה שניתנה כאן היא אישית: מגיל 13 עד 19 המבנה הזה היה מובהק, וכשהתחילה פעילות גופנית ובניית מסת שריר, הכול נעלם. זה בדיוק העיקרון של החיוניות, ובעניין הזה יש חפיפה ברורה עם מה שידוע על יכולת הריפוי העצמי של הגוף כשמעלים את משאבי הבסיס שלו.

הפלאפל, הפרמזן והאלרגיה שנעלמה תוך דקות

ומה עם עשרת האחוזים הנותרים, אלה שיש להם תגובה אמיתית וספציפית לחומר מסוים? כאן ההסבר הוא אחר: החומר לא עושה את הבעיה, הוא רק מפעיל אותה. הוא היה נוכח ברגע של אירוע טראומטי, והמערכת קישרה בין השניים.

חומוס, פלאפל ודריסה בגיל 16

הגיע אדם עם רגישות לחומוס. חזרה בזמן העלתה שבגיל 16 הוא נדרס, אירוע קשה. השאלה הבאה הייתה אם יש בקרבת מקום חנות פלאפל, והתשובה הייתה כן. ריח הפלאפל היה הריח הדומיננטי ברגע הטראומה, והמערכת קישרה אותו לתגובת ההישרדות.

זה בדיוק אותו מנגנון שאנחנו מכירים מהצד החיובי: ריח שמחזיר אותך לרגע נעים מהעבר. רק שכאן מה שנשלף הוא תגובת חירום שלמה.

הפרמזן, ומה קרה מול כל הקבוצה

אישה איטלקייה פיתחה תגובה קשה לפרמזן, עד כדי ירידת לחץ דם והתמוטטות מעצם הריח. בסדנה עלה שבגיל 16 היא עבדה במקדונלד'ס, שם פיזרו פרמזן על הפיצה, ובאחד הימים היה לה דימום גינקולוגי חזק מאוד. היא חשבה שהיא הולכת למות. הריח הדומיננטי באותו רגע היה פרמזן.

אחרי שחרור האירוע הטראומטי, ובהפסקה שאחריה, הובאה הגבינה לשולחן. היא פחדה. ואז, מול כל המשתתפים, אכלה פרמזן בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, ולא קרה כלום.

שיטת FEEL, ולמה אלרגיה מטופלת כמו פוביה

הטכניקה שפותחה לצורך הזה נקראת FEEL, ראשי תיבות של fast emotional elaboration and liberation. היא הולכת ישר לכתובת של המשבר: אם הבעיה קשורה לאמא, הכתובת היא המרידיאן של ריאה שמאלית, ומשם עובדים.

העבודה עצמה פשוטה בתיאורה: מגע שיוצר כאב מאותה נקודה, נשימה, תנועת עיניים, ובמקביל דירוג של עוצמת הפחד מאחת עד עשר ושל הצבע שלו. הצבעים הולכים ומבהירים, העוצמה יורדת, עד שהיא מגיעה לאפס והצבע הופך ללבן או שקוף.

כפי שנאמר בשיחה: "אני מתייחס לאלרגיות כמו פוביות."

ולפי אותו היגיון, פוביות שנמשכו שנים נפתרות בעשר דקות. הדוגמה הקיצונית בפרק הייתה חיילת שהייתה מתעוררת בלילות בצעקות "ג'וקים" ומקפיצה את כל החדר. הכינו צנצנת עם ג'וקים מכוסה בשקית, במרחק ארבעה מטרים. עוד לפני שהחל השחרור עצמו, בשלב של פתיחת המרידיאן של הלב, היא אמרה שאין לה יותר פחד. בסוף היא ניגשה בעצמה, פתחה את הצנצנת, ושחררה את הג'וקים החוצה.

חלב וגלוטן: הקשר לאמא ולאבא

אם כל רגישות נולדת מאירוע פרטי, למה יש אלרגנים שנפוצים כל כך? השאלה הזאת נשאלה במפורש, והתשובה מסיטה את הזווית: הם לא נפוצים יותר, הם פשוט קיימים אצל כולם. השאלה היא למה אצל אנשים מסוימים הם עושים בעיה.

לקטוז

רגישות לחלב נקשרת כאן לרגישות לאמא, כי אמא היא אב הטיפוס של החלב. זה יכול להיווצר בזמן ההנקה, וזה יכול להיווצר גם בלי הנקה כלל, מעצם הקשר. כל חשיפה לחלב היא חשיפה לתדר הזה, ואיתה חוזרת החוויה השלילית.

גלוטן

רגישות לגלוטן נקשרת לאבא. ההיגיון הוא סמלי: הגלוטן מגיע מזרע, מקמח, והזרע מייצג את הזכר. הדמות הראשונה שמייצגת את הזכר היא האב. ולכן, כשמופיעה רגישות לגלוטן, כיוון הבדיקה הראשון הוא הקשר עם האב.

הנקודה שחשוב לשים לב אליה כאן היא שהרגישויות האלה מוצגות כהפיכות. זה גם מה שמקשר את הפרק הזה לעבודה על הדחקה רגשית וריפוי הילד הפנימי, שבה הקשר עם ההורים הוא כמעט תמיד התחנה הראשונה.

הפה, הלשון והשיניים: מה קורה כשלא נהנים מטעם החיים

לפני שנכנסים לאיברים, נאמרה כאן אמירה גורפת שכדאי להחזיק בראש: אין מחלה שאיננה פסיכוסומטית, כולל מחלות טראומטיות. גם שבר, גם תאונה, גם פטיש שנופל על האצבע יפגעו לפי הגישה הזאת דווקא במקום שיש בו כבר בעיה, ובמטרה לשחרר אותה.

הפה

הנקודה המרכזית בפה היא טעם החיים. אדם שאינו נהנה מטעם החיים, הפה שלו נפגע. הרוק, שאמור להיות מתוק ולאפשר ליהנות מטעם האוכל, הוא הביטוי הפיזי של אותו עיקרון. אפטות, פצעים בפה ורגישות בלשון נכנסים לאותה משפחה.

הלשון והשיניים

הלשון מחולקת לאזורים, וכל אזור מצביע על משבר אחר. וכל שן קשורה למרידיאן, כל מרידיאן קשור לאיבר, וכל איבר קשור למשבר נפשי.

מכאן נשאלת שאלה שקשה לענות עליה אחרת: אם עששת היא רק דלקת, למה היא בשן הזאת ולא בשן שלידה? למה נסיגת חניכיים מתחילה במקום מסוים? כשמקשרים שן למרידיאן, למרידיאן איבר, ולאיבר משבר, מקבלים מפה שלמה במקום מקריות.

הוושט

הוושט מחבר בין הפה לקיבה, ולכן הוא מייצג מצב שבו האדם לא יכול להקיא ולא יכול לעכל. תקוע. הדוגמה שניתנה היא אישה עם ספזם מפושט בוושט, שנתקע במיוחד כשאכלה עוף, עד כדי צורך בתרופה בבית חולים כדי להרפות אותו. במקביל, היא עבדה עם בעלה בעבודה שאינה אוהבת, כלואה במשבר כספי: מצד אחד היא רוצה לצאת מהמשבר, מצד שני היא מרגישה שאיננה בייעוד שלה. היא לא יכולה להקיא את זה, והיא לא יכולה לעכל את זה. הוושט משלם את המחיר.

הקיבה: המשבר שלא הצלחת לעכל, וארבע הצורות שהוא לובש

הקיבה היא האבא של העיכול, ולה מתאים משבר מסוג מוגדר: משבר לא צפוי שהאדם לא הצליח לעכל. הדגש כפול. גם לא צפוי, וגם לא מעוכל. אם המשבר היה צפוי, הכתובת עוברת לטחול.

רופא מטוסקנה, ומשפט אחד שכתב על עצמו

הסיפור שממחיש את זה הכי חזק הגיע מספר איטלקי על שלושה רופאים בכירים שמצאו את עצמם בצד השני, כחולים במערכת שהם עצמם בנו. אחד מהם הקים מחלקה לכירורגיית חזה בבית חולים בטוסקנה, טיפח אותה שנים, ואז התחלפה ההנהלה, פרץ סכסוך, והוא פוטר. הוא נאבק משפטית ולא הצליח. בספר הוא כתב על עצמו משפט אחד:

"לא הצלחתי לעכל מה שהם עשו לי."

ואז פיתח גידול סרטני בקיבה. הוא כתב את הפתרון במו ידיו, סיפר בפירוט כמה סבל, ולא קישר בין השניים.

ארבע צורות, לפי דרגת הפחד

אותה קיבה, אותו סוג משבר, וארבע מחלות שונות לגמרי, לפי השלב שבו נוצרה החסימה. זו הנקודה שבה ארבע דרגות הפחד מקבלות משמעות קלינית.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

מכאן גם התשובה לשאלה למה קשה למצוא אדם עם אולקוס ועם עודף ריר בו זמנית: האולקוס הוא חסימה בשלב ההתכווצות, ועודף הריר הוא חסימה בשלב ההתרחבות. אלה שני קצוות הפוכים.

ולגבי עודף הריר, ההסבר שניתן פרקטי: בדיוק כמו שיש עודף ריר באף, יש עודף ריר בקיבה, והוא מונע את ההפרשה החומצית ופוגע בעיכול החלבון.

ומה עם החיידק

ולגבי הליקובקטר פילורי, נאמרה כאן טענה שכדאי להתעכב עליה: ארבעה מתוך חמישה אנשים שנושאים את החיידק אין להם אולקוס. המסקנה שהוסקה ממנה היא שחיידק אינו פוגע באיבר בריא ובתאים בריאים, וצריכה להיות חולשה מקדימה כדי שייפגעו.

וההוכחה שהובאה היא היסטורית ואישית: בשנת 1984, בהתמחות במחלקה כירורגית, הטיפול באולקוס היה חיתוך של עצב הוואגוס, שמוריד את ההפרשה החומצית. אנשים הבריאו, בלי אנטיביוטיקה ובלי שהחיידק בכלל היה בתמונה. לא בכל המקרים, כי כל עוד המשבר לא נפתר הבעיה חוזרת, אבל מספיק כדי לשאול איך אפשר להבריא מחיידק בלי לגעת בו.

מעי דק ומעי גס: ספק מול פחד מביקורת

המעי הדק לא רק ממשיך את העיכול שהתחיל בקיבה. התפקיד שלו הוא להפריד: בין נכון ללא נכון, בין מה שנספג למה שנדחה. הוא עושה את הסלקציה.

ולכן, בתרגום לנפש, המעי הדק הוא איבר ההחלטות. אדם שנמצא כל הזמן בהיסוס, שחוזר ומתלבט, שחושש שההחלטה תהיה שגויה, פוגע במעי הדק. וההיסוס הזה, נאמר בשיחה, מגיע לרוב מחוסר ביטחון שנבנה בילדות אצל מי שביקרו אותו כל הזמן.

קרוהן, וההיפוך של מה שאנחנו קוראים דלקת

מחלת קרוהן היא מחלה דלקתית במעי הדק, עם שלשולים, לעיתים דמיים, כאבי בטן וירידה במשקל. וכאן ההסבר מפרק את הסדר המוכר: ההתכווצות הכרונית גורמת לנשירה של הרירית, הנשירה חושפת את המעי להשפעת החיידקים, ורק אז מופיעה הדלקת.

כפי שנאמר בשיחה: "הדלקת היא לא הבעיה. הדלקת היא התהליך שהגוף מנסה לתקן."

לכן ניסיון לכבות את הדלקת מטפל בסימפטום האחרון בשרשרת. וההשוואה שנתנה לזה מובן היא הרחם: כל חודש הוא עובר את אותם ארבעה שלבים, כולל התכווצות ונשירת רירית, ואחריהם בנייה מחדש. ברגע שההתכווצות הכרונית משתחררת, מגיעה ההרפיה, והרירית נבנית שוב.

המעי הגס והביקורת

המעי הגס קשור לפחד מביקורת. הקוליטיס, ובפרט קוליטיס כיבית, מוצגת כאן כנשירת רירית של המעי הגס בעקבות התכווצות שמקורה באותו פחד.

וכאן נאמרה אמירה שמשנה את הטון של כל הפרק: הרבה מאוד מחלות כרוניות שברפואה הקונבנציונלית נחשבות בלתי הפיכות מוצגות בגישה הזאת כהפיכות. זו טענה גדולה, והיא נאמרה במפורש.

והטחול, למי שהמשבר שלו כן היה צפוי

הסיפור שממחיש את ההבחנה בין קיבה לטחול הוא אישה שהגיעה עם כאבים חזקים ברגל, שנתלו בדליות עמוקות שאותרו באולטרסאונד. הכאבים עברו לאורך המרידיאן של הטחול. בבדיקה נמצאה חסימה במקלעת השמש משנת 1987, ואז עלה הסיפור: היא ובעלה טסו במטוס פרטי, המדפים קפאו, כולם נכנסו לחרדה, וברגע האחרון הכול הסתדר.

הטחול נחסם חודש לאחר מכן. וכששאלנו מה קרה חודש אחרי, היא פרצה בבכי: בעלה והחברים טסו שוב, היא סירבה להצטרף בגלל הפחד, והמטוס נעלם. לא נמצאו גופות ולא נמצא המטוס. שנים אחר כך, נשואה מחדש ואם לילדים, היא עדיין חלמה שבעלה חי.

המשבר היה צפוי, והראיה היא שהיא עצמה לא טסה. אבל היא לא קיבלה אותו. ולכן הכתובת הייתה הטחול ולא הקיבה.

בלוטת התריס: ביטוי עצמי, עומס יתר ולמה זה שכיח יותר אצל נשים

בלוטת התריס קשורה בגישה הזאת לביטוי עצמי, ובמישור הגופני ליצירת אנרגיה. ההורמון שלה הוא שמאפשר לתאים לייצר אנרגיה, ולכן היא נקשרת ישירות לעבודה: העבודה מייצרת את האנרגיה, מייצרת את הכסף, ומייצרת בפועל את החיים.

למה דווקא אצל נשים

ההסבר שניתן הוא חברתי, לא ביולוגי. נשים נכנסו לקריירה, למאבקים מקצועיים ולתפקידים שהיו טיפוסית גבריים, אבל בלי שאף אחד הוריד להן משהו מהצד השני. הבית נשאר, הילדים נשארו, הציפיות נשארו.

כפי שנאמר בשיחה: "אז היא הפכה להיות עם מסת יתר, שהיא צריכה לעשות את הכול."

ומכאן האמירה החדה: קריירה היא כלי, לא מטרה. ברגע שהופכים אותה למטרה, מחטיאים את המטרה האמיתית, שהיא התחושה שאני מיישם את השאיפות שלי. המבחן פשוט וגם קצת בלתי מתפשר: אם אני עושה קריירה ואיני מאושר, משהו לא בסדר. וההיגיון שנשען עליו הוא שרשרת: מחלה קשורה תמיד בחוסר רווחה, חוסר רווחה הוא חוסר אושר, ולכן אי אפשר להיות מאושר ולהיות חולה בו זמנית.

אותם ארבעה שלבים, בבלוטה

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

הפחד שנקשר לבלוטה הוא ספציפי: הצורך שיכירו בך. שיכירו במאמץ, שיעריכו, שיראו. וזה, נאמר בשיחה, נוגע יותר בנשים מאשר בגברים, כי כשמשהו משתבש הנטייה הראשונה היא לקחת את זה על עצמה.

מה באמת עושים הנוגדנים במחלה שנקראת אוטואימונית

כאן נאמרה הטענה הגורפת ביותר בפרק, והיא נוגעת לכל מי שאובחן עם מחלה אוטואימונית, מהשימוטו ועד דלקת מפרקים שגרונית: מערכת החיסון אינה משתגעת ואינה תוקפת את הגוף. התפיסה הזאת מוצגת כאן כטעות בהבנת הבעיה.

שתי שאלות שמפרקות את התפיסה

השאלה הראשונה: אם מערכת החיסון השתגעה, למה היא תוקפת רק את בלוטת התריס? אם היא באמת יצאה מכלל שליטה, היא הייתה צריכה לתקוף הכול.

השאלה השנייה: איך ייתכן שאחרי פתירת המשבר מערכת החיסון חוזרת לתפקוד תקין והמחלה נסוגה?

הסדר ההפוך שהוצע במקום

ההסבר בנוי שרשרת, ובכיוון הפוך מזה שמקובל:

ההמחשה שניתנה לזה גופנית וישירה: כשמכווצים אגרוף חזק ופותחים אותו, כף היד לבנה. הדם חוזר רק אחר כך. התכווצות מתמשכת עושה בדיוק את זה לאיבר.

למה דווקא האצבע הזאת

וכאן חוזרת אותה שאלה שמלווה את כל הפרק. אישה עם דלקת מפרקים שגרונית סובלת באצבע אחת, ולא באחרות, ולא ביד השנייה. אם נוגדנים משוטטים בדם, למה הם לא הגיעו לשם?

ההסבר: דרך כל אצבע עובר מרידיאן, כל מרידיאן קשור לאיבר, וכל איבר קשור למשבר. התכווצות לאורך מרידיאן מסוים גורמת למיקרוטראומה מקומית, ואליה בלבד מגיעים הנוגדנים. כל עוד ההתכווצות לא נפתרת, יש עוד נזק, עוד נוגדנים, עוד כרוניות, ובסוף עיוות ואובדן תפקוד למרות הטיפול.

ולזה נלווה מספר שקשה להתעלם ממנו: יותר מ-90 אחוז מהמחלות ברפואה מוגדרות כמחלות שהסיבה שלהן אינה ידועה. ובמחלות שהסיבה שלהן כן נחשבת ידועה, נטען כאן שהסיבה שמצוינת אינה הסיבה האמיתית.

פרקינסון, טניס אלבו וברכיים: מה אומר המיקום המדויק

מערכת העצבים קשורה בגישה הזאת לייעוד ולכיוון, ולכן היא נקשרת גם למרכז השישי וגם לעיניים. הרבה פעמים בעיות בעיניים מקדימות בעיות במערכת העצבים, כי מדובר באותה מערכת.

אדם שרואה את הדרך שלו והולך לפיה מרגיש משוחרר. אדם שעובר אכזבות רעיוניות חוזרות חוסם את אותו מרכז, וההתכווצות, ההתרחבות, הגירוי או ההרפיה שנוצרות שם מופיעות בהמשך כמחלה. וגם כאן, גידול במוח נקרא לפי מיקומו: לכל אזור במוח מישור אחר בחיים.

רעד בזרוע ימין שנפסק בלחיצה על נקודה אחת

הסיפור החד ביותר בחלק הזה הוא בחור צעיר שסבו אובחן עם פרקינסון, ושהתחיל לפתח רעד רק בזרוע ימין. שום דבר בשום מקום אחר.

מה שעלה: הוא מוסלמי שהתחתן עם נוצרייה, משפחת האישה התנגדה, והוא חטף אותה כמקובל, וזה הסתדר. הבעיה הייתה דווקא עם אחיו הגדול, שבמקום לתמוך בו ביקר אותו כל הזמן. הביקורת הזאת חסמה את המרידיאן של המעי הגס, שעובר בדיוק דרך אותה זרוע ודרך אותו שריר. שריר מכווץ עושה רעד.

ובזמן שהוא רעד, לחיצה על אותה נקודה עצרה את הרעד מיד. שחרור הלחיצה החזיר אותו. כמו מתג.

אחרי עבודה על הפחד מביקורת ותרגיל לשמירה על המרידיאן פתוח, הרעד נעלם. וההערה שנלוותה לזה חשובה לא פחות: זה לא היה פרקינסון בכלל. יש פרקינסון אמיתי, שבו כל הגוף מכווץ, והמיקום שלו מספר סיפור אחר: התכווצות בצוואר מצביעה על משבר בעבודה, והתכווצות כללית מצביעה על סטרס עצום שנגע בכל המישורים בבת אחת.

למה זו הברך הזאת, והגיד הזה

אותו עיקרון חל על פציעות ספורט. טניס אלבו יושב על המרידיאן של המעי הגס, כלומר על פחד מביקורת. וכשמישהו קורע את גיד אכילס בזמן משחק, המרידיאן המעורב הוא של שלפוחית השתן, שנקשר למשבר מיני.

הנקודה כאן היא ההבחנה בין הגורם החושף לגורם האמיתי. מאמץ ומשקולות אכן מגרים את הגיד ומקרבים את הקרע, אבל הם לא מסבירים את הצד. הרמת את המשקולות בשתי הרגליים, אז למה נפגעה שמאל ולא ימין?

וכשמדובר בברך, גם החלק הפגוע משנה: הצד הפנימי והצד החיצוני אינם אותו דבר, וכך גם מניסקוס מול רצועה. כל אחד מהם יושב על מרידיאן אחר. זה בדיוק אותו קו מחשבה שמחבר בין גוף לנפש לא כסיסמה אלא כמפה עם כתובות.

הסרטן כתא שדורש עזרה, לא כאויב שצריך להרוג

הגישה לסרטן שעלתה בפרק שונה מהמטאפורה המקובלת, וזו אולי האמירה שנשארת בראש הכי הרבה זמן אחרי שהפרק נגמר.

כפי שנאמר בשיחה: "הסרטן הוא לא אויב שצריכים להרוג, הוא עני שדורש עזרה שאנחנו צריכים לעזור לו."

מה קורה לשיעור הילודה כשהתנאים משתפרים

ההסבר נבנה דרך תופעה אחרת לגמרי. באזורים שבהם אין מספיק מזון ומים, שיעור הילודה גבוה. זה נראה לא הגיוני עד שמבינים שזו תגובת הישרדות: ככל שרמת האיום הקיומי גבוהה יותר, מייצרים יותר צאצאים. אותה תופעה נראית גם כאן בזמן מלחמה או בזמן משבר, ומתייצבת אחריהם.

אותו עיקרון מופיע בטבע בקצוות: עכבר יכול להמליט אלפי צאצאים בשנה, ולפיל יש גור אחד כל שלוש שנים. ההבדל הוא ביטחון. הפיל יודע להגן על הגור שלו, לעכבר אין אמצעי הגנה.

ומכאן ההיפוך: אף אחד לא יציע לפתור מצוקה דמוגרפית בהריגת ילדים. הפתרון הוא לשפר את התנאים, ואז שיעור הילודה יורד מעצמו.

מה זה אומר בפועל

חשוב להדגיש מה לא נאמר כאן, כי זו נקודה שקל לפספס. לא נאמר לוותר על ניתוח. נאמר במפורש: כן לעשות את הניתוח, ובנוסף להטעין את התאים אנרגטית, כדי שלא יחזרו לאותו מצב של חוסר חיוניות שהוליד את הבעיה מלכתחילה.

ובמה התאים צריכים להיות עשירים? בחמצן, במזון, ובאלקטרונים זמינים. וכאן נסגר מעגל יפה: נוגד חמצון הוא חומר שיש לו אלקטרונים והוא תורם אותם. רדיקל חופשי הוא חומר שחסרים לו אלקטרונים, ולכן הוא גונב אותם מאנזים שעובר לידו ומשבש את פעולתו. ויטמין C בא ונותן את שלו בלי לבקש דבר בתמורה.

כפי שנאמר בשיחה: "קוראים לזה אהבה ללא תנאים. זה נוגד החמצון."

בשביל מה באת לחיים, ולמה כסף הוא תופעת לוואי

הפרק נסגר בשאלה שהוא גם פתח בה, רק בניסוח ישיר יותר: בשביל מה באת לחיים. כל עוד אין לשאלה הזאת תשובה, קל ללכת לאיבוד ולא להבין למה.

הכיוון שהוצע הוא לא להתקדם לשם ההתקדמות. מתקדמים כדי להיות יעילים יותר לאחרים. וככל שמתקדמים, עושים דברים מתוך יותר אהבה. וככל שעושים דברים מתוך אהבה, האושר גדל. זה הרצף.

הכסף

אם המטרה בעבודה היא להשיג כסף, מחטיאים אותה, כי כסף אינו מטרה אלא כלי. הניסוח שניתן לזה בשיחה מדויק: הכסף הוא תופעת לוואי של הדבר שאתה עושה. עושים את הדבר הנכון, הוא זורם. עושים את הדבר הלא נכון, זה צורך יותר מדי אנרגיה ועדיין נשארת בתחושת חוסר.

ואגב, גם כאן יש מפה. כסף ודם דומים בגישה הזאת, ולכן משבר כספי יכול לפגוע בייצור תאי הדם האדומים. מי שהנושא הזה מדבר אליו ימצא זווית משלימה במאמר על חופש כלכלי ותפיסת הכסף.

והאגו

וההערה שנשארה בסוף היא ההפוכה מכל מה שמקובל לומר על הצלחה. המטרה איננה להיות חשוב יותר, עם קריירה גבוהה יותר או מוניטין גדול יותר. כל זה אגו.

כפי שנאמר בשיחה: "באנו לחיים כדי להמיס את האגו שלנו, לא כדי לנפח אותו."

ומי שרוצה להתחיל את העבודה הזאת מהצד השקט שלה, בלי טיפול ובלי אבחון, ימצא נקודת כניסה טובה במדיטציות המודרכות שיש כאן באתר, ובעיקר באלה שעוסקות בשחרור משקעים רגשיים.

לסיכום: מה לוקחים מהמפה של נאדר בוטו

הרעיון המרכזי של הפרק הוא שהגוף אינו אקראי. אם מחלה תמיד מופיעה במקום מסוים, בצד מסוים ובגיל מסוים, אולי כדאי להתייחס למיקום כאל מידע ולא כאל מקריות. זו לא טענה קטנה, והיא רחוקה מלהיות מוסכמת, אבל היא זו שמארגנת את כל המפה.

שלושה דברים שנשארים גם למי שלא מקבל את הגישה במלואה: ההגדרה של בריאות כרווחה ולא כהיעדר מחלה, ההבחנה בין גורם סיכון שקובע מתי לבין גורם שקובע מה, והסדר שבו קודם מטפלים במשבר ורק אחריו בתזונה.

ואם יש משפט אחד שכדאי לקחת מכאן, הוא לא על מחלה בכלל. הוא השאלה שנשאלה שוב ושוב לאורך השיחה, בשביל מה באת לחיים, והתשובה שניתנה לה: לא כדי לנפח את האגו, אלא כדי להמיס אותו.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

ד״ר נאדר בוטו

קרדיולוג שעבד כשלושים שנה במרכז הרפואי רבין, ובמקביל למד לימודים הוליסטיים שהובילו אותו לפתח את גישת הרפואה האינטגרטיבית המאחדת, העוסקת בקשר בין משברים נפשיים ורגשיים לבין מחלה פיזית. מייסד המכללה לרפואה אינטגרטיבית מאחדת. האתר של ד״ר נאדר בוטו.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.

הפרק המלא עם ד״ר נאדר בוטו: ריפוי הגוף דרך תהליך רגשי. עוד פרקים בערוץ היוטיוב של שחר כהן ובדף הפודקאסט.