עקרון המועדפים: למה ההתחלה תמיד קלה יותר

אחד המושגים המרכזיים בפרק נשמע פשוט וממשיך להדהד: עקרון המועדפים. הרעיון הוא שכשאדם יוצא למסע שהוא באמת המסע שלו, הוא מקבל בהתחלה עזרה.

הצלחות קטנות ומהירות, שנועדו להתרגש מהדרך ולראות מה עוד אפשרי. וזה, לפי מה שנאמר בשיחה, מסביר גם את הצד השני: למה רוב הדברים שניסינו בחיים פשוט לא תפסו.

כפי שנאמר בשיחה: "כל תקופת הנעורים שלי ניסיתי להצליח בתור מוזיקאי. אף אחד לא שמע את המוזיקה שלי חוץ ממני. זה לא המסע שלי."

ואז מתחילים המבחנים

אבל העזרה הזאת אינה נמשכת. אחריה מגיעים אתגרים, ובעצימות עולה. בהתחלה אתגרים שיודעים להתמודד איתם, ובהדרגה כאלה שגורמים לזוז בכיסא. וזו התבנית שחוזרת:

וההמחשה שניתנה לדרך עצמה היא נסיעה בלילה. אתה לא רואה את כל הכביש. אתה מאיר מאה מטר, מתקדם, ואז שוב. "הדרך מתגלה תוך כדי שאתה צועד בה."

מבחן ראויים: הגיוס שקרס וההשקעה שהגיעה באוגוסט

המושג השני הוא מבחן ראויים, וההבדל בינו לבין אתגר יומיומי הוא בסדר הגודל. זה הרגע שבו נבדק אם אתה ראוי לחזון שאתה מנסה להגשים.

הסיפור, לפי סדר האירועים

בסוף 2022 הייתה טיסה לסן פרנסיסקו לגיוס סבב השקעה. הפגישה עם הקרן הסתיימה בלחיצת יד: הוא חוזר לישראל, עושה היפוך שרוול והופך את החברה לאמריקאית, והם משקיעים.

היפוך השרוול לקח שלושה חודשים. ובזמן הזה נכנס משבר ההייטק הישראלי של 2023, וההון הפסיק לזרום לישראל.

כפי שנאמר בשיחה: "המשקיע הרלוונטי היחיד שהיה לי, לא רלוונטי יותר. זה השלב שבו חברות סטארטאפ נסגרות."

ולזה נלווה מונח שכדאי להכיר: runway, כמות הכסף שנשארה בקופה. סטארטאפ הוא חברה שמוחקת כסף בזמן שהיא מפתחת, ולכן ה-runway הוא שעון עצר.

ומה שינה את ההחלטה

ההכרעה לא להיסגר לא נבעה מאופטימיות אלא מפרשנות. "אם באותה נקודה לא הייתי מבין שזה מבחן ראויים, כל אחד אחר היה נוטש."

הוא גייס עוד קצת מהמשקיעים הקיימים כדי להחזיק את השנה. ובראשון באוגוסט נחתם טרם שיט עם אחת מקרנות ההון סיכון המוערכות בישראל בעולם הליסטינג של סטארטאפים.

וההערה שסגרה את הסיפור נוגעת למה שקורה כשמסתכלים אחורה: הקרן הראשונה, זו שהעסקה איתה קרסה, לא הייתה מרשימה במיוחד. הקרן השנייה היא כזו שעצם אזכור השם שלה פותח דלתות שהיו סגורות.

למה חיים בלי אתגר הם סרט שאף אחד לא רוצה לראות

שאלתי את השאלה המתבקשת: אם אנחנו מדברים כל הזמן על תודעה שיוצרת מציאות, האם הציפייה לאתגרים לא יוצרת אותם בעצמה?

התשובה הגיעה דרך השוואה לקולנוע. סרט שבו לגיבור אין אתגרים, יש לו זוגיות מדהימה, משפחה מדהימה, שפע בכל מישור, והוא רק נהנה, הוא סרט משעמם. אחרי עשר דקות תחפש סרט אחר.

כפי שנאמר בשיחה: "כשאנחנו הולכים לראות סרט, אנחנו רוצים לראות את הסטראגל. אנחנו רוצים לראות את הדמות הראשית עוברת משבר ומתגברת עליו."

שיעור ההתאבדות במדינות העשירות

ולזה נלווה חיזוק שנאמר בפרק: המדינות שבהן שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר הן דווקא אלה שרמת החיים בהן הגבוהה ביותר. ההסבר שהוצע לכך הוא שהנפש רוצה אתגר, ורוצה את הבלתי מושג כדי ללכת ולהשיג אותו.

ושכבה נוספת: העולם כמשחק

ומתחת להשוואה לסרט יושבת תפיסה רחבה יותר שנאמרה במפורש: הראייה של העולם כהולוגרמי. ההיגיון שהוצג הוא שאנחנו לא באמת רואים זה את זה במקום שבו אנחנו יושבים, אלא בתוך התודעה. החושים מתרגמים, והתרגום עובר דרך מסננים.

כפי שנאמר בשיחה: "החיים שכל אחד חווה זה סרט אינדיבידואלי. יש כרגע שמונה מיליארד סרטים שרצים על כדור הארץ, וכל אחד יכול גם לבחור איזה סרט הוא רוצה לצפות בו."

ולזה נלווית ההסתמכות על מה שאמרו פילוסופים לאורך ההיסטוריה, בנוסח אני חושב משמע אני קיים: אי אפשר להוכיח דבר מעבר למחשבה עצמה, כי כל מה שמגיע מהחושים ניתן להטעיה, כפי שכל אשליה אופטית מדגימה.

וההסתייגות שנאמרה במפורש

אבל שאלתי אם זה חייב להיות ככה, והתשובה הייתה לא. "כל אחד בוחר לחוות חוויית חיים שונה." ומי שבוחר במסע יזמי, שהוא לפי הניסוח שנאמר קיצוני, צריך לקחת בחשבון שהמחיר שהיזם משלם כבד מדי עבור רוב האנשים.

ומה שקובע אם אפשר לעמוד בו אינו אופי אלא סיבה: אף אחד לא מוכן לחצות אתגרים למען משהו שלא חשוב לו מספיק. על אותו קו בדיוק נמצא גם המאמר על חוסן נפשי.

שלושה סוגי מטרות, ורק אחד מהם באמת מרגש

החלוקה הזאת מגיעה מבוב פרוקטור, והיא הכלי הפרקטי ביותר בפרק. שלוש קטגוריות, לפי היכרות עם הדרך.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

וההבחנה החשובה כאן היא שרוב האנשים מציבים מטרות מסוג A ו-B, ואז תוהים למה קשה להם להתמיד. הסיבה אינה משמעת אלא ריגוש. מטרה שאתה כבר יודע איך משיגים אותה לא מייצרת את הכוח שנדרש כדי לשלם עליה מחיר.

ומטרה מסוג C, לפי ההגדרה, אינה ניתנת להשגה בכלים הרגילים. היא מחייבת שינוי תודעתי, ולא רק תוכנית טובה יותר. זה מקום טוב להשלים את התמונה עם הצבת מטרות ויעדים, שמטפל דווקא בצד המבני של אותו נושא.

שתי השאלות שבודקות אם המטרה שלך אמיתית

וכשחושבים שמצאו את המטרה הגדולה, שתי שאלות נשאלות. והן נשמעות דומות אבל הן לא.

והשנייה מחייבת לדעת מה המחיר. וכאן ניתנה רשימה, והיא לא נעימה במיוחד: להתפטר מהעבודה, ללמוד פיננסים, ללמוד עסקים, למצוא מנטורים, לעבוד המון שעות, לוותר על בילויים עם חברים, לנתק אנשים מסוימים מהחיים ולהכניס מעגלים חדשים.

כפי שנאמר בשיחה: "אלה המחירים שאתם מכירים, ואלה המחירים שאתם לא מכירים."

ורק אם התשובה לשנייה היא כן, זו באמת מטרה מסוג C.

למה למטרה מסוג C אף פעם לא מגיעים

וההערה שסוגרת את החלק הזה מפתיעה: מטרה מסוג C היא מטרה שלעולם לא מגיעים אליה, כי היא מתפתחת יחד איתך.

וההמחשה אישית. המטרה שאיתה יצא לדרך, להיות ההוצאה לאור הגדולה בישראל, הייתה בזמנו משהו שלא יכול היה בכלל לדמיין. וכשעבר אותה, בכלל לא שם לב.

כפי שנאמר בשיחה: "המטרה מסוג C זה כמו פרח שנפתח. פתאום אתה רואה כמה גדול זה עוד יכול להיות."

החזון שמאחורי הכול: מי כתב על מי לפני שלושת אלפים שנה

וכאן מגיע החלק שנתן לכל השאר את הכיוון, והוא לא עסקי בכלל.

אנחנו יודעים מה קרה על כדור הארץ לפני שלושת אלפים שנה רק כי אנשים כתבו על זה ספרים. אבל על מי כתבו? על נפוליון, על אלכסנדר הגדול, על קיסרים, מלכים וגנרלים.

כפי שנאמר בשיחה: "מי שהחזיק את הקידון בקרב, הנפח שהכין את החרב, האיכר שעבד בשדה, את הסיפורים שלהם אף פעם לא נקרא."

יותר ממאה מיליארד בני אדם הלכו על פני כדור הארץ, ואת הסיפורים שלהם לא נקרא לעולם.

ומה השתנה

ומה שהופך את התקופה שלנו לחריגה הוא שרוב בני האדם בעולם המערבי יודעים לקרוא ולכתוב, ושכלי בינה מלאכותית יכולים לעזור להם לכתוב טוב יותר ולהוציא ספר בקלות רבה יותר.

ומכאן החזון שנוסח: לעזור לכמה שיותר אנשים להטביע את החותם שלהם, כדי שבעוד שלושת אלפים שנה מישהו ימצא את הסיפור שלהם ויקרא אותו.

וכל זה התחיל, כפי שנאמר, מדירת סטודנט בבאר שבע, באמצע תואר שני בהנדסת חשמל שמעולם לא הושלם.

יתרון יחסי לא הוגן: הסימן שעלית על משהו

אם רוב הדברים שנוסה לא תופסים, איך יודעים שהפעם כן? הסימן שתואר בפרק אינו הצלחה כספית אלא משהו אחר.

כפי שנאמר בשיחה: "יש לכם איזשהו יתרון יחסי לא הוגן בתחום מסוים. כאילו הרבה יותר קל לכם להתקדם מהר לעומת אחרים באותו תחום."

זה לא אומר שנעשיתם מיליונרים בן לילה. זה אומר שמתחיל להיווצר עניין סביב מה שאתם עושים, שהדברים זזים בקלות יחסית, ושאתם עדיין לא יודעים למה. וזה מספיק.

ולמה אותה פעולה עובדת לאחד ולא לשני

שאלתי על שני אנשים שמקימים עסק דומה, שניהם משקיעים, שניהם משווקים, שניהם מתמידים, ולאחד זה עובד ולשני לא. והתשובה נגעה בשני מישורים.

המישור הראשון הוא החזון שמאחורי הפעולה. אחד רוצה רק לעשות כסף, והשני באמת רוצה לעזור. "מי שבא לעזור לאנשים, הלקוחות שלו חוו את זה והרגישו את זה. ומי שהסתכל על אנשים כאילו הם שטר, גם את זה הרגישו."

ולמישור הזה יש גם נדבך שנאמר במפורש כאמונה ולא כטענה: הקארמה. ההיגיון שהוצג הוא שככל שאדם עושה יותר טוב בעולם וליותר אנשים, הדברים שהוא מנסה לעשות פועלים לו טוב יותר. ולא בגלל מוטיבציה, אלא כמה שכונה שם ברכה.

ולזה נלווה רעיון שאני שאלתי עליו במפורש, אם רעיונות מוצאים אנשים. התשובה שקיבלתי: "אם יש בכם רצון, אם אתם רוצים משהו, אז המשהו הזה, היקום, רוצה את זה דרככם. הוא רוצה לחוות את החוויה הזאת דרככם."

וההמחשה שניתנה לזה אישית ומעניינת דווקא בגלל שהיא הפוכה: החזון שלו נולד מחוויה מתסכלת שהייתה לו עם הספר שלו עצמו. הפרשנות שהוא נותן לזה היא שהתסכול נשלח כדי שיבין את הכאב הזה, ורק אז ירצה למנוע אותו מאחרים.

והמישור השני הוא עוצמת הפעולה. יש אנשים שמעט מאוד פעולות מביאות להם תוצאות פנומנליות, ואחרים עובדים קשה מאוד כדי להשיג עשירית מזה. וההסבר שניתן להבדל הוא שהראשון פועל מתוך שליחות, ולכן המחשבות, הרגשות והפעולות שלו נמצאים באותו כיוון.

אם זה רועש זה יצר, אם זה שקט זה הקול הפנימי

זה אולי הכלי הפרקטי ביותר בפרק כולו, והוא נאמר במשפט אחד.

כפי שנאמר בשיחה: "אם זה רועש, אם זה ממש מפעיל אתכם בגוף, זה יצר. אם זה שקט, אם זה עדין, אם זה מתחת לפני השטח, זה האני הגבוה."

ולמה הוא שקט

וההסבר לכך שהקול הזה כל כך חלש אינו טבעי אלא נרכש. "לימדו אותנו להשתיק אותו." בבית ספר, בתיכון, בצבא. וההערה שנלוותה לזה חדה: חלק מהותי ממסע ההתפתחות הוא לא ללמוד דברים חדשים אלא לזהות אילו רעיונות בכלל שלנו ואילו הושתלו.

ולכן ההנחיה המעשית היא הדרגתית: ככל שמתאמנים להקשיב לקול הזה, גם עוצמת השמע שלו עולה. בהתחלה אי אפשר להבחין בינו לבין מחשבה רגילה.

ארבע דרכים שנוסו לאותו חזון אחד

ההמחשה שניתנה יומיומית: יש משהו חשוב שחייב להסתיים הלילה, ופתאום חברים מזמינים לצאת. היצר רוצה לצאת. האני הגבוה רוצה להגשים. והשאלה היחידה היא איזה רצון ינצח, הרגעי או ארוך הטווח.

ומכאן גם המסקנה הכללית: "לא כל רצון שלכם הוא רצון שאתם צריכים להגשים."

פיית הרעיונות: הרעיון שיסיט אותך מהדרך

למונח הזה יש שם משלו בפרק, והוא נוגע לכל מי שהראש שלו עובד מהר.

פיית הרעיונות היא הרגע שבו אתה כבר כמה שנים בתוך חזון, עם אתגרים שצלחת, ופתאום מגיע רעיון חדש ומלהיב. והרעיון הזה עלול להסיט אותך מדרכך.

כפי שנאמר בשיחה: "אני קם כל בוקר עם עשרה רעיונות לעשרה מיזמים חדשים. אני צריך ללמוד להשתיק את כל הרעש הזה."

וההגדרה שניתנה לזה: פיית הרעיונות היא היצר. וזה בדיוק אותו מבחן שדובר בו קודם, רק בלבוש מפתה יותר, כי הרעיון החדש נראה כמו הזדמנות ולא כמו פיתוי.

לאן מנתבים את היצירתיות במקום

ומה שהוצע כמוצא הוא לא לדכא את היצירתיות אלא להעביר אותה למקום אחר: להשקיע ברעיונות של אנשים אחרים. יזם מגיע עם רעיון שמדבר אליו, והוא נותן את הצ׳ק הראשון. כך אפשר להיות חלק מהרבה חזונות בלי לאבד את הפוקוס, כי זה לוקח מעט מאוד זמן ובעיקר כסף.

ההבדל בין עקשן לנחוש

ההבחנה הזאת קצרה ושימושית, והיא מסבירה למה חלק מהאנשים נתקעים דווקא כשהם מתמידים.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

איך זה נראה בפועל

וההמחשה לזה היא רשימת כשלונות. אותו חזון בדיוק, וארבע דרכים שונות שנוסו:

ומה שפתח את הכיוון האחרון היה משפט אחד בשיחת קפה עם מישהו שכבר הנפיק ומכר חברות: הדרך לצאת לעולם אינה סניפים, אלא טכנולוגיה.

וההיגיון שנגזר מזה כלכלי לגמרי: חברת טכנולוגיה יכולה לגייס הון חיצוני, וההון החיצוני בלתי מוגבל בעוד שההון האישי מוגבל. יש הון, אפשר לגייס אנשים מוכשרים. יש אנשים מוכשרים, נבנה מוצר טוב.

דשא מול עץ: למה להתמקד בדבר אחד עשור

ההמחשה הזאת היא לדעתי החזקה בפרק, ואפשר להשתמש בה גם בלי שום קשר ליזמות.

כפי שנאמר בשיחה: "דשא זה הירק הכי נורא בעולם. אתה רק צריך להשקות אותו, לטפח אותו, להשקיע בו זמן. הוא לא נותן לך פירות, לא נותן לך צל, לא נותן לך שום דבר."

וזה בדיוק מה שקורה למי שמפעיל חמישה עסקים במקביל, שכל אחד מהם דורש השקעה מתמדת ואף אחד מהם לא מגיע לנקודה שבה הוא עומד בעצמו.

ולעומתו

עץ דורש שנים, ואז מפסיק לדרוש. הוא נוטע שורשים עמוקים, מגיע למי תהום, ומזין את עצמו. ולא רק זה, הוא גם נותן פירות.

וההמחשה הביאה מספרים: את החברה שהקים הוא כבר לא מנהל ארבע שנים, והיא ממשיכה לפעול ולתת פירות. ואותם פירות הם מה שאיפשר לצאת למסע הבא ולממן פיתוח של מוצר טכנולוגי.

ומה קורה כשמזהים דשא

הדוגמה שניתנה לדשא שנראה כמו עץ היא הצגות ילדים. ההיגיון היה מסודר: אותו מערך שיודע לשווק, למכור, להפיק תהליך ארוך ולנהל נכס אחר כך, יכול להתאים גם להצגות.

הופקה הצגה אחת, מולא אולם של ארבע מאות ילדים בירושלים, וכל הצוות היה על הרגליים סביב הפרויקט. "הבנו שזה לא משהו שאנחנו רוצים לעשות יותר."

ולעומתה, הקורסים הדיגיטליים כן עבדו, ודווקא זה מדגים נקודה אחרת: הם לא היו החזון שלו אלא של מי שמנהל את החברה היום. ומה שהוא עשה זה לאפשר את זה: לתת משאבים קיימים לאדם שמוביל ארגון, כדי שיבנה בתוכו את מה שמרגש אותו. וההערה שנלוותה: היום הפוטנציאל של הפעילות הזאת גדול מזה של הספרים, כי ספר הוא מוצר במאה שקל וקורס דיגיטלי הוא מוצר באלפים.

רעיון שווה דולר: מה באמת מבדיל בין מי שמצליח למי שלא

שאלתי למה דווקא דרכו הרעיון התממש, אם ברור שהרעיון עלה גם לאחרים. והתשובה פתחה בהורדת ערך מוחלטת של הרעיון עצמו.

כפי שנאמר בשיחה: "רעיון שווה דולר. כל רעיון שיש לכם, עוד מאתיים או אלפיים אנשים בעולם קיבלו אותו יחד איתכם."

ולכן השאלה אינה מי חשב על זה ראשון, אלא מי מוכן להתמסר לזה, לשלם מחירים בחייו האישיים לאורך שנים, להתמודד עם אתגרים ולפתח מנהיגות.

וההערה על מה שקורה למי שלא מוכן ישירה: הם חושבים שזה קל, מנסים, חוטפים כמה אתגרים ונוטשים. "למה הם נוטשים? כי זה לא מספיק חשוב להם."

ולמה הוא לא מודאג מהתחרות

וזו אחת העמדות המעניינות בפרק. הוא סיפר שבאחת עשרה שנות פעילות בתחום ראה הוצאות לאור רבות נפתחות ונסגרות, ושהממוצע הוא בין שנה לשנתיים.

אבל הנימוק שלו לא היה על הסטטיסטיקה אלא על החזון: "בסוף אני רוצה שיצאו הרבה ספרים בעולם. אם יש עוד אנשים שעוזרים לזה לקרות, למה להפריע להם?"

כפי שנאמר בשיחה: "אם יש לכם מתחרים ראויים, זה אומר ששניכם פועלים מאותו חזון ושניכם שילמתם מחירים מטורפים כדי להגיע לנקודה הזאת. אל תריבו."

ולזה נלווה משפט של בוב פרוקטור שסוגר את הנקודה: מקצוענים לא מתחרים, מקצוענים יוצרים.

מדיטציה: לא כדי להירגע, אלא כדי לראות את המחשבות

וכאן נכנסים לחלק המעשי. וההערה שקדמה לו חשובה: יש הרבה דלתות לאותו חדר, והכלים שיובאו כאן הם מה שעבד עבורו, לא מרשם.

הכלי הראשון הוא מדיטציה, אבל לא מהסיבה המוכרת.

כפי שנאמר בשיחה: "אנשים חושבים שעושים מדיטציה כדי להירגע. אתם עושים מדיטציה כדי להבין מה אתם לא רוצים לחשוב."

למה זה עובד

ההסבר בנוי על מספר: לאדם ממוצע יש בין שישים לתשעים אלף מחשבות ביום. הן קצרות מאוד ומהירות מאוד, ולכן איננו מודעים אליהן.

והבעיה היא השרשרת שאחריהן: מחשבה מייצרת רגש, ורגש מייצר פעולה. "הפעולות שאתם עושים בחייכם הן תוצר לוואי של מחשבות קטנות ומהירות שמנהלות אתכם ואתם לא מודעים אליהן."

מה שמדיטציה עושה, לפי ההסבר, הוא להאריך את הרווח בין מחשבה למחשבה. וברווח הזה אפשר סוף סוף לראות מחשבה, ולשים לב שהיא חוזרת שוב ושוב. וזיהוי הבעיה הוא השלב הראשון בפתרון שלה.

ומה זו בכלל חשיבה

וההבחנה שהגיעה בהמשך חדה במיוחד: פעילות מנטלית אינה חשיבה.

כפי שנאמר בשיחה: "רוב האנשים לא חשבו מעולם. מחשבה זה לחשוב את מה שאתה רוצה לחשוב. זה לבחור את המחשבות שלך."

וזו, לפי מה שנאמר, העבודה המנטלית הקשה ביותר שקיימת, ולכן רוב האנשים לא עושים אותה. ההערכה שניתנה: פחות מאחוז אחד. מי שרוצה כלים מעשיים להתחיל את זה ימצא אותם במדיטציות המודרכות ובמאמר על שינוי מחשבות שליליות.

איך מחליפים מחשבה, ומה קורה באמצע הדרך

וכשמזהים מחשבה שלא רוצים, מה עושים איתה? ההסבר שניתן לזה מתאר תהליך מדוד, ולא החלטה חד פעמית.

מחליפים אותה במחשבה אחרת ומחזקים את החדשה בהתמדה. ובוב פרוקטור מתאר את המעבר הזה כ-X-Y vibration: יש מחשבה X קיימת, ומחשבה Y שרוצים לבסס, וברגע מסוים שתיהן מגיעות לאותה עוצמה.

מחסום האימה, ולמה שם רוב האנשים נסוגים

כפי שנאמר בשיחה: "יש לכם שתי מחשבות בו זמנית על אותו דבר, שתיהן באותה אנרגיה, ואתם לא יודעים איך לפעול. זה משבר זהות."

ולמצב הזה יש שם בעולם של בוב פרוקטור: מחסום האימה, ה-terror barrier. וזה השלב שבו רוב האנשים נסוגים, כי זה מרגיש כמו סימן שמשהו השתבש.

ומה שנאמר עליו הוא ההפך: זה בדיוק הרגע שבו צריך להמשיך. אם ממשיכים לחשוב את המחשבה החדשה, היא מנצחת והופכת להרגל מחשבתי, ומשם היא כבר לא דורשת מאמץ.

ולמה זה בכלל אפשרי

ההנחה שמאחורי כל זה היא שהמסננים שדרכם אנחנו רואים את העולם ניתנים לעיצוב. "אני רואה אותך על פי המסננים שרצים לי בראש. אני יכול לעצב אותם. אני יכול לבחור מה אני אחשוב עליך ברגע שאני אראה אותך."

ולזה נלווה משפט שסוגר את כל החלק הזה: איכות המחשבות שלכם היא איכות חייכם. מה שאתם חושבים על עצמכם, על הסביבה שלכם ועל התוצאות שלכם הוא מה שאתם רואים, מרגישים ובסוף מחוללים.

הקריטיקל פקטור: מתי התת מודע פתוח לקלוט

וכדי להבין למה התזמון של התרגיל הבא כל כך משנה, צריך מושג אחד מעולם ה-NLP.

בין המודע לתת מודע יש שער שנקרא critical factor, ותפקידו לסנן. בלעדיו כל דבר שמישהו יאמר לנו ייכנס פנימה ויתקבל, וזה מסוכן. כלומר, הוא מגן עלינו.

ואיפה הוא חלש

אבל כשרוצים להחדיר משהו במכוון, השער הזה הוא המכשול. ושתי הדרכים שהוצעו לעקוף אותו הן:

ולמה זה עובד בכלל

ההנחה שמאחורי כל זה היא שהתת מודע אינו מבחין בין דמיון למציאות. וההוכחה שהובאה יומיומית: שימו משקפי מציאות מדומה ועלו על רכבת הרים. אתם יודעים שזה לא אמיתי, והגוף מפחד בכל זאת.

ומכאן ההיגיון: אם דמיינתם משהו שוב ושוב ושוב, ברמת התת מודע זה קרה. ואם זה קרה, אתם מתחילים לפעול בהתאם. מי שרוצה להעמיק במנגנון הזה ימצא אותו במאמר על התת מודע.

ויזואליזציה בבוקר, והפתק ליד המיטה

וזהו התרגיל עצמו, וכל מה שנאמר עד כה מוביל אליו.

כפי שנאמר בשיחה: "בוב תמיד היה אומר שלכל אדם יש מטרה. אז לא. לרוב האנשים אין מטרה. וכמה מהם יש להם אותה כתובה על פתק בכיס או ליד המיטה? כנראה אף אחד."

וערוץ נוסף שהוזכר

ולצד הבוקר, הוזכר עוד רגע שבו המסנן חלש: רגע האורגזמה. הרעיון הזה מופיע אצל נפוליאון היל תחת השם sex transmutation, והוא מבוסס על אותה לוגיקה בדיוק, של תדר גבוה שבו הדמיון נקלט בעוצמה.

והאזהרה שנלוותה

"Be careful what you wish for, because you just might get it."

ההנחיה שנאמרה במפורש היא לעצור לפני שכותבים על הפתק, ולוודא שזה באמת מה שרוצים. וההבטחה שניתנה: זה אולי ייקח כמה שנים, אבל זה יקרה.

והסייג שאני מוסיף מהצד שלי

ואני שאלתי על זה, כי אני מייצר מדיטציות וויזואליזציות, ומדי פעם מישהו אומר לי שתרגול אחד שינה לו את החיים. וכשאני שואל אותם כמה תרגלו, התשובה תמיד הרבה. הנס קרה, אבל אחרי התמדה ארוכה.

וההערה שסגרה את הפרק מחזקת בדיוק את זה: "אנשים שעובדים איתי שנים אומרים לי שאני הבן אדם עם הכי הרבה מזל שהם מכירים. הם לא מבינים שזה לא מזל. אני מחולל את זה, ואני גם מגבה את זה בפעולות."

ולזה נלווה משפט שאני חוזר אליו: "You show up every day because some day you get lucky." הדבר הטוב יגיע, סטטיסטית. השאלה היחידה היא אם תהיה שם כשהוא יגיע. התמדה, במובן הזה, היא לא סגולה אלא מכניקה.

לסיכום: מה לוקחים מהשיחה עם יהודה ניב

מה שמחזיק את כל הפרק הזה הוא מסגרת פרשנות אחת: שקושי אינו סימן שטעית, אלא לרוב סימן שאתה בדרך. אפשר לקבל את המסגרת הזאת ואפשר לא, אבל שווה לשים לב מה היא עושה בפועל. היא מונעת נטישה ברגע שבו רוב האנשים נוטשים.

ושתי ההבחנות שאפשר לקחת מכאן גם בלי שום קשר ליזמות הן פשוטות מאוד. הראשונה: אם זה רועש זה יצר, ואם זה שקט זה הקול שכדאי להקשיב לו. השנייה: דשא דורש השקעה תמידית ולא נותן כלום, ועץ דורש שנים ואז מזין את עצמו.

ואם יש משפט אחד שנשאר, זה שרעיון שווה דולר. מה שמבדיל אינו מה שעלה לך בראש, אלא כמה שנים אתה מוכן לסחוב אותו על הגב.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

יהודה ניב

יזם שהקים שתי חברות בשווי של מיליונים ובהן מאות עובדים. מייסד קבוצת ניב, מהוצאות הספרים הגדולות בישראל, שאותה אינו מנהל כבר ארבע שנים, ומייסד סטארטאפ בתחום הבינה המלאכותית שמטרתו לאפשר לכל אדם להוציא ספר לאור. משקיע בכתריסר חברות סטארטאפ. האינסטגרם של יהודה ניב.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.

הפרק המלא עם יהודה ניב: יצירת מציאות, כוחו של התת מודע וגילוי ייעוד. עוד פרקים בערוץ היוטיוב של שחר כהן ובדף הפודקאסט.