השיחה התחילה מכיוון אחר לגמרי. רצינו לדבר על השפעה, והתחלנו להעלות כלים: שאלת שאלות, דפוסי שפה, סוריטים. ואז עצרנו, כי מתחת לכלים האלה יש יסודות שהם עמוקים יותר, וגל צחייק כתב עליהם ספר שלם.

המודל שלו בנוי מארבעה מרכיבים, וכאן מגיעה האמירה שהופכת אותו למשהו אחר מרשימת טיפים.

לא רק שחייב שיהיו לך כולם. אם חסר לך אפילו אחד מהם, אתה תתחיל להיכנס ללולאה שלילית שבצורה הדרגתית תחבל לך יותר ויותר, גם ביכולת ההשפעה שלך לטווח הרחוק וגם בביטחון העצמי שלך.

וזו בדיוק הסיבה שהוא ממליץ כאן על ההפך ממה שנהוג לומר בעולם ההתפתחות האישית. בדרך כלל מייעצים להיצמד לחוזקות, וכאן דווקא חכם לחפש איפה אני טיפה יותר חלש, כי זה מה שיהפוך אותנו למאוזנים ולאפקטיביים יותר.

למה לעבוד על שורשים ולא על טכניקות

הדרך שהוא מצא לעשות את זה היא לעבוד על השורש ולא על הפרטים. במקום לתקן את עצמי כל שנייה, בסוף שיחה או פעם בשבוע, לשאול ברמה העמוקה יותר מה הדברים המהותיים שאני יכול לשפר.

ולכך יש בונוס לא צפוי. אם המאזינים היו נשאלים מה הדבר הכי חשוב כדי להשפיע על אנשים, רובם היו עונים ביטחון עצמי. אבל אדם שמנסה לתקן את עצמו כל הזמן אינו משדר ביטחון עצמי, כי הוא באמת לא בטוח בעצמו. עבודה על השורשים מאפשרת להיות שלם, ומי שרוצה להעמיק בזה ימצא הרחבה במאמר על ביטחון עצמי אמיתי והצבת גבולות.

"ההגיוני": למה כל כך קשה לדמיין מציאות אחרת?

הדפוס הראשון, ולפי צחייק הנפוץ ביותר בעולם המערבי, הוא מה שהוא מכנה "ההגיוני", במרכאות. הוא מדגיש מיד שהוא לא מהרוחניקים שאצלם היגיון הוא מילה גסה, ושהוא אוהב היגיון מאוד.

הכוונה היא ליכולת מוגבלת לראות מציאות אלטרנטיבית למה שקורה עכשיו. אנשים לא מסוגלים לדמיין בראש סיטואציה שבה תהיה להם שיחה פתוחה עם הבוס והוא ייתן להם העלאה בשמחה. הם לא רואים סיטואציה שבה בת הזוג באמת מתלהבת מהם, או שהילדים מקשיבים.

אם בדמיון שלי אני לא מצליח לראות איך משלמים לי חמישים אחוז יותר, אז אני אבוא בחוסר אמונה. כל התקשורת שלי תיראה אחרת, כל האנרגיה שלי תהיה אחרת, והרבה פעמים אני פשוט אימנע מהסיטואציה מלכתחילה.

למה מקדמים דווקא אותו לניהול

הפרדוקס הוא שבעולם הארגוני אוהבים לקדם לתפקידי ניהול בדיוק את האדם הזה. וזה לא באמת הגיוני, זה רק נראה הגיוני מבחוץ.

צחייק מדגים את זה גם מהאקדמיה. בבסיס השיטה המדעית עומדת סקרנות, ובכל זאת יש נושאים שחוקרים לא ייגעו בהם, כי הם חוששים שהקולגות יבקרו אותם על נושא שלא נשמע הגיוני, ויסמנו אותם כמדע מפוקפק.

אותו דבר קורה בצוותים. אם אני רוצה להציב יעד גדול, הפחד שלי הוא שיסתכלו עליי ויגידו שאני חולם ולא עושה, שזה לא ריאלי. הרבה יותר נוח להגיד: שנה שעברה הגענו למספר כזה, בואו נוסיף לו שבעה אחוזים. חשיבה ליניארית לגמרי, חסרת יצירתיות, שמתבססת רק על מה שכבר קיים.

מנסיך פורטוגלי ועד סבתא בת 93: חזון בכל סדר גודל

הדוגמה הגדולה שצחייק מביא היא מספר שהתחיל לקרוא על מגלן. בימים ההם עוד לא ידעו שאפשר להקיף את אפריקה, ואנשים פחדו נורא. אולי יגיעו לקצה העולם והספינה תיפול. וזה גם באמת היה מסוכן, והרבה לא חזרו.

בהתחלה היה קשה מאוד למשוך אנשים למשימות האלה גם בתמורה לכסף וגם בתמורה לכבוד. ואז נסיך פורטוגלי אחד עשה תהליך שהפך את זה לדבר שנחשב הרפתקני.

תוך דור זה נהיה ממשהו שאף אחד לא רוצה לעשות למשהו שכולם רוצים ללכת אליו, להיות הרפתקנים ולגלות עולם. ופעם לשוט שם היה נראה כמו סוף העולם. היום הים הזה שלנו לגמרי.

ואותו דבר בקטן

אבל צחייק לא נשאר שם, ומיד מוריד את זה לגובה העיניים. אחת מנשות ההשפעה הגדולות שהכיר בחייו הייתה הסבתא שלו, שנפטרה לפני כמה שנים בגיל תשעים ושלוש.

היא לא חלמה שכדור הארץ ישתנה או שיקרה משהו במדינה. היא כן חלמה שתהיה לה משפחה מאוחדת.

ולהיות מסוגל לעצום עיניים ולהיות "לא הגיוני", אומר צחייק, זה בדיוק ברגעים שבהם יש משבר במשפחה. כשהמציאות מראה שאין מצב שזה יחזור להיות בסדר, ובכל זאת להמשיך להחזיק את החזון שהמשפחה הזאת יכולה להיות מאוחדת. יש בספר שלו סיפור שלם על איך היא עשתה את זה, והיא הצליחה.

וזה יכול להיות גם עסק קטן שכמה חברים מקימים ביחד, או פשוט לראות את עצמך ואת בת הזוג כזוג וכהורים כשזה עוד לא קרה.

הדפוס השני, שבספר צחייק קורא לו רגליים יציבות, הוא של אנשים שדווקא כן מסוגלים לחלום. יש להם חזון, הם מדמיינים מציאות אלטרנטיבית, הם רואים את זה. מה שאין להם הוא המשמעת העצמית והכוח להתמיד ולהביא את זה מהרעיון אל הפועל.

והמחיר לא נגבה רק מהם. הוא מדגים את זה בשיחה עצמה: נניח שאני בא אליך עם רעיון מגניב, אתה מתלהב, ושבועיים אחר כך אתה מגלה שלא עשיתי את זה. פעם, פעמיים, שלוש.

בפעם החמישית, כשאני אבוא אליך עם משהו חדש, כבר יהיה לך את הרעיון הזה בראש: גל לא באמת יגרום לזה לקרות.

וכאן השאלה שהופכת את זה למעשי: מה יותר קל, להגשים משהו כשכל הסביבה שלך מתלהבת ואיתך, או להגשים כשכולם חושבים שאתה חולם? המלכודת היא שכל מעבר מחלום לחלום משכנע גם את הסביבה וגם את עצמנו שלא נצליח. וכך נבנית סביבה פחות ופחות תומכת.

בגיל עשרים חלמתי לעשות דברים גדולים, ובגיל ארבעים אני מבין שאין סיכוי, ואני חי באיזו בינוניות במקום מאוד אפור.

אילו מיומנויות בעצם חסרות למי שלא מצליח להתמיד?

כששאלתי אם יש כאן קפיצה תודעתית כמו בדפוס הקודם, התשובה שלו הייתה לא. זה בעיקר מיומנויות, וזה החדשות הטובות, כי מיומנויות אפשר ללמוד.

רוב האנשים, הוא אומר, לא יודעים לנהל את הזמן שלהם, לא עושים צ'קליסט או רשימת משימות, לא יודעים להציב מטרות, ולא בונים תוכניות פעולה. הם אומרים שהם רוצים לבנות עסק שיכניס סכום מסוים, ולא מפרקים את זה ולא מבינים מאיפה הכסף יגיע. וכשמשהו נהיה קשה, אין להם מסגרות שיחזיקו אותם בתקופות הקשות.

איך הוא עצמו יצא מזה

וזה לא תיאורטי אצלו. בבית ספר הוא היה מאלה שלא מכינים שיעורים, שלא מסוגלים לקרוא ספר יותר מחמש דקות בלי להירדם.

כשעשיתי תאוריה נרדמתי בערך שבע עשרה פעמים בספר של עשרים עמודים.

מה שהוציא אותו מזה היה חזון, ואחריו עבודה מכנית: להינעל בחדר בלי גירויים לתקופות שהלכו והתארכו ככל שהשתפר, ולקחת קורסים וסדנאות. היום, הוא מציין, זה קל יותר, כי חלק גדול מהחומר זמין בחינם.

והוא מוסיף הבהרה: אתה לא חייב לדעת לעשות הכול בעצמך, ואפשר להיעזר באחרים. אבל הרבה חולמים פשוט זורקים את החלום על מישהו אחר, וזה לא עובד. בלי תוכנית עבודה, בלי הטמעה, ובלי מישהו שמחייה את החזון כל הזמן, הוא לא יבוצע.

הדפוס השלישי הוא מי שלא מסוגל לקחת אחריות. כשמישהו בסביבה שלו מפשל, הוא מאשים אחרים ולא את עצמו.

צחייק מתאר את הסוג הזה כאנשים עוצמתיים מאוד, שיכולים להיות בעלי חזון מדהים ויכולת ביצוע מבריקה. בהתחלה זה ממכר, גם בעבודה וגם בזוגיות, כי הם אנרגטיים ודברים קורים איתם.

אבל בדרך כלל זה מתהפך עליך. כל דבר שלא מסתדר, כל דבר שלא הולך לפי החזון, תמיד באשמתך. השליליות תמיד נדבקת בך.

הקפיצה התודעתית כאן היא להבין שדברים לא תמיד ילכו כמו שאני רוצה, ושזה חלק מהדרך. ולא רק להימנע מלהאשים אחרים, אלא להיות מסוגל לקחת את האחריות בעצמי.

"אם זו טעות, זו הפאשלה שלי": איך נותנים חופש לטעות

וכאן מגיע החלק שצחייק מגדיר כעמוק וחזק במיוחד, והוא מתחיל מהפחד. הפחד הגדול של רוב האנשים הוא הפחד מכישלון, או הפחד לאכזב, או הפחד לא להיות מספיק טובים. זו הסיבה שהרבה אנשים לא מיישמים ולא מנסים.

הטכניקה שהוא משתמש בה הפוכה לגמרי מאינטואיציה ניהולית.

אם אני מסוגל לגרום לצד שמולי לחוות שאם הוא מצליח זו ההצלחה שלו, אבל אם הוא נכשל זה הכישלון שלי, אז הוא ירגיש חופש.

בפועל הוא אומר לאדם: תראה, אם תעשה את זה וזה יהיה מדהים, שיחקת אותה. ואם זו טעות, אז זו הפאשלה שלי, כי אני נתתי לך את המשימה, ואנחנו נחדד את זה ונשפר את זה ביחד. הוא מספר שהוא רואה את זה שוב ושוב אצל אנשים שמפחדים להוציא תכנים, לכתוב, או לדבר עם לקוחות בצורה מסוימת.

איפה רוב האנשים באמת נופלים

וכאן הוא מקדים תרופה למכה, כי רוב מי ששומע את זה יחשוב שזו לא נקודת התורפה שלו. הוא מסכים: רוב האנשים לא באמת מאשימים אחרים על טעות שהם עצמם עשו.

הנקודה שבה רוב האנשים כן נופלים היא אחרת. מישהו אחר באמת עשה טעות, והשאלה היא איך אני מגיב. גם אם לא אמרתי מילה אבל חטפתי את העצבים והראיתי שאני מעוצבן, אפילו בפסיב אגרסיב, אתה כבר מפחד לטעות. ולעומת זה, אם עשית טעות אמיתית ואני לא עושה מזה עניין גדול, אולי עוזר ללמוד ממנה, יהיה לך אומץ להמשיך.

אחריות מול השלכות: מי מרים את המים שנשפכו

ההבחנה הזאת היא לב העניין, ובלעדיה הרעיון של אחריות מלאה הופך למנטליות של קורבן שממשיך לחטוף.

הדוגמה הראשונה עסקית. נניח שאני בעלים של חברה ומיניתי מישהו שיטפל בכספים, והוא עשה טעות. השאלה אינה מי עשה את הטעות.

מי בחר את הבן אדם הזה? אני. של מי העסק? שלי. מי היה צריך לפקח עליו ולהכשיר אותו? אני.

ולקיחת אחריות אינה אומרת שהוא נשאר בתפקיד. אם הוא לא מתאים, אני אפטר אותו. זו ההשלכה, והיא נפרדת לגמרי מהשאלה על מי אני מטיל את האשמה.

הדוגמה השנייה יומיומית, וצחייק לוקח אותה מהשולחן שבינינו: נניח שנשפכו פה מים באמצע ההקלטה, ונניח שזה באשמתי כי שמתי את הכוס בקצה. ההשלכה היא מי ירים. אבל מעבר להשלכה יש את השאלה התפיסתית.

גם אם שחר שם את זה בזווית לא טובה, האם אני עדיין לוקח אחריות על הגוף שלי ואומר: הייתי יכול לשים לב ולא להפיל את זה? יש פה שיעור בשבילי, גם אם אתן לך להרים את המים.

אותו דבר עובד ביחסים. כשמישהו מתבטא בצורה שמפריעה לי, הנטייה היא להגיד לו שהוא מעצבן אותי. אבל איפה נמצא התהליך? אצלי. אני יכול לקחת אחריות על כך שזה מפריע לי, להבין שזה קשור לפנימיות שלי, ועדיין לבחור לא להיות ליד האדם הזה. זו הפרדה בין הצבת גבולות לבין לקיחת אחריות.

אחריות היא לא עניין של האשמה. אחריות היא היכולת להשפיע על משהו.

זה המושג שצחייק מסביר בספר, והוא מסביר למה כל כך קשה לנו לקחת אחריות רחבה.

שימו לב איך אנחנו מבקשים דברים. אני לא שואל אתה רוצה להביא לי מים, אני שואל אתה יכול להביא לי מים. אתה יכול לכבות את המזגן. את יכולה שנצא ביום חמישי. וההנחה הסמויה שיוצאת מכאן היא שאם אני יכול, אז אני צריך.

ומכיוון שזה כואב, אנחנו מקטינים כל הזמן את מרחב האחריות שלנו. אני לא רוצה להרגיש שאני לא עוזר, אז אני אומר אני לא יכול, אני לא יכול, על המון דברים שאני דווקא כן יכול.

הוא לוקח את זה למקום לא נוח: כל מי שמאזין לפודקאסט הזה עשה את זה עם מחשב או טלפון, כלומר נמצא בין הברי המזל של אוכלוסיית העולם, ויכולת ההשפעה שלו על אנשים אחרים אדירה. גל עצמו יכול לעזוב את העסקים ולטוס לעזור לרעבים, והוא לא עושה את זה.

ככל שאני מבין שיש לי יכולת השפעה רחבה ואני פשוט בוחר על מי להשפיע ומה לעשות, זה הופך אותי למנהיג.

מבחן כוס הקפה

וההדגמה שסוגרת את הטיעון קרתה כמעט לכל אחד בשבועות האחרונים. מישהו שאל אם בא לך לשבת על כוס קפה בשבוע הבא. הסתכלת ביומן ואמרת סליחה, אני לא יכול.

וכמה ימים לפני או אחרי, מישהו אחר שאל בדיוק את אותו דבר, ואמרת אין מצב שאני לא יושב איתו, והזזת דברים ביומן כדי לדאוג להיות שם.

כנות רדיקלית: למה "אני לא יכול" הוא כמעט תמיד לא מדויק

צחייק אומר שהוא לא משתמש כמעט בביטוי "אני לא יכול", כי לתפיסתו זה מאמן את המוח בצורה לא טובה. וההשלכה על השפעה ישירה: כשאתה בא להשפיע על מישהו, הדבר הראשון שהוא יגיד לך הרבה פעמים הוא "אני לא יכול". ואם תאמין לזה, שם נגמרה ההשפעה שלך.

כשמישהו אומר לי אני לא יכול, אני לא אאמין לו. אני אבין שיש לו דברים אחרים בלוז שהוא מתעדף. וזה בסדר גמור, אבל אני מבין שזו בחירה.

הוא מדגיש שזו התפיסה הפנימית שלו ולא מה שהוא אומר לאדם. הוא לא ניגש למישהו ומכריז שאין דבר כזה לא יכול. אבל הוא לא מקבל את זה כסופי.

"כן, אני יכול. אני לא רוצה"

שיתפתי אותו בסדנה שהייתי בה של שמעון, שבה מישהי שאלה אותו אם הוא יכול לענות לה על שאלה, והוא ענה בישירות מוחלטת: כן, אני יכול. אני לא רוצה. בתור מרצים, שנינו הסכמנו, בדרך כלל לא עונים ככה, ויש עניין של נימוס. אבל שם זה היה מדויק, כי זה היה חלק מהמסר.

ובאותו הקשר אני מספר שבגיל עשרים ומשהו עשיתי תרגול של שבוע שבו על כל דבר אמרתי רק את הנוסח הזה. זה קשה מאוד, וזה מתרגל אותך לקלוט כמה בחירה יש לך בחיים.

איך זה נראה בבית

וכאן צחייק נותן דוגמה מהזוגיות שלו, כי עם אשתו הוא מתרגל כנות רדיקלית. כשהיא מבקשת ממנו משהו והוא כבר קבע משהו אחר, הוא פותח את היומן ומראה לה.

הסיבה שקבעתי את זה היא כך וכך. האם לדעתך מה שאת מבקשת עכשיו חשוב יותר או פחות? האם שווה להזיז את זה בשביל זה? ואנחנו נעשה את השיקול הזה ביחד.

ואם זה סתם משהו שבא לו, טיפוס או צלילה, הוא יגיד את זה במפורש: קבעתי צלילה, האלטרנטיבה היא להזיז ליום אחר, מאוד בא לי לעשות את זה ביום הזה, מה את אומרת. ולא "אני לא יכול".

מה כנות באמת אומרת

ההגדרה שלו למה שאיננו כנות חדה במיוחד, והיא נוגעת באנשים שמתגאים באמירת אמת בפרצוף. מישהו חתך אותי בכביש ואני צועק עליו, ואומר לעצמי שזו האמת שלי.

זו לא האמת. האמת היא שמישהו חתך אותך, ופחדת ונלחצת וחשבת שעלול לקרות לך משהו, או הרגשת שפגעו בכבוד שלך. ומתוך המקום הזה, שהרגשת פגיעות, בחרת לבטא את זה בכעס כדי לתפוס את עצמך כחזק ולא כפגיע. עכשיו אני רוצה לראות בן אדם אומר את זה בפרצוף.

וההשלכה על השפעה לטווח ארוך היא ישירה. הוא מספר שכשברח לו שם של עיר בשיחה ואמר ראשון לציון במקום את העיר הנכונה, הוא עצר ותיקן. המאמץ המתמיד לוודא שמה שאני אומר נכון עובר לאנשים ומייצר אמון.

מה השקר הכי נפוץ בישראל?

התשובה שלו מפתיעה, כי היא כל כך שגורה שאיש לא קורא לה שקר.

השקר הכי נפוץ הוא שבגלל מישהו אחר אני מרגיש את מה שאני מרגיש. עצבנת אותי. איזה מעצבן אתה. פגעת בי עכשיו.

הוא מודה שגם אצלו זה מתפלק לפעמים. ומה שהופך את זה לחמור אינו הנימוס אלא המנגנון: השקר הזה לוקח את האחריות ממני וזורק אותה על אדם אחר.

וההשלכה הראשונה מעשית: אנשים יקלטו שזו מערכת יחסים רעילה וירצו להתרחק, ואצטרך להחליף כל הזמן את הסביבה שלי. אבל ההשלכה השנייה עמוקה יותר, והיא קורית גם כשלא האשמתי איש בפועל.

כשאני אומר לעצמי בגלל שחר המעצבן הזה הפרויקט נכשל, מה אני אומר לעצמי בעצם? שאני לא יכול לגרום לדברים להצליח. שההצלחה של מה שאני רוצה תלויה באחרים.

ולאורך זמן זה מוריד את האמונה בהצלחה שלי, הופך אותי לתלותי יותר באחרים, וכשהם נכשלים אני מאשים אותם עוד יותר. לולאה שלילית שרק מעצימה את עצמה.

הדפוס הרביעי הוא קמצנות או חוסר נתינה. אדם שיודע לחלום, יודע לבצע, אולי אפילו יודע לקחת אחריות, אבל בסוף דואג שהמרוויח העיקרי, ולפעמים היחיד, יהיה הוא.

וכשהעשן והמסכות מתפזרים, איכשהו כל הכסף נשאר בחשבון בנק אחד וכל התנאים הטובים אצל אדם אחד. צחייק מדגיש שהוא לא מדבר על מוסר אלא על השפעה, ומקדים שגם הוא עושה טעויות ולא משחק אותה קדוש. ובכל זאת הוא אומר משהו חד.

כשהיום שואלים אותי מה הטיפ הכי גדול לפיתוח ביטחון עצמי עמוק, התשובה שלי היא: לעבוד על המוסר שלך.

איך מגיעים לשם בלי לשים לב

אף אחד לא רוצה להיות האדם הזה, וגם האדם הזה לא חושב שהוא האדם הזה, כי אילו חשב, לא היה רוצה להיות. אז איך זה קורה?

זה מתחיל בדברים קטנים שנוגדים את המוסר שלי, ואני עושה אותם בכל זאת למען המטרה. בקטנה דופק אותו, בקטנה מנצל אותו קצת, כי החזון כל כך גדול. ואז אני עושה לזה רציונליזציה.

אם בהתחלה קצת לא נעים לי לדרוש משהו קטן, אני מתרגל לזה. ואז בשביל להרגיש את אותו "טיפה לא נעים", צריך לקרות משהו יותר גדול.

ההסלמה הזאת מגיעה בקיצון לדפוס אחד מרכזי: אני מפסיק להסתכל על אנשים כאנשים ומתחיל להסתכל עליהם ככלי משחק. מי יכול לעזור לי, מי יכול לקדם אותי, מי יכול להביא אותי למטרה.

למה התייחסות אינסטרומנטלית מסתיימת בבדידות?

המונח מגיע ממרטין בובר, וצחייק אומר שזה הדבר שהכי קשור להשפעה. וההסבר שלו לוגי לחלוטין.

התהליך הקוגניטיבי שאני עושה כדי להצדיק לעצמי שאני דופק אנשים אחרים הוא החפצה: הוא שונה ממני, אני בן אדם, הוא כלי במשחק.

בצורה הדרגתית האנשים האלה הופכים להיות בודדים בעולם, כי הם האדם היחיד וכל השאר הם חפצים. אתה נשאר בלי אנשים אחרים בעולם, מבחינה תפיסתית.

הוא מציין שהאנשים שלוקחים הכי הרבה מהסביבה הם בסוף גם האנשים הכי דיכאוניים, וזה אינו צירוף מקרים.

רב ממדי מול חד ממדי: המנגנון שכולנו נופלים בו

וכאן הוא מרחיב לכולנו, ומצביע על נטייה שקשה להתווכח איתה. אנחנו תופסים את עצמנו כרב ממדיים ואת האחרים כחד ממדיים. כשאני מסתכל על עצמי אני אומר: אני ככה, אבל לפעמים אחרת, והנסיבות שלי מורכבות. וכששחר, טוב, שחר הוא פשוט כזה.

ככל שהפער גדול יותר בין כמה רב ממדי אני תופס את עצמי לכמה חד ממדי אני תופס את הזולת, אני מרגיש יותר בודד.

וזה בדיוק מה שמייצר את המשפט "אשתי לא יכולה להבין אותי כי היא בחיים לא עשתה ספורט". ככל שאני מקטלג יותר, אני גם מאפשר לעצמי יותר להשתמש באנשים, וגם נשאר לבד.

ולכן נתינה היא התרופה לבדידות

צחייק מקדים התנצלות ואומר שזה עלול לצרום, ובכל זאת אומר את זה.

אם אתם מרגישים בודדים, תעבדו על זה. רוב האנשים שמרגישים בודדים חושבים שהם אנשים טובים.

הוא מסייג מיד: אם אין בסביבה שלכם אנשים בכלל, זה סיפור אחר. אבל אם יש לכם חיי חברה, עבודה ומשפחה, ואתם עדיין מרגישים בודדים, שווה לשקול שנתינה היא התרופה. הוא נשען כאן על ויקטור פרנקל, שטען שהמשמעות הכי פשוטה שאנחנו יכולים למצוא היא לעשות משהו למען משהו גדול מאיתנו, וברמה הבסיסית: לעשות משהו טוב למישהו אחר. הרעיון הזה מפורק לעומק במאמר על האדם מחפש משמעות.

מה שראה בקליניקה

ואת ההוכחה שהוא יכול לעזור לאנשים הוא קיבל דווקא כשהיה מטפל.

בקליניקה, האנשים האלה שכלפי חוץ נראים בלתי מנוצחים, אתה רואה את הזבל שלהם בחיים. וכשאתה רואה את זה אתה אומר לעצמך: הבן אדם הזה מלך, והוא בא אליי, ואני יכול לעזור לו.

וההסקה שהוא בונה משם פשוטה עד להכאיב. אם לי יש בעיות בחיים, ולחמישה האנשים הכי קרובים אליי יש בעיות בחיים, אז גם ל-300 האנשים סביבנו שמשחקים אותה כאילו אין להם יש בעיות. ואם לכולם יש בעיות, אז יש לי משמעות, כי אני יכול לעזור.

למה שום דבר לא מחכה לך בפסגה?

המשפט הזה הוא של איתן זריה, וצחייק אומר בפירוש שהוא גונב אותו שוב ושוב.

שום דבר לא מחכה לך בפסגה.

וההדגמה היא מהחיים שלו. בתחילת הדרך העסקית הוא הסתכל על עסקים שעושים מיליון או שלושה מיליון שקלים בשנה ואמר לעצמו איזו פסגה מטורפת, הלוואי שיום אחד אגיע לשם. ואז הגיע למצב שהעסקים שלו עושים בערך חמישה עשר מיליון בשנה.

ולכאורה הקפתי את הפסגה שדמיינתי. אבל אז אני הולך ברחוב בתל אביב ואומר: המשרד הזה הוא עסק של כמה עשרות מיליונים בשנה, והמשרד הזה גם.

הליכה של שבע דקות בין הבית למכללה, הוא אומר, עוברת על פני עשרות ואולי מאות חברות בסדרי גודל כאלה. אז אתה לא מרגיש בפסגה אף פעם.

מה זה עושה לצריכה

המסקנה המעשית היא שהשיווק מפסיק לעבוד. אין טעם לחכות שיצא הדגם הבא, כי הדבר הבא לא ישנה את החיים. וזה נכון על כל דבר: בני זוג, עסקים, כסף, תכשיטים.

הוא מבהיר שהוא לא נגד צעצועים יקרים ויפים, והוא בעצמו משקיע בצלילות ובטיפוס. הטענה שלו היא שרוב האנשים צורכים אותם מתוך תודעה של חוסר: כשיהיה לי הטלפון החדש, אז אני נהיה מספיק. אותה תפיסה נבחנת מזווית אחרת במאמר על תודעת שפע.

הדוגמה של ליאל

וההדגמה החזקה ביותר לכך שאפשר להשפיע על זה אצל אדם אחר היא מהבית שלו. כשהכיר את אשתו ליאל, היא לא הייתה יוצאת מהבית בלי איפור, אפילו לא לסופר או לטיול עם הכלבה, ולא הלכה לחדר כושר מחשש להזיע.

הדבר היחיד שאני עשיתי איתה: אמרתי לה כמה היא יפה כשהיא עם איפור, ואמרתי לה כמה היא יפה כשהיא בלי איפור. וכשראיתי אותה מזיעה, אמרתי לה שהיא יפה כשהיא מזיעה.

הוא מדגיש שזה לקח שנים ושבהתחלה, כשאדם חושב בצורה מסוימת, אמירה שסותרת אותה לא עושה כלום. היום, לדבריו, הצריכה שלה בעולם הזה נמוכה בהרבה. וההסבר שלו הוא לא על איפור אלא על מנגנון: כל השיווק שמתבסס על הרעיון שאתה לא מספיק טוב מאבד אחיזה ברגע שאדם מרגיש מספיק. ולכן הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשביל מישהו שרודף אחרי הדבר הבא הוא לחזק את הביטחון העצמי שלו, לא להסביר לו שהוא טועה.

הדוגמה הקיצונית ביותר לאשליה הזאת היא דווקא ההורים, הילדים ובני הזוג שלנו, כי אלה האנשים שאיתם בילינו הכי הרבה שעות.

וברגע שאני מניח שאני כבר מכיר אותם, קל מאוד להוכיח לעצמי את ההנחה: אני משלים להם את המשפטים, ואומר לעצמי הנה, שוב היא מתנהגת ככה.

החישוב שצחייק עושה מול זה פשוט. הוא מכיר את אשתו תשע שנים. גם אם דיברו שעתיים ביום בממוצע, נשארו עשרים ושתיים שעות ביממה של חוויות שהוא לא היה בהן, ועוד עשרים או שלושים שנה שלפני שהכיר אותה.

והיות והיא אישה שמתפתחת, צומחת ומשתנה, אני בחיים לא אוכל להכיר אותה עד הסוף. כי אין דבר כזה עד הסוף.

שני סיפורים שהוא מספר על עצמו

הראשון קרה בארוחת חג. קרובת משפחה שלו, שעובדת בתחום הבריאות, הראתה לו את אתר האינטרנט שלה וביקשה שיגיד לה מה דעתו, כי לפני עשר שנים הוא בנה לאנשים אתרים.

וזה הזוי, הוא אומר, כי בשמונה השנים האחרונות הוא משווק ומוכר בתחום שלה. ההזדמנות הייתה לשאול אותו איך להפוך את האתר לממיר יותר, איך לבנות סמכות, איך לשווק. ובמקום זה היא שאלה על תקלות טכניות.

התגובה הראשונה שלו בפנים הייתה גסה, והתשובה שנתנה בפועל הייתה קצרה ופסיב אגרסיבית: הוא הסביר לה איך לתקן את התקלה, נקודה. ורק יום אחר כך הוא הבין מה קרה.

עניתי לה מתוך מקום של אגו. את מרדדת אותי, את מסתכלת עליי בצורה חד ממדית, אז אני אגיב לך בצורה חד ממדית.

הוא התקשר אליה למחרת ואמר לה שמעבר לאתרים שבנה לפני עשור, הדבר המרכזי שהוא אחראי עליו בכל העסקים שהקים הוא השיווק, ושישמח לשבת ולעזור לה גם בזה.

והסיפור השני, שקפץ לו באמצע השיחה, הוא עליו כמאשים. גיסתו היא רוקחת בסופרפארם, ומספר הפעמים בשנה שהמשפחה מתקשרת אליה בשאלות רפואיות אינו מבוטל. אבל היא גם מנהלת של אחד הסניפים המצליחים ומקבלת הצעות ניהול מחברות אחרות.

ופעם אחת בחיים לא התקשרתי אליה לבקש טיפים על ניהול. הנה, גם אני רידדתי אותה.

נתינה גבוהה: לראות את הפוטנציאל ולא רק את מי שהוא היום

אחרי כל זה, ההפך של הדיקטטור אינו נדיבות בכסף אלא משהו אחר. השלב הראשון הוא מודעות לכמה רב ממדי האדם שמולך, ולבוא מתוך סקרנות ומתוך ההבנה שאני לא מכיר אותו.

והשלב המתקדם עוד יותר, וזו לדעתו הנתינה הגבוהה ביותר, הוא לראות אנשים גם ברמת הפוטנציאל שלהם.

להסתכל על בן אדם ולא לראות רק את מי שהוא היום, אלא את הפוטנציאל שיש בו בעתיד. זו אולי הנתינה הכי גבוהה שאפשר לתת, אפילו יותר מכסף, זמן ואנרגיה.

ולכן מותר לבקש, וגם צריך

וכאן צחייק חותך דיכוטומיה נפוצה. יש אנשים שאומרים לעצמם: אני לא רוצה לנצל אנשים, ולכן לא אבקש מהם כלום. וזה גם לא נכון.

אם אני מסוגל לראות אנשים כגדולים ומשמעותיים, אז אני יכול גם לבקש מהם ולסמוך עליהם שאם זה לא מתאים להם, הם יגידו לי לא.

והוא מקפיד לבקש בעוצמה ולא בהתנצלות. אם אני מסתייג תוך כדי הבקשה, אני מחליש את החזון ולא נותן לאדם באמת את ההזדמנות לחלום איתי. ובמקביל להיות קשוב, כולל לרמזים לא מילוליים, כי אדם יכול לומר כן ולהתכוון ללא.

ולא כל מה שלא נעים לי לא נעים לו

הנקודה האחרונה בפרק היא הנחת עבודה שגויה שכולנו מחזיקים. תלמיד שלו, שהוא בעצמו מרצה, אמר שהוא אף פעם לא ניגש למרצים בהפסקה, כי הוא שונא שניגשים אליו בהפסקה שלו.

אמרתי לו: זה מוזר, כי אני דווקא מעדיף שתבוא אליי בהפסקה. אני לא צריך את המנוחה, יש לי אנרגיה לארבע השעות בקלות. אבל כשאתה נשאר איתי בסוף, זה על חשבון הזמן שלי בבית.

אנחנו מניחים שמה שנעים או לא נעים לנו יהיה כזה גם לאחרים, ובפועל אנשים שונים מאיתנו. מה שלי לא נעים לעשות אני יכול לבקש ממישהו שדווקא נעים לו, ולהפך.

ארבעת הדפוסים במבט אחד

זו הטבלה לחזור אליה. השאלה שכדאי לשאול מולה אינה במה אני חזק, אלא איפה אני הכי חלש, כי שם נמצאת הלולאה השלילית.

ארבעת הדפוסים יושבים על אותו שורש. צחייק: ברגע שאני משחרר את הפחד, פתאום קל לי לחלום, קל לי להתמיד, וקל לי לקחת אחריות.

לסיכום: מה מייצר השפעה אותנטית

השפעה אותנטית אינה אוסף טכניקות אלא ארבע יכולות שעובדות ביחד: לדמיין מציאות אחרת, לבצע אותה בעקביות, לקחת אחריות במקום להאשים, ולתת. מתחת לארבעתן יושב אותו פחד, ולכן העבודה על אחת מהן מקלה על השאר.

ומה שצחייק מציע כדרך המהירה ביותר לפתח את כולן במקביל אינו לעבוד עליהן אחת אחת, אלא לתרגל מנהיגות: להביא חזון למישהו אחר ולעבוד איתו על היישום. הוא מספר שכשנכנס לפרויקט טכנולוגי שפחד ממנו שנים, מה שהאיץ אותו פי עשרה היה הרגע שבו התחיל לדבר עם משקיעים, כי אז היה חייב לתת חזון, להראות תוכנית עבודה, ולהיות מנהיג.

וכשאני עושה את זה, פתאום לרגע אני נחשף לגדולה של עצמי.

פרקים נוספים בנושאים האלה נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומי שרוצה לעבוד על הצד של הביטחון העצמי ימצא את זה בקורס הביטחון העצמי ובמאמר על הגשמה עצמית והשגת מטרות.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

גל צחייק

מאמן ומרצה בין לאומי בתחום ההתפתחות האישית, ומחבר הספר "מנהיגות בטישרט" שממנו נלקחו הרעיונות בפרק. האתר של גל צחייק.

הפרק המלא עם גל צחייק: השפעה אותנטית, כנות רדיקלית וטוהר המילה

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.