זריקת קורטיזון: מתי היא עוזרת, מתי היא מזיקה, וכמה מותר

מה זו זריקת קורטיזון

זריקת קורטיזון היא מתן מקומי של הורמון סטרואידי סינתטי לתוך מפרק, לתוך נדן של גיד או לרקמה הרכה סביבם. התרופה מדכאת את מפל הדלקת במקום שבו היא הוזרקה, ובכך מפחיתה נפיחות וכאב. היא לא משכך כאבים במובן הרגיל, והיא לא בונה שום דבר.

השם קצת מבלבל. קורטיזון הוא לא אותה משפחה כמו הסטרואידים האנבוליים שבונים שריר, והוא גם לא זהה למשחה או לכדור שנושאים את אותו שם. ההבדל המרכזי הוא ריכוז ומיקום: הזריקה מכניסה כמות גדולה יחסית בדיוק לאזור הבעייתי, במקום לפזר מנה קטנה בכל הגוף.

ההקלה המיידית שכולם מרגישים היא לא הקורטיזון

זו אחת הנקודות שהכי שווה להכיר לפני שנכנסים לקליניקה. כמעט כל מי שמזריק מערבב את הקורטיזון עם חומר הרדמה מקומי, וזה מה שגורם להקלה הדרמטית בשעות הראשונות. הקורטיזון עצמו מתחיל לפעול הרבה יותר מאוחר.

אז הרגע הזה שבו יוצאים מהחדר ומרגישים שהכאב נעלם כמו בקסם הוא אמיתי לגמרי, אבל הוא לא מנבא כלום לגבי מה שיקרה בעוד שבועיים. וכשההרדמה מתפוגגת והכאב חוזר, זה לא סימן שהזריקה נכשלה. זה סימן שהיא עוד לא התחילה.

האם זריקת קורטיזון מרפאה, או רק מכבה את הכאב?

זריקת קורטיזון מדכאת תהליך דלקתי, והיא לא מחדשת רקמה. היא לא מגדלת סחוס, לא מסדרת מחדש סיבי קולגן ולא מחזקת גיד. במובן הזה התשובה הישרה היא שהיא כמעט אף פעם לא מרפאה, אבל היא כן יכולה לפתור אירוע.

ברמת הרקמה יש לזה ראיות ישירות. סקירה שיטתית של 50 מחקרים על השפעת גלוקוקורטיקואידים על גידים מצאה ש-17 מהם הראו ירידה בייצור קולגן, תשעה הראו ירידה בחיוניות התאים שבונים את הגיד, ושמונה הראו ירידה בקצב ההתרבות שלהם.

בתרביות של תאי גיד אנושיים מדדו את זה במספרים: חיוניות התאים ירדה לטווח של 45 עד 88 אחוז מהביקורת, וייצור הקולגן ירד בשליש בערך. חשוב לומר שזו מעבדה ולא בן אדם, אבל הכיוון עקבי.

ויש גם צד שני

יהיה קל מדי לעצור כאן ולהכריז שקורטיזון פוגע ברקמה, נקודה. אבל עבודות בבעלי חיים משנת 2022 מצאו שדקסמתזון דווקא שיפר ריפוי של גיד אכילס, כשהמינון, העיתוי ועומס התנועה היו נכונים.

אלה לא אותם תכשירים שמזריקים בפועל בקליניקה, וזה בעלי חיים. אבל זה מספיק כדי לא לומר משפט גורף. הניסוח שעומד במבחן הוא: בתכשירים ובמינונים שמקובלים היום, ובלי תוכנית עומס מסודרת שנלווית אליהם, ההשפעה נטו על רקמת הגיד היא כיוון של פירוק ולא של בנייה.

השאלה שמכריעה הכל: דלקת אמיתית או רקמה שהתבלתה

אחרי שקוראים את כל גוף המחקר, מסתמן שהשאלה הנכונה היא לא באיזה איבר מדובר. זריקה לכתף יכולה לעבוד מצוין או להיכשל לגמרי, תלוי מה בדיוק כואב שם. השאלה הנכונה היא האם יש במקום תהליך דלקתי אמיתי שהתרופה יכולה לדכא, או רקמה שפשוט התבלתה עם השנים.

למה זה מסביר את מה שנראה כמו סתירה

ברגע שמחזיקים את ההבחנה הזו, כל התמונה מסתדרת. דלקת פרקים דלקתית, כתף קפואה, אצבע הדק ותסמונת דה קוורוון הם כולם מצבים שבהם יש רקמה מודלקת או מעובה שתופסת מקום ומפריעה מכנית. שם הזריקה פוגשת את המנגנון עצמו.

מרפק טניס, בסיס האגודל ושחיקת סחוס בברך הם סיפור אחר. שם הרקמה לא מודלקת, היא בלויה. אין מה לכבות, ולכן כל מה שנשאר הוא השתקה של הכאב, בזמן שמנגנוני התיקון דווקא נחלשים.

סייג חשוב, כי המדע עצמו חלוק

המשפט "טנדינופתיה כרונית היא ניוון ולא דלקת" הפך לאקסיומה בעשרים השנים האחרונות, אבל מאמר מרכזי בכתב עת לרפואת ספורט טוען שהראיות לגרסה החדה הזו חלשות יותר ממה שנהוג לחשוב, ושיש עדויות משכנעות לרכיב דלקתי גם בגיד כרוני.

ההסבר הסביר הוא שהצביעות הישנות פשוט לא ראו את התאים הדלקתיים הללו. אז הניסוח המדויק הוא לא "אין שם דלקת בכלל", אלא שהדלקת בגיד כרוני היא שקטה, כרונית וממושכת, ולא המפל החריף שהקורטיזון תוכנן לכבות.

מתי הזריקה עוזרת לשיקום ומתי היא מפריעה לו?

ההנחה הרווחת היא שהזריקה פותחת חלון: מורידה כאב מספיק כדי שאפשר יהיה סוף סוף לעשות פיזיותרפיה, וזה מה שבאמת מרפא. הרעיון הגיוני, והוא נבדק ישירות בשני מחקרים שהגיעו לתוצאות הפוכות בדיוק.

במרפק טניס הזריקה סגרה את החלון

ניסוי משנת 2013 חילק 165 מטופלים לארבע קבוצות: זריקה או דמה, כל אחת עם פיזיותרפיה או בלעדיה. התוצאה הייתה חדה: פיזיותרפיה אחרי דמה שיפרה מאוד את שיעורי ההחלמה המוקדמים, ואילו פיזיותרפיה אחרי קורטיזון לא הוסיפה כמעט כלום מעל הזריקה לבדה.

הזריקה לא נתנה לשיקום הזדמנות לעבוד. היא תפסה את מקומו.

ובכתף קפואה קרה בדיוק ההפך

בניסוי מבוקר דמה עם ארבע קבוצות, פיזיותרפיה בהשגחה בלי זריקה כמעט לא ניצחה את הדמה באף מדד. מה שנשא את התועלת הייתה הזריקה, והפיזיותרפיה הוסיפה מהירות בהחזרת טווח התנועה. וכשמדובר בגיד אכילס, מחקר משנת 2022 מצא שזריקה בתוספת לתרגול טיפולי השיגה שיפור משמעותי אחרי חצי שנה לעומת דמה בתוספת לאותו תרגול.

אז אין תשובה אחת. יש כלל, והוא אותו כלל מהסעיף הקודם: כשיש דלקת אמיתית לדכא, הזריקה מפנה את הדרך לשיקום. כשהרקמה מנוונת, היא עומדת בדרכו.

אין לי כאבים חזקים. כדאי להזריק כדי להחלים מהר יותר?

לא. אין לזה שום בסיס במחקר, וזו כנראה הטעות הנפוצה ביותר סביב הנושא. הזריקה לא מאיצה ריפוי, לא מקצרת החלמה ולא מחזקת רקמה. כשאין כאב שחוסם תפקוד, אין שום שימוש למה שהיא מציעה.

יש לזה גם צד עלות. הזריקה נושאת השפעה מאטה על מנגנוני התיקון ברקמה, ובנוסף היא מסתירה את מצב הרקמה האמיתי. מי שמרגיש טוב וחוזר לעומס מלא בזמן שהרקמה עדיין פגועה נמצא בדיוק במצב המסוכן.

יש נוזל במפרק. הזריקה תעזור?

כאן יש הפרדה שכדאי מאוד להכיר, כי היא משנה את מה שאפשר לצפות מהפרוצדורה. הרופא עושה בפועל שתי פעולות שונות: שואב את הנוזל, ואז מזריק. שתיהן עוזרות, אבל לא באותו אופן.

השאיבה מסלקת את הנוזל פיזית ומורידה את הלחץ מיד. הקורטיזון מפחית את הדלקת שמייצרת את הנוזל, כדי שהוא יחזור לאט יותר. והמעניין הוא שדווקא לחלק המכני יש ראיה נקייה במיוחד: ניסוי מבוקר על 191 ברכיים מצא שכשמוסיפים שאיבה לפני ההזרקה, שיעור ההישנות תוך חצי שנה יורד באופן מובהק.

הניסוי הזה נעשה על חולי דלקת מפרקים שגרונית, כלומר מצב דלקתי מובהק, ואי אפשר להעביר אותו אוטומטית לכל ברך נפוחה. אבל העיקרון עומד: החלק שמוציא את הבעיה החוצה הוא החלק עם התימוכין הטובים ביותר.

הפציעה תקועה כבר חודשים. הזריקה תזיז אותה?

זו השאלה שבה התשובה הכי מפתיעה, והיא כמעט הפוכה מהאינטואיציה. פציעה ותיקה ותקועה היא בדרך כלל פחות מועמדת טובה לזריקה, לא יותר.

הסיבה נעוצה במה שקורה לרקמה עם הזמן. בחודשים הראשונים אחרי פציעה יש תהליך דלקתי פעיל. אחרי חצי שנה ויותר, מה שרואים ברקמה זה בעיקר סיבי קולגן מבולגנים וכלי דם חדשים שצמחו לשם, כלומר תמונה של ניוון וכישלון תיקון.

ובמצב הזה התרופה מכוונת למנגנון שכבר לא נמצא שם. זה מסביר למה דווקא בפציעות הכרוניות ההקלה קצרה במיוחד והחזרה מהירה. מה שמזיז פציעה תקועה הוא עומס מדורג ומבוקר לאורך חודשים, וזה נושא שלם בפני עצמו שמפורט במדריך לטיפול בדלקת גידים.

זריקת קורטיזון לברך: הסחוס מול הנתונים מהשטח

בברך יש את הראיה החזקה ביותר לנזק, ובמקביל את הראיה החזקה ביותר לתועלת. שתיהן אמיתיות, והמתח ביניהן הוא כל הסיפור של הזריקה הזו.

מה שהניסוי המבוקר מצא

מחקר שנמשך שנתיים חילק 140 מטופלים לזריקת קורטיזון או מי מלח, אחת לשלושה חודשים. התוצאה הייתה חד משמעית: אובדן עובי הסחוס היה 0.21 מילימטר בקבוצת הקורטיזון מול 0.10 בקבוצת מי המלח, כלומר בערך כפול. ובכאב לא היה שום יתרון לקורטיזון, ואפילו נטייה קלה לרעת הקבוצה שהוזרקה.

ההקלה עצמה, כשהיא מגיעה, קצרה. סקירת קוקרן על 1,767 משתתפים מצאה אפקט ברור בשבועיים הראשונים, אפקט מתמעט בשבוע השישי, וכמעט אפס אחרי חצי שנה.

ומה שהנתונים מהעולם האמיתי מראים

וכאן מגיע הצד השני, וחשוב להביא אותו. עבודה בריטית גדולה מ-2025 עקבה אחרי קרוב ל-24 אלף מטופלי דלקת מפרקים ניוונית שקיבלו זריקות, ומצאה שדווקא מי שקיבל זריקות חוזרות בברך הגיע פחות לניתוח החלפת מפרק אחרי חמש שנים, ונזקק לפחות תרופות כאב.

זו עבודה תצפיתית ולא ניסוי, אז אי אפשר לקרוא ממנה סיבתיות. אבל היא גדולה, לאומית, ולא מתיישבת עם נרטיב פשוט של "הזריקה הורסת את הברך". ההסבר שמיישב בין השניים הוא אותה הבחנה: הזריקה מדכאת ולא מרפאה, ובכל זאת דיכוי הוא לא חסר ערך. הוא קונה תפקוד ודוחה ניתוח, הוא פשוט לא בונה סחוס.

ומה שמנצח את שניהם

ניסוי אחר, שהתפרסם בכתב עת רפואי מוביל, השווה 156 מטופלים בין פיזיותרפיה לבין זריקה, עם מדד ראשי אחרי שנה שלמה. הפער היה כמעט 19 נקודות לטובת הפיזיותרפיה. אימון כוח ותנועה נשארים הטיפול היעיל ביותר בשחיקת ברכיים, וזה מתחבר ישירות לחשיבות של שמירה על מסת שריר בכל גיל.

בפרק הזה אורי עתריה מסביר איך שינוי בדפוס ההליכה עצמו מוריד עומס מהברכיים ומהגב, וזו דוגמה טובה לכיוון שבו הפתרון מגיע מהתנועה ולא מהמחט. הרחבתי על כך במדריך על הליכה נכונה.

זריקת קורטיזון לכתף: קפואה, מסובבי הכתף והסתיידות

הכתף היא הדוגמה הטובה ביותר לכך שהאיבר לא קובע. שלוש בעיות שונות באותה כתף מקבלות שלוש תשובות שונות לגמרי.

כתף קפואה: כאן הזריקה באמת עובדת

קופסית הכתף במצב הזה מודלקת ומכווצת, וזו בדיוק המטרה שהתרופה יודעת לתקוף. הזריקה מפחיתה כאב ומשפרת תפקוד בטווח הקצר בצורה משמעותית, והשילוב עם תרגילי בית מבצע טוב יותר מזריקה לבדה.

ועדיין, חשוב לדעת: אחרי 12 חודשים כל הקבוצות בניסוי המבוקר הגיעו לאותו מקום. הזריקה קיצרה את הסבל, היא לא שינתה את היעד. ולמי שתוהה אם כדאי משהו אגרסיבי יותר, מחקר בריטי גדול על 503 משתתפים מצא שניתוח לשחרור הקופסית לא היה טוב יותר קלינית מפיזיותרפיה עם זריקה, וכן גרם ליותר תופעות חמורות.

מסובבי הכתף: כמעט כלום לטווח ארוך

הניסוי הגדול והמדויק ביותר בתחום, על 708 משתתפים ב-20 מרכזים, בדק זריקה תת אקרומיאלית לאורך שנה ומצא הפרש אפסי. מטא-אנליזה אחרת מצאה הקלה קטנה וחולפת בין השבוע הרביעי לשמיני בלבד, ושזריקות חוזרות לא עבדו טוב יותר מזריקה אחת.

ויש כאן פרט שקל לפספס באותו מחקר גדול: גם תוכנית פיזיותרפיה של שישה מפגשים לא ניצחה מפגש הדרכה בודד. כלומר זו לא בדיוק סיטואציה של "תוותר על הזריקה ותלך לפיזיותרפיה", אלא סיטואציה שבה שום התערבות לא הוכיחה עליונות ברורה.

הסתיידות: ההפתעה הגדולה של התחום

הפרשנות הסבירה היא שהסתיידות בכתף נוטה להיפתר מעצמה, וההתערבויות בעיקר מקצרות את הדרך ומפחיתות את התחושה שצריך לעשות עוד משהו.

מרפק טניס: המקרה שבו המחקרים אומרים לא

אם יש מצב אחד שבו הראיות ברורות לרעת הזריקה, זה מרפק טניס. וזה לא שהיא לא עוזרת. היא עוזרת מאוד בטווח הקצר, ובדיוק זה מה שהופך את התמונה למטרידה.

באותו ניסוי מ-2013, אחרי שנה שיעור ההחלמה המלאה היה 83 אחוז בקבוצת הקורטיזון מול 96 אחוז בקבוצת הדמה. ושיעור ההישנות היה 54 אחוז מול 12 אחוז, כלומר יותר מפי ארבעה. וסקירה שיטתית של 41 ניסויים עם 2,672 משתתפים מצאה בדיוק את אותה צורה: אפקט גדול מאוד בטווח הקצר, שמתהפך בטווח הבינוני והארוך.

הסיבה מתיישבת עם כל מה שנאמר עד כאן. מרפק טניס הוא ניוון של הגיד ולא דלקת שלו. אין מנגנון דלקתי לדכא, אז נשארת רק השתקת הכאב, שמאפשרת להמשיך להעמיס על גיד שבמקביל התבקש כימית להאט את התיקון שלו.

תעלה קרפלית ואצבע הדק: המקרים שבהם המחקרים אומרים כן

אלה המצבים שבהם הזריקה מוכיחה את עצמה, וזה לא במקרה: בשניהם יש רקמה נפוחה שתופסת מקום ולוחצת או נתקעת מכנית. יש מה לכווץ.

אצבע הדק

מטא-אנליזה של שישה ניסויים מבוקרים מצאה שיעור הצלחה של כ-64 אחוז מול כ-28 אחוז בקבוצות הביקורת. זה פער אמיתי ומשמעותי. אבל שתי הסתייגויות שווה להכיר: שיעור ההישנות גבוה, ואצל סוכרתיים תלויי אינסולין 78 אחוז נכשלים אחרי זריקה אחת. ומחקר משנת 2023 על 120 מבוגרים מצא שסד לבדו הגיע לתוצאות דומות.

תעלה קרפלית

כאן התמונה עדינה יותר, וזה המקום הכי קל לטעות בו לשני הכיוונים. סקירת קוקרן על 14 ניסויים אישרה שהזריקה מפחיתה תסמינים לעומת דמה, עם תועלת שנמשכת עד כחצי שנה, ואף מפחיתה במידת מה את הפנייה לניתוח.

ובכל זאת, בניסוי מבוקר שעקב שנה שלמה, שלושה מכל ארבעה מטופלים שהוזרקו הגיעו לניתוח בסופו של דבר. מחקר שבדק 95 שורשי יד מצא שהתחושה השתפרה בשתי הקבוצות, אבל רק אחרי ניתוח השתפרה גם ההולכה העצבית.

המטופל מרגיש טוב יותר, והעצב לא מוליך טוב יותר. הלחיצה נשארה בדיוק במקום.

אז בתעלה קרפלית הזריקה היא גשר לגיטימי של שלושה עד שישה חודשים. היא פשוט לא פתרון.

קרסול, אכילס ורצועות: כאן צריך לדייק

האזור הזה מרכז את שני הקצוות: המצב עם ההמלצה השלילית הכי חזקה בכל המאמר, ולידו מצב שבו ההנחה הרווחת דווקא מחמירה מדי.

רצועות: כאן התשובה היא לא, והיא ברורה

נקודת המוצא היא ההיעדר עצמו. לא קיים אף ניסוי מבוקר באדם שתומך בהזרקת קורטיזון לפגיעת רצועה חריפה, כמו נקע קרסול. ובמקביל, סדרת עבודות בבעלי חיים מצאה שריפוי הרצועה יוצא פגום והכוח שהיא עומדת בו נמוך יותר. אחת מהן, על 128 ארנבות, מצאה תכונות מכניות נחותות באופן מובהק אחרי עשרה ימים ואחרי שלושה שבועות.

לא כל העבודות הסכימו, ובמחקר על חולדות לא נמצא הבדל. אבל השילוב של כיוון עקבי בבעלי חיים עם היעדר מוחלט של תועלת מוכחת באדם הופך את זה למקרה החד ביותר.

אכילס: כאן דווקא צריך להוריד את עוצמת האזהרה

ההנחה הרווחת היא שגיד אכילס הוא אזור אסור בגלל סכנת קרע. הבדיקה מראה תמונה מורכבת יותר. ניסוי מבוקר על 100 מטופלים מצא שזריקה בהנחיית אולטרסאונד, בתוספת לתרגול טיפולי, שיפרה תוצאות משמעותית אחרי חצי שנה, בלי הידרדרות במעקב של שנתיים.

וחשוב מזה: לא אותר אף מחקר מבוקר או מרשם שמכמת את שיעור הקרעים אחרי הזרקה. הסיפור נשען על עבודות בבעלי חיים ועל סקירה משנת 1996. הניסוח הישר הוא שהתועלת לא ודאית והסיכון לא מכומת, ולא שזה אסור.

מה שכן עולה בעקביות מהספרות הוא ההבחנה בין הזרקה לתוך הגיד לבין הזרקה לרקמה שסביבו. כל המחקרים החיוביים השתמשו בהזרקה סביב הגיד.

גידים פרונאליים

בסדרה של 96 מטופלים, קרוב ל-44 אחוז קיבלו הקלה שנמשכה שבוע לכל היותר, ורבע הגיעו בסופו של דבר לניתוח. ובמקרה שבו כבר קיים קרע חלקי בגיד, תועדה החמרה שלו.

זריקת קורטיזון לדורבן ולכף הרגל

בדורבן, כלומר דלקת בפאשיה הצמודה לעצם העקב, יש את אחד הנתונים הנקיים ביותר בכל התחום. ניסוי מבוקר על 82 משתתפים מצא שיפור של כמעט 11 נקודות אחרי ארבעה שבועות, והפער נעלם לחלוטין בשבוע השמיני והשנים עשר.

עובי הפאשיה בבדיקת דימות המשיך להיות טוב יותר בקבוצת הקורטיזון לאורך כל שלושת החודשים, בזמן שהכאב כבר לא היה שונה.

לגבי סיבוכים בכף הרגל, כמו קרע בפאשיה או דילול של כרית השומן בעקב: אלה מדווחים בסקירות כסיבוכים מוכרים, אבל לא נמצא מחקר שמכמת אותם באחוזים. אז נכון לדעת עליהם, ולא נכון לצטט מספר.

גב ועמוד השדרה: דוחה ניתוח, לא מונעת אותו

בכאב שמקרין לרגל בעקבות לחץ על שורש עצב, סקירת קוקרן על 25 ניסויים ו-2,470 משתתפים מצאה שיפור אמיתי אך קטן, כמעט חמש נקודות בסולם של מאה, שהמחברים עצמם מציינים כי ייתכן שאינו משמעותי קלינית.

והתשובה המדויקת לשאלה שמעניינת את רוב האנשים נמצאת בסקירה שבחנה גם את שיעורי הניתוח: הסיכון לניתוח יורד בטווח הקצר, ובטווח הארוך אין לזה שום השפעה. הזריקה דוחה את הניתוח, היא לא מונעת אותו.

ובהיצרות תעלת השדרה התמונה חלשה עוד יותר. ניסוי כפול סמיות על 400 מטופלים השווה קורטיזון בתוספת הרדמה מקומית מול הרדמה מקומית בלבד, ולא מצא הבדל משמעותי. כלומר במצב הזה הקורטיזון לא הוסיף מעל המחט וההרדמה.

לגבי הזרקות למפרקי הפאה או למפרק העצה והכסל, הראיות דלילות ורובן השוואתיות ולא מול דמה. זה תחום שעדיין פתוח.

כמה זריקות קורטיזון מותר בשנה?

התשובה שכולם מכירים היא שלוש בשנה. וכשמחפשים מאיפה המספר הזה הגיע, מגלים משהו מפתיע: אין לו בסיס בשום ניסוי. זו קונבנציה קלינית ודעת מומחים, שהתגלגלה ונקבעה בלי שנבדקה.

וזו לא הערכה. סקירה משנת 2024 בכתב עת רדיולוגי מוביל כותבת במפורש שהנחיות בנוגע לתדירות, למשך ולמספר המרבי לאורך החיים פשוט אינן קיימות.

והראיה הכי משכנעת מגיעה מהמנתחים עצמם

סקר בקרב חברי איגוד מנתחי הירך והברך האמריקאי, שאליו השיבו 537 רופאים, מצא שונות גדולה במספר הזריקות המותר ואין מגבלה מוגדרת לאורך החיים. גם בחירת התכשיר עצמו התחלקה כמעט שווה בשווה בין שלוש תרופות שונות.

כלומר, אילו לכלל היה בסיס במחקר, האיגוד המקצועי שמבצע את הזריקות האלה בפועל היה יודע עליו ומיישם אותו באופן אחיד.

אז מה כן נכון לעשות עם המספר הזה

ההיגיון מאחורי הזהירות עצמו סביר לגמרי: המחקר על הסחוס בברך מראה עלות מצטברת, החשיפה למינון מצטברת גם היא, וגם השפעות מערכתיות קיימות. פשוט צריך להכיר את המספר במעמדו הנכון.

תופעות לוואי: מה שכיח, מה נדיר ומה לא חוזר

רוב תופעות הלוואי של זריקת קורטיזון חולפות. המעטות שאינן חולפות הן דווקא לא אלה שמפחדים מהן בדרך כלל. כדאי גם לדעת שהנתונים בתחום הזה מגיעים ברובם ממחקרים רטרוספקטיביים, אז המספרים משתנים מאוד בין מקורות.

התלקחות כאב אחרי הזריקה

זו התופעה השכיחה ביותר, וגם זו שהכי מפחידה אנשים שלא הוזהרו עליה. במחקר פרוספקטיבי שעקב אחרי 116 מטופלים יום אחרי יום, קרוב ל-35 אחוז חוו עלייה בכאב, בממוצע לכארבעה ימים. ההתלקחות לא ניבאה תוצאה גרועה בסוף.

שימו לב לפער: במחקרים שמסתמכים על תיקים רפואיים המספר יורד לאחוזים בודדים. ההסבר פשוט, כשלא שואלים אנשים כל יום, פשוט לא רושמים את זה.

שינוי בעור: אחד חוזר והשני לא תמיד

מחקר פרוספקטיבי ישראלי מחיפה עקב אחרי 45 מקרי הזרקה במשך שנה. הפחתת פיגמנט בעור הופיעה בין השבוע הרביעי לעשירי, וחלפה לגמרי בממוצע אחרי כשבעה חודשים. דילול של שכבת השומן התת עורי הופיע ב-6.7 אחוז מהמקרים, ובשניים מתוך שלושה הוא לא חזר לקדמותו.

סוכר בדם

לסוכרתיים זה הפרט המעשי החשוב ביותר. במחקר קטן עם ניטור רציף, בשלושים ושלושה מטופלים בסך הכל, זריקת טריאמצינולון סטנדרטית לברך העלתה את הסוכר הממוצע בכ-34 יחידות במשך שלושת הימים הראשונים, וכמחצית מהזמן בחלון הזה עבר מעל היעד. המחקר מומן על ידי יצרן של תכשיר מתחרה. ההשפעה חריפה וחולפת ולא מצטברת: במחקר של שנתיים ההבדל בהמוגלובין המסוכרר היה 0.2 אחוז בלבד.

זיהום במפרק

זה הפחד הגדול, והנתונים דווקא מרגיעים. במחקר עוקבה גדול עם התאמת מטופלים, הסיכון לדלקת מפרק זיהומית אחרי הזרקה למפרק גדול עמד על כ-0.18 אחוז, כלומר בערך אחד מ-550, בלי עודף שניתן היה לזהות לעומת קבוצת ההשוואה.

לגבי שני דברים שמרבים לצטט, קרע בגיד וירידה בצפיפות העצם מזריקות חוזרות, שווה לומר את האמת: שניהם מבוססים על הגיון ביולוגי ועל דיווחי מקרה, ואין מספרים אמינים לצטט. בסקירה של 41 ניסויי גידים דווח על קרע אחד בקרב כאלף מטופלים שהוזרקו.

כמה זמן עד שזה עובד וכמה זמן זה מחזיק?

הכלל המנחה הוא מידת המסיסות של התכשיר. תכשירים פחות מסיסים מתגבשים במפרק ומשתחררים לאט, ולכן מתחילים לעבוד לאט יותר ומחזיקים יותר זמן. תכשירים מסיסים יותר עובדים מהר ונגמרים מהר.

הטווחים שמצוטטים בדרך כלל, כלומר יום עד שבוע להתחלת ההשפעה ושבועות עד חודשים לאורך ההשפעה, מגיעים מתכונות התרופה עצמה ולא מהשוואות ישירות בין תכשירים. מחקר כזה פשוט לא נעשה.

מה שכן ידוע היטב הוא התבנית: הקלה חדה בשעות הראשונות שהיא ההרדמה, לעיתים קרובות ימים אחדים לא נעימים אחריה, ורק אז ההשפעה האמיתית. ובמצבים שאינם דלקתיים, ההשפעה הזו מסתיימת בדרך כלל בין ארבעה לשמונה שבועות.

פי אר פי וחומצה היאלורונית: החלופות עדיפות?

מי שהזריקה לא עבדה אצלו נשלח בדרך כלל לאחת משתי החלופות האלה, ושתיהן נבדקו לעומק בשנים האחרונות.

חומצה היאלורונית

המטא-אנליזה הגדולה ביותר בנושא כללה 169 ניסויים ולמעלה מ-21 אלף משתתפים. הניתוח המרכזי, שהתבסס על 24 הניסויים הגדולים מול דמה, מצא הפחתת כאב שהיא מתחת לסף המשמעות הקלינית, בערך שתי נקודות בסולם של מאה, לצד עלייה בסיכון לתופעות לוואי חמורות.

פי אר פי

ניסוי מבוקר על 288 משתתפים עם שחיקת ברך בדק שלוש הזרקות שבועיות מול מי מלח ומצא הפרש שאינו מובהק בכאב, ובנפח הסחוס אפס הבדל. מתוך 31 מדדים משניים, 29 יצאו ריקים.

ולגבי מרפק טניס, שם רבים מציעים פי אר פי כתחליף: מטא-אנליזה שהשוותה אותו מול דמה, ולא מול קורטיזון, לא מצאה שיפור בכאב או בתפקוד באף נקודת זמן. העובדה שהוא נראה טוב לעומת קורטיזון נובעת בעיקר מכך שקורטיזון מזיק שם יותר מאשר אי עשייה.

טבלת ההכרעה: מתי כן ומתי לא

זו הטבלה שאפשר לחזור אליה לפני שיחה עם רופא. היא מסכמת את מצב הראיות נכון ליולי 2026, ומסודרת לפי אותה הבחנה שעוברת דרך כל המאמר.

לסיכום: זריקת קורטיזון בשורה אחת

זריקת קורטיזון היא כלי טוב לשליטה בדלקת וכלי גרוע לריפוי רקמה, והבלבול בין השניים הוא מקור רוב האכזבות. איפה שיש דלקת אמיתית לדכא, היא עושה את מה שנועדה לעשות. איפה שהרקמה פשוט התבלתה, היא משתיקה את האות ומאטה במקצת את התיקון.

ואי אפשר לצאת מכאן בלי לומר את מה שחוזר כמעט בכל טבלה במאמר: הטיפול שמנצח לאורך זמן הוא כמעט תמיד תנועה מדורגת ועומס מבוקר. פחות מרשים מזריקה, הרבה יותר איטי, ומה שבאמת בונה רקמה. גם אימון בעצימות נמוכה נכנס לתמונה כאן, כי הוא מאפשר נפח תנועה גבוה בלי להעמיס על מפרק רגיש.

ואם יש שאלה אחת שכדאי לקחת מכאן לחדר הטיפולים, היא לא כמה זריקות מותר לי, אלא מה בדיוק כואב שם, ואם יש שם משהו שאפשר לכבות.

המידע כאן הוא מידע ולא ייעוץ רפואי. כל החלטה על טיפול, ובפרט על פרוצדורה פולשנית, נעשית מול רופא שמכיר אתכם ואת ההדמיות שלכם.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.