השיחה מתחילה דווקא בהגדרה, וזו בחירה מכוונת. עד שנות השישים, אומר בן אלול, ההנחה הייתה שמיניות שייכת רק למסגרת של נישואים. ואז קמה תנועה ששאלה שאלה שנשמעת הגיונית לגמרי: מי אמר, ולמה. הרי זה לא פוגע באף אחד.

והוא לא מבטל את מה שהיה בזה. היה בזה משהו משחרר, שהוציא את המתח והלחץ.

מה שקרה כתוצאה מהמסר הזה, שנשמע מאוד יפה ומאוד משחרר, זה שבאותו רגע האינטימיות הלכה לאיבוד. והסקס הפך להיות העיקר.

ומאותו רגע, לדבריו, השאלות השתנו: איך משיגים סקס טוב, איך עושים הרבה, איך להיות סקסיים. האינטימיות פשוט נדחקה החוצה.

ההשוואה שהוא נותן לתוצאה מוכרת.

זה קצת דומה לג'אנק פוד. אפשר לאכול הרבה שוקולד ולשתות הרבה קולה, ואתה כל הזמן תהיה רעב, כי יש דברים שלא באמת עונים לנו על צורך מהותי.

למה סקס ואינטימיות לא יכולים לחיות באותו חדר?

ההגדרה שהוא נותן לאינטימיות היא רדיקלית: היכולת להפוך להיות אחד עם מישהו אחר, ממש להימס לתוכו ולהתמזג לגמרי. וזה דורש הסרה של מחסומים רבים.

ולכן, לטענתו, במצב מזדמן זה פשוט לא אפשרי מבחינה מבנית.

כשברור לי שמנצלים אותי, או שאני מנצל, ואין שום מחויבות ואין שום הכרות עם מי שאני, אלא בסך הכל לקיחה מהאיברים שלי, לא יכולה להתקבל האינטימיות הזו.

ולמה זה קורה גם בתוך נישואים

וזה החלק שהופך את הטענה למעניינת, כי היא לא נעצרת בהתנגדות למין מזדמן. גם בתוך הנישואים, אומר בן אלול, אנחנו מחפשים את אותה זרות ואת אותו ריגוש.

שנינו עסוקים באובייקט. כמה אתם עושים, כמה הוא טוב, האם של החברים שלכם יותר טוב. יש איזה משהו בינינו שאנחנו כל הזמן מודדים ומנסים לשפר, וזה עומד בינינו.

ומכאן ההסבר שלו לתופעה שנראית בלתי מוסברת מבחוץ: זוג שלא בוגד ולא רב, ובכל זאת אחד מהם אומר שהוא לא מסוגל להישאר.

הם פשוט הרגישו אותה בדידות ואת אותו חוסר אינטימיות, בתוך הנישואים.

וההיגיון שמאחורי זה חריף במיוחד, כי הוא הופך את המסגרת עצמה לחומרה מחמירה ולא מקלה. אם המסגרת נועדה לייצר קרבה והכרות, ובתוכה אני עסוק דווקא בלייצר זרות ולקיחה, זה כואב לצד השני הרבה יותר מאשר במקום שלא הבטיח כלום.

ובן אלול מדגיש שהמקור לכך אינו הזוג עצמו אלא המיינדסט שהוטמע לאורך שנות הרווקות ומהתרבות בכלל, ושהוא נכנס איתנו פנימה גם כשאיש לא בגד ואיש לא פזל. שיחת ההמשך על מה שקורה בזוגיות לאורך זמן נמצאת גם במדיטציות המודרכות שלי לזוגיות ולהרפיה.

מה הפרסום והקולנוע עשו לנו, לפי מל ברוקס

הדוגמה שבן אלול מביא כאן קולעת בדיוק. הקומיקאי מל ברוקס שאל תסריטאים בהוליווד למה בכל סרט חייבת להיות סצנת מין, והם ענו לו שהם רוצים להיות ריאליסטיים.

אוקיי, אבל יש הרבה דברים מהחיים. הרבה אנשים גם שותים מרק, ואין לכם חוק שבכל סרט אנשים ישתו מרק. יש הרבה יותר אנשים ששותים מרק מאשר אנשים שעושים סקס. זה לא עניין של ריאליסטי, זה עניין של למכור.

ומכאן הוא מתאר את מה שמוזרם לנו: דימוי גוף מעוות, פורנוגרפיה, ניצול, מגיל שלוש עשרה ואולי לפני. וכל זה, לדבריו, נכנס איתנו לחדר השינה.

זה שם מתח אדיר על גברים ומתח אדיר על נשים, ניסיון לייצר זרות והתחדשות מלאכותית. והאדם עצמו שנמצא בצד השני הופך להיות אולי מקום אחרון בתוך כל הסיפור.

האם באמת "צריך" סקס?

כאן הוא תוקף הנחה שנשמעת כמו עובדה רפואית, ומגדיר אותה כשקר שיווקי.

זה כמו שנגיד לבן אדם שהוא צריך קולה. אתה חייב קולה, טעם החיים. זה לא נכון עובדתית.

הראיה שהוא מביא היא נזירות: מסורות שלמות, בודהיסטיות ונוצריות, שבהן אנשים מתנזרים ומתפקדים היטב. הטענה שמניעת מין תגרום לך להיות חולה, לדבריו, פשוט אינה נכונה.

ומיד הוא מציין מה כן פוגע, וההבחנה הזאת היא הלב של הפרק.

מה שכן יכול לפגוע בנו זה העדר האינטימיות. אם אני מרגיש לבד בעולם, אם אני לא חווה אף פעם מפגש שבו אני מסיר את כל המסכות ונמס לגמרי אל הצד השני, ההרגשה המנוכרת הזו כן יכולה לפגוע בי.

וכאן הוא לא חוסך גם מהצד שממנו הוא בא. כשהנושא הופך לטאבו מוחלט, לדבריו, נערים ונערות שמגיעים לגיל השידוך יכולים לחוות טראומה ממש.

הם פתאום מתבקשים לעשות את הדבר הזה שהיה כל כך מודחק כל החיים שלהם, ורק שמעו על כמה שהוא אסור.

ההסבר שלו למה זה קרה מדויק: מה שהעולם התורני ניסה להרחיק היה הסקס הנצלני, הגופני, חסר האינטימיות. הבעיה היא שאבדה השפה שמסבירה מה כן.

נוצר מסר שכל הדברים האלה אסורים לפני הנישואים ואחריהם מותר. זאת אומרת: הפחדנו אותך ואמרנו לך שזה נורא וטמא, ועכשיו זה מותר. זה מה שיצר את הטראומה ואת הדיסוננס.

מה אושו באמת אמר

העליתי בשיחה את אושו, שנחשב בציבור לאחד מסמלי המתירנות המינית, וההבחנה שיצאה משם מדויקת. מה שהוא עצמו טען היה שהתרבות הדתית הייתה שמרנית מאוד, ושזה מה שהוליד את האובססיה. הוא גם היה נגד פורנוגרפיה ודיבר על מיניות מקודשת.

הרבה פעמים אנחנו רואים במנהיגים רוחניים שאנשים שעוקבים אחריהם מלבישים עליהם משהו שהוא לא בהכרח מה שהם אמרו.

ובן אלול מסכים עם הניתוח הזה, ולוקח אותו קדימה: עכשיו, כשהכול מותר והכול נגיש ואפילו לא צריך אדם אחר, הגענו לנקודת קיצון שבה זה כבר לא מרגש ולא נמצא בשיח. בעולם השמרני האירופי היה טעם בפריצת גבול, כי היה גבול לפרוץ. היום אין מה לחפש.

וזה הרגע המושלם שבו אנחנו אומרים בספר: אולי נחזור לתמימות.

ואת הצד השני הוא סוגר במשפט אחד: התנועה נגד השמרנות הקיצונית היא בדיוק מה שהוליד את האובססיה, ובעולם המערבי כבר מתחילים להימאס.

למה זה לא האמצע בין שתי הקיצוניות?

שאלתי אותו את זה במפורש, כי זו המסקנה המתבקשת, והוא דחה אותה. הוא לא מאמין באיזון כפתרון.

איזון זה כמו להגיד: זה לא לגמרי צודק וזה לא לגמרי צודק, אז תיקח קצת מזה וקצת מזה. זה כמו לשאול של מי הארץ, ולהגיד תתחלקו. מה בעצם אומרים? שאין אמת.

ומה שהוא מציע במקום הוא לא מים פושרים אלא הגדרות. הוא מדגים את זה על גוף ונפש: לפי ספר התניה, הנפש היא המכריעה, אבל היא עצמה רוצה שהגוף יהיה בריא, כי היא צריכה אותו כדי לתפקד בעולם. זו לא פשרה, זו היררכיה ברורה.

ולכן ההגדרה שהוא מציע חדה. מי שמחפש תענוג פיזי, שידע שזה מה שהוא מחפש, ולזה לא צריך נישואים.

אם הבן אדם רוצה להשיג אינטימיות, אז הוא צריך להוציא את הסקס מהחיים שלו, כי הם לא יבואו יחד.

ייחוד: המילה העברית שמשנה את כל ההגדרה

את השאלה הזאת שאלה מישהי בסדנה שבן אלול העביר עם הרב מניס פרידמן: איך אומרים אינטימיות בעברית. והתשובה שינתה לי את התמונה.

ייחוד. אחד זה מעיד שיש גם שניים וארבע, כלומר זו לא המציאות המוחלטת. יחיד זה אומר שזו המציאות המוחלטת. אינטימיות זה כששני אנשים מצליחים להגיע לייחוד, להיות היחידים, כאילו אין שום עולם חוץ משנינו.

למילה אינטימיות, אמרתי לו שם, כבר יש יותר מדי קונוטציות. ייחוד היא מילה נקייה שמחזיקה בדיוק את מה שהוא מנסה לומר. ובן אלול מוסיף שבספר התניה יש חלק שנקרא שער הייחוד והאמונה, שעוסק באחדות של כל העולם, וההקבלה בין השניים אינה מקרית.

ומכאן הוא מסביר גם למה מלכתחילה יש הלכות שמונעות מגבר ואישה שאינם נשואים להיות לבד בחדר.

האינטימיות היא כמו אש שאני כל הזמן אוסף ושומר עליה, ודואג שהאנרגיה הזאת תהיה מכוונת למקום הנכון.

בן אלול מדגיש שרמת הפירוט וההנחיות בנושא הזה, ברמה של הלכות ושל דיונים בגמרא, כמעט לא ייאמנו. והסיפור שהוא מביא כדי להמחיש את זה מפורסם, וגם קצת מצחיק.

יש סיפור על אחד התנאים שהתחבא מתחת למיטה של הרב שלו. הרב שומע שיש מישהו שם ואומר לו: מה אתה עושה כאן, זה לא צנוע. והוא עונה: תורה היא, וללמוד אני צריך.

וההנחיה שהוא נותן לגבי איך לקרוא את ההלכות האלה הופכת את התמונה. לא כרשימת איסורים.

כשפותחים שולחן ערוך בנושא הזה, צריך לראות את זה לא כאיך לא תלך לגיהנום, אלא להפך: איך הם מדריכים אותך לייצר מהמפגש הזה את מלוא הפוטנציאל הרוחני שטמון בו.

הוא מוסיף שגם עליו נאמר, מתוך העולם הדתי, שיש בספר חומרות. והתשובה שלו נשענת על אנלוגיה: מי שנוסע למנזר כדי לחוות חוויה רוחנית ומקבל הנחיות לקום בחמש ולטבול במים קרים לא חושב על זה כחומרות, אלא כטכניקות. ההבדל אינו בתוכן ההנחיה, אלא בשאלה מה אתה מנסה להשיג.

ריחוק וקירוב: הדופק הפנימי של הזוגיות

ההלכה הראשונה שהוא מפרק היא החלוקה של החודש לתקופה של ריחוק ולתקופה של קירוב. וההסבר שלו אינו הלכתי אלא דינמי.

אין לנו קירוב אם אין לנו ריחוק. אם יש קירוב כל הזמן, אז בזמן הקירוב נרגיש מאוד רחוקים. געגוע זה משהו מקרב.

בתקופת הריחוק, לדבריו, נמנעים ממגע לגמרי: לא נוגעים, לא ישנים יחד, ואפילו לא מעבירים חפצים מיד ליד. וכששאלתי מה הבעיה בחיבוק, שהוא לא בהכרח מיני, התשובה הייתה בשני רבדים.

ברובד הפשוט, חיבוק לרוב מוביל למשהו אחר, ולכן הגדר רחוקה יותר. וברובד העמוק, הכלל הוא שלמות.

מה קורה אם אני מסיר ממך את האופציה לגעת? מה אז תעשה כדי להתקרב? את זה אתה מפתח בתקופה הזאת.

ולכן, לדבריו, אם זה לא מוחלט זה גם לא אפקטיבי. אדם שאין לו בלקסיקון את האופציה לחבק כשקשה לבת זוגו נאלץ להוציא מעצמו אמצעים רגשיים אחרים. עקרונות משלימים על בניית קרבה לאורך זמן יש במאמר על שבעה עקרונות לזוגיות טובה.

הטבילה במקווה כלידה מחדש

המעבר בין התקופות עובר דרך טבילה, ובן אלול מציין שגם גברים וגם נשים יכולים לטבול. ההסבר שלו נשען על תכונה אחת של מים.

מים זה יסוד שהוא ראשוני מתחילת הבריאה. שום דבר לא יכול להפוך אותם למשהו אחר. מים זה מים.

וכשאדם טובל ללא שום דבר על גופו, לדבריו, הוא חווה משהו שמחזיר אותו לחוויה של רחם, סוג של לידה מחדש, שמאפשרת לו לבוא נקי ותמים יותר למפגש.

למה ההלכה דורשת חושך מוחלט?

זו ההלכה שהכי הפתיעה אותי בשיחה, וההסבר שלה נוגע בהבדל בין לראות אדם לבין לראות גוף.

כשאני רואה, העיניים שלי לא יודעות לראות אותך. הן יודעות לראות: אה, זו היד שלך, זו הרגל. אבל אותך אני לא באמת יכול לראות.

וההנחה שמאחורי זה היא שראייה של אדם היא ראייה רוחנית ולא חושית. ככל שמכסים את החושים החיצוניים שמסיחים את הדעת לחלקים שונים של הגוף, כך המפגש הוא בין שני אנשים.

הוא מציין שיש דרגות: יש מי שמתיר אור נר, ולפי הקבלה אפילו לא אור ירח.

כדי שנגיע לטוטליות של מפגש. המפגש ביני לבינך, ולא בין החלקים השונים של הגוף שלנו.

לפני שהוא מגיע לתפקידים, בן אלול מציב את נקודת המוצא, והיא הפוכה לגמרי מהמיקוד המקובל.

אם בסקס ההתמקדות היא באיך אני אשיג תענוג לעצמי, אז פה המטרה היא כמה שיותר להיות עבור השני. אני אפילו צריך לשכוח מעצמי, כי אני כל כך מונח בה.

הדינמיקה שהוא מתאר היא של השפעה מול קבלה. הצד הזכרי הוא נתינה והובלה, והצד הנקבי הוא מוכנות לקבל, שהיא לדבריו לא פשוטה כלל, כי היא מציבה במקום פגיע.

אני נותן את כל מי שאני, ואת נותנת את עצמך על ידי זה שאת מוכנה לקבל אלייך את כל מי שאני.

ולמה גם אורגזמה יכולה לעמוד בדרך

שאלתי אותו אם להעניק פירושו להוביל לאורגזמה, והתשובה שלו החזירה את אותו עיקרון.

גם משהו כמו אורגזמה יכול להפוך למשהו שהוא בינינו: האם היה, האם היה מספיק חזק. אם זה קיים, אוקיי, אם זה מענג, נחמד. אבל זה אף פעם לא המטרה. המטרה שלי היא להיות אחד.

ולגבי טכניקות, העמדה שלו ברורה: מי שלומד איך לגרום מהר לתוצאה מסוימת מקדש בעצם את תחושת ההישגיות של עצמו.

גם אם תצליח, במניפולציות פיזיות שלמדת, לגרום לה להגיע למצב הזה, היא עדיין עלולה להרגיש עצובה ובודדה, כי היא יודעת שאתה משחק משחק בינך לבין עצמך. היא בסך הכל צריכה שאתה תראה אותה.

וההגדרה שנשארה לי בראש

כששאלתי איך צריכה להיראות ההסתכלות על בן או בת הזוג, הוא נעצר על מילה אחת: שלי.

אם היא הכי חכמה, תבוא יותר חכמה. אם הכי יפה, תבוא יותר יפה. אבל שלי יש רק אחת, אין לזה שום מתחרים. זה כמו להרגיש בבית. זה לא שהבית שלי הכי יפה, זה הבית שלי.

למה פורנוגרפיה פוגעת דווקא בגבר?

ההסבר שלו כאן אינו מוסרי אלא מבני, והוא נובע ישירות מהדינמיקה של השפעה וקבלה.

פורנוגרפיה הופכת את הגבר מנותן למקבל. הוא מסתכל על משהו, והמשהו הזה נותן לו תענוג. הוא הופך להיות פסיבי.

וההשלכה, לפי אותו היגיון, היא שהוא מתאמן בדיוק בהפך ממה שנדרש ממנו במפגש עצמו. ולכן, לדבריו, זה מסוכן, ובוודאי אין להכניס את זה לחדר השינה.

זה החלק הכי טעון בשיחה, ובן אלול מציג אותו כלימוד מהחכמים ולא כממצא.

נקודת המוצא היא שהמפגש בין שני אנשים מזמין אדם שלישי לעולם.

שני אנשים נפגשים, ומה שקרה ביניהם הולך להביא מישהו אחר לחיים. מה קרה ביניהם? זו השאלה.

הוא מונה רשימה של מצבים שההלכה שוללת ביצירת חיים: לא בשכרות, לא בכעס, לא כשחושבים על אדם שלישי, ולא כשמתכננים להיפרד אחרי המעשה. ומזכיר את המושג "בן גרושת הלב", ילד שנוצר כשאביו כבר גירש את אמו בליבו.

ואת החידוש שבספר שלו הוא מציג בזהירות, כאפשרות ולא כקביעה.

אולי בזמן שהאדם נוצר, האנשים שיצרו אותו היו בהפרעת קשב וריכוז. הם לא היו בכאן ועכשיו, הם חשבו על מישהו אחר, על מקום אחר. אז הילד נוצר מתוך תדר של פיצול.

ומיד אחר כך הוא עוצר

נקודה שחשוב לצטט במלואה, כי בלעדיה כל החלק הזה נקרא אחרת.

עכשיו זה קצת מבהיל לשמוע את זה, והמטרה היא לא להבהיל, כי כולנו כבר חלק מהתופעה הזאת. המטרה היא לקחת אחריות ולהשיב את הרצינות הבריאה לתוך המפגש הזה.

ואני הוספתי שם את מה שנראה לי הכרחי, והוא הסכים: מי שמבוגר וחושב עכשיו על הנסיבות שבהן נוצר, לא צריך להישאר עם זה. יש דרכים לעשות עבודה פנימית ולנקות משקעים, וגם עבודה פנימית שההורים עושים אחרי הלידה עוזרת לילד. שלא נאשים את ההורים, אבל שכן ניקח אחריות.

איך חוזרים לתמימות בפועל

ההגדרה של תמימות בשיחה הזאת אינה בורות אלא אינטואיציה בריאה שלא הורעלה. בן אלול מזכיר סיפור על אדם שזוכר את הפעם הראשונה ששמע לשון הרע בגיל ארבע או חמש, ואיך זה הדהים אותו: אנשים ישבו יחד ואכלו, ובאוטו בדרך חזרה מדברים עליהם.

כילד אנחנו כל כך רגישים. אנחנו קולטים דברים ואומרים: וואי, זה מאוד גס. ואז לאט לאט מייצרים לנו תחושה שהתמימות הזאת היא לא נורמלית.

ולמה זה נגע בי אישית

סיפרתי לו שם משהו שלא תכננתי לספר. מגיל עשרים נחשפתי לרעיונות רוחניים ולמדתי אותם ברצינות, ואחרי כמה שנים רציתי להיות מעורה יותר בחברה. וכשיצאתי לדייטים, גיליתי שאני פשוט לא מסוגל.

תמיד תפסתי את זה כמשהו קדוש, וההזלה של זה הרגישה לי בלתי אפשרית. ובאותה תקופה, נשים אפילו הסתלבטו עליי על כך שאני לוקח את זה רציני מדי. וזה מה שהדהים אותי: אפילו נשים, שבאופן טבעי היו אמורות לראות בזה משהו קדוש יותר, כבר סופגות את אותה השפעה תרבותית.

וההקבלה שעלתה לי שם קשורה לדיבר אחר לגמרי. "לא תישא את שם ה' לשווא", בקריאה הקיומית שלו, פירושו לא לבזבז משמעות על כלום. וזה בדיוק מה שקורה כשמזילים את המיניות: לוקחים משהו גבוה ומבזבזים אותו.

זה לא שהמין עצמו הוא הבעיה. זו ההתייחסות אליו כדבר ארצי.

וההצעה שלו לחזרה לשם אינה נוסטלגיה אלא מנגנון: אם הפעולה של סקס מפחיתה את התמימות, אז הפעולה של ייחוד מגדילה אותה.

זו פעולה של התקשרות לנשמה המשותפת של בני הזוג, והנשמה היא כל כך תמימה. כשאתה ילד רואים את הנשמה.

וההנחיה המעשית לבני זוג

שאלתי אותו מה עושים כשצד אחד מתחבר לזה והשני לא, וזו נקודה שהוא מקפיד עליה.

לא לעשות מהפכות. לא "מהיום החלטתי שאנחנו לא עושים יותר סקס". הכול צריך להיות עם שיח ועם תהליך.

וההדגמה הקטנה שהוא נותן לזה יפה: כשמביאים לו את הספר לחתום הקדשה, הוא תמיד שואל אם האדם נשוי, ומתעקש שההקדשה תהיה לשני בני הזוג, כדי שילמדו את זה יחד. מי שרוצה מסגרת מסודרת לעבודה זוגית משותפת ימצא אותה בתוכנית האימון לחיזוק הזוגיות, ועל הצד הרגשי של הקרבה יש מאמר נפרד על אמנות האהבה ואינטימיות רגשית.

סקס מול ייחוד: הטבלה המרכזת

זה החלק לחזור אליו. הטבלה אינה מדרגת בין טוב לרע, אלא מפרידה בין שתי מטרות שונות שמובילות לשתי התנהגויות שונות.

בן אלול חוזר על כך שוב ושוב: זו אינה עמדה שאומרת שמיניות היא טמאה. זו עמדה שאומרת שההזלה שלה היא הבעיה, ושהיא בעצמה הדבר הקדוש.

לסיכום: מה לוקחים ממיניות מקודשת

הטענה המרכזית בפרק אינה מוסרית אלא הגדרתית. יש שתי מטרות שונות, ומי שרוצה את השנייה לא יגיע אליה דרך הראשונה. ומה שנראה מבחוץ כרשימת איסורים הוא, בקריאה של בן אלול, אוסף טכניקות עתיקות שנועדו לייצר קרבה: ריחוק שמייצר געגוע, טבילה שמייצרת התחלה, וחושך שמסלק את מה שמסיח.

המילה שנשארת מכל השיחה היא ייחוד. לא אינטימיות, שנשחקה מרוב שימוש, אלא ייחוד: המצב שבו שני אנשים הופכים ליחידים, ואין שום עולם חוץ משניהם.

ואם לוקחים מכאן דבר אחד, זה ההבחנה שבן אלול חוזר עליה שוב ושוב: לא המיניות היא הבעיה, אלא ההזלה שלה. פרקים נוספים בנושאים האלה נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ועל העבודה עם השכבות הפנימיות שמתחת לכל זה יש מאמר על התת מודע ואיך נכנסים אליו.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ד"ר אלעד בן אלול

מלמד חסידות וספר התניה, ומחבר הספר "חזרה לתמימות" יחד עם הרב מניס פרידמן. מעביר סדנאות בנושא אומנות האינטימיות.

הפרק המלא עם ד"ר אלעד בן אלול: למה סקס צריך להפחיד אתכם ומיניות מקודשת לפי היהדות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.