שחר פתח את השיחה בהודאה: הוא שמע על הספר עשרות פעמים, נרתע מלקרוא אותו כי הוא מרגיש לא מוסרי, ובכל זאת הבין שאם כל כך הרבה מנהיגים למדו אותו, שווה להכיר את העקרונות. ולו רק כדי לדעת איך אחרים משפיעים עלינו.

וד״ר ניב גולדשטיין מתחיל דווקא מהרקע, כי בלעדיו הספר לא מובן.

ניקולו מקיאוולי נולד ב-1469, ואיטליה של תקופתו אינה מדינה אחת אלא שלל ערי מדינה הנלחמות זו בזו. הוא נולד בפירנצה, שהיא לכאורה רפובליקה, אבל בפועל שולטת בה משפחה אחת: בית מדיצ׳י, בנקאים עשירים שמונעים מכל מי שאינו מאנשי שלומם להגיע לתפקידי מפתח.

מקיאוולי עצמו בא ממעמד צנוע. אביו היה עורך דין שירש חובות ולא יכול היה להצטרף לגילדת עורכי הדין, וגולדשטיין מציין שיש מכתבים שמעידים שקיבל תשלום בעורות ובספרים.

ואז נפתחו לו הדלתות

בספטמבר 1494 פולש הצבא הצרפתי לאיטליה, ובית מדיצ׳י מגורש מפירנצה אחרי שישים שנה. וברגע שהמחסום הוסר, האיש הצנוע הזה מתגלה כמרשים במיוחד.

בפרק זמן קצר הוא הופך למזכיר של שתי לשכות מרכזיות, לעוזרו של נגיד העיר, ולמאמן הצבא הפלורנטיני שכובש מחדש את פיזה. ומעל הכל, הוא נעשה שגריר.

הנפילה שממנה נולד הספר

אחרי ארבע עשרה שנות עלייה, הצבא הספרדי פולש ומחזיר את בית מדיצ׳י לשלטון. וכל מי שהרים ראש בהיעדרם נחשב עכשיו בוגד.

מקיאוולי נתפס, מפוטר מכל תפקידיו, נכלא, ואחרי שנחשד שלקח חלק בקנוניה, גם מעונה. ובסוף אומרים לו שהוא לא חוזר לפירנצה ולא לפוליטיקה, ומגלים אותו לנחלה כפרית עלובה, אחד עשר קילומטרים מהעיר.

גולדשטיין מדגיש שזה אדם שחי את הפוליטיקה ואהב אותה, ושגזלו ממנו את ייעודו. ואת מה שקרה בערבים במקום ההוא מקיאוולי מתאר בעצמו במכתבים לחברים.

אחרי שכילה את יומו עם בטלנים ואנשים מפשוטי העם, הוא חוזר הביתה מדי ערב, עוטה עליו את בגדי השרד, שהם הרמז היחיד שנותר לו לשררה ולמעמד שאבדו, ופותח את ספרי ההיסטוריה.

ומה הוא מחפש שם? הוא בוחן את קורותיהם של המצביאים והמדינאים הגדולים ומנסה להבין למה חלקם הצליחו וחלקם נכשלו. מתי מרד עולה יפה ומתי הוא מתגלה. כיצד שליט מגיע לגדולה ומתי הוא נרצח.

המטרה, לפי גולדשטיין, הייתה לחפש חוק אוניברסלי: איזשהו כלל שמי שיפעל לפיו יצליח לשלוט בבני אדם ולא ייכשל.

והשילוב של הידע המעשי מהשגרירות עם הבחינה המדוקדקת של ההיסטוריה הוא מה שהתגבש לספר הנסיך. גולדשטיין מכנה אותו לפעמים המדריך כיס לרודן המתחיל.

ומה מקיאוולי גילה שם? לפי גולדשטיין, את המסקנה שטבע האדם הוא הדבר היחיד שלא משתנה. הטכנולוגיות משתנות והתקופות חולפות, אבל התשוקות, היצרים והאינטרסים עומדים על כנם.

וכאן גולדשטיין עוצר ומציג את מה שהוא מגדיר כשאלה החשובה ביותר בכל פילוסופיה מדינית: מה חושב ההוגה על טבע האדם.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

הצד שרואה את האדם כטוב מוליד גם את התפיסות על השפעה חברתית ועל מה שהסביבה עושה לנו. ומקיאוולי, אומר גולדשטיין, נמצא בקצה השני לגמרי. יצר האדם אצלו שחור משחור, והוא הוגה ריאליסטי מובהק. ויש לו כמה ציטוטים עסיסיים במיוחד להוכחה:

לסמוך על בני אדם זה כמו לסמוך על בוץ.

אתה יכול לעולל לבני אדם כל מה שתרצה, ובלבד שלא תיגע בנשים שלהם וברכוש שלהם.

בני האדם ישכחו שרצחת את אביהם, אבל לא ישכחו שאתה חייב להם כסף.

ומכאן, לדבריו, נגזרת התובנה המרכזית של הספר: אם אתה מושל באנשים שאינם אמינים, שהם שקרנים ומפרי בריתות, אתה צריך שליט שהוא ערמומי מהם עוד יותר. ילד טוב ירושלים, במילים של גולדשטיין, לא יעזור לך.

מבחן קצר: מה אתם באמת חושבים על טבע האדם

שחר העלה כאן את השאלה שכל אחד שואל את עצמו בשלב הזה: האם טבע האדם באמת אכזרי, והתרבות היא מה ששומר עלינו? או שמא מה שאנחנו מכנים רוע הוא בעצם הצל שכולנו נושאים? או להפך, שטבע האדם טוב, והתרבות והטראומות הן שמייצרות את האכזריות?

וגולדשטיין נותן מבחן קצר, שהוא מציע לעשות על עצמכם עכשיו:

הוא מזכיר בהקשר הזה את האנרכיזם, שיצא לו שם רע של כאוס ואלימות, בעוד שבפועל זו משנה שגורסת שטבע האדם טוב, ושהבעיה היחידה היא שהמדינה היא גולם שקם על יוצרו: הקמנו אותה כדי שתשמור עלינו, ובפועל היא משסה אותנו זה בזה.

כדי להבין למה הספר זעזע, צריך להכיר את הז'אנר שבתוכו נכתב. בתקופתו של מקיאוולי הייתה סוגה ספרותית שנקראה מראות הנסיכים: ספרים שנועדו להסביר לשליט איך להיות שליט נוצרי ראוי, צנוע וטוב לבב.

ולכן כשהאדם התמים באותה תקופה ראה בחנות ספר בשם הנסיך, הוא ציפה לעוד מדריך למנהיג הרחום.

הגדירו אותו כמטען חבלה שמוסתר בתוך ספר תפילה. מי שלקח את הספר ציפה למדריך למנהיג הנוצרי, ובעצם גילה בו שלל עצות לנסיך מסוג אחר לגמרי.

זו הדוגמה הראשונה שגולדשטיין נותן, והיא ממחישה בדיוק איך הספר הופך את הסדר על פיו.

בתקופה ההיא התשובה ברורה: נסיך צריך להיות נדיב. קמצנות היא תכונה שיש בה קלון. ומקיאוולי בא ואומר את ההפך, מטעם מעשי לגמרי.

אם תהיה נדיב, תארגן משתאות ונשפים ואירועים המוניים. את האירועים האלה יממן תקציב המדינה, כלומר האנשים הפשוטים. אבל מי שיוזמן אליהם הם האצילים. וככל שתגביר את הנדיבות, תיאלץ לגבות עוד ועוד מיסים.

וכאן מגיע הכלל שגולדשטיין מגדיר כעצה הראשונה לנסיך: העיקר שלא ישנאו אותך.

מנגד, אם תהיה קמצן, בהתחלה הנתינים יתמרמרו על שיש להם נסיך קמצן. אבל ברגע שיבינו שאתה לא גובה מהם כסף, זה יפסיק להטריד אותם. וזה חוזר לאותו עיקרון: מה שחשוב להם הוא הרכוש שלהם.

מקיאוולי מוסיף סייג: אם כבשת עיר או מדינה, בזוז אותה, ובכסף הזה מותר לממן אירועים. וכך כולם מרוצים.

איך מונעים חנופה, ומה תפקידם של היועצים

את החנופה מקיאוולי מגדיר כמגפה, וגולדשטיין מציין שדווקא כאן הספר מעשי במיוחד.

הבעיה כפולה. אם כל אחד רשאי לחלוק לך מחוכמתו בכל שעה, ערכך יורד, כי כשאנשים משוכנעים שמותר לומר לך כל דבר, אתה נתפס כפחות חשוב ביניהם. אבל אם תיסוב במלחכי פנכה שאומרים לך מה שאתה רוצה לשמוע, איש לא יגיד לך שאתה טועה.

הדת ככלי, ומראית העין מול האמת

מקיאוולי הקדים במעט את הרנסנס, אבל כבר בתקופתו החלו מגמות של חילון. והוא מזהה שהדת היא מכשיר מרכזי לשליטה.

העצה שלו מנוסחת בבירור: גם אם אתה כנסיך אינך מאמין, העמד פנים שאתה מאמין. נראה כאילו אתה ירא שמיים וכולך ענווה.

וזו נקודה שנוגעת ישירות בכל מה שאנחנו יודעים על השפעה ושכנוע. וההנמקה היא זו שגולדשטיין מדגיש כרעיון הרחב ביותר בספר:

רוב האנשים הפשוטים לעולם לא יכירו אותך ולעולם לא יראו אותך. אבל כשהם מסתכלים על התדמית שלך, זה מספיק כדי לשכנע אותם.

שחר הוסיף כאן שזה נכון הרבה מעבר להקשר של דת: לפעמים אנשים אפילו לא מתאמצים במיוחד להעמיד פנים, כי איש ממילא לא בודק לעומק. ומה שנשאר הוא מראית העין.

גולדשטיין מגדיר את העצה הזאת כזו שמעידה על ההבנה הפסיכולוגית העמוקה ביותר של מקיאוולי, והיא נכונה, לדבריו, לכל מערכת יחסים בין בני אדם.

הסיטואציה: כבשת עיר. יש בה אנשים שסייעו לך וצריך לתגמל אותם, ויש אנשים שהיו אנשי השלטון הקודם וצריך לטפל בהם.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

ההיגיון שמתחת לשני הצדדים זהה: כשאתה נותן למישהו בבת אחת את כל מה שיש לך, איבדת את הערך שלך בעיניו, כי אין לך יותר מה לתת.

וגולדשטיין מוסיף שכאן מקיאוולי נוגע בשאלה מוסרית אמיתית: לפעמים מעשה רע במועד הנכון מוביל לעתיד טוב יותר לכולם, בעוד שמעשה רחמני מוביל לכך שהרבה יותר דם יישפך בהמשך. הוא מקביל את זה לאמרה המוכרת על מי שמרחם על אכזרים.

אהבה מול פחד, והפרת בריתות

שתי העצות האלה הן כנראה המפורסמות ביותר, וגולדשטיין מציג את שתיהן כהיפוך של הציפייה.

האם עדיף נסיך נאמן או נסיך שמפר בריתות

לפי הסוגה, ברור: המילה שלך חייבת להיות משמעותית. ומקיאוולי אומר משהו אחר: כבד את ההסכם כל זמן שהוא מועיל לך, וברגע שהוא מגביל אותך ופוגע במאמצים שלך, הפר אותו.

והוא מוסיף שלשליט הנבון תמיד יהיה תירוץ. ומדוע זה עובד?

בני האדם הם כל כך פתאים, שתמיד תמצא את מי שיסכים שירמו אותו. זה לא קשה בכלל.

ומה עדיף, שיאהבו אותך או שיפחדו ממך

התשובה שעליה גדלנו היא אהבה. ומקיאוולי אומר שזו טעות שתעלה לך בחייך, וההנמקה שלו מדויקת ולא רגשנית.

כשבני אדם אוהבים אותך, מה שמחזיק את הקשר הוא מחויבות, ודי בנסיבות לא קיצוניות במיוחד כדי לנתק אותה. אנשים שהבטיחו לעזור לך ביום שמשי פשוט לא יהיו שם ביום סגריר, כשהם מעריכים שסיכוייך נמוכים. הם יאמרו לעצמם שהם אוהבים אותך, אבל פוחדים מהאויב שבשער.

מי שפוחד ממך יותר משהוא פוחד מהאויב תמיד יבוא ויעזור לך. קשר של פחד חזק ומשמעותי הרבה יותר מקשר של אהבה.

"תמיד תדאג שיהיו אויבים"

וזו העצה שגולדשטיין מציין שקל לזהות בהיסטוריה, ושהיא כנראה השימושית ביותר לקורא שרוצה לזהות אותה במקום להשתמש בה.

הנוסח: תמיד תדאג שיהיו לך אויבים. ואם אין, המצא אויבים.

ומי שרוצה לזהות את הדפוסים האלה אצל אנשים בסביבתו ימצא כלים בזיהוי שקר. הוא מקשר את זה ל-1984 של ג'ורג' אורוול (George Orwell), שבו שלוש מעצמות נלחמות ומתחלפות ביניהן בין ידידות לאיבה, מתוך הבנה של המנהיגים שלהן שכשהתותחים רועמים, הביקורת מושתקת.

כשאנחנו בעיצומה של מלחמה, תמיד המנהיגים מצפים מאיתנו שלא למתוח ביקורת. זה לא הזמן, המתינו. ובינתיים, בעודנו מתאחדים כנגד אויב, דברים ותהליכים מתרחשים ברקע.

שחר הוסיף כאן את המקבילה העסקית: מייצרים משבר כשהפתרון כבר מוכן מראש. יש אסטרטגיה שרוצים להכניס, ולכן מייצרים מצב שבו לא תהיה לה התנגדות. וגולדשטיין אישר, והזכיר את המונח דגל כוזב, וכדוגמה היסטורית את שריפת הרייכסטאג, שיש הטוענים שהייתה מבוימת ושאפשרה לצמצם את שרידי הדמוקרטיה הגרמנית.

וכאן השיחה הופכת למשהו אחר לגמרי, כי גולדשטיין מציג שתי עובדות שמפרקות את הקריאה הפשוטה של הספר.

העובדה הראשונה: מקיאוולי הקדיש את הנסיך ללורנצו דה מדיצ׳י, כלומר בדיוק לאותם אנשים שכלאו אותו, עינו אותו וגירשו אותו.

העובדה השנייה: זמן קצר אחרי שסיים לכתוב אותו, הוא ישב וכתב ספר שסותר כמעט כל מה שאמר בו. הספר נקרא הדיונים, והוא רפובליקני מובהק. אם בנסיך העם מפכפך ורמאי והנסיך צריך למשול בו, בדיונים הוא אומר את ההפך: העם יציב ומתון יותר מהנסיך, וכשהעם שוגה אפשר להסביר לו והוא יחזור בו, בעוד שנסיך ששוגה, רק הפגיון יעצור אותו.

הרמז שמקיאוולי השאיר בהקדמה

בהקדמה לנסיך, המוקדשת לבית מדיצ׳י, הוא מכנה אותם נסיכים. וזו, אומר גולדשטיין, עקיצה: אם פירנצה היא רפובליקה, הרי שאינם יכולים להיות נסיכים.

במילים אחרות, מה שהוא אומר להם הוא: אני יודע בדיוק מה אתם. אתם מתיימרים להיות רפובליקנים, אבל העיר כולה בשליטתכם.

ארבע הדרכים לקרוא את מקיאוולי

מה כנראה עמד מאחורי הספר

1. ספר זדוני. זו עמדת הכנסייה, שאסרה אותו על קתולים מאמינים כשלושה עשורים אחרי פרסומו, והוא ירד מרשימת הספרים האסורים רק ב-1890.
2. פטריוטיות. פתרון קיצוני לזמן קצוב, עד שאיטליה תאוחד, ואז חזרה לרפובליקה.
3. עצות אחיתופל. הוא הקדיש את הספר למי שעינו אותו, ואולי רצה שיפעלו לפי העצות הקיצוניות ויכשלו.
4. חשיפה. אדם ישר שחשף את מה שכולם יודעים ואיש אינו מדבר עליו.

גולדשטיין נוטה לאחרונה, ומציין שמקיאוולי נחשב לאחד מאבות הריאליזם המודרני. בעוד שאפלטון ואחרים דיברו על מה רצוי שיהיה, מקיאוולי בא לתאר את המצוי.

כך שולטים בכם. ואם תיטיבו להבין את האופן, תוכלו להימנע מן השליטה הזאת.

הציטוט שמקיאוולי השאיר במכתב

וגולדשטיין סוגר את החלק הזה בקטע ממכתב שכתב מקיאוולי לידיד, שהוא כנראה הרמז החזק ביותר:

לא אמרתי את מה שהאמנתי בו, ולעולם איני מאמין במה שאני אומר. ואם קורה לעיתים שאני אומר אמת, אני מסתיר אותה תחת שקרים כה רבים עד שקשה לגלותה.

הוא מזכיר שמקיאוולי פעל תחת חשד מתמיד, ושגם כשקראו לו בחזרה לפירנצה וביקשו ממנו לכתוב את ההיסטוריה שלה, הוא נאלץ למתוח ביקורת על בית מדיצ׳י בעדינות ובין השורות. הם כבר עינו אותו פעם אחת.

ולסיום, האם הוא היה אנטי מוסרי

גולדשטיין מציע הבחנה שמסדרת את זה. מקיאוולי מעולם לא אמר לנסיך לבחור בדרכי רשע תמיד. מה שהוא אמר הוא שנסיך צריך לקרוא את המפה נכון: יש מקרים שבהם מעשה טוב יועיל ומעשה רע יזיק, ולהפך. ונסיך שיתעקש להיות טוב תמיד, בדיוק כמו נסיך שיתעקש להיות רע תמיד, לא ישרוד.

ולכן נכון יותר להגדיר אותו לא כפילוסוף אנטי מוסרי, אלא כפילוסוף א מוסרי: כזה שמניח את המוסר בצד כדי לבחור במעשה שהוא נכון.

לסיכום: מה לקחת מהשיחה על מקיאוולי

שחר סיים בשאלה שנשארת פתוחה: אם הבנת שמישהו עושה עליך טריק, זה עוזר במשהו? הוא השווה את זה לפרסום, שממשיך לעבוד גם כשמזהים אותו.

וגולדשטיין ענה שכן, ולפחות במובן אחד. מי שקורא את העצות מזהה אותן מיד ואומר לעצמו שאת הטריק הזה הוא כבר מכיר. וזה הרעיון של השכלה: לדעת להסתכל מעבר למראית העין, ולזהות התנהגויות שנועדו להסיח דעת בזמן שמשהו אחר קורה.

ושחר, שהוא איש נפש, הוסיף את הזווית שלו. הוא סיפר שהוא מאמין בטוב, ורואה שוב ושוב שאנשים שנעשים ציניים וקשוחים מתוך מנגנון הגנה אחרי פגיעה, מייצרים לעצמם בדיוק את המציאות הקשה שממנה פחדו.

וגולדשטיין הסכים, וסגר את השיחה בדיוק במקום שלא מצפים ממנה:

הספר הזה הוא לא תירוץ לאלה שאומרים שגם ככה הכל רע ומושחת, אז גם אני אצטרף. להפך: דווקא מפני שיש כאלה שמנצלים בני אדם לרעה, אני אהיה מאלה שאינם עושים זאת.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ד״ר ניב גולדשטיין

מרצה למחשבה מדינית, כלומר לפילוסופיה של מדעי המדינה, באוניברסיטת בר אילן, ומנחה הפודקאסט "יחידים במינם". פרטים נוספים ופרקים נמצאים באתר שלו.

הפרק המלא עם ד״ר ניב גולדשטיין: מקיאוולי, עצות אפלות לשליטה וכוח. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.