לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב
מעקף רוחני הוא שימוש ברוחניות ובמושגים רוחניים כדי להימנע מהתמודדות עם אתגרי החיים: רגשות קשים, פצעים מהעבר ודפוסים שאנחנו לא רוצים לפגוש בעצמנו. את המושג טבע ג׳ון וולווד, פסיכותרפיסט ומורה לבודהיזם.
בשפה הפסיכולוגית זו צורת הגנה, ולכן היא עובדת. היא מקלה לזמן קצר, והבעיה נשארת במקומה. וזו הגנה חמקמקה במיוחד, כי היא נעימה, היא נשמעת נכון, וכמעט בלתי אפשרי לזהות אותה על עצמך.
מה זה מעקף רוחני?
את המושג טבע ג׳ון וולווד, פסיכולוג ופסיכותרפיסט שהיה גם מורה לבודהיזם. ההגדרה שלו פשוטה: מעקף רוחני הוא שימוש ברוחניות ובקונספטים רוחניים כדרך להימנע מלהתמודד עם האתגרים של החיים.
האתגרים האלה יכולים להיות רגשות קשים, פצעים מהעבר, או סתם דפוסים לא בריאים שאנחנו לא רוצים לפגוש בעצמנו. אז אנחנו עוקפים אותם.
וזה נושא שרלוונטי במיוחד למי שעוסק ברוחניות ובהתפתחות אישית, כי זו הגנה שאורבת לכל מי שמזין את עצמו באמצעות רוח.
דוד גולן מדבר עליו משלושה כובעים בבת אחת. כמטפל רגשי מזה כעשרים שנה, כמי שהיה שלוש עשרה שנים תלמיד ומורה בבודהיזם הטיבטי וביוגה ופגש שם המון מתרגלים, ובעיקר כמי שחווה את זה על עצמו וקורא לזה בשמו.
ולפני שממשיכים, שווה לומר את המובן מאליו: הבעיה איננה ברוחניות. להפך. רוחניות היא מזון הכרחי, וקשה לעבור תקופות קשות בלי כלים ובלי שפה רוחנית. כל מה שכתוב כאן הוא על מה קורה כשהיא נשלחת לעשות עבודה של קומה אחרת.
המפה: גוף, נפש ורוח, ולמה חשוב להפריד ביניהם
לפני שמדברים על המעקף עצמו, שווה מפה שעושה סדר ומראה איפה בדיוק הדבר הזה מזדחל פנימה.
הדרך למפות אדם היא בשלושה היבטים: גוף, נפש ורוח. שלושה חלקים שקיימים בכולנו, וכל אחד מהם צריך את ההזנה שלו, את המזונות שלו ואת התחזוקה שלו.
| הקומה | מה יש בה | מה מזין אותה |
|---|---|---|
| גוף | החלק הפיזי, שהוא גם אנרגטי: תדר, אנרגיה, רטט | מזון, אוויר, מים, יסודות פיזיים |
| נפש | העולם הפסיכולוגי: פצעים רגשיים, חוויות, כישרונות, יכולות, צרכים, מערכות יחסים, התקשרות | עבודה פסיכולוגית, טיפול, קשר אנושי |
| רוח | ההיבט הגבוה: מעבר לחומר ומעבר ליומיום, היכולת להתחבר לדברים גבוהים ולקבל השראה, תפיסת עולם | לימוד, תרגול, חומר רוחני |
שלושתם מדברים ביניהם, וצריך איזון ביניהם. המעקף מתחיל כשאחד מהם דוחק את השני.
אדם שלא מזין את עצמו רוחנית מרעיב את עצמו, בדיוק כמו שאפשר להרעיב את הגוף או את הנפש. לכן אנשים בצדק נוהים אל הרוחניות באלף צורות.
ומעקף רוחני הוא בדיוק הרגע שבו הרוח משתלטת על אלמנטים של הנפש, או דוחקת אותם. במקום שהרוח תזין את ההיבט הגבוה, היא מונעת תהליכים שהנפש צריכה לעבור.
למה שלוש הקומות מדברות ביניהן
שווה להתעכב על כל קומה, כי ההפרדה ביניהן היא כל העניין.
הגוף הוא החלק הפיזי, וגם החלק האנרגטי. גוף הוא סוג של תדר ואנרגיה ברטטים שונים, וקודם כל אנחנו צריכים שהוא יחיה. הוא מקבל את האנרגיה שלו מהמזון, מהאוויר, מהמים ומיסודות פיזיים, וכשהוא ירוד צריך להעלות לו את האנרגיה. מטפלים בגוף בכלים של גוף.
הנפש היא העולם הפסיכולוגי, ושם נמצאים לא רק הפצעים הרגשיים והחוויות שעברנו, אלא גם הכישרונות שלנו, היכולות שלנו והמאוויים שלנו. וגם הצרכים, מערכות היחסים והתקשרות. היא מיוצגת גם בגוף, דרך מערכת העצבים.
והרוח היא ההיבט הגבוה: המעבר מעבר לחומר ומעבר לנפש שחיה את היומיום. היכולת להתחבר לדברים גבוהים יותר ולקבל השראה. גם תפיסת עולם היא שפה של הרוח, לא של הנפש ולא של הגוף.
שלוש הקומות האלה מדברות ביניהן וצריך איזון ביניהן, וכל אחת דורשת את הטיפול שלה בכלים שלה. וזו בדיוק הסיבה שהמעקף עובד: הוא מציע לקומה אחת את הטיפול של קומה אחרת, וזה נראה כמו טיפול.
ההמחשה הכי פשוטה: אם יש לי פצע רגשי, הוא צריך חבישה פסיכולוגית. הוא לא יכול לקבל חבישה רוחנית, כי היא שייכת להיבט אחר.
איך זה נראה מבפנים: הסיפור של דוד גולן
הדוגמה הכי טובה היא האישית.
דוד גולן בילה שנים רבות בעולמות הרוח, בלימוד ובהוראה של בודהיזם טיבטי, והיה חלק מקבוצת לימוד גדולה. בדיעבד הוא מזהה שאחד העניינים שלא טופלו אצלו באותן שנים היה שאלת הערך העצמי: כמה אני שווה, כמה מקום יש לי בעולם, ואותו אזור שיכול ללכת לתחושה של ״אני לא מספיק שווה״ או לרגשי נחיתות מול דמויות מסוימות.
ואז הגעתי לעולמות הרוח, ופתאום מצאתי מקום שלא דרש ממני לפגוש את זה.
אחרי שנה וחצי הוא ניגש למורה שלו וביקש רשות להעביר את החומר שלה לקבוצת תלמידים. פתאום הייתה לו סַנְגְהָה קטנה, תלמידים שהקשיבו לו, והוא דיבר דברים יפים וחכמים של אנשי רוח מהעבר.
ואז התחיל להרגיש שהוא לא צריך לעסוק בשאלה כמה הוא שווה. מה זה משנה שבעסק שלו הוא לא הצליח להרגיש מספיק ביטחון כדי לקדם אותו, אם פעם בשבוע באים אליו תלמידים ואומרים לו שהוא מורה מדהים.
במקום השנים שבהן הוא עזר לאנשים אחרים לזהות את היכולות שלהם, לבסס ערך עצמי חזק ואז להשיג לקוחות, שזה לא עניין קטן, הוא עקף את זה. כי הייתה לו סנגהה, והוא למד רוח.
אם הדרך הרוחנית יפה, למה זו בעיה?
נשמע מעולה: אדם לא אחוז בהבלי העולם, ומקדיש את מרב זמנו לרוח. איפה הבעיה?
הבעיה היא לא בדרך הרוחנית. בשפה הפסיכולוגית, מעקף רוחני מוגדר כצורת הגנה. ומי שמכיר את השפה של ההגנות הפסיכולוגיות, מפרויד ועד היום, מכיר את המנגנון.
זה משהו שמגן עליי מאזור של כאב. לא נעים לי להרגיש שאין לי מספיק לקוחות, או שלקוחות עוזבים אותי. לא נעים לי להתעמת עם זה, לעשות שם עבודה, לפגוש את המקורות ואיפה זה התחיל, ולעשות שם ריפוי אמיתי. אז ההגנה עבדה מצוין.
הן נותנות הקלה לזמן קצר, ואחר כך הבעיה לא הולכת לשום מקום. אצל דוד זה חזר בדיוק ברגע שהוא עזב את הסביבה הבודהיסטית המסודרת ויצא לחיים.
וזו נקודה שחשוב לדייק: הבעיה איננה בבודהיזם, ביהדות או בכל דרך אחרת. הבעיה היא מאיזה מקום מגיעים אליה. אפשר לקחת את הדרך הכי יפה שיש, ואדם שמגיע אליה בשל ייקח אותה לרמות תודעה גבוהות מאוד. אדם שמגיע אליה לא בשל, ייקח אותה למקום אחר לגמרי.
ודוד לא מרכך את זה. יש רעיונות רוחניים מדהימים, ומי שמצליח ליישם אותם עד הסוף באמת לא ייתקל בבעיות במערכות יחסים. אבל לרוב האנשים זה בולשיט, וצריך להגיד את זה. לא בגלל שהרעיון שגוי, אלא בגלל שהוא יושב בקומה שהם עוד לא הגיעו אליה. וצריך להבין באיזו קומה במפה אני נמצא עכשיו.
למה מאחורי כל כת עומד מעקף רוחני?
לפעמים הבעיה כן נמצאת בדרך עצמה, וזה בדיוק מה שקורה בכתות.
מאחורי כל כת יש מעקף רוחני, ובדרך כלל אצל המנהיג. הוא עקף עניינים שהיה צריך לטפל בהם מהקומה של הנפש, ורץ מהר וחזק מדי אל הרוח. ואז הרוח מלוכלכת בפצעים שלו.
הפצעים של המנהיג יהיו לרוב פצעים נרקיסיסטיים, ומי שנכנס לכת מגיע לרוב עם פצעים אחרים, של חוסר ערך או חוסר שייכות. וכת, מטבעה, נותנת תחושת שייכות.
המורה של דוד לפסיכותרפיה נהג לומר שהבעיה של העולם היא שיש מעט מאוד אנשים בוגרים ושלמים, אולי חמישה עשר אחוז, וכל השאר הם ילדים פצועים. זו אף פעם לא הייתה הבעיה. לכל אדם יש את הפצעים שלו ברמה כזו או אחרת. הבעיה מתחילה רק כשלא מטפלים בהם.
עשרה סימנים שאולי אתם במעקף רוחני
זו הגנה חמקמקה מאוד, כי היא נעימה מאוד. השפה של מי שנמצא בה יכולה להיות ״הכל חיובי״ ו״בוא נהיה חיוביים״, ובתקופה שכולם מרגישים חושך הם ידברו רק על אור ועל טוב. ואז לרגשות קשים פשוט אין לגיטימציה.
לפני כמה חודשים הגיעה אל דוד מטופלת עם רקע רוחני ואמרה לו: מה אני כל שבוע חופרת לך במוח על הצרות הקטנות שלי, כשבעצם אני צריכה לראות שיש לי מתנה בעולם והכל טוב. אם רק אצליח להחזיק את החשיבה החיובית שלי, הכל יהיה טוב.
וזה בדיוק מה שקורה כשלרגש הקשה אין מקום. המטופלת ההיא לא הגיעה עם בעיה קטנה. היה שם חומר אמיתי על הזוגיות שלה, על המתחים ועל החרדות. מה שהיא עשתה זה להקדים ולפסול אותו בעצמה, בשם עיקרון רוחני נכון כשלעצמו.
והתשובה שלה הייתה פשוטה: ברור שחיובי, אבל לא כתחבולה. בוא נדבר על מה כואב לך. זו הקומה של הנפש, והיא דורשת התייחסות.
אלה הסימנים שדוד מזהה, אצל עצמו ואצל אחרים:
ומה שהופך את זה למסובך במיוחד הוא שהדבר היקר לנו כבני אדם הוא היכולת לפגוש אמת. להגיד קשה לי בתוך מערכת היחסים. להגיד אני עצוב. להגיד אני רוצה ולא משיג. להגיד אני מרגיש רגשי נחיתות. הכנות הזאת היא כוח הריפוי הכי גדול שיש, וסיסמה בשפה שאולה מהרוח מוחקת אותה.
מי שכתב את הכתבים הרוחניים הגדולים לא עשה מעקפים. הם השאירו מבט לכאב שלהם, והם בילו איתו תקופות.
ולפגוש כאב זה גם דבר גופני
וכאן חשוב לדייק מה בדיוק המשמעות של ״לפגוש כאב״, כי היא לא רק מנטלית.
כשאני בחרדה, כשאני בפחד, כשאני במצוקה, המערכת הגופנית מגיבה לזה: בבטן, בכיווצים, בחוסר שינה, בחוסר שקט. להיות עם האמת שלי זה בפשטות להיות עם זה. להסכים לשהות עם הקושי הזה כפי שהוא נחווה בגוף, בלי למהר לנקות אותו.
זה יקר ערך, וזה מה שמפתח חוסן. וזה גם מה שמרפא.
וזו הסיבה שהשטחה לסיסמה היא לא רק ויתור על דיוק. היא ויתור על המקום היחיד שבו הריפוי בכלל יכול לקרות.
״הכל בא ממני״: כשיצירת מציאות הופכת לבריחה
יש רעיון יפה ואמיתי שאומר שהעולם החיצוני והעולם הפנימי אינם נפרדים. כשמופיע לי משהו בחוץ, אני צריך ללמוד מה זה עוזר לי להבין על עצמי. זו דרך נפלאה להסתכל על החיים, ואם אני יצרתי את הדבר הזה, אולי אני יכול לרפא אותו בתוכי.
ובזהירות.
יש אנשים שלא מתמודדים במערכות יחסים בגלל זה. הם אומרים: אני לא אנהל דיאלוג קשה עם בת הזוג שלי, כי אם הכל בא ממני, אני אעשה את העבודה וזה כבר יסדר את מערכת היחסים.
וכך נמחק עולם שלם של תקשורת.
הגישה עצמה טובה, ואנחנו מאמינים שלפנימיות יש השפעה. אבל אי אפשר להיות רק שם. בדיוק כמו שאי אפשר להיות רק בגוף, או רק בנפש, או רק ברוח.
שתי הקיצוניות, וגם ברמה הקולקטיבית
אפשר לקחת את זה גם רחב יותר. מול אתגר גדול יש שתי קיצוניות אפשריות. האחת: לפעול רק בחוץ, בלי לעשות שום תהליך פנימי, וזה כנראה לא יעבוד. השנייה: לעשות רק תהליך פנימי, להתאחד ולהתפלל, וגם זה לא יעבוד.
וכאן דוד מדייק נקודה חשובה: אצל אדם שנמצא בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, אולי הפנימי לבדו כן יעשה את העבודה. אבל אצל רוב האנשים זו תהיה בריחה, בדיוק כי הדבר שניצב מולם קשה מדי להתמודדות.
אני לא יכול לא להתמודד עם מה שניצב מולי. לא בפנים ולא בחוץ.
ואפילו במסורות שמהן הרעיון מגיע לא אומרים אחרת. בבודהיזם הטיבטי יש תרגול חמלה שנקרא טוֹנְגְלֶן, ואף אחד לא טוען שהוא מחליף פעולה בעולם. אומרים: אם אתה צריך לצאת ולעשות פעולה בעולם החיצוני, תעשה אותה. תעשה אותה עם חמלה. תעשה טונגלן בבוקר, ותשלב.
דוד מספר על מורה רוחנית שהעבירה הרצאות על זוגיות, ועמדה על הבמה ואמרה שלא צריך טיפול זוגי ולא צריך פסיכולוגיה, וכל מה שצריך זה שאדם יעשה את העבודה בעצמו. זו דוגמה מדויקת למורה שנמצא במעקף.
הוא מוסיף דוגמה נוספת שאינה אישית אלא קולקטיבית, ובלי להיכנס לפוליטיקה: כשקיימת בעיה קשה שאין לה פתרון פשוט, קל מאוד לאמץ מיסקונספציה נוחה שתרגיע אותה במקום ליישר אליה מבט. ולאורך זמן, מה שמלטפים ועוקפים במקום לטפל, מתפוצץ בפנים. אין פתרונות סיסמתיים לבעיות מורכבות, לא בחוץ ולא בתוכנו.
אחרי האקסטזה: מה קרה למתרגלים שהגיעו רחוק
ג׳ק קורנפילד, שנחשב לאיש רוח מדהים ולבודהיסט בכיר בארצות הברית, כתב ספר בשם אחרי האקסטזה. הוא שוחח שם עם המורים הבכירים ביותר ושאל שאלה אחת: מה קרה לאנשים שתרגלו והגיעו לחוויות רוחניות מרשימות מאוד?
התשובות הפתיעו. אנשים התוודו על שנים של דיכאון, על פירוק של מערכות יחסים, ועל קושי למצוא מקומות עבודה. פשוט היו שנים שהלכו לאיבוד.
וזו בדיוק הנקודה: החוויה הרוחנית הייתה אמיתית. היא פשוט לא טיפלה במה שהיה צריך טיפול בקומה אחרת.
איפה עובר הגבול בין התמודדות בריאה לבריחה?
זו השאלה הקשה, כי הגבול דק. ושווה להתחיל דווקא מהצד השני, מהטיעון החזק ביותר נגד כל מה שנאמר עד כאן.
אתה נוסע בכביש ואתה רואה בור. תעקוף אותו. למה שתעבור דרכו, למה סתם לסבול? ויותר מזה: אנחנו יודעים שדפוסים מתעצמים. אם יש לי דפוס של להתמקד בשלילי ולהתלונן, הוא יתעצם. ואם יש לי דפוס של לראות את החיובי, גם הוא יתעצם. אז יש משהו טוב בלבחור לראות את הטוב ולהאמין. איפה הבעיה?
וזו לא שאלה רטורית. העיקרון הזה נכון. העולם החיצוני והפנימי אינם נפרדים, וכשמופיע לי משהו בחוץ, אני צריך ללמוד מה הוא עוזר לי להבין על עצמי. זה גם מה שדוד עצמו למד ממורים רוחניים שלו, והוא אוהב את זה.
ההבדל הוא לא ברעיון. ההבדל הוא במה קורה לפצע בזמן שאני בוחר לראות את הטוב.
גם פצע יכול לשמש דלק לצמיחה. אפשר לפצות עליו ולהשאיר אותו לא מרופא, ואפשר לצמוח דווקא מתוכו. ההבדל אינו במעשה עצמו אלא במה שקורה לפצע בדרך.
מידתיות, ולמה אי אפשר לטפל בהצפה
אי אפשר לטפל בכאבים רגשיים בשיטת ההצפה. אם אדם מגיע עם חרדה חברתית, לא לוקחים אותו למסיבה ואומרים לו בוא נראה מה עולה לך. יש עניין של הדרגתיות ומידה.
ובתוך ההדרגתיות הזאת, מותר להשתמש בהגנות.
שתי רציונליזציות שנראות דומות, ואינן
יש הבדל בין שני משפטים שנשמעים קרובים.
הראשון הוא ״הכל לטובה״. יש בו אמת. אם אני מבין שעברתי קושי ושהוא בא ללמד אותי ולקדם אותי, זה שיעור בחיים וזו חשיבה נפלאה. ויש מסורות שלמות שבנויות על זה.
השני הוא ״זה בכלל לא חשוב״. מערכות היחסים לא חשובות, הכבוד לא חשוב, הכסף לא חשוב. וגם בזה יש אמת מסוימת, כי זו באמת גישה טובה לחיים לא להיות אחוז במוניטין וברכוש.
אבל השאלה היא מאיפה זה מגיע. האם אני באמת לא אחוז בזה, או שפשוט לא הצלחתי להגיע לזה, או שאני מפחד להיכשל, ואז אני ממציא לעצמי סיפור? בפועל התאווה עדיין שם.
וזו בדיוק המלכודת של רציונליזציה: היא נותנת הסבר הגיוני לחלוטין, והיא נשמעת נכונה.
יש בבודהיזם הטיבטי לימוד שלם שנקרא לוֹגְ׳וֹנְג, שאומר שהקושי הוא הדרך, ושאפשר להמיר בעיה להזדמנות. זה יכול להיות דבר נפלא, אם עושים אותו יחד עם עיקרון האמת: להגיד באמת שיש לי חרדה חברתית, ולא לעקוף אותה באמצעות ״הכל לטובה״.
ולמה כל כך קשה לתפוס את זה על עצמך
הגנות הן דבר טריקי מטבען. רציונליזציה, למשל, היא הסבר הגיוני שנועד להגן, והיא נשמעת נכונה לגמרי. כמעט אין דרך לעלות עליה. דוד אומר את זה בכנות: יכול להיות שגם השיחה הזאת עצמה היא רציונליזציה.
מאוד קשה שאדם יגיד לעצמו נפלתי לבור הזה. המטרה שלי בפודקאסט הזה היא להביא לזה את אור המודעות: שכל מי שבוחר לשלב רוחניות בחיים שלו יידע שיש סכנה שהוא ייפול לבור הזה.
איזו בריחה מתוחכמת יותר יש ממעקף רוחני, מאשר לשבת ולדבר על מעקף רוחני? הרי אם אני מודה בו, מן הסתם אין לי אותו. וזה בדיוק מה שהופך אותו לחמקמק: אין הצהרה שמחסנת מפניו, ויש רק מודעות מתמשכת.
ולרוב זה יגיע דווקא מאנשים אחרים. אם אנשים אומרים לך שאתה מדבר בסיסמאות, או שאי אפשר לדבר איתך, כדאי לעצור ולשאול איזו בעיה יש לי שאני לא מוכן להסתכל עליה.
מה עושים עם זה בפועל?
לדוד יש כאן עצה אחת, והיא חד משמעית.
מי שרציני בדרך הרוחנית צריך מתישהו ללכת לטיפול פסיכולוגי. גוף נפש, פסיכותרפיה, NLP, מה שיתאים לו. כי שם נמצאת הזירה. בדיוק כמו שמי שרוצה ללכת בדרך רוחנית מחפש לעצמו מורים.
ההשוואה שהוא נותן היא לעולם הטיפול עצמו: מטפל יודע שחלק מהפרוטוקול הוא להיות בטיפול בעצמו, אם לא כל השנים אז רוב השנים. כי אם לא אטפל בעניינים שלי, זה ידלוף למטופלים שלי. אותו היגיון בדיוק חל על מי שעושה דרך רוחנית רצינית.
והוא מוסיף אמירה חדה: אני אומר כמעט בוודאות, כל אחד שעושה דרך רוחנית רצינית, אם הוא לא יטפל בעצמו באותה רצינות בעולם הנפשי, זה יקרה לו.
ומהצד השני של אותה שאלה
לשחר יש כאן זווית משלימה מהניסיון שלו. בתחילת שנות העשרים הוא התעניין מאוד בנושאים רוחניים ותרגל בפועל, ובמקביל התחיל ללמוד NLP ופסיכולוגיה. הוא הרגיש שהוא צריך את הרובד הנפשי ושהוא עושה לו טוב, אבל גם הרגיש שיש שם אנשים מתקדמים ממנו שיכולים לעסוק ישר ברוח, וששלו הוא לא הדבר האמיתי.
שנים אחר כך התהפכה התמונה. אותם אנשים מהדרך הרוחנית, דוד ביניהם, פנו אליו בשאלות על NLP ועל נושאים פסיכולוגיים. ואז התבררה ההבנה: הרובד הנפשי מעולם לא היה דבר נחות. זה היה בדיוק הדבר הנכון לעסוק בו במקביל.
והייתה שם גם התלבטות אמיתית. בגיל צעיר קל יותר להיות טוטאלי, בלי ילדים ובלי צורך לדאוג לפרנסה. ובשלב מסוים עלתה ההרגשה שיש רצון להיות בעולם, להקים עסק, להיות בזוגיות. וזה יצר קונפליקט: האם הרצון הזה הוא אמיתי, או שהוא בגידה בדרך.
ושחר מוסיף הערה על ההקשר המקומי: אנחנו מדינה מאוד רוחנית. הרבה אנשים כאן עושים דרך רוחנית או שואפים לעשות אחת, ולכן רואים כאן הרבה מאוד אנשים שהולכים אל רעיונות גדולים ונכונים, רק מוקדם מדי.
הערה על גיל
יש מסורת שאומרת שנכנסים לפרדס בגיל ארבעים, ושקודם מטפלים בענייני החיים. הדור של דוד התחיל בשנות העשרים, והיום יש כאלה שמתחילים עוד לפני הצבא, לפעמים בגיל שלוש עשרה.
וככל שיותר אנשים פונים אל הרוח, ובגיל צעיר יותר, כך גם יותר אנשים מועדים. לא בגלל שהם פחות טובים, אלא בגלל שזה עניין של כמות.
בתקופה קשה, מתי אחיזה ברוח הופכת למעקף?
בתקופות של חוסר ודאות ואפילו סכנה, מה שנשאר לאחוז בו הוא לעיתים קרובות הרוח: אמונה בכוח גדול יותר, חיבור למשהו אינסופי. וזה טוב. אדם רואה שכל הדברים שחשב שהם ודאיים ומגנים עליו אינם כאלה, ונשאר לו להתחבר למשהו גדול יותר.
אז איפה בכל זאת עובר הקו?
העיקרון פשוט: המעקף קורה כשיש אישיו רגשי אמיתי, ובמקום להשאיר עליו מבט, אני לא נותן לו לגיטימציה או לא פונה לעזרה מקצועית. אי אפשר לעבור תקופה כזאת בלי חשיבה רוחנית ובלי לראות את ההקשרים הגדולים. זה רק צריך לייצר לגיטימציה לרגשות הקשים, לא להחליף אותם.
יש עוד הרבה טוב בעולם, גם אם כרגע הוא בעיקר עוטף כאב.
הפרופורציה, והמלכודת שבה
אחד הדברים שתקופה קשה נותנת הוא פרופורציה. בעיות שנראו ענקיות נעשות פחות דרמטיות, וזה דבר טוב, כי אנחנו חוזרים ממנו חזקים יותר.
אבל יש הבדל בין לקחת פרופורציה ולהיות חזק יותר, לבין למחוק לגיטימציה מדברים קטנים. דוד מספר שאמר בחיוך למטפל שלו שלא נעים לו לדבר על עניין אישי אחרי כל מה שקרה, והמטפל עצר אותו.
לפעמים מי שצחקו עליו בקטנה או שזלזלו במה שאמר, והוא שתק ושיחק אותה שזה לא מזיז לו, נפגע הרבה יותר ממי שנפל טיל לידו. כי מי שנפל לידו טיל, כולם באו ועטפו אותו.
ולכן העיקרון הוא עיקרון של אמת, ואמת חיה בהווה. לא בעתיד, כי העתיד עוד לא קיים. השאלה היא לא מה יהיה בעוד זמן מה, אלא מה קורה לך עכשיו.
ודוד מוסיף רגע אישי. הוא סיפר למטפל שלו, בחיוך, שלא נעים לו לדבר על עניין אישי אחרי כל מה שקרה. המטפל עצר אותו מיד. והוא מנסח את זה אפילו הפוך: מי שכרגע לא נדרש לעשות עבודה בעולם החיצוני, חובתו להמשיך לנקות את העולם הפנימי, לטפח אותו ולגנן אותו, במה שמופיע עכשיו.
ועוד הבחנה שחשוב לומר: לעבור קושי לא בהכרח מחשל. אפשר לצאת מזה לצמיחה, ואפשר להישבר. העבודה היא מה שקובע לאן זה הולך.
לסיכום: רוח בריאה בנפש בריאה
מעקף רוחני הוא לא כישלון של הרוחניות, הוא כישלון של הסדר. הרוח היא מזון הכרחי, וקשה לעבור תקופות קשות בלי כלים ובלי שפה רוחנית. הבעיה מתחילה רק כשהיא נשלחת לעשות עבודה ששייכת לקומה אחרת.
אומרים נפש בריאה בגוף בריא. דוד גולן מוסיף קומה: רוח בריאה בנפש בריאה. אי אפשר לטפח רוח בריאה כשהנפש צריכה התייחסות טיפולית ולא מקבלת אותה.
והמסר שאיתו הוא בחר לסיים: האור נמצא אצל כל אחד מאיתנו, וצריך לטפח אותו. לשאול מה מחזק אצלי את האור בפנים ומה נותן לי משאבים, וללכת איתו. במוזיקה, בריקוד, בנשימות, כל אחד בדרכו.
לא סתם חנוכה נופל בערך ביום הכי חשוך בשנה. כשחשוך, כל נר בולט יותר.
שאלות ותשובות
מה זה מעקף רוחני, ומי טבע את המושג?
⌄
מעקף רוחני הוא שימוש ברוחניות ובמושגים רוחניים כדרך להימנע מלהתמודד עם אתגרי החיים: רגשות קשים, פצעים מהעבר ודפוסים לא בריאים. את המושג טבע ג׳ון וולווד, פסיכולוג ופסיכותרפיסט שהיה גם מורה לבודהיזם, והוא מתאר בדיוק את הרגע שבו עוקפים במקום לפגוש.
למה מעקף רוחני נחשב להגנה פסיכולוגית?
⌄
כי הוא עושה בדיוק את מה שהגנה עושה: מגן על אזור של כאב ומספק הקלה מיידית. הבעיה היא שהקלה של הגנה נמשכת זמן קצר, והקושי עצמו לא הולך לשום מקום. הוא חוזר ברגע שהסביבה שנתנה את ההגנה מפסיקה להיות שם.
מה ההבדל בין רוחניות בריאה לבין מעקף רוחני?
⌄
רוחניות בריאה מזינה את ההיבט הגבוה שבנו, והיא מזון הכרחי. מעקף רוחני הוא הרגע שבו הרוח משתלטת על אלמנטים של הנפש או דוחקת אותם. פצע רגשי צריך חבישה פסיכולוגית, והוא לא יכול לקבל חבישה רוחנית, כי היא שייכת להיבט אחר לגמרי.
איך אפשר לזהות שאני נמצא במעקף רוחני?
⌄
הסימנים הבולטים הם חיוביות טוטאלית, דיבור בסיסמאות, זלזול בפסיכולוגיה, יהירות רוחנית, ותחושה שהכל עובד מושלם ואין ימים קשים. סימן חיצוני נוסף הוא צמצום עולמות התוכן: פחות תחביבים, פחות חברים, ואי אפשר לדבר איתי על שום דבר אחר.
למה כל כך קשה לזהות מעקף רוחני על עצמך?
⌄
כי זו הגנה שנשמעת נכונה. רציונליזציה נותנת הסבר הגיוני לגמרי, וכמעט אין דרך לעלות עליה מבפנים. לכן הזיהוי מגיע בדרך כלל מבחוץ: כשאנשים אומרים לך שאתה מדבר בסיסמאות, או שאי אפשר לדבר איתך על שום דבר אחר.
האם ״הכל בא ממני״ ויצירת מציאות יכולים להיות מעקף?
⌄
הרעיון עצמו יפה ואמיתי, והעולם הפנימי והחיצוני באמת אינם נפרדים. הוא הופך למעקף כשמשתמשים בו כדי לא לנהל שיחה קשה עם בן הזוג, בטענה שאם הכל בא ממני אז העבודה הפנימית תסדר את זה. כך נמחק עולם שלם של תקשורת.
למה מאחורי כתות עומד לרוב מעקף רוחני?
⌄
כי המנהיג עקף עניינים שהיה צריך לטפל בהם בקומה הנפשית ורץ מהר מדי אל הרוח, ואז הרוח מלוכלכת בפצעים שלו. הפצעים שלו יהיו לרוב נרקיסיסטיים, ומי שמצטרף מגיע לרוב עם פצעים של חוסר ערך או חוסר שייכות, וכת נותנת תחושת שייכות.
מה זה מבחן האקמול, ואיך הוא עוזר להבחין?
⌄
אם אתה קם בבוקר ואומר לעצמך ״הכל לטובה״ וזה מקל עליך, זה בסדר גמור, כמו אקמול לכאב ראש. אבל אם יש לך כאבי ראש כל יום ודרך החיים שלך היא לקחת אקמול, כדאי ללכת לבדוק מה יוצר את כאב הראש. אותו היגיון בדיוק חל על סיסמאות רוחניות.
מה קרה למתרגלים שהגיעו לחוויות רוחניות עמוקות?
⌄
ג׳ק קורנפילד בדק את זה בספרו אחרי האקסטזה, בשיחות עם המורים הבכירים ביותר. התשובות כללו שנים של דיכאון, פירוק של מערכות יחסים וקושי למצוא עבודה. החוויה הרוחנית הייתה אמיתית, היא פשוט לא טיפלה במה שהיה צריך טיפול בקומה אחרת.
מה העצה המעשית למי שהולך בדרך רוחנית רצינית?
⌄
ללכת מתישהו גם לטיפול פסיכולוגי, בכל גישה שמתאימה. ההשוואה היא לעולם הטיפול עצמו, שבו מטפל נדרש להיות בטיפול, כי מה שלא מטופל אצלו דולף למטופלים שלו. בלי זה, אומר דוד גולן כמעט בוודאות, המעקף יקרה.
בתקופה קשה, מתי אחיזה ברוח הופכת לבריחה?
⌄
כשיש קושי רגשי אמיתי ובמקום להשאיר עליו מבט לא נותנים לו לגיטימציה, או לא פונים לעזרה. אי אפשר לעבור תקופה קשה בלי ראייה רוחנית ובלי הקשרים גדולים, אבל הראייה הזאת צריכה לפנות מקום לרגשות הקשים ולא להחליף אותם.
האם כאב קטן פחות משמעותי מכאב גדול?
⌄
לא בהכרח. לפעמים מי שצחקו עליו בקטנה או זלזלו במה שאמר, והוא שתק ושיחק אותה שזה לא מזיז לו, נפגע הרבה יותר ממי שחווה אירוע גדול, כי סביב האירוע הגדול כולם באו ועטפו אותו. העיקרון הוא אמת, ואמת חיה בהווה.
המאמר הזה נולד מראיון שערכתי עם דוד גולן בינואר 2024. הדברים נאמרו בשיחה בינינו, ובינה מלאכותית עשתה כאן דבר אחד: הפכה תמלול של שעה לכתבה שאפשר לקרוא, חילקה לכותרות וארגנה את הסדר. את התוכן היא לא כתבה, וגם לא הוסיפה לו פרשנות משלה.
עודכן לאחרונה: 15 באוגוסט 2026
מטפל רגשי מזה כ-20 שנה, המשלב גישות מעולם הגוף, הנפש והרוח: פסיכותרפיה ממוקדת גוף, טכניקות מבוססות מיינדפולנס, פסיכולוגיית חלקים, חוויה סומטית ואימון. במשך 13 שנים היה תלמיד ומורה בבודהיזם הטיבטי וביוגה. האתר של דוד גולן.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.
הפרק המלא עם דוד גולן: מעקף רוחני וחיוביות רעילה
