ד״ר אמוץ זיו אב פותח את השיחה במחקר שלדעתו היה צריך להתפרסם בכותרת ראשית של כל עיתון, ובפועל כמעט לא הגיע לתודעה.

לקחו קבוצה של חולים פסיכיאטריים קשים, עם מצבים כמו בי פולר וסכיזופרניה שנמשכים שנים רבות. אלה חולים שמוגדרים עמידים לטיפול, כלומר כאלה שכבר ניסו עליהם את כל מה שאפשר, מתרופות ועד טיפול בנזעי חשמל, וכלום לא שינה את מצבם. חלקם חולים שלושים שנה.

מה שעשו איתם היה לשנות להם את התזונה. והמספרים, במילותיו, היו רדיקליים לחלוטין:

הוא מציין מיד שזה נעשה עם דיאטה קטוגנית, וממהר לסייג. דיאטה קטוגנית, לדבריו, אינה תזונה אלא כלי רפואי חזק שמשנה את האנרגטיקה של המוח, וכזה שדורש ליווי מקצועי במיוחד אצל מי שנוטל תרופות פסיכיאטריות. מה נמדד בפועל בסטנפורד, בטולוז ובניסוי המבוקר הראשון מ-2026, לפי דרגת ראיה, כתוב במאמר על תזונה קטוגנית והמוח.

והמחקר השני, שהוא הרבה יותר מעודן

אבל יש מחקר נוסף שהוא מתייחס אליו כחשוב יותר בדיוק כי הוא לא קיצוני. הוא נקרא SMILES trial, ובו לקחו אנשים עם דיכאון קליני מאובחן והעבירו אותם לשלושה חודשים בלבד לדיאטה ים תיכונית, עם התאמה קלה. לא משהו רדיקלי, לא משהו קשה, ולא משהו לא טעים.

למעלה משלושים אחוז מהמשתתפים סיימו את שלושת החודשים בלי סימפטומים של דיכאון.

"המוח הוא איבר בגוף": הגילוי שאיחר להגיע

זיו אב מבקש להשאיר בצד לרגע את ההיסטוריה, את מה שההורים שלנו עשו ואת המחשבות שלנו. הוא לא אומר שזה לא חשוב, הוא רק רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי.

גילינו בשנים האחרונות, באיחור אופנתי קל, דבר מאוד גדול: שהמוח הוא איבר בגוף האדם. זה אומר שאותה תזונה שדופקת לנו את הכבד ואת הכליות ואת הלב, גילינו שהיא דופקת לנו גם את המוח.

למה זה איחר כל כך? הסיבה, לדבריו, טכנית לגמרי. בדיקת דם קלה וזולה. בדיקה של המוח, שסגור בתוך הגולגולת, קשה ויקרה. ולכן ההבנה של הקשר בין דיאטה לבריאות המוח פשוט התעכבה.

הבעיה של המילה "נורמלי"

וכאן הוא מצטט את מאיר אריאל, ומגיע לנקודה שמסבירה למה רוב האנשים לא מחפשים פתרון בכלל: נורמלי להיות נורמלי.

אם אני עייף מדי אחרי כל ארוחה, אם אני שוכח דברים, אם אני קם בלי מוטיבציה ובלי אנרגיה לעשות את מה שבא לי, זה נורמלי. נורמלי פירושו שהרבה מאוד אנשים סביבי נמצאים באותה סיטואציה.

שתי המגפות של העידן המודרני, והחיבור ביניהן

שתי המגפות הגדולות ביותר שמשתוללות היום בתרבות המערב, לפי זיו אב, הן:

הראשונה: הבעיות המטבוליות. השמנת יתר, יתר לחץ דם, שומנים בדם, כבד שומני, כל החבילה.

השנייה: הפרעות מצב רוח והפרעות פסיכיאטריות. גם מי שנוטל תרופות, וגם מי שלא נוטל וסתם חי עם מצב רוח לא טוב ואנרגיית חיים נמוכה.

הוא אומר שהוא לא מכיר אף אדם שאין לו במעגל הקרוב מישהו מאחת הקבוצות האלה. ושתיהן הגדולות ביותר בעת ובעונה אחת אינו צירוף מקרים, כי בשנים האחרונות מתברר שהן מחוברות זו לזו.

וגם מצבים שאינם הפרעה

שחר עצר כאן ודייק: המחקרים מדברים על דיכאון, סכיזופרניה ומצבים קשים, אבל מה עם חוסר אנרגיה, עייפות כרונית וחוסר ריכוז, שאנשים בכלל לא מחשיבים כבעיה?

התשובה של זיו אב היא שמדובר במנעד, לא בדיכוטומיה. הוא מדגים עם חרדה: חרדה כשהילד רץ לכביש היא מנגנון הגנה מועיל שמדליק את כל הנורות ומפעיל אותנו. אותה חרדה בדיוק, כשהיא יושבת חודשים ופוגעת בתפקוד, כבר נכנסת להגדרה של הפרעה. וכך גם עם עצב אחרי פרידה, שהוא סביר לחלוטין לחודש ובעייתי לשלוש שנים.

המוח שוקל בערך קילו וחצי, אבל צורך כעשרים אחוז מכל האנרגיה שאנחנו שמים על הצלחת. הוא מחשב על שעובד יום ולילה, והוא הדבר האחרון שנרדם.

ומכיוון שהוא כזה, הוא רגיש באופן יוצא דופן לכמות האנרגיה שמסופקת לו ולסוג שלה. את הרגישות הזאת זיו אב ממחיש בהשוואה שקשה לשכוח:

כולנו מכירים את הסיפור הזה: הוא איבד הכרה, טבע ארבע דקות, לא הגיע לו חמצן למוח, וקיבל נזק בלתי הפיך. אנחנו לא מכירים אף אחד שלא הגיע לו חמצן למרפק ארבע דקות וקיבל נזק בלתי הפיך למרפק.

וגם לא לכבד, הוא מוסיף, שהוא איבר רגיש בפני עצמו.

שלוש הצרות שעודף סוכר עושה למוח

מכאן הוא נכנס למנגנון עצמו, והוא מפרק אותו לשלושה נזקים נפרדים. הסוכר, במילותיו, יודע לעשות את שלושתם בצורה מאוד יעילה.

צרה ראשונה: תנגודת לאינסולין

לאינסולין יש שני תפקידים חשובים כאן. הוא לא רק המפתח שמכניס גלוקוז לתאים, אלא מולקולת סיגנל שמפעילה שרשרות ענפות של אירועים בתא. במצב של תנגודת לאינסולין השרשרת הזאת נחתכת.

התוצאה במוח: למרות שיש גלוקוז ויש אנרגיה, התאים לא מצליחים להשתמש בה. הם רעבים לאנרגיה, ורמת התפקוד שלהם יורדת.

זיו אב מציין שזו אחת הסיבות שאלצהיימר ודמנציה קיבלו את הכינוי סוכרת מסוג 3: היום מבינים שבמקרים רבים יש שם בדיוק את המנגנון הזה, ברמת המוח.

צרה שנייה: דלקתיות יתר

הסוכר שנשאר במרווח הבין תאי לא נשאר סתם. לגלוקוז ולפרוקטוז יש תכונה להידבק, ממש להידבק, לחלבונים, ל-DNA ולמולקולות אחרות, ולהפריע להן בתפקוד.

והבעיה האמיתית מגיעה משם: מערכת החיסון סורקת כל הזמן מה שלי ומה לא שלי. חלבון שלנו שדבוק עליו סוכר עלול להיות מזוהה כגוף זר, והמערכת נדלקת. והיום ברור, לדבריו, שדלקת יתר בתוך המוח עומדת בבסיס של הרבה מצבים שעד לא מזמן לא נחשבו דלקתיים כלל, ובהם דיכאון וחרדה.

צרה שלישית: עודף רדיקלים חופשיים

המיטוכונדריות הן תחנות הכוח של התאים, וכמו כל תחנת כוח הן פולטות עשן. העשן הזה הוא רדיקלים חופשיים: מולקולות לא יציבות שתוקפות מולקולות אחרות.

הם חלק תקין לגמרי מהפעילות התאית ומהפעילות של מערכת החיסון. הבעיה מתחילה כשרמת הדלקתיות גבוהה כל הזמן, ואז גם רמת הרדיקלים החופשיים גבוהה כל הזמן, וזה כבר פוגע בתאי המוח.

לפני שהוא נותן את המדרג, זיו אב עוצר על נקודה עקרונית שהיא כנראה הרעיון המרכזי של כל הפרק. כששאלו אותו מה יש בדיאטות האלה שיוצר אפקט כזה, הוא ענה:

מה שמגניב כאן זה לא מה יש בהן, אלא מה אין בהן. הגוף שלנו הוא מכונת ריפוי והתייעלות מטורפת. התפקיד שלנו הוא לא לעזור לו, אלא להפסיק להפריע לו.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

למה שזיף אינו כפית סוכר

אותה כמות סוכר, שתי תוצאות שונות לגמרי, ומכמה סיבות.

ראשית, פרי מכיל סיבים, שהם מזון מצוין לגוף. שנית, ובעיקר: הסיבים מאטים את הספיגה. כפית סוכר יוצרת פיק גבוה ומהיר של סוכר בדם, ואחריו פיק גבוה ומהיר של אינסולין. שזיף עם אותה כמות סוכר משחרר אותו לאט, הפיק מרוח על זמן ארוך יותר, וכל התגובה המטבולית שונה.

ולמה זה משנה: אינסולין הוא הורמון אגירה

זו נקודה שזיו אב רוצה שאנשים יזכרו. כשרמת האינסולין גבוהה, הגוף מקבל הוראה ברורה: יש עכשיו אנרגיה זמינה בשפע, אחסן אותה כמה שיותר מהר, כי עוד מעט יהיה חוסר.

הגוף יודע לאחסן אנרגיה בשתי דרכים. כגליקוגן, וזה מספיק בערך ליום אחד, וכשומן, וזה בלי גבול. ולכן, לדבריו, סיבה גדולה מאוד למגפה המטבולית אינה עודף שומן אלא עודף סוכר: הכבד ותאי השומן יודעים לקחת סוכר ולהפוך אותו לשומן, והאינסולין גם נועל את מאגרי השומן הקיימים כדי שלא יתפרקו.

איפה הסוכר מתחבא, והכלל שחוסך את כל הרשימה

יש מעל שישים שמות שונים שתעשיית המזון משתמשת בהם כדי לכתוב סוכר בלי לכתוב סוכר. אפשר לחפש את הרשימה בגוגל, אבל זיו אב מציע כלל אחד שמייתר אותה:

על בננה לא כתוב "בננה". אם אתה לוקח מוצר ויש עליו תווית רכיבים אדירה, ובמיוחד אם אתה לא מכיר את השמות, זו נורה אדומה. זה אומר שהמוצר שאתה מחזיק ביד התרחק כל כך מצורתו המקורית שאתה צריך לקרוא בתווית כדי להבין מה זה היה.

ההמלצה הפרקטית שנגזרת מזה חוזרת אצלו שוב ושוב: לאכול בבית, ולהמעיט במזון מעובד.

הסיבה השנייה לאכול בבית, אחרי הסוכר, היא שמני הזרעים התעשייתיים: תירס, קנולה, חמנייה. הם לא טובים למטבוליזם ולא טובים למוח, והם מתפרקים בתוך המוח לחומרים שמעוררים דלקת. כלומר, אותן שלוש צרות בדיוק.

המרכיב שזיו אב מציין כמי שיש עליו הכי הרבה מחקר הוא חומצה לינולאית. הוא מזכיר מחקר שמצא שאצל נשים מניקות שצורכות כמות גדולה מהשמנים האלה, החומצה מגיעה לחלב, וזה עלול לפגוע בהתפתחות הקוגניטיבית של התינוק.

שמן זית: שני המנגנונים שכבר מכירים

וכאן הוא עובר לצד החיובי, ואומר שאחד הדברים הטובים היחידים שאפשר לומר על החיים במזרח התיכון הוא שיש כאן הרבה שמן זית.

שחר שאל שאלה מדויקת: האם שמן זית פשוט מחליף שמנים גרועים, או שיש לו תרומה משל עצמו? התשובה הייתה שיש כבר ניסויים קליניים שבהם נותנים לאנשים כשלושים מיליליטר שמן זית ביום, והדלקתיות יורדת. כלומר, גם ההוספה עצמה.

מנגנון ראשון: הברך בשרשרת

לחומצה האולאית שבשמן זית יש קשר כפול אחד באמצע השרשרת, מה שיוצר מעין כיפוף. וזה משנה: הממברנות של התאים עשויות משומן, והמוח עצמו הוא בערך שישים אחוז שומן. חומצות השומן שאנחנו אוכלים נכנסות פיזית והופכות לחלק מהממברנות.

וממברנה, מדגיש זיו אב, אינה שקית שסוגרת את התא. היא כמו מוח בפני עצמה: התכונות הפיזיקליות שלה קובעות מה נכנס, מה יוצא ואיך התא מתקשר עם שכניו. שרשראות ישרות נצמדות זו לזו והממברנה נעשית קשיחה. הברך מרווחת ביניהן, והממברנה נעשית נוזלית יותר ובריאה יותר.

מנגנון שני: הפעלת סירטואין 1

הגילוי השני והחדש יותר הוא שהחומצה האולאית מפעילה חלבון שהוא, בלשונו, סלבריטי של אריכות ימים: סירטואין 1 (SIRT1). זהו מנגנון תיקון ותחזוקה מרכזי בתאים, ולכן הוא מתאר את שמן הזית כמי שמעלה את צוות השיפוצים.

אומגה 3, והמחקר שמשווה חוסר בה לעישון

אומגה 3 היא רכיב מבני מרכזי במוח. מתוך אותם שישים אחוז שומן שממנו עשוי המוח, כמות משמעותית היא חומצות ה-EPA וה-DHA.

המחקר שזיו אב מגדיר כמטלטל בדק את הקורלציה בין רמת האומגה 3 בדם לבין הסיכון לתמותה, והממצא היה שרמה נמוכה מדי מסוכנת כמו עישון.

כולם יודעים שעישון זה רע. כתוב לך על כל קופסה. אבל בשום מקום לא כתוב לך שאם לא תאכל מספיק דגים זה מסוכן כמו עישון.

ומה לגבי היחס לאומגה 6

הוא מתקן כאן טעות נפוצה. אומגה 6 אינה רעה. שתיהן חומצות שומן חיוניות, כלומר אנחנו לא יודעים לייצר אותן וחייבים לקבל אותן מהתזונה. השאלה היא היחס. לפי מה שנהוג לומר, בעבר היחס בתזונה היה בערך אחד לאחד, והיום הוא בערך אחד לעשרים לטובת אומגה 6, בגלל השמנים התעשייתיים.

איך יודעים איפה אתם עומדים? הוא ממליץ על בדיקה שנקראת אומגה 3 אינדקס, שמודדת את הרמה הממוצעת בשלושת החודשים האחרונים, ולא את הרמה ברגע נתון. הוא משווה את זה להבדל בין בדיקת סוכר בצום לבין המוגלובין מסוכרר. ולמי שרוצה מקור מהמזון, דגים שמנוניים הם המקור הישיר.

יש סיבה טובה, אומר זיו אב, לכך שהרבה חוקרים היום מתייחסים למיקרוביום כאל האונה השלישית של המוח.

נוירוטרנסמיטרים הם החומרים שדרכם הנוירונים מדברים זה עם זה. והתגלית של השנים האחרונות היא שחיידקי המעי מייצרים בעצמם כמויות משמעותיות מהם.

ומכיוון שהתזונה משנה בצורה דרמטית את ההרכב של חיידקי המעי, המסקנה מהפכנית: מה שאנחנו אוכלים משנה את המיקרוביום, והמיקרוביום משנה את המאזן של הנוירוטרנסמיטרים.

אם הייתי אומר דבר כזה לפני חמש עשרה שנה, היו אומרים שאני היפי הזוי.

ולמה זה משנה את השאלה עצמה

שמונים השנים האחרונות של תרופות פסיכיאטריות התמקדו במאזן הנוירוטרנסמיטרים, למשל בהעלאת הסרוטונין הזמין. זיו אב לא מבטל את זה, אבל מציע לשאול שאלה אחת עמוקה יותר: למה מלכתחילה המאזן השתנה? וכאן, לדבריו, המטבוליזם מתגלה כשחקן מרכזי.

"מעי דליף גורם למוח דליף"

זה המשפט שהוא מבקש במפורש שאנשים יזכרו, והוא מתאר תפקיד שני של המיקרוביום.

בדופן המעי יש מחסום אינטליגנטי מאוד ששומר שדברים שלא אמורים לצאת לא ידלפו החוצה. כשאוכלים מזון מעובד ופוגעים במיקרוביום, פוגעים גם באינטליגנציה של המחסום הזה.

ולמחסום הזה יש אח: מחסום הדם מוח (blood brain barrier), ששומר על קודש הקודשים ומאפשר רק לחומרים מסוימים מאוד להיכנס. וכשהמעי נעשה דליף, גם הוא נעשה דליף. אז נכנסים למוח דברים שלא אמורים להיכנס, הדלקת בו עולה, ובגלל הדלקת הוא נעשה דליף עוד יותר.

ולמה הצ'יפס הוא היהלום שבכתר

הוא חוזר לצ'יפס כי יש שם מנגנון שמסביר בדיוק למה השילוב הזה גרוע כל כך, מעבר לסכום החלקים.

יש חיידקים מסוימים בדופן המעי שיודעים לקרוא לתאים מסוימים של מערכת החיסון, ואלה יוצרים מעין מחסום שמגביל את כמות השומן שאנחנו סופגים. כלומר, יש לנו הגנה מובנית מפני השמנת יתר, וחיידקי המעי הם שמתחזקים אותה.

ומה עושה עודף סוכר? משנה את המיקרוביום, מפחית את החיידקים האלה, ואז הם לא קוראים לתאים ההם, והחומה נופלת.

וזאת רק אחת הסיבות שצ'יפס הוא באמת אחד הדברים הכי חולים מטבולית שאפשר להכניס לגוף: הוא גם מפיל את המחסום בגלל הסוכר, וגם מעמיס עוד שומן לא בריא.

לפני שהוא נכנס לתוספות, זיו אב מדגיש שוב את סדר העדיפויות: קודם מורידים. בניסוי ה-SMILES, הוא מזכיר, לא הוסיפו כלום. לא נוגדי חמצון, לא אומגה 3. הם רק הורידו מזון מעובד.

ובכל זאת, ארבעה דברים שהוא מציין כתוספות טובות:

וההערה על פעילות גופנית

שחר שאל אם אדם בעודף משקל נפגע יותר מאותה כמות סוכר, והתשובה הייתה חד משמעית. במצב של תנגודת לאינסולין, ההשפעה של עודף פחמימות גרועה בהרבה. אצל אדם פעיל, עם מסת שריר, התאים רגישים לאינסולין והגוף יודע לפרק ולהשתמש.

וזיו אב מצטט כאן את הרמב״ם, לא במדויק אלא ברוח: אם אתה מספיק פעיל גופנית, אתה יכול לזייף מדי פעם בתזונה ויהיה בסדר.

תוספים: מה שווה, ומה עובד רק בצירוף

כששחר ביקש משהו קונקרטי לקנות, זיו אב נתן דבר אחד עיקרי ופרט אחד שהתגלה לאחרונה.

אומגה 3 היא התוסף המרכזי, ולצידו המקור מהמזון: סלמון ודגים שמנוניים.

והפרט: התברר לאחרונה שכדי שאומגה 3 תעבוד כמו שצריך, נדרשת רמה מספקת של ויטמיני B6, B9 ו-B12. לכן מי שנוטל תוסף אומגה 3, שווה שיוסיף מדי פעם גם B קומפלקס. הדרך האינטליגנטית, הוא מוסיף, היא פשוט לבדוק את הרמות ולקחת בהתאם.

ולשאלה אם מי שאוכל טוב צריך תוספים בכלל, התשובה הייתה לא חד משמעית: לרוב לא, אבל יש אנשים שאוכלים כמו שצריך ועדיין זקוקים, בגלל גורמים גנטיים והיסטוריים שאין עליהם שליטה. (מי שרוצה להעמיק בבחירת תוסף ימצא את זה במדריך התוספים האיכותיים.)

"אין לי כוח לזה" הוא לא תירוץ, הוא הבעיה עצמה

וזה, אולי, החלק החשוב בשיחה כולה. זיו אב מבקש להתייחס אליו ברצינות רבה.

קחו אדם טיפוסי: קצת בעודף משקל, הסוכר קצת גבוה מדי, מצב הרוח לא משהו, אין אנרגיה. תגידו לו לעשות שינוי תזונתי. התשובה, לדבריו, זהה בכל העולם: אין לי כוח לזה עכשיו.

וזה מאוד חשוב להבין: זה לא תירוץ. זה הפנים של הבעיה בעצמה. הוא אומר לך "אין לי כוח", כלומר אין לי אנרגיה, כלומר הגוף שלי לא מצליח לנהל את משק האנרגיה מספיק טוב. בגוף זה נתפס כעייפות, ובמוח זה נתפס כ"אין לי מוטיבציה לזה".

ומכאן נגזר סדר הפעולות שהוא ממליץ עליו: קודם משנים את המטבוליזם, ואז יש אנרגיה. וכשיש אנרגיה, אפשר בכלל להתחיל לדבר על ספורט, על שינה ועל כל השאר.

הוא מספר שבסדנאות של דיאטה שמדמה צום, אחד הדברים הראשונים שרואים ביום הרביעי הוא שאנשים פתאום מתפוצצים מאנרגיה. גם בגוף וגם במוח: אנרגיה לרוץ, ואנרגיה להקשיב, לעשות ולזכור.

טיפים לוגיסטיים שמחזיקים לאורך זמן

שחר העלה את ההתנגדות הפרקטית: אוכל באריזה הוא פשוט נוח. וזיו אב הסכים שזה גורם אמיתי, לצד הגורם הרגשי.

שחר שיתף בשיטה שעובדת אצלו, והיא פשוטה: לחשוב על זה מראש. הוא משרה חומוס, מבשל אותו, ומקפיא במנות. כשהוא חוזר הביתה עייף, יש כבר בסיס מוכן שאפשר להפשיר ולהפוך לתבשיל בעשר דקות.

וזיו אב מוסיף שני כללים משלו. הראשון: אוכל ביתי ובריא לא חייב להיות מורכב או יקר. חביתה היא חביתה, ואין בזה שום דבר מסובך. השני: לא להתנפל בבת אחת.

לא לעבור מלאכול קורנפלקס וזבל כל היום לאכול כמו צדיק. לאט לאט. כל פעם למצוא עוד דבר אחד.

הוא גם מציין שהוא העלה קורס שמסכם את המדע הזה יחד עם היררכיה של צעדים פרקטיים, בשם לאכול את הראש, ושיש לו גם הדרכות על איזון סוכר והורדה במשקל ועל האטת ההזדקנות.

ולסיום, נקודה ששחר העלה וזיו אב אישר בבירור: ידע יבש עוזר לזוז. ההבדל בין "אל תאכל סוכר, זה לא בריא" לבין הבנה של המנגנון הוא ההבדל בין ידיעה לבין מוטיבציה.

לסיכום: מה לקחת מהשיחה על פסיכיאטריה תזונתית

ארבעה דברים שאפשר לעשות איתם משהו כבר השבוע.

הראשון: אם אתם עייפים אחרי כל ארוחה, שוכחים דברים וקמים בלי מוטיבציה, זה נורמלי בסביבה שלכם, וזה לא בהכרח אופטימלי עבורכם. עצם ההבחנה הזאת היא נקודת ההתחלה.

השני: העבודה העיקרית היא בהורדה ולא בהוספה. הכלל הכי פרקטי שיצא מהשיחה: תווית רכיבים ארוכה עם שמות שאתם לא מכירים היא נורה אדומה, כי היא אומרת שהמוצר התרחק מצורתו המקורית.

השלישי: שמן זית במקום שמני זרעים, ואומגה 3 מדגים שמנוניים או מתוסף. ואם נוטלים אומגה 3, שווה לוודא שיש גם ויטמיני B.

הרביעי, והוא החשוב: אם עולה "אין לי כוח לזה", זו לא עצלות. זו האמירה המדויקת ביותר שיש על מה שקורה בגוף, והיא בדיוק הסיבה להתחיל דווקא כאן.

ומעל הכל, המסר שזיו אב חוזר אליו: הגוף יודע לרפא את עצמו טוב מאוד. התפקיד שלנו הוא בעיקר להפסיק להפריע לו.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ד״ר אמוץ זיו אב

ד״ר לביולוגיה ומומחה ליישומים העדכניים של הביולוגיה התאית והמולקולרית בחיי היומיום. בעל תואר ראשון, שני ודוקטורט מאוניברסיטת בר אילן, ופוסט דוקטורט מאוניברסיטת סטנפורד. מרצה על מיקרוביום, צום, אריכות ימים והשפעת אורח החיים על הביולוגיה שלנו.

הפרק המלא עם ד״ר אמוץ זיו אב: ריפוי חרדות, דיכאון ועייפות דרך שינוי תזונתי. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.