האדמו"ר מפיאסצנה ציטוטים
חינוך, דמיון ואמונה מתוך סבל

וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה.

מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.

העקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא

למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש, לא קל ולא הפכפך יהיה

האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמר, פרי מר וארסי הוא האתרוג.

צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך אז לילד ולדבר עמו כדעתו וכערכו.

גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה

ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה

כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם.

נפש הילד והנער אינה סובלת את העצבות, והמלמד אל יתראה בעיניו כרגזן ואיש מדון.

שיתחיל האיש להביט על מחשבותיו שעה קלה לערך איזה רגעים היינו מה אני חושב, אז ירגיש לאט לאט שראשו מתרוקן ומחשבותיו עמדו משטפן הרגיל

כי טבע המחשבות אחת אל אחת מרוכסה, וחבורה בחבורה מסובכה וכך במוח האדם מעצמן שוטפות, ובאין מפריע זורמות, הללו עוברות הללו באות

ישנן הרבה מחשבות שאוהב האדם לחשוב אותן ולהתמיד בהן לא לשום תכלית רק סתם לשם תענוג. כגון מחשבה מאיזה שמחה אשר היתה לו או מקוה אלי׳ שתבא לו, התחזק באמצע מחשבה של עונג זה והוי דוחה אותה בע״כ וברעש וחשוב מחשבה אחרת, לא לשום דבר, רק כדי להסתגל למשול על מחשבותיך גם בתפלה ועבודה.

ולמה בחושיך כשרוצה אתה למשל להביט על מרחק פרסה מכרח להיות שטח מגרש של פרסה, ובמחשבתך ובמוחך שגדלו רק ככף איש יכול אתה לציר לך דמיון אף של עשר פרסאות

בכל שנה עשה לך מטרה, צייר בעצמך, אם שמך ראובן למשל, איזה ראובן תהי׳ בשנה הבאה, מה יהיו השגותיו עבודתו מדותיו וכל תוכנו. והראובן הדמיוני יהי׳ לך למדה למדוד את עצמך בו

צייר בעצמך שאתה צדיק, וראה בדמיונך את גודל נשמתך בשורשה, ואת תפארתה בשעה שד׳ בא וכל קדושיו עמו להשתעשע ולטייל עמה בגן אלקים בעדן. השקע והתמד במחשבה ודמיון זה נגד עיניך

א״א לדחות את החושך בלתי אם באור.

כמו שמרגיש האיש הישראלי שבליל יום הכפורים שלבו נשבר אדרבא לבו ומוחו פתוחים, ובכל השנה שח"ו הוא בעצבות נופל הוא באין לב ובאין מחשבה.

נפש האדם אוהבת להתרגש, לא של שמחה לבדה רק גם סתם להתרגש אוהבת היא. אף להתרגש בעצב ובכי׳ רוצה היא. אוהב האיש לראות מראות איומות, ולשמוע מעשיות נוראות עד כדי לבכות כדי להתרגש על ידן. חוק וצורך הנפש היא כשאר חקותי׳ וצרכיותי׳.

ולא ארזי לבנון כאלו לבד, רק גם כלנו אנחנו אזובי קיר, את צורתו ודיוקנו המיוחד לו, על כל אחד לגלות.

משל לבן מלך שנשבה בין פוחזים ורקים שמענים אותו, והרגיש פתאום שהמלך קרוב אליו, התחיל לצעוק בקולות מרים מאוד הושיעני אבי, הושיעני מלכי, מפני שהרגיש שהמלך בא עתה אל מקום הקרוב לו, נמצא שצעקתו היתירה סימן התגלות המלך הוא

כי כשבאים יסורים מעטים על האדם ח״ו, אז יכול להסתירם בקרבו, מפני שהם קטנים ממנו והוא מקיף אותם, וכשמתרבים יותר כבר אינו יכול להסתירם רק מוכרח לגלות אותם בדיבור או בבכי׳ או צעקה, מפני שנתרבו עד שאינו יכול להקיפם, משא״כ כשמתרבים ח״ו עוד יותר אז הם מקיפים אותו וכלו מעוטף בהם

הבכיות והצער שהאדם מצטער בעצמו לבדו על צרותיו יש שנשבר ונופל מהם עד שאינו יכול לעשות מאומה, והבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד, מחזיקים אותו, בוכה ומתחזק נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד

אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו נתוח, ומ״מ לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הנתוח כנ״ל שאינו דומה הידיעה מהיסורים, מלראות אותם, ואף שלטובה היא לו מ״מ לראותם לא יוכל

וזה כלל גדול לנו, שבכל היסורים שאין אז במה להתחזק אז צריכים להתחזק וגם לשמח עצמו בזה שהי׳ יכול להיות ח״ו עוד יותר רע, כמו בדוד ששמח על שהי׳ יכול להיות עבד וכו', אבל כשח״ו היסורים כ״כ מתרבים עד שכל האיש נופל ונשבר לרסיסים, ולא נשאר ממנו אישיות אשר יתחזק, קשה לשמח עצמו במחשבות כאלו

עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק, מלראותם ומכש״כ לסבלם ר״ל

שלא על שגזלנו ולא על שעשינו רע לשום אדם אנו נרדפים, רק על שאנו ישראלים

דברי אוהבכם אחיכם ורעכם המתגעגע אליכם, הנשבר והנרצץ מצרותי ומצרות ישראל

אין אתה צריך לצעק בקולות, כי יש מי שמנגן רק המיה בלחש וקולו נשמע במרום.

דומה הנפש אל מקור מים שנסתם, אשר צריכים לחפש אותו ולחפר חרים וסדקים אליו, ומכל חור אשר נפתח יכולים להוציא מים רבים

רואים בחוש אצל תינוק שבאם בוכה ואומרים לו שלא יבכה כל מה שמוסיפים לדבר לו הוא יותר בוכה

אם רצונך לבחון את התעוררותך אם אמיתית היא, התגלות הנפש והתקרבותה מעט אל טוהר עליון, או רק התרגשות רמוי׳ היא הוי מסתכל במדותיך, אם עכ״פ מעט נתקנו

כל מין התרגשות אפלו של מסחר ושאר עניני הגוף הן של שבירת הלב הן של שמחה יש בו צד גלוי הנפש, רק שמכסה הוא בלבוש של צרכי עוה"ז

ולאו דוקא בניגון של שבירת הלב, רק גם בניגון של שמחה. בכולם תוכל להשתמש לגילוי הנפש, וכך דרכו של החסיד, גם בניגון של שמחה וגם בשעת רקידתו לפעמים בוכה הוא, וגם בבכיותו שמח.

כשאתה מסתכל על העולם, אתה מביט על אלקים ואלקים עליך

מי שעבודתו אשר עובד את ד׳ היא בלא לב ובלא עצם רק מצוות אנשים מלומדה, לעשות ולהתפטר ממנה ותו לא, אז עבודתו מאובנה כאבן ותמיד היא באופן אחד וגוון אחד ובניגון אחד

ומעתה תלמידים ותיקים,‏ לכו וכבשו את העולם לאביכם מלך הכבוד.

העני למשל, הרוצה שתהי׳ לו פרנסה רצון הוא, כיון שגם עובד עלי׳. אבל הרצון שיש לו שימצא מציאה של אלף אלפים דינרי זהב, זהו רק ברכה שמברך ומאחל לו להתעשר היא, ולא רצון.

חשוב, הן אעשה זאת, אבל לא עכשיו רק לאחר שעה שעתיים

מדה לעצמה היא ההחלטה, שצריך האיש להוציאה מעט מעט מקרבו, שאף אחר עבור התעוררות רצונו אף כשאינו מבין את חוב עבודה זו עליו כמו שהבין בעת התעוררות רצונו, ג״כ יעשנה רק משום שכן החליט

התשוקין והכסופין טובים רק אם עובדים בהם, ועולים על ידיהם אם מעט ואם הרבה. ואם לאו, נולד בקרב האיש, גם בלא ידיעתו, מין יאוש, לאמר זה כמה שנים אני משתוקק ולא עלתה בידי, מוחלט אני בנמיכיותי

חרטה על כשלון, טובה, רק כששב, אף משלים את התשובה אחרי׳, ואם לאו, יש לפעמים שעוד מזקת לו.

הסבה הפשוטה והעקרית היא, שהנער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו.

אם חס אתה על חייך, הגבל את שעותיך, כל שעה לעבודתה, גם דברי החול שלך, אף כשאתה בא לשוחח עם זולתך הקצב מקודם כמה זמן תשוחח

שלא די שיעשה האיש מעשים טובים בלבד, רק שגם הוא בעצמו יהי׳ טוב