הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שרחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.
הרמב"ם ציטוטים לפי נושא: דרך האמצע, בריאות ותזונה, חכמה, אמונה, שמונה מעלות הצדקה ותשובה. לכל משפט רשום מראה המקום שלו במשנה תורה, במורה הנבוכים או בשמונה פרקים, ולצד כל נושא יש זווית פסיכולוגית. ולמטה מדור שמפריד בין מה שהרמב"ם כתב לבין מה שמיוחס לו ברשת, ובכלל זה המשפט המפורסם ביותר בשמו, שמסתובב בנוסח שגוי.
ושמע האמת ממי שאמרה.
הרמב"ם, שמונה פרקים, ההקדמה
בתוך ספר הלכה מן המאה ה-12 יש פרק שלם שמסביר מתי לקום מהשולחן, כמה לישון, ולמה מי שיושב בלי לזוז יסבול כל ימיו גם אם יאכל מאכלים טובים. בסופו של הפרק המחבר נותן ערבות אישית: מי שינהג כך לא יבוא לידי חולי כל ימיו. את הפרק הזה כתב רופא שעבד בחצר הווזיר בקהיר, והוא יושב בתוך משנה תורה, ספר ההלכה המרכזי של היהדות.
רבי משה בן מימון נולד בקורדובה בשנת 1138, בן לדיין הקהילה. בגיל 10 נמלטה המשפחה מן העיר בעקבות פלישת המואחידון, ואחרי כ-10 שנות נדודים ניסתה להתיישב בפאס שבמרוקו ועזבה גם משם. ב-1165 הפליגו לעכו, משם עלו לירושלים לשלושה ימים ולחברון, ובסוף הגיעו למצרים והשתקעו בפוסטאט שליד קהיר. סביב 1177 טבע אחיו דוד, שממנו התפרנס, והאבל הפיל אותו למשכב שנה שלמה. מ-1185 שימש רופאו של הווזיר אלפאדל, המשנה למלך, כיהן כאב בית הדין וכנגיד יהודי מצרים, ונפטר ב-13 בדצמבר 1204. לפי המסורת הועברה גופתו לטבריה, ושם עומד הציון המקובל כמקום קברו.
הרמב"ם כתב בשתי שפות ובשלושה תפקידים, וזה נשמע בכל שורה. את משנה תורה כתב בעברית משנאית צחה, בלי לציין מקורות ובלי לנהל ויכוח, כמי שמכריע. את מורה הנבוכים ואת פירוש המשנה כתב בערבית יהודית, בזהירות של אדם שיודע שהקורא שלו נקרע בין שני עולמות. ובין לבין ענה על מכתבים מקהילות רחוקות שחיכו לתשובה חודשים. לכן המשפטים כאן קצרים וחדים, וכל אחד מהם נכתב כדי שמישהו יידע מה לעשות איתו למחרת בבוקר. בדף הזה נמצאים הציטוטים מהלכות דעות, מהלכות תשובה, מהלכות מתנות עניים ומהלכות תלמוד תורה, משמונה פרקים, ממורה הנבוכים ומספר המצוות, כל אחד עם מראה מקום מדויק.
עבור מיליוני לומדים הרמב"ם הוא קודם כול פוסק הלכה ומורה אמונה, וכל שורה בכתביו נלמדת כתורה מדור לדור. הרובד הזה נשאר במרכז הדף. ולצדו אפשר לקרוא חלק גדול ממה שכתב גם כפסיכולוגיה מעשית: בניית הרגלים דרך חזרה, תיקון נטייה קיצונית על ידי הטיה זמנית לצד ההפוך, ההכרה שאדם נמשך אחרי הסביבה הקרובה שלו, וההגדרה של תשובה כשינוי בזהות העצמית. שני הרבדים נקראים כאן יחד.
דרך האמצע היא הרעיון שהרמב"ם לקח מאריסטו והפך להלכה מחייבת. כל תכונת אופי נמדדת אצלו על ציר בין שתי קצוות, והמעלה יושבת בנקודה שרחוקה משתיהן במידה שווה: לא כעסן ולא אדיש, לא קמצן ולא פזרן. והדרך שהוא מציע לתקן היא כמעט פיזית: מי שנטה לקצה אחד צריך למשוך את עצמו זמנית לקצה ההפוך ולהחזיק שם זמן רב, עד שיתייצב באמצע. יש שני חריגים שבהם הוא פוסל את האמצע ודורש הליכה עד הקצה, גאווה וכעס, ויש גם אזהרה מפורשת מסגפנות. מהזווית הפסיכולוגית הרמב"ם מתאר כאן בניית הרגלים דרך חזרה מבוקרת, ואימון התנהגותי שהיעד שלו הוא איזון.
הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שרחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.
כל הכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.
לא יהיה בעל חמה שנוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו.
הכעס מידה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד את עצמו שלא יכעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.
אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק את עצמו לקצה השני וינהג בו זמן רב, עד שיחזור בו לדרך הטובה, והיא המידה הבינונית שבכל דעה ודעה.
לא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ומתאבל, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות.
שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד דרך רעה הן, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון. גם זו דרך רעה היא, ואסור ללכת בה.
כיצד ירגיל אדם את עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שהוא עושה, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו.
לא ירצה את חברו בשעת כעסו, ולא ינחם אותו בשעה שמתו מוטל לפניו, ולא יראה לו בשעת קלקלתו, אלא יעלים עיניו ממנו.
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו.
כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך.
הלכות דעות פרק ד הוא פרק רפואי שלם בתוך ספר הלכה, ובו הרמב"ם הרופא כותב מתי לאכול, כמה לישון, איך להתעמל ומתי לקום מהשולחן. הכלל המפורסם שלו הוא לעצור כשעדיין חסר רבע מן השובע, והוא מחמיר בזה עד כדי קביעה שאכילה מופרזת היא לגוף כמו סם המוות ושהיא שורש רוב המחלות. את הפרק כולו, כלל אחרי כלל, עם מה שהמדע מצא על כל אחד, יש במאמר על רפואת הרמב"ם. ההיגיון מאחורי הפרק כולו הוא הדעת: אדם חולה, הוא כותב, אינו יכול להבין או לדעת דבר, ולכן שמירת הגוף נכנסת אצלו לספר ההלכה כמו כל חובה אחרת. בקריאה פסיכולוגית, החיבור שהוא עושה בין מצב הגוף ליכולת החשיבה מקדים ב-800 שנה את מה שנבדק היום כקשר בין תזונה, תנועה ותפקוד קוגניטיבי.
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך אדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המבריאים.
לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רבע משובעו.
אכילה גסה לגוף כל אדם היא כמו סם המוות, והיא עיקר לכל החולאים. ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא את בטנו.
כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק.
כל מי שיושב לבטח ואינו מתעמל, אפילו אכל מאכלים טובים ושמר על עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש.
כל המנהיג את עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא.
את ההקדמה לשמונה פרקים פותח הרמב"ם בהצהרה נדירה לתקופתה, שהדברים אינם שלו והם מלוקטים מדברי חכמים ומדברי פילוסופים, קדומים וחדשים. משם מגיע המשפט שהכי מזוהה איתו, ושמע האמת ממי שאמרה, שנכתב כהצדקה לכך שהוא מצטט יוונים בלי לנקוב בשמם. באותה רוח הוא מתאר במורה הנבוכים את גבולות השכל האנושי, ומוסיף לרשימה עתיקה של סיבות המחלוקת סיבה משלו, שאדם אוהב את מה שהורגל בו, מגן עליו ומתרחק מכל דעה אחרת. מהזווית הפסיכולוגית זהו ניסוח מוקדם ומדויק של הטיית האישוש, כלומר הנטייה לחפש אישור למה שכבר מאמינים בו ולהתעלם משאר הראיות.
האדם בטבעו אוהב את מה שהורגל בו ונוטה אליו. כך קורה לאדם בדעות שהורגל בהן והתחנך עליהן: הוא אוהב אותן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן.
הדברים שאני אומר בפרקים אלו אינם עניינים שחידשתי אני מעצמי, ולא פירושים שבדיתי, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם.
יש לשכל האנושי מושגים שבכוחו ובטבעו להשיג, ויש במציאות דברים שאין בטבעו להשיג בשום פנים ואופן, אלא שערי השגתם נעולים בפניו.
דברי תורה נמשלו למים. מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון אלא נזחלים מעליו ומתקבצים במקום נמוך, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, אלא בדכא ושפל רוח.
יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים.
רשות לכל אדם נתונה. שלוש המילים האלה פותחות את פרק ה בהלכות תשובה, והרמב"ם קורא להן עיקר גדול ועמוד התורה והמצווה. הוא שולל במפורש את הרעיון שאדם נגזר מלידתו להיות צדיק או רשע, וקובע שכל אחד ראוי להיות צדיק כמשה או רשע כירבעם, ושאין מי שכופה אותו ואין מי שמושך אותו לצד כלשהו. בצד השני של אותה תפיסה עומדת אהבת השם שלו, שמתחילה בהתבוננות: אדם מסתכל בעולם, מבין משהו, ומתוך ההבנה באה האהבה והתשוקה לדעת. והזווית הפסיכולוגית כאן פשוטה: האחריות המלאה על הבחירה היא מה שהופך שינוי לאפשרי, ולכן הפרקים האלה יושבים ממש לפני הפרקים על תשובה.
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות את עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו.
כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, חכם או סכל, רחמן או אכזרי. אין מי שיכפה אותו ולא מי שמושך אותו לאחת משתי הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה.
בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמה שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לדעת.
עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה.
אותן פעולות שיש לדעת ולחקות הן חסד, משפט וצדקה.
שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. הסולם שהרמב"ם בנה בהלכות מתנות עניים פרק י מדרג נתינה לפי מידת הבושה שהיא חוסכת מן המקבל ולפי מידת העצמאות שהיא מחזירה לו, והסכום עצמו אינו נכנס לחישוב. בראש הסולם עומדת עזרה שמייתרת את עצמה: מתנה, הלוואה, שותפות עסקית או המצאת עבודה למי שירד מנכסיו, כדי שלא יצטרך לשאול. אחריה באה אנונימיות מלאה משני הצדדים, ואחריה התמונה שקשה לשכוח, גדולי החכמים שקשרו מעות בסדין והפשילו אותו לאחוריהם כדי לא לראות מי לוקח. בתחתית נמצאת נתינה בעצב. מהזווית הפסיכולוגית, המדד כאן הוא הכבוד של המקבל, ואופן הנתינה קובע מה הוא לוקח איתו הביתה.
שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה: המחזיק בידו של אדם שירד מנכסיו, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו עבודה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.
פחות מזה: הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח.
פחות מזה: שיידע העני ממי נטל ולא יידע הנותן. כגון גדולי החכמים, שהיו צוררים את המעות בסדיניהם ומפשילים לאחוריהם, ובאים העניים ונוטלים, כדי שלא תהיה להם בושה.
פחות מזה: שייתן לו בידו קודם שישאל. פחות מזה: שייתן לו אחר שישאל. פחות מזה: שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות. פחות מזה: שייתן לו בעצב.
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד את זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה.
התשובה אצל הרמב"ם היא הליך עם שלבים ברורים: לעזוב את המעשה, להוציא אותו מן המחשבה, ולהחליט שלא לחזור אליו. המבחן שהוא מציב מחייב: אדם מגיע לאותו מצב, יכול לעשות את אותו דבר, ובוחר אחרת, ולא נמנע מפחד או מחוסר כוח. משם הוא מרחיב את התשובה ממעשים לאופי, ודורש לחפש בדעות רעות ולשוב מן הכעס, מן הקנאה ומרדיפת הכבוד. ובהלכות תשובה ז, ד הוא כותב שבעל תשובה אינו מרוחק ממעלת הצדיקים, ושהוא אהוב לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. בקריאה פסיכולוגית, מה שהרמב"ם דורש כאן הוא שינוי בזהות העצמית, והוא המקום שאליו מגיע היום כל טיפול שמכוון לשינוי מתמשך בהתנהגות.
משנה את שמו, כלומר: אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים.
ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא את חטאו ויסיר אותו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשה אותו עוד.
איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכישלון כוח.
אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומרדיפת הממון והכבוד.
אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם.
עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה.
כמעט כל מה שהרמב"ם כתב שרד, נדפס, ומופיע היום במאגרים מוקלדים שאפשר לחפש בהם מילה במילה. ולמרות זה, שלושה מהמשפטים המצוטטים ביותר בשמו בעברית אינם שלו כלל: הראשון נכתב על ידי הרמב"ן, השני על ידי רופא יהודי בברלין ב-1783, והשלישי הוא פתגם אנגלי מ-1885. גם המשפט שהכי מזוהה איתו מסתובב בנוסח שאינו הנוסח שבמקור.
“ושמע האמת ממי שאמרה.”
המקור: ושמע האמת ממי שאמרה. שמונה פרקים, ההקדמה לפירוש מסכת אבות
ברשת: קבל האמת ממי שאמרה. כפי שמסתובב ברשתות, בנאומים וברשימות ציטוטים
בטקסט עצמו כתוב שמע, והנוסח שמסתובב הוא כמעט תמיד קבל. ההבדל נוגע למשמעות, שהרי שמע מבקש מהשומע להקשיב ומשאיר לו את ההכרעה, וקבל כבר הכריע בשבילו. משיכת הטקסט מספריא מחזירה ושמע האמת ממי שאמרה, וכך מביא אותו גם ויקיציטוט העברי. חיפוש מדויק של הנוסח עם קבל מחזיר תוצאה אחת בלבד, בשו"ת בן זמננו, ואף לא מקור אחד של הרמב"ם. אצל שלמה אבן גבירול מופיע וקבל האמת ממי שיאמר, ומשם ייתכן שנדד הפועל.
“תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס.”
המשפט הוא מאיגרת הרמב"ן, מכתב ששלח רבי משה בן נחמן לבנו סביב שנת 1267. אלה שני אישים שונים לגמרי. הרמב"ם הוא משה בן מימון, רופא ופוסק בקהיר, 1138 עד 1204. הרמב"ן הוא משה בן נחמן, מקובל ופרשן בגירונה שבספרד ואחר כך בארץ ישראל, 1194 עד 1270. הרמב"ן נולד ב-1194, עשור לפני מותו של הרמב"ם, ופעל דור שלם אחריו. ראשי התיבות נבדלות באות אחת. חיפוש מדויק של המשפט בספריא מחזיר את איגרת הרמב"ן בלבד.
“תפילת הרופא, הפותחת בבקשה שימלא האל את לב הרופא באהבת המקצוע ובאהבת האדם, ושלא יניעו אותו תאוות בצע או רדיפת כבוד.”
היא מוקראת עד היום בטקסי הסמכה של רופאים ומוצגת כיצירת הרמב"ם. בפועל היא הופיעה בדפוס ב-1783, כשמרקוס הרץ, רופא ופילוסוף יהודי בברלין, הציג אותה כתרגום מנוסח עברי של הרמב"ם. מחקר המאה ה-20, ובראשו עבודתו של הרופא וההיסטוריון פרד רוזנר, מייחס את הטקסט להרץ עצמו. הרמב"ם אכן כתב חיבורים רפואיים רבים, והתפילה הזו אינה אחד מהם.
“תן לאדם דג והאכלת אותו ליום אחד, למד אותו לדוג והאכלת אותו לכל חייו.”
אין לו מקור בכתבי הרמב"ם, לא במשנה תורה ולא במורה הנבוכים. השימוש המתועד המוקדם מיוחס לסופרת אן איזבלה ריצ'י בספרה Mrs. Dymond משנת 1885, והפתגם מיוחס גם ללאו דזה ולפתגם סיני עתיק, בלי תיעוד לשניהם. הוא נדבק לרמב"ם מפני שהוא נשמע כמו תמצית המדרגה העליונה בסולם הצדקה, אבל הניסוח של הרמב"ם קונקרטי ורחב יותר: מתנה, הלוואה, שותפות עסקית או המצאת עבודה. דגים אין שם.
“אמרות מוסר והנהגה שמופצות תחת הכותרת אגרת המוסר של הרמב"ם לבנו רבי אברהם.”
אין כתב יד ואין עדות בת זמנו שקושרת את החיבור לרמב"ם, והרב יצחק שילת, במהדורת איגרות הרמב"ם שלו, מטיל בייחוס ספק כבד ומשייך את החיבור לתקופת פולמוס הרמב"ם, כמאה שנה ויותר אחרי מותו. ולדיוק: איגרת תימן, איגרת השמד ומאמר תחיית המתים הן אותנטיות ומתועדות היטב, והספק נוגע לאגרת המוסר בלבד. כלל אצבע: אמרת מוסר בשם הרמב"ם בלי מראה מקום מדויק טעונה בדיקה.
שני דיוקים בתוך הנוסח עצמו. בהלכות דעות א, ד מופיעה במהדורות רבות המילה בגופו, ובמהדורות המדעיות היא מוקפת בסוגריים מפני שאינה נמצאת בכתבי היד המוסמכים. בלעדיה שלם משמעו מושלם באופן כללי, ולא בריא בגוף. והמשפט על אלף חוטאים מגיע מתרגומו של הרב יוסף קאפח מן הערבית, בעוד שהתרגום העברי הישן מנסח את אותו רעיון בלי המספר. מי שמצטט אותו מצטט תרגום, וכדאי שיידע איזה.
השכבה הזאת קטנה כאן, וזה לא במקרה. כל כתבי הרמב"ם מוקלדים ופתוחים לחיפוש במאגרים חופשיים, ולכן משפט שמיוחס לו בלי מראה מקום נתפס תוך שניות. אלה שני המשפטים שמסתובבים בשמו ואין להם מקור בכתביו. הם מובאים כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה, כדי שההפרדה בין המאומת למיוחס תישאר גלויה לקורא.
“אין לך דבר העומד בפני הרצון.”
מסתובב כציטוט של הרמב"ם ולעיתים כפתגם עברי כללי. חיפוש מדויק בספריא מחזיר 6 תוצאות, כולן מחיבורים בני המאה ה-20, ובהם לנבוכי התקופה של הרב קוק. אף לא תוצאה אחת מכתבי הרמב"ם.
“בריאות הגוף היא מדרכי עבודת השם.”
ניסוח מודרני ומקוצר שנפוץ מאוד בהקשרי כושר ותזונה. מה שהרמב"ם כתב בהלכות דעות ד, א ארוך יותר וכולל את הנימוק, שאי אפשר להבין או לדעת דבר מידיעת הבורא בזמן שחולים. הקיצור מפיל את הנימוק, שהוא כל החידוש. הנוסח המלא נמצא בדף הזה, במקטע הבריאות.
את רוב חיבוריו כתב הרמב"ם בערבית יהודית, כלומר ערבית באותיות עבריות, והיוצא הגדול מן הכלל הוא משנה תורה, שנכתב בעברית משנאית צחה. 6 חיבורים מרכזיים, וכל אחד נשמע אחרת, מפני שכל אחד נכתב לקורא אחר: תלמיד, פוסק, מתלבט, או קהילה שלמה בשעת מצוקה.
פירוש לכל המשנה, שהרמב"ם התחיל לכתוב בגיל 23 במרוקו וסיים במצרים בגיל 30, בשנת 1168. נכתב בערבית יהודית. בתוכו שוכנות שתי ההקדמות המפורסמות שלו: שלושה עשר עיקרי האמונה, ושמונה פרקים, ההקדמה למסכת אבות שהפכה לחיבור עצמאי. גם חישוב שנת הלידה שלו נשען על מה שכתב כאן בסיום.
ההקדמה שכתב למסכת אבות, שהיא למעשה חיבור עצמאי על מבנה הנפש, על המידות ועל דרך האמצע. כאן הוא מנסח בשפה פילוסופית את מה שינסח אחר כך כהלכה פסוקה בהלכות דעות, וכאן גם נמצא המשפט ושמע האמת ממי שאמרה, יחד עם ההצהרה הגלויה שהדברים מלוקטים מדברי חכמים ומדברי פילוסופים.
מניין תרי"ג המצוות, שנכתב בערבית בשנות השישים של המאה ה-12 כתוכנית עבודה ומפתח לחיבור הגדול שעתיד לבוא. בפתחו מנה הרמב"ם 14 כללים שקובעים מה נחשב מצווה נפרדת ומה לא. משם מגיע גם המשפט על העדפת פטור אלף חוטאים על פני הריגת נקי אחד.
היצירה המרכזית שלו, 14 ספרים שמסדרים את כל ההלכה לפי נושאים, בעברית משנאית צחה ובלי לציין מקורות. 10 שנות עבודה, בערך בין 1167 ל-1180. הוא נקרא גם היד החזקה, על שם המספר 14. רוב הציטוטים המוכרים של הרמב"ם על מידות, בריאות, צדקה ותשובה לקוחים מארבעת הפרקים הראשונים שלו, ספר המדע.
מכתב שנשלח בשנת 1173 לקהילת יהודי תימן, בשעה שהייתה נתונה לגזירות שמד ולמשיח שקר, ושפנתה אליו בשאלה מה לעשות. הרמב"ם מסביר בו כיצד להבחין בין משיח אמת למתחזה, ויוצא נגד חישוב קיצים. זו דוגמה לרמב"ם כמנהיג ציבור בזמן אמת, שכותב לאנשים מבוהלים שממתינים לתשובה חודשים, ולא כפילוסוף בחדרו.
חיבורו הפילוסופי, שנכתב בערבית סביב 1190 ונשלח לתלמידו יוסף אבן שמעון. הוא מיועד למי שלמד גם תורה וגם פילוסופיה ונקרע בין השתיים, ועוסק בגבולות השכל האנושי, בשפה שבה אפשר לדבר על האל, ובטעמי המצוות. השפעתו חרגה מן העולם היהודי והגיעה לתומאס אקווינס, ללייבניץ ולניוטון, ועד היום הוא ערך מרכזי באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד.
הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם ואומתו אחד אחד מול [[ספריא|https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Human_Dispositions?lang=he]], מילה במילה, כולל מראה המקום המדויק בפרק ובהלכה. מה שלא נמצא לו מקור בכתבי הרמב"ם סומן בנפרד ולא נכנס לכרטיסים. העריכה, התרגום והסידור נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. התמונות בדף הן ציורים שנוצרו בבינה מלאכותית, מפני שלרמב"ם אין דיוקן אותנטי: התחריט המפורסם שמופיע כמעט בכל מקום הוא איור דמיוני מהמאה ה-18.
יש שני מועמדים. הראשון הוא ניסוח דרך האמצע בהלכות דעות א, ד: הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, והיא הדעה שרחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה. השני הוא ושמע האמת ממי שאמרה, מהקדמת שמונה פרקים. השני מוכר יותר בציבור הרחב, והוא גם זה שמסתובב כמעט תמיד בנוסח שגוי, קבל האמת ממי שאמרה, שאינו הנוסח שבמקור.
רבי משה בן מימון, 1138 עד 1204. נולד בקורדובה, נמלט ממנה בגיל 10 בעקבות פלישת המואחידון, נדד כ-10 שנים, עבר בפאס, הגיע לעכו ב-1165 ומשם למצרים. את רוב חייו הבוגרים חי בפוסטאט שליד קהיר, ושם שימש רופאו של הווזיר אלפאדל, אב בית הדין ונגיד יהודי מצרים. אדם אחד שהיה בו זמנית פוסק הלכה מרכזי, פילוסוף מן החשובים בימי הביניים ורופא מבוקש.
התפיסה שכל תכונת אופי נמדדת על ציר בין שתי קצוות, ושהמעלה נמצאת בנקודת האיזון, בין אם מדובר בכעס, בנדיבות או בשמחה. הרמב"ם ירש את הרעיון מאריסטו והפך אותו להלכה מחייבת בהלכות דעות, פרקים א עד ג. הדרך שהוא מציע לתיקון קונקרטית: מי שנטה לקצה אחד צריך להטות את עצמו זמנית לקצה ההפוך ולהחזיק שם זמן רב, עד שיתייצב באמצע. ובשני מקרים, גאווה וכעס, הוא סוטה מן הכלל ודורש ללכת עד הקצה.
הלכות דעות פרק ד הוא פרק רפואי שלם. הכללים שלו: לאכול רק כשרעבים, לשתות רק כשצמאים, לקום מן השולחן כשעדיין חסר רבע מן השובע, ולהתעמל. הוא כותב שאכילה מופרזת היא לגוף כמו סם המוות ושהיא שורש רוב המחלות, ושמי שיושב בלי לזוז לא יינצל גם אם יאכל מאכלים טובים. והוא חותם בהתחייבות אישית, שמי שינהג כך לא יבוא לידי חולי כל ימיו. ציטוטים בסגנון תוסף תזונה, מטבוליזם או קלוריות אינם שלו.
סולם בן שמונה שלבים בהלכות מתנות עניים פרק י, שמדרג נתינה לפי מידת הבושה שהיא חוסכת מן המקבל ולפי מידת העצמאות שהיא מחזירה לו. בראש הסולם: לחזק את ידו של מי שירד מנכסיו במתנה, בהלוואה, בשותפות עסקית או בהמצאת עבודה, כדי שלא יצטרך לשאול מאחרים. אחריה אנונימיות הדדית, ואחריה מדרגות יורדות, עד התחתונה שבהן, שהיא נתינה בעצב.
כן, וכמה מהם מהמצוטטים ביותר בעברית. המשפט תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת הוא מאיגרת הרמב"ן, מכתב של רבי משה בן נחמן לבנו משנת 1267, ולא של הרמב"ם. תפילת הרופא הופיעה בדפוס ב-1783 ומיוחסת במחקר למרקוס הרץ מברלין. תן לאדם דג ולמד אותו לדוג הוא פתגם אנגלי מ-1885. וגם אגרת המוסר לבנו רבי אברהם שנויה במחלוקת מחקרית כבדה. כולם מפורטים בדף הזה, במדור מקור מול עממי.
פעם בשבוע נשלחת הודעה ממוקדת עם תובנה, כלי מעשי או משהו ששווה לקרוא. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים, בוחרים לקבל מסר שקט אחד בשבוע ולא יותר מזה. אין שם קבוצת דיון ואין הצפה, רק ההודעה עצמה. ההצטרפות חינם, ואפשר לצאת בכל רגע.
להצטרף לקבוצה