לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב
רועי בן טולילה נפצע אנוש בשנת 2004, כשחייל מיחידת עוקץ זיהה אותו בטעות כמחבל וירה בו. הוא היה מפקד פלוגה במגלן, בן 22, והתעורר אחרי שבוע של הרדמה והנשמה משותק בגופו.
מאז הוא ספורטאי פראלימפי, יזם חברתי ומרצה. הקרב שאחרי הקרב, כפי שהוא קורא לזה, הוא מה שקורה אחרי שהכתבות נגמרו: המפגש היומיומי עם מציאות חדשה, עם סביבה שלא יודעת איך להתנהג, ועם אמונות ישנות שכבר לא עובדות.
מה זה משבר, ולמה בתלמוד זו דווקא מילה של לידה?
לפני שמדברים על משבר אישי, שווה לעצור על המילה עצמה.
במילון אוקספורד משבר הוא שינוי חריף, מפנה חד, מעבר מכריע ממצב אחד למצב שונה ממנו. ההסבר שנלווה אליו מפרש אותו כירידה ושפל: המשבר הכלכלי גרם לבטלה נרחבת.
אבל כשמסתכלים אחורה, במקרא ובתלמוד, מקבלים משהו אחר לגמרי. במקרא משבר הוא פי הרחם, המקום שדרכו הילד פורץ ויוצא לאוויר העולם: ״כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה״. ובתלמוד המשבר הוא הכיסא שעליו היו מושיבים את היולדת בשעת הלידה: ״ישבה על המשבר, ממתינין לה עד שתלד״.
אבן המשבר היא חדר הלידה של ההיסטוריה. המשבר לפי היהדות הוא המקום שבו כולנו נולדנו מחדש.
ויש עוד דבר יפה, מנאום של אמנואל מורנו זכרו לברכה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. זה היה בטקס מינוי הדרגות שלו לסגן אלוף, והוא דיבר על סיכול האותיות שבין משבר למבשר: המשבר הוא רגע שגם מבשר משהו חדש.
איך אני מגדיר משבר
ההמשגה שהכי נוח לי להתארגן מולה היא זו: משבר הוא רגע שבו הערכים, האמונות והפתרונות שהובילו אותך עד היום פתאום כבר לא רלוונטיים מהיום. ואז השאלה היא מה אתה עושה עם זה.
ברמה הלאומית אפשר לראות את זה בגדול. יסוד הקיום שלנו הוא שמדינת ישראל היא בית לאומי לעם היהודי, ובית הוא מקום מוגן. זו אמונה שמנהלים דרכה הכל, ותראה כמה מהר כמה אנשים עשו רישיון לאקדח. יש שם שבר גדול בתוך האמונה עצמה.
וזו בדיוק הנקודה שממנה אני רוצה לספר על השבר שלי.
איך מסבירים לאמריקאי מה בעצם קרה כאן?
ביום העצמאות האחרון העברתי סדרת הרצאות בניו יורק, ודיברתי על התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות ומה הוא עבורנו כמדינת ישראל. בסיום ההרצאה המון אמריקאים מחאו כפיים, ואחד מהם הרגיש שהייתי נבוך מאוד מזה שכולם עמדו לידי.
הוא שאל אותי אחר כך: נראה היה שאתה נבוך מאוד מהרגע הזה. אמרתי לו שכן, כי אני לא בטוח שהם הבינו את מה שסיפרתי.
שני מספרים, ואותו רחוב
סיפרתי לו שבימים שנפצעתי, בימי האינתיפאדה השנייה, נהרגו בתוך פחות מארבע שנים יותר מאלף אזרחים וחיילים שלנו, תלוי בדיוק איך סופרים. אנחנו דור הלוחמים של החם. באותם ימים כל אחד איבד לפחות עשרה חברים, או חברים של חברים, אנשים שהכיר באופן אישי.
ואז סיפרתי לו סצנה אחת שממחישה את התקופה. במוצאי שבת אחד ישבתי עם החברה שלי לאכול וופל בלגי בעמק רפאים בירושלים. הזמנו קפה ווופל, הקפה הגיע והוופל עוד לא, ואז קיבלתי טלפון ממפקד היחידה. באותם ימים היו הרבה מאוד פיגועי התאבדות, והוא אמר לי: זה קורה עכשיו.
עזבתי הכל, רצתי ליחידה, ותוך שלוש שעות מצאנו את עצמנו נלחמים בבית לחם מול מחבל שתכנן להוציא לפועל פיגוע התאבדות בימים הקרובים באותו רחוב שהייתי בו שלוש שעות קודם.
אמרתי לאותו בחור: אני חושב שהם לא הבינו. ואני חושב שגם אנחנו לא הבנו.
ומה השתנה
בשבעה באוקטובר קרו כמה דברים. נהרגו לנו 1,200 איש, לא בארבע שנים אלא בארבע שעות, וזה אירוע גדול מאוד. כל לוחם בצה״ל היום מכיר חברים או חברים של חברים שנהרגו, וזה שבר גדול מאוד.
אבל אני חושב שהשבר הכי גדול הוא הסיפור של הבית. אנחנו יצאנו להילחם על הבית, והמון מהלחימה הייתה כאן בתוך הבית. החוויה הזו, שאנשים מתגוננים במרחב המוגן של עצמם, היא שבר עצום.
ומבחינת המחיר, אנחנו מדברים על כאלפיים פצועים בגוף וכעשרת אלפים פצועים בנפש, ומה שנקרא and counting.
מה קרה ב-2004, ולמה ההתעוררות הייתה הרגע הכי עצוב בחיי?
נפצעתי במאי 2004. ערב הפציעה שירתתי כמפקד פלוגת לוחמים ביחידת מגלן, בימי האינתיפאדה השנייה. רגע לפני שסגרנו את הבית של המחבל שאותו חיפשנו, חייל מיחידת עוקץ, יחידת הכלבנים, זיהה אותי בתור המחבל. הוא עשה טעות גדולה מאוד, ופצע אותי פציעה אנושה.
במשך שבוע הייתי מורדם ומונשם בבית החולים רמב״ם. כל האנשים סביבי התפללו רק שיקרה הנס.
ואני רוצה להגיד משהו על השבוע הזה, כי הוא חשוב לי במיוחד בימים האלה: אני יודע מי התפלל עליי. אני ממש משתדל לא להקפיד בזהותם של אנשים. היו שם חרדים, דתיים וחילונים, וכולם ביחד קראו תהילים והתפללו שיקרה הנס.
בשביל המשפחה שלי, החברים שלי והחברה שלי, רגע ההתעוררות שלי היה הרגע הכי מאושר בחיים שלהם. ככה נראה נס. ובשבילי רגע ההתעוררות היה הרגע הכי עצוב בחיים שלי. התעוררתי לגוף שאני לא מכיר.
״איזה נוף יש לך״: שלושה דברים שראיתי מהמיטה
מיד אחרי שהתעוררתי עברתי לחדר בקומה התשיעית ברמב״ם, וביליתי בו שבוע. שם, בלי לתכנן את זה, קיבלתי נקודת מבט חדשה על איך כולנו מתנהגים כשאנחנו פוגשים משבר. ראיתי שלושה דברים.
אחד: כולם ראו ים, אני ראיתי קיר
אחד אחרי השני נכנסים אליי חברים ואומרים לי את אותו משפט: ״וואי אחי, איזה נוף יש לך. הסתדרת, חבל על הזמן.״
הבעיה במשפט הזה התבררה כשאחי הגדול הבין שכולם חוזרים על אותו דבר. הוא פשוט עקר את המראה מהקיר והראה לי על מה כולם מדברים. לא היה לי שמץ של מושג על איזה נוף הם מדברים. הוא הראה לי את התמונה היפה של הגנים הבהאיים, ספינות פורקות סחורה, ואנשים שהולכים לים באמצע השבוע.
ופתאום הבנתי שמהיום אני והעולם לא רואים אותו דבר.
משבר הוא אירוע שמשנה את נקודת המבט שלך על החיים. שומעים שיר שלא ייחסת לו חשיבות קודם, ופתאום מקשיבים לו אחרת. רואים אדם שיודעים שעבר עליו משהו, ורואים אותו אחרת.
למה אנשים מפסיקים להסתכל לך בעיניים?
הדבר השני שראיתי הוא שכשיש משבר, אנשים לא מסתכלים לך בעיניים. היה להם הרבה יותר קל להסתכל לאופק הרחוק מאשר להסתכל לבעיה בעיניים. ולא סתם הם ראו את הים ואני ראיתי קיר. זה היה הרבה מעבר לזה.
וזה נורא טבעי. כשיש משבר, אנחנו מתנחמים בתמונה הוורודה כי היא נוחה יותר מהמציאות.
שלוש: יום ההולדת ה-23
ביום ההולדת ה-23 שלי קיבלתי מתנה בדמות שיחה עם הרופא, שאמר לי שאני הולך להיות משותק ושאין לזה היום פתרון רפואי.
באותו ערב באו לבקר אותי החיילים שלי, והם אמרו לי: ״רועי, תוך חודשיים אתה חוזר להיות המפקד שלנו.״ אמרתי להם על מה אתם מדברים, והם ענו: ״מה זאת אומרת? הרי אתה זה שלימדת אותנו את הכלל שהפך אותנו למי שאנחנו.״
״אין לא יכול, יש לא רוצה.״ זה מה שאמרתי לצוות שלי במגלן, ובאמת לא הייתה פסגה שלא יכולנו לכבוש בכוח הרצון ובכוח הביחד. ואז שכבתי חצי שנה במחלקת שיקום בתל השומר, אמרתי לרגליים שלי לזוז, והן לא ענו.
אתה מסתכל על קצה האגודל, מרחק מטר מהעיניים שלך, אתה אומר לו לזוז, והוא לא עונה לך. זה נתק עצום. ומה אני עושה? אני מלביש את סט הפתרונות שהיה לי לפני הפציעה, זה שהביא אותי לפסגות שלא יכולתי לדמיין, על מציאות חדשה שבה הוא כבר לא רלוונטי.
זה רגע של שבר. אתה לא יודע מה לעשות, אתה לא יודע איך לכוון את החיים שלך, וזה רגע של ייאוש גדול מאוד.
מגובה הלב: מה משתנה כשרואים את העולם ממטר שלושים?
לפני ארבע שנים פרסמתי ספר שנקרא מגובה הלב: הקרב שאחרי הקרב. קראתי לו מגובה הלב כי ראיתי כמה הגובה משפיע על איך שאני רואה בני אדם ועל איך שאני רואה את המציאות.
אני עד היום בכיסא גלגלים. אני אדם מאוד נמוך, וזה השפיע עליי בכל כך הרבה רמות.
אותו בית קפה, שני עולמות
תחשוב על זה ככה. אתה במטר שמונים, אתה קצין ביחידת מגלן, ואתה נכנס במוצאי שבת עם המדים לעמק רפאים בירושלים לשתות קפה. אלה ימי האינתיפאדה השנייה, ואנשים רואים בך משהו. ממש אומרים לך תודה שאתה שומר עלינו.
וכעבור כמה חודשים אתה נכנס לאותו בית קפה עם החברה שלך. אתה במטר שלושים, אתה בכיסא גלגלים, היא דוחפת אותך, וכולם זזים וקמים בגללך. מדברים עליך בגוף שלישי. שואלים אותה אם הוא רוצה לעבור, ואני שם, לידה.
כשאתה בכיסא גלגלים אתה סוג של מחולל מבוכה סדרתי. בכל מקום שאתה מגיע אליו אתה מעורר המון אי נוחות.
ההמחשה הכי טובה שיש לי היא זו: תאר לעצמך שאתה בפאב, ונכנס אדם גדול מאוד שאי אפשר להתעלם ממנו. כולם או מדברים עליו, או שלא נעים להם לדבר על הנוכחות שלו. או לחילופין, נכנס ראש ממשלה. אותו דבר בדיוק. באופן מובהק, בכל מקום שאתה מגיע אליו, אתה מייצר סביבך משהו.
וזה גם למה קראתי לספר הקרב שאחרי הקרב. יש הרבה עיסוק במורשת קרב, ואנחנו מקדשים את אותו גיבור שברגע האמת מגיע ומקדיש את עצמו לטובת החברה. זה חשוב, וזה בריא לחברה שרוצה לבנות אתוס. אבל יש אזור אחר שלא מדברים עליו, כי הוא לא נוח, הוא מורכב, הוא מתיש, הוא לא נגמר אף פעם ואין לו אור בקצה. זה הסיפור של הקרב שאחרי הקרב.
שלושה שלבים שהספר הזה עבר
הספר עבר שלוש רמות של אבולוציה. החלק הראשון היה סוג של מכתב פתוח לאנשים שפעם הכירו אותי בגובה מטר שמונים, ופתאום נדרשו להכיר אותי בגובה מטר שלושים.
אחר כך הבנתי שיש צורך לדבר על הקרב שאחרי הקרב עצמו, כי גיליתי שהמון אנשים חיים אותו.
והפרק השלישי הוא זה שקיוויתי שלא יקרה. חשבתי שהוא מאחוריי, ודווקא הוא קורה בימים אלו: הקרב שאחרי הקרב הופך להיות הסיפור של כולנו. החברה הישראלית לא תקום שוב על הרגליים כמו שעמדה. הרבה אנשים רואים את זה כמשהו נורא, ואני רואה בזה דווקא תקווה, כי אני חושב שזה יעזור לנו לגבש עוד נקודות מבט מקדמות על המציאות.
האמת שקצת מתבאס עליי שהספר חוזר להיות רלוונטי. קיוויתי שהוא כבר לא יהיה. ובו זמנית אני שמח, במובן הזה שאולי אוכל להשיא ערך לאחרים דרכו.
ובהמשך הבנתי שזה בכלל לא רק פציעה בצבא, וגם לא רק טראומה במובן הקליני. עבור המון אנשים הקרב שאחרי הקרב הוא כל בעיה כרונית שאין לה רגע שבו אתה קם על הרגליים והכל נגמר, אלא התמודדות יומיומית לאורך כל החיים. אני חווה את העולם קצת כמו מסלול מכשולים, ואתה צריך למצוא פתרונות ולהתגבר מחדש.
איך שואלים אדם בכיסא גלגלים אם הוא צריך עזרה
הרבה פעמים שואלים אותי את השאלה הזאת: רואים אדם בכיסא גלגלים ברחוב, ללכת לעזור לו? זה יעודד אותו או שזה יביך אותו?
התשובה שלי היא שזו בכלל לא השאלה הנכונה. התשובה היא לא בשאלה, אלא באיך שואלים אותה.
| מה קורה | מה אני עונה |
|---|---|
| אדם עומד מעליי ואומר ״אני יכול לעזור לך?״ | אני באופן טבעי אומר לו לא, בלי לשים לב. יש בי איזו התנגדות לאופן שבו היא נשאלת |
| אדם יורד לגובה שלי, מסתכל לי בעיניים ואומר ״תגיד רועי, אפשר לעזור לך?״ | אני תמיד אענה לו את התשובה הכנה |
זה החלק שכדאי לזכור: לא האם לעזור, אלא באיזה גובה שואלים.
ובמקרה שלי אני אפילו פריווילג, כי אפשר להבין באיזה גובה צריך להיות כדי לשאול אותי. אבל אני חושב שלכל אדם יש גובה שאתה צריך להתאים את עצמך אליו, ואז הוא יענה לך את התשובה הכי כנה שיש לו על הרבה שאלות שמלוות אותו בחיים.
מה אפשר ללמוד משחקני הכדורסל בכיסאות גלגלים?
אחרי חצי שנה בשיקום בתל השומר עברתי לחיים עצמם, ואחד המגרשים הראשונים שנדבקתי בהם היה מגרש הכדורסל בכיסאות גלגלים. נשארתי שם המון שנים. שיחקתי כמעט 14 שנה בנבחרת, אני בוגר שש אליפויות אירופה, והקמתי את קבוצת הכדורסל של בית הלוחם ירושלים ושיחקתי בה 13 שנה.
המשחק הזה עיצב את מי שאני היום. המון מהערכים שלי ומעולם התוכן שלי מגיעים משם.
מה בדיוק ראיתי שם
דיברנו על משבר, אבל בוא נדבר גם על הזדמנות. הזדמנות היא רגע בחיים שבו המון ערכים ואמונות מתלכדים באופן יוצא דופן ומפתיע לכיוון חיובי שמשיא טוב לעולם.
במגרש ראיתי המון אנשים שהיו להם כל הסיבות בעולם לחיות בקורבנות, או לחיות תחת מה שקרה להם. אנשים שאיבדו המון, חברים שלי מהנבחרת שאיבדו אפילו חלק מהמשפחה שלהם ואת הרגל שלהם. והם בחרו להמשיך הלאה, כי הם לא הסתכלו על מה שקרה כאירוע המכונן של חייהם. הם שאלו את עצמם מה אני יכול לעשות עם מה שקרה.
אני נכנסתי לבית קפה וחשבתי מה חושבים עליי. ופתאום ראיתי אנשים אחרים לגמרי.
אני מאמין בו מאוד, ולכן אני אומר אותו למרות ההתנגדות הטבעית שהוא מעורר: החיים, בהרבה מובנים, הם לא מה שקרה לך. הם מה שאתה בוחר לעשות עם מה שקרה לך. זה השיעור שלמדתי משחקני הכדורסל.
אני אדם בינוני במובן הזה שאני מאוד נדבק בסביבה שאני בוחר להיות בה. ותודעה היא דבר מאוד מדבק, קצת כמו וירוס. בחברת האנשים האלה ראיתי את החיים כמתנה, וזה בעיניי הבסיס האמיתי של חוסן נפשי.
שני סיפורים שאפשר לספר לעצמך
כל אדם בחיים יכול לבחור לספר לעצמו שני סיפורים. הראשון הוא סיפור של מיקוד שליטה חיצוני: לייחס את מה שקורה לי כל הזמן לחוץ. והשני הוא מיקוד שליטה פנימי, וזה מה שלמדתי במגרש הזה.
הסיפור הראשון תמיד מגיע ראשון, כי הוא מיוצג על ידי היצרים, הרגשות והרבה תפיסות לא מודעות שנטועות בנו מעבר.
אתן דוגמה. לפני שבוע הזמינו אותי להרצאה, אמרו לי שהאולם נגיש, ואני מגיע ורואה 300 תלמידים יושבים על כיסאות, ואני יושב על כיסא מולם. אם שחר כהן יבוא להרצות להם, כולם יראו אותו, כי הוא עומד על הרגליים והוא מטר שמונים. העולם באמת נגיש, אבל נגיש עבורו, לא עבורי. ואני שם לב שאני רואה בעיניים רק כשלושים אחוז מהחדר, בערך מאה איש. יש שם מאתיים אנשים שלא יודעים שאני בכיסא גלגלים.
במיקוד שליטה חיצוני הייתי אומר: איך הביאו אותי ככה, הם לא יקשיבו לי, איך אני עושה עכשיו הרצאה. במיקוד שליטה פנימי אני שואל מה אני יכול לעשות ברגע הזה כדי לשנות את המציאות באופן שיעזור לי לעזור לאחרים.
אז אני מוריד את כולם לרצפה. זה אקט מוזר, אף אחד לא עושה את זה, ותלמידים היום לא אוהבים לשבת יותר מדי זמן וכואב להם. אבל אני מנכיח להם את זה ואומר: זו הדרך היחידה שלכם לראות אותי, וזו הדרך שלי להסתכל לכם בעיניים.
הסליחה לחייל שירה בי, ולמה עשיתי אותה בשבילי
בהתחלה זה היה קשה מאוד. הייתי עסוק מאוד במחשבות על מה שקרה, ובהתחלה בכלל הייתי בטוח שנפצעתי בקרב מול מחבלים, שהרגתי אותם והם פצעו אותי. זה מה שחלמתי בשבוע שהייתי מורדם.
ויש כאן משהו שקשה במיוחד: הירי הגיע מחייל צה״ל שלנו, ואני תמיד החזקתי בתפיסה שאדם הוא אחראי, והייתי מפקד הכוח. יש פה איזו אחריות כפולה.
הייתי אדם מאוד עצוב בהתחלה. באשפוז ממושך אחד הדברים הכי קשים הוא השילוב בין מה שקרה לך לבין כמות הזמן שיש לך לחשוב על מה שקרה לך. ואין לך את המקום שאתה רוצה להרגיש בו פגיע ושביר ועצבני, כי הוא פשוט לא נגיש. אני עד היום אומר לאנשים שאם הם עצובים שיצאו החוצה ויראו שהעולם לא מתנהל כמו שהם מרגישים כרגע, אבל אני לא יכולתי לצאת.
הביקור, חודש וחצי אחרי
אחרי כחודש וחצי הוא בא לבקר אותי. אני אדם מאמין, ואחד הדברים שאני הכי אסיר תודה עליהם הוא שהצלחתי, בניגוד מוחלט למה שהרגשתי, להגיד לו שאני סולח לו. אמרתי לו: אני סולח לך, ואני מבקש שנתחיל חיים חדשים וטובים ככל הניתן, בוא נשים את האירוע הזה מאחורינו.
היום בדיעבד אני שמח שעשיתי את זה, כי הוא לוחם צה״ל שסיכן את חייו כדי שכולנו נוכל להיות כאן, והוא באמת איש טוב. אבל באותם ימים לא הייתי עסוק בלחשוב עליו ועל זה שהוא בטח נפצע לא פחות ממני. הייתי מרוכז בעצמי.
אני עשיתי את זה בשביל עצמי. אם לא הייתי סולח לו, כל החיים שלי הייתי עלול לפתח תודעה של מיקוד שליטה חיצוני.
ואני אתן דוגמה קטנה שתסביר. חצי שנה אחרי שנפצעתי הגעתי למבחן פסיכומטרי. נורא רציתי להתניע מחדש את גלגלי החיים, ולמדתי אליו שלושה חודשים. כשאני מגיע למבחן, באוניברסיטת תל אביב, אני מגלה שביני לבין האפשרות להגיע אליו מפרידות שלושים מדרגות.
ברגע הזה, כמו בכל רגע בחיים, יכולתי לספר לעצמי שני סיפורים. אם לא הייתי סולח לו, הייתי עלול לבחור בסיפור הראשון: אני לא יכול להגיע למבחן הזה בגלל האדם שהרס לי את החיים. הסליחה נתנה לי הזדמנות לחיות חיים של מנהיגות, כי מהרגע שסלחתי לו, המישהו האחר הזה כבר לא חלק מהחיים שלי.
וזה גם מפחיד, כי זה רגע של שמיטת האמונות. מה עושים עכשיו?
ניר הציל אותי פעמיים, ובינתיים התרחק ממני
ניר, הרופא שהציל את חיי, היה חבר טוב מאוד שלי עד לרגע שבו נפצעתי. הוא חילץ אותי במבצע הירואי מאוד וקיבל על זה צל״ש, ולצידו היו עוד כמה חובשים, ביניהם גם דניאל גומז זכרו לברכה, חבר טוב שלי.
וכמו רבים וטובים, גם הוא התרחק ממני.
כמה שנים אחר כך הרגשתי שאני ממש רוצה להבין מה עבר בינינו, אזרתי אומץ ושאלתי אותו. אמרתי לו: אתה התרחקת ממני.
הוא אמר לי: תקופה מאוד ארוכה חשבתי שטעיתי כשנלחמתי על החיים שלך. הרגשתי שגזרתי לך חיים שמוטב היה לא לחיות אותם.
תראה איזו אמונה אדם יכול להחזיק, וכמה קשה להחזיק אותה. אמרתי לו: תסתכל עליי, אני היום בסדר. יש לי בית ומשפחה ועבודה, אני מרגיש שאני משיא ערך לעולם, ואני שמח. אולי במבט ראשון אנשים ידמיינו שאני מסכן, אבל אני מאושר.
ואז הוא אמר לי משהו שאני לא שוכח: ״האמת שרק כששמעתי שהבת שלך נולדה, רק אז סלחתי לעצמי.״ רק אז הוא הבין שעשה את המעשה הנכון.
תראה כמה לפעמים סליחה, או היעדר סליחה, עוצרת בנו אמונות מגבילות שמונעות מאיתנו לחיות את החיים על כל מה שהם יכולים להציע.
ואז זה הציל את חיי פעם נוספת
כשאתה נפצע בעמוד השדרה אתה חי כל החיים על איזשהו צוק מבחינה רפואית, מכל מיני סיבות. יש לי הרבה רסיסים בגוף, והייתה לי דלקת ריאות שאחד הרסיסים פקק לי בה עורק בריאה. זה אירוע רפואי מסוכן מאוד.
וכשהגעתי לבית החולים, ניר היה זה שזיהה את זה. הוא אמר: אתם לא משחררים אותו הביתה, ונלחם על זה שאשאר. עשר שנים אחרי שהציל את חיי בפעם הראשונה, הוא הציל אותם שוב. שוב הייתי מורדם ומונשם, שוב בסכנת חיים מיידית, עם דם שיוצא מהפה בצורה לא מבוקרת, ועשו לי צנתור.
אולי אני יכול להיכנס לספר השיאים של גינס על אדם שהציל את חייו של אותו אדם פעמיים.
אבל אני אומר את זה בהקשר של הסליחה: אם לא היינו סוגרים את הסיפור בינינו, הייתי עושה הכל כדי להימנע מהמפגש המחודש איתו. העובדה שסגרנו את הדברים עשר שנים אחרי עזרה לי חצי שנה אחר כך לבוא אליו, ולא לחכות שהמשמרת תתחלף.
שלושים המדרגות: לבקש עזרה זו לא חולשה
לפני הפציעה הייתה לי אמונה שלבקש עזרה זו חולשה.
כשאתה לוחם במגלן ואתה מנווט שבוע שלם בלילה במדבר, מחנכים אותך שאם אתה עולה בקשר ומספר למפקד שלך שאתה לא מוצא את הדרך, זו הפדיחה הכי גדולה שיכולה להיות ללוחם. אתה כמעט ולא מבקש. מי שנעזר הוא חלש.
היה לנו קצין קרב מגע ביחידה, קראו לו תומר. הוא היה מעמיד אותנו בחָ֫ט, נכנס עם הכתף בלוחמים אחד אחרי השני, וצורח: ״מי שגבר לא נופל.״ בום, נכנס. גבר לא נופל. בום, נכנס. גבר לא נופל. זו הייתה רמת התודעה סביב נפילה וסביב בקשת עזרה.
ועכשיו תחזיר אותי לגרם המדרגות ההוא, לפני המבחן הפסיכומטרי. ברגע הזה עשיתי מעשה שעד אז נתפס אצלי כחולשה גדולה מאוד: ביקשתי עזרה מעובר אורח, והוא עזר לי לעלות מדרגה מדרגה עד שהגעתי לאותו מבחן שהתניע לי מחדש את גלגלי החיים.
כשאתה משחרר את האחיזה החזקה שלך ואתה מוכן ליפול, האמונה הזאת עוזרת לך מאוד. כשאתה מבקש עזרה מאחרים אתה מקיים חוזה חדש מול העולם, וזה חוזה מדהים. הוא הביא אותי לפסגות שבחיים לא יכולתי לדמיין.
גם ביזמות ובעבודה, גם במגרש הכדורסל, ואפילו עשיתי סקי. סקי זה המון בקשות עזרה: כל עלייה לרכבל אתה לא יכול לעשות לבד, אתה חייב כל הזמן להיעזר. אבל זה הביא אותי לפסגות, מטאפוריות ופיזיות, גבוהות מאוד.
זו אמונה חדשה. זה רגע של הזדמנות, שבו אתה פתאום מבין שמה שהחזקת קודם כחולשה גדולה יכול להיות במגרש החדש שלך מתנה גדולה מאוד.
מה להגיד ומה לא להגיד למי שנפצע?
אני רוצה להתחיל דווקא מהקרובים.
אמרתי שכשיש משבר אנחנו מסתכלים לאופק הרחוק, כי הרבה יותר קל להתנחם בתמונה הוורודה מאשר להסתכל למציאות בעיניים. וכשיש משבר, אנחנו משתמשים באמונות ישנות במציאות חדשה.
המון אנשים באו אליי ואמרו לי ״אתה תעמוד שוב על הרגליים, אנחנו מכירים אותך״. זה משפט מסנדל מאוד. גם לי הרבה יותר נוח להקשיב לו, אבל הוא לא נכון. הבטחות כאלה מייצרות תקוות שנוח להתנחם בהן, והן לא תמיד נכונות.
אז לא צריך להגיד אתה תעמוד או לא תעמוד, אתה תחזור או לא תחזור. צריך לשאול מה אתה צריך. ואפשר להגיד: אנחנו מכירים אותך, אתה חזק, אתה מתמודד, ואתה תגדיר מחדש את המושג התמודדות ואת המושג התגברות.
אבל בעיקר, להיות בגובה שבו הוא יצליח להקשיב באופן עמוק וכן ומיטיב.
ואני אומר את זה כי זה טבעי מאוד שאנשים מבטיחים הבטחות מוזרות שהם לא יודעים אם יתקיימו. זו הדרך שלהם להתמודד עם המבוכה שיש להם. רק תהיו מודעים לזה, כי זה לא תמיד עושה טוב.
למה אני לא מבקר פצועים בחודשיים הראשונים
הרבה אמרו לי שאני בטח מבקר המון פצועים, ואני לא מבקר פצועים בהתחלה.
הסיבה היא שעבור הרבה מאוד פצועים, בהתחלה אני הדבר שהם הכי לא צריכים לראות. אני אדם בכיסא גלגלים שמגיע אליהם כשהם עוד בטיפול נמרץ, ולא משנה מה אני אגיד. הייצוג שלי הוא לא מי שאני כאדם, אלא מה שאני מייצג עבורם, והוא ייצוג מאיים. אני מייצג את החרדה הכי גדולה שלהם בשלב הזה.
אחד השלבים הראשונים בשלבי האבל הוא הכחשה, והוא חשוב מאוד. אין אדם שנפצע שלא אומר לעצמו ולו לרגע אחד: אני מכיר את עצמי, אני הולך לחזור לעמוד על הרגליים. פגשתי אחד יחיד שלא אמר את זה.
אני מתחיל להיות רלוונטי אחרי חודשיים בערך, ברגע שהם כבר בשיקום ומתחילים לשאול שאלות טובות.
והשאלה שהיא לא באמת השאלה
לפני כמה שבועות התקשר אליי מישהו שנפצע ושאל אותי אם שיפוע בזווית מסוימת לבית הוא טוב או לא טוב. אמרתי לו שאני לא אדריכל ואין לי מושג, וגם שזו לא צריכה להיות השאלה.
השאלה היא אם אתה מצליח לקחת קפה מהמטבח לרכב שלך לבד. אם אתה מצליח לעזור לאשתך להוריד את הקניות מהרכב. אם אתה מצליח לעשות את זה בלי שיירד עליך גשם.
יש משהו בחיים עצמם של אנשים שכבר עברו את זה, עם כל הבלגן והכיור המלא והילדים שלא קיפלו כביסה, שהוא מרים מאוד. לפחות עבורי זו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל אחרי הפציעה.
נקודת הייחוס שלי היא לא החיים, היא המוות
לפני זמן מה שמעתי ראיון עם אלישע מידן, לוחם מילואים בן 45 שאיבד את שתי רגליו בעזה ואיבד באותו אירוע גם ארבעה חברים. שאלו אותו איך החיים, והוא אמר שהוא מרגיש שקיבל את החיים במתנה בגיל 45. שאלו אותו אם הוא בטוח שהוא משתמש במילה הזאת, והוא אמר כן.
וזה הכל עניין של נקודת מבט.
כשמסתכלים על החיים מלמעלה, הרבה דברים נראים בלתי אפשריים: איך אדם בכיסא גלגלים יכול לחיות. אני מסתכל על החיים מלמטה, תרתי משמע. נקודת הייחוס שלי היא לא החיים הפוטנציאליים. נקודת הייחוס שלי היא המוות. אני מסתכל על החיים כמתנה, כבונוס, כמשהו שממש לא מובן מאליו. זה העוגן התודעתי שדרכו אני מנהל את חיי.
ורוב האנשים שאדם פצוע פוגש מסתכלים עליו מלמעלה, ונקודת הייחוס שלהם היא החיים, בזמן שנקודת הייחוס שלו היא המוות. הוא פשוט רואה את הכל בצורה אחרת לגמרי. אני חושב שהרבה אנשים חושבים שהחיים האלה הרבה יותר גרועים ממה שהם באמת, ואולי בגלל זה אני מסתובב בבתי החולים.
״אני לא מחכה לתשובה הזאת״
שאלתי אותו אם מתוך הפצועים של היום יקומו רופאים וחוקרים שיפתחו טכנולוגיה שתרים אנשים מכיסאות גלגלים. הרי הרפואה מתקדמת, והנתינה שלהם יכולה לבוא בדיוק משם.
הוא ענה בשתי רמות. הראשונה היסטורית: הקפיצה הטכנולוגית הגדולה ביותר בעולם הפרוטזות התרחשה אחרי מלחמת וייטנאם, וזה לא מקרי. כמות גדולה של קטועים שחוזרת הביתה וחושבת גם איך לתקן את העולם, יחד עם מספיק נתונים כדי לקדם את זה.
והרמה השנייה, כדבריו, היא תשובה חתרנית.
בשאלה הזאת יש הנחה שהחיים בכיסא הם בעיה, ושצריכים לעזור לי לצאת ממנה. אני לא חושב ככה. אם אקום על הרגליים או לא, אין לי אחוז מחשבה על זה.
הוא מסביר שזה גם עניין של שלב. אחד השלבים הראשונים אחרי פציעה הוא הכחשה, ואז כל אדם אומר לעצמו שהוא מכיר את עצמו והוא הולך לחזור לעמוד. אבל היום, אחרי שנים, הוא חוזר לאותו שיעור מהמגרש: לא להתעסק במה שקרה ובמה שיכול לקרות, כי אין לו שום השפעה על זה, אלא במה שאפשר לעשות עכשיו.
ואז הוא מוסיף משפט שקשה לשכוח: אם תגיד לי שמחר אני עומד שוב על הרגליים, אני מניח שאשמח, אבל אני גם נלחץ מזה. אני כבר כמעט עשרים שנה רואה את העולם ממטר שלושים, והכל מסודר לי ככה.
הוא אפילו רואה בשיבוש הזה סוג של יתרון. הוא יכול להוריד שלוש מאות נערים לרצפה והם יקשיבו לו, כי הוא נותן להם לטעום איך נראים החיים מלמטה. זה, במילים שלו, כוח העל שלו.
ולכן, הוא מסכם, ייתכן מאוד שההיסטוריה תוכיח שאני צודק. הוא פשוט לא מחכה לתשובה הזאת.
ומה עם המחקר על זוכי הלוטו
יש מחקר מפורסם שהשווה בין אנשים שזכו בלוטו לבין אנשים שנפצעו ואיבדו את היכולת ללכת, ומצא שאחרי תקופה שתי הקבוצות חוזרות בערך לרמת האושר שהייתה להן קודם. דן גילברט מהרווארד קרא לזה מערכת חיסונית פסיכולוגית, ולכל אדם יש כזאת, סובייקטיבית משלו.
אני צריך לשים על השולחן הטיה שיש לי. גדלתי כאדם נכה בצילם של שחקני כדורסל בכיסאות גלגלים, אנשים עם חוסן גבוה מאוד, אנשים שלקחו על עצמם את החיים באחריותיות. לכן נוח לי מאוד עם המחקר הזה.
אבל אני לא יודע מי כל האנשים שלא פגשתי בדרך. אולי הם נשארו בבית, אולי הם לא נכנסו לשוק התעסוקה, ואולי לא רואים אותם בהופעות או במשחקי הכדורסל שאנחנו הולכים אליהם. קשה לי להגיד עליהם. אני יכול לספר רק על עצמי ועל סביבתי, ואני ראיתי אנשים שלא חוו את מה שקרה להם בהקשר של טראומה, אלא בהקשר של צמיחה.
המשפחה, והמוצץ
הרבה מזה אני מייחס למיה, אשתי היום. הנחרצות והאסרטיביות שלה, במובן הזה שממשיכים ביחד, גרמו לי להגיד: מי אני שאוותר על עצמי ועל המשפחה שהקמנו.
וכשיש לך ילדים אתה חי בשביל מישהו ואתה מתווך בשבילו את העולם כל הזמן. זו מחויבות ברמה הכי פשוטה שיש והכי גבוהה שיש.
אני זוכר את זה עד היום. לקום בבוקר זה אירוע מורכב. הרגליים שלי קשות מאוד, יש איזה ספזם שלוקח עשר דקות עד רבע שעה עד שמצליחים לקבל את הרגליים ולשים עליהן זוג מכנסיים. הייתי בטוח שזו עובדה, שלוקח לי רבע שעה להתלבש.
ואז נולדה הבת שלי, ונפל לה המוצץ. ופתאום אני מגלה שזה לא לוקח לי עשר דקות. זה לוקח לי חמש עשרה שניות.
אני זורק את הרגליים ומוצא כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, כי אני יודע שאם לא אחזיר לה את המוצץ תוך שמונה שניות, הלילה שלי הרוס.
והקומה השלישית: לתת
הדבר העמוק יותר הוא שאני היום מרגיש שאני נותן לאחרים. שאני נותן כוחות, שאני עוזר, שאני משיא ערך. ראיתי בעיניים שלי שאדם יכול לאבד רגליים ואוזניים ועיניים, ולחיות חיים מדהימים.
אני חושב שהעוצמה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם היא לתת לאחרים. כשאתה משיא ערך לעולם, ממש לא משנה מה המצב שלך. זה מהדהד את מה שוויקטור פרנקל כתב על משמעות שנולדת דווקא מתוך סבל.
ואחד הדברים שעזרו לי הוא המינונים. מרים פרץ, שאיבדה את שני בניה אוריאל ואלירז, אומרת למי שהיא הולכת לנחם שאבל הוא כמו אחוזי נכות, ואתם תבחרו אם זה שלושים אחוז, ארבעים, תשעים או מאה. אצלי זה עבד באותו כיוון, רק הפוך: בהתחלה אתה משיא ערך בעשרה אחוזים, כי אתה מחייך לאנשים שקרובים אליך ונותן בהם תקווה. אחר כך עשרים, אחר כך שלושים. ובאיזשהו שלב אתה כבר באזור השמונים, ואז המגבלה נמהלת בתוך כל כך הרבה משמעות.
שלושה דברים שאני רוצה להשאיר
לפני שאני אומר אותם, חשוב לי סייג אחד. יש שלבים שבהם זה טבעי להתמקח, טבעי להתאבל, טבעי לכעוס וטבעי להכחיש, וחשוב לי מאוד שתהיה הכרה בזה.
הדברים שאני אומר כאן ממש לא מתאימים לאדם שיש לו במשפחה חטוף בעזה. הוא בהישרדות, הוא נלחם על חייו, ובאופן מוצדק הוא עושה הכל כדי להציל אותם. אני מתאר כאן מסע ברטרוספקטיבה. אין מסר בעולם שמתאים לכולם.
אחד: אף אחד לא סוגר מאה קילומטר לבד
שירתי במגלן, ואני זוכר מסע שבו עשינו מאה קילומטר. הייתי הקשר של מפקד הצוות, והייתה חוויה פיזית אולי הכי קשה שעשיתי בחיי. היה המון בוץ באותו לילה.
אם היית נותן לי קשר על הגב ואומר לי תתחיל ללכת ותגיד מתי אתה כבר לא מסוגל, הייתי סוחב עשרה קילומטר, אולי עשרים. אז שאלתי את עצמי אחרי המסע: מה עוזר לאדם שלבד לא היה סוגר עשרה, לעשות מאה?
אדם צריך לייצר לעצמו סוג של ביחד, קהילה שמרימה אותו ומביאה אותו לפסגות שלבד לא היה מצליח להגיע אליהן.
וזה חשוב במיוחד לפצועים, כי הסביבה הטבעית שלהם לא תמיד יכולה להעניק להם את זה. אנשים שרואים את החיים ממטר שמונים ואתה רואה אותם ממטר שלושים, אתם רואים שתי נקודות מבט שונות.
שתיים: ״זו המנה שלו״
קראתי לאחרונה ספר על חייו של יאנוש קורצ׳אק. מסופר שם שימים ספורים לפני שפינו אותם מבית היתומים, כשכבר היו על פת לחם והילדים התחילו לרעוב, היה שם ילד אחד שקיבל פת לחם והלך אל חבר שלו בחדר.
קורצ׳אק רואה את זה והולך אחריו. הוא אומר לו: למה הבאת לו את זה? הוא כבר מת.
והילד עונה לו: ״כן, אבל זו המנה שלו.״
אפשר ללמוד מהסיפור המדהים הזה שאנחנו כאן לא רק בשביל עצמנו. וככל שאתה נותן לאחרים, הכאב הפרטי שלך מתעמעם. קשה מאוד לראות את זה כשאתה בתשעים אחוז כאב ועשרה אחוז עצמך, אבל ככל שמתקדמים בחיים התמהיל משתנה.
שלוש: השלום
לפני עשרה ימים אירחנו זוג חברים בערב שבת. יש לנו כמה מסורות בערב שבת, ואחת מהן היא שכולנו רבים עד כניסת שבת, כי כולם רעבים ושכחנו להכין ארוחת צהריים. אחר כך חוזרים מבית הכנסת, אומרים שלום עליכם ואשת חיל, פורסים את החלה, וכולם מסתערים על האוכל.
אז אירחנו חברים, וכולם הסתערו על האוכל כי היו ממש רעבים, ואמרתי: שיהיה, חברה, שתהיה שבת שלום. ואנחנו עכשיו בחושך גדול מאוד ובמלחמה וקשה לכולם, אבל בעזרת השם ממש בקרוב יגיע השלום.
וכולם שמטו את המזלגות והסתכלו עליי: מאיפה הבאת את המילה הזאת.
אני לא יודע מאיפה, ואני לא יודע איך זה יקרה. אבל אני יודע שההיסטוריה מראה שאחרי מלחמה יש או מלחמה הרבה יותר קשה, או שלום. וקשה מאוד לדמיין את זה כרגע. אני מאחל שהוא יגיע בזכות הרגעים הקשים שכולנו חווים והמחיר הגדול שאנחנו משלמים.
יש משפט שאומר שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אם זו קלישאה שאנשים אחרים יכולים להגיד, אז לי מותר, כי אני יכול לתקף אותה בסיפור חיי.
לסיכום: הקרב שאחרי הקרב
הקרב עצמו הוא עמוד אחד בספר של רועי בן טולילה. כל שאר המאתיים ושלושים העמודים הם מה שקרה אחריו, ושם נמצא הסיפור האמיתי.
מה שחוזר לאורך כל השיחה הוא לא נוסחה אלא כיוון אחד: להפסיק לשאול מה קרה לי, ולהתחיל לשאול מה אני יכול לעשות עם מה שקרה. הסביבה שבוחרים בה, הסליחה שעושים בשביל עצמך, הנכונות לבקש עזרה, והמעבר מלקבל לתת. אלה ארבעת הדברים שהזיזו אותו, לפי סדר הופעתם.
ואם יש משפט אחד לקחת מכאן, הוא זה: כשמישהו במשבר, לא לעמוד מעליו ולהבטיח לו שהכל יסתדר. לרדת לגובה שלו ולשאול מה אתה צריך.
שאלות ותשובות
מי זה רועי בן טולילה ומה קרה לו?
⌄
רועי בן טולילה שירת כמפקד פלוגת לוחמים ביחידת מגלן, ונפצע אנוש במאי 2004 כשחייל מיחידת עוקץ זיהה אותו בטעות כמחבל וירה בו. הוא היה מורדם ומונשם שבוע ברמב״ם והתעורר משותק. מאז הוא ספורטאי פראלימפי, יזם חברתי ומרצה, ומחבר הספר מגובה הלב.
מה זה הקרב שאחרי הקרב?
⌄
זה השם שרועי בן טולילה נתן למה שקורה אחרי האירוע עצמו. יש הרבה עיסוק במורשת קרב וברגע ההקרבה, אבל יש אזור אחר שלא מדברים עליו כי הוא לא נוח, הוא מורכב, הוא מתיש ואין לו אור בקצה. זו ההתמודדות היומיומית שנמשכת כל החיים.
מה ההגדרה של משבר לפי רועי בן טולילה?
⌄
משבר הוא רגע שבו הערכים, האמונות והפתרונות שהובילו אותך עד היום כבר לא רלוונטיים מהיום. ההמחשה שלו: הוא היה מפקד שלימד את החיילים שאין לא יכול יש לא רוצה, ואז שכב בשיקום, אמר לרגליים לזוז, והן לא ענו.
איך נכון להציע עזרה לאדם בכיסא גלגלים?
⌄
השאלה היא לא האם לעזור אלא באיזה גובה שואלים. כשאדם עומד מעליו ושואל אם הוא יכול לעזור, רועי אומר לא באופן אוטומטי. כשאדם יורד לגובה שלו, מסתכל לו בעיניים ושואל, הוא עונה את התשובה הכנה. לכל אדם יש גובה שצריך להתאים את עצמך אליו.
מה זה מיקוד שליטה פנימי, ולמה זה כל כך מרכזי כאן?
⌄
אלה שני סיפורים שאפשר לספר לעצמך. במיקוד שליטה חיצוני מייחסים את מה שקורה לגורמים בחוץ, וזה תמיד הסיפור שמגיע ראשון. במיקוד שליטה פנימי שואלים מה אני יכול לעשות ברגע הזה כדי לשנות את המציאות. זה מה שרועי למד משחקני הכדורסל בכיסאות גלגלים.
למה רועי בן טולילה סלח לחייל שירה בו?
⌄
הוא סלח לו כחודש וחצי אחרי הפציעה, ואומר שעשה את זה בשביל עצמו. בלי הסליחה, כשעמד מול שלושים מדרגות בדרך למבחן הפסיכומטרי, הוא היה עלול לספר לעצמו שהוא לא יכול להגיע בגלל האדם שהרס לו את החיים. הסליחה הוציאה את אותו אדם מהחיים שלו.
למה הרופא שהציל אותו התרחק ממנו?
⌄
הרופא אמר לו, שנים אחר כך, שתקופה ארוכה הוא חשב שטעה כשנלחם על חייו, ושהרגיש שגזר לו חיים שמוטב היה לא לחיות אותם. הוא סלח לעצמו רק כששמע שנולדה בתו של רועי. עשר שנים אחרי החילוץ הראשון, אותו רופא הציל את חייו בשנית.
מה לא כדאי להגיד למי שנפצע ולמשפחה שלו?
⌄
לא להבטיח הבטחות שלא יודעים אם יתקיימו. המשפט אתה תעמוד שוב על הרגליים נוח לשמוע אבל הוא מסנדל, כי הוא מייצר תקווה שלא בהכרח נכונה. במקום זה לשאול מה אתה צריך, ולהגיד אנחנו מכירים אותך, אתה מתמודד, ואתה תגדיר מחדש מה זו התגברות.
למה רועי לא מבקר פצועים בחודשיים הראשונים?
⌄
כי בשלב הזה הוא הדבר שהם הכי לא צריכים לראות. אדם בכיסא גלגלים שמגיע למי שעדיין בטיפול נמרץ אינו מייצג את עצמו כאדם, אלא את החרדה הכי גדולה שלהם. הוא נעשה רלוונטי אחרי כחודשיים, כשהם כבר בשיקום ומתחילים לשאול שאלות טובות.
איזו שאלה באמת חשובה בשיקום, ואיזו פחות?
⌄
פצוע התקשר לשאול אם שיפוע מסוים לבית הוא מספיק. רועי ענה שזו לא השאלה. השאלה היא אם אתה מצליח לקחת קפה מהמטבח לרכב לבד, אם אתה מצליח לעזור לאשתך להוריד קניות, ואם אתה מצליח לעשות את זה בלי שיירד עליך גשם.
מתי כדאי לתת את הספר מגובה הלב למי שנפצע?
⌄
לבני המשפחה הוא מתאים מהרגע הראשון, כי הוא נותן תמונה כללית על המסע שניצב בפני מי שהם הולכים לצידו. למי שנפצע כדאי לחכות כמה חודשים, עד שהוא עובר את שלב ההכחשה. אחד הדברים הכי קשים לפצועים הוא לשמוע סיפור של פצועים אחרים.
מה המסר המרכזי של רועי בן טולילה למי שנמצא במשבר?
⌄
לדבוק באנשים שכבר צלחו משבר דומה, כי לתודעה יש תכונה מדבקת. אחרי זה, להפסיק לעסוק במה שקרה ולעבור לשאלה מה אפשר לעשות עם מה שקרה. ובסוף, למצוא את הדרך לתת לאחרים, כי ככל שנותנים, הכאב הפרטי מתעמעם.
המאמר הזה נולד מראיון שערכתי עם רועי בן טולילה בינואר 2024. הדברים נאמרו בשיחה בינינו, ובינה מלאכותית עשתה כאן דבר אחד: הפכה תמלול של שעה לכתבה שאפשר לקרוא, חילקה לכותרות וארגנה את הסדר. את התוכן היא לא כתבה, וגם לא הוסיפה לו שום פרשנות משלה.
עודכן לאחרונה: 15 באוגוסט 2026
ספורטאי פראלימפי שייצג את נבחרת ישראל באליפויות אירופה, יזם חברתי ומומחה בתחום פיתוח מנהיגות ופיתוח צוות בארגונים. מרצה בנושא הפיכת משבר להזדמנות וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות. מחבר הספר מגובה הלב: הקרב שאחרי הקרב.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.
הפרק המלא עם רועי בן טולילה: קצין מגלן שנפצע אנוש משתף על הקרב שאחרי הקרב
