לביטוי "הצד האפל של התפתחות אישית" יש שתי משמעויות, ושתיהן נמצאות בשיחה הזאת. האחת היא עבודת הצללים, הנגיעה בדברים שאנחנו מחביאים. השנייה היא הדברים הפחות טובים בתוך העולם הזה עצמו. והן קשורות: מי שמוכן לעשות את העבודה הראשונה נמנע לרוב מהשנייה.

הבור הראשון, והנפוץ ביותר, הוא מה שערן שטרן מכנה השאיפה לחיים מושלמים. עולם ההתפתחות האישית מצייר תמונה שאם רק אעשה את הקורס הזה, את הסדנה הזאת, אקרא את הספר הזה, אגיע לנקודה שבה הכול מתקתק.

אני הרבה מאוד שנים האמנתי בזה. אמרתי שאם אני רק אפתור את הדבר הזה, החיים שלי מושלמים. והייתי פותר את זה, וזה היה נפתח. וזה כמו הילד בסכר שמנסה לסגור את החורים.

הרגע שבו זה השתנה היה, במילים שלו, התפכחות כואבת. וההשלכה שהוא מצביע עליה כפולה. ראשית, זה מרדף אחרי אופק שלעולם לא מגיעים אליו. שנית, ואולי חשוב יותר, זה הופך אותנו ללא אנושיים.

הוא מצביע על התרבות שסביבנו: כולם מצטלמים ליד הרכב, בסדנה עם מאות אנשים, בארוחה במסעדה, בחופשה. אלה רגעים אמיתיים, אבל זה מה שמוצג בחוץ, וזה יוצר את התחושה שכך אמורים החיים להיראות. ורק שלי לא.

אני חושב שלעולם ההתפתחות האישית יש אחריות בלצייר לאנשים את התמונה הלא אמיתית הזאת.

מה זה חיים שלמים, ולמה זה לא אותו דבר

שאלתי אותו על התשובה הרווחת בעולם הזה, שגם כשאתה חולה זה מושלם, כי זה בדיוק המסר שאתה צריך לקבל. הוא לא קונה אותה.

אני חולה ומרגיש לא טוב. לא הייתי מייפה את זה וקורא לזה רגע מושלם. הביטוי חיים שלמים יותר מתאים.

וחיים שלמים, בהגדרה שלו, הם חיים שיש בהם מהכול. יש צד מואר, שאלה הרגעים המושלמים, ויש צד חשוך. וכיוון שכך, חיים מושלמים הם דווקא לא שלמים, כי חסר בהם חצי.

הדימוי שהוא נותן לזה פשוט ובלתי נשכח.

אני אוהב רק את החלקים היפים שבתוכי, את הכריזמטיות ואת החוכמה, ולא את העצלות ואת הקטנות ואת הביקורתיות. זה כאילו שאני אגיד לעצמי: אני אוהב רק את יד שמאל. ביד ימין ממש לא בא לי, לא רוצה לראות אותה.

והפער בין הדורות

מוטיב שחוזר בכל השיחה הוא שהמסרים משתנים לפי מי מקשיב. לדור המבוגר יותר לא הייתה רשות להיות אנושי, ולכן המסר "תרשו לעצמכם" נכון להם. אבל הדור הצעיר שומע רק את זה, בלי ההקשר של השלב הקודם.

ערן מספר על עצמו שהיה שנים ארוכות מלא אמביציה עסקית, לכבוש ולהגדיל ולסמן וי על מטרות גדולות, והיום זה כבר לא נותן לו מוטיבציה. ומיד מסייג: אין פה נכון ולא נכון, יש מה שנכון לערן ברגע מסוים. ולדעתו חשוב לחוות את השלב ההישגי, לא לדלג עליו.

האם מותר להיות בתדר נמוך?

שאלתי אותו על הצד השני של המשוואה, כי הוא לימד שנים על תדר ועל חוק המשיכה. והתשובה שלו לא מבטלת את זה.

להתקרבן ולהתלונן, הוא אומר, לא מקדמים אותנו. ולשמור על תדר גבוה יש ערך אמיתי: גם כי נרגיש טוב חלק גדול יותר מהיממה, וגם כי זה מושך אנשים ואירועים. הוא מזכיר את הסיטואציה שכולנו מכירים, של מפגש חברתי שבו יש מישהו קורבני, ואיך אנחנו פשוט לא נמשכים לשם.

ובכל זאת.

גם לי יש ימים פחות סבבה. פעם הייתי מלקה את עצמי, ביקורתי כלפי עצמי, כועס על עצמי. היום אני הרבה יותר בחמלה עם זה. אני משתדל לא להיתקע שם, לא לחנות באזורים האלה יותר מדי זמן, אבל אני גם מבין את הערך שלפעמים להיות במקום הנמוך.

וההנמקה שהוא נותן לכך אינה רגשית אלא מבנית: לא הייתי יכול להעריך את המקום הגבוה אם לא הייתי לפני כן במקום הנמוך.

כדי להמחיש מה ההבדל בין להתנגד לבין להתמסר, ערן מספר את הסיפור שהוא נקודת המפנה שלו. לפני כשנתיים וחצי הוא חלה בסרטן, עבר ניתוח, ואחריו ישבה מולו אונקולוגית ואמרה לו שהוא צריך לעבור טיפולים כימותרפיים.

זה מאוד הפחיד אותי. אפילו יותר מהסרטן, באיזושהי צורה.

הפגישה הייתה ביום חמישי, והוא יצא לסוף שבוע קשה מאוד. הוא מתאר בחילה אינסופית שנמשכה מחמישי עד ראשון: קם עם זה, הולך לישון עם זה.

ביום ראשון בבוקר הוא ביקש מהרופא פרטים של מישהו שעבר את הטיפול, וקיבל טלפון של בחור שהוא מתאר כמלאך שנשלח אליו. השיחה נמשכה כשעה, והבחור לא ייפה כלום: זה לא נעים, זה לא כיף, ואתה תעבור את זה. ובאמצע השיחה משהו קרה.

הרגשתי שההתנגדות מתמוססת. ואמרתי לעצמי: אם זה מה שאני צריך לעבור, אני מתמסר לדבר הזה. אם קיבלתי את המבחן הזה, כנראה שאני יודע איך להתמודד איתו.

ומה שקרה אחר כך

כמה שעות אחרי אותה שיחה הוא קיבל טלפון מבית חולים אחר, מהמחלקה הרדיולוגית, שרוצים לקבוע לו תורים להקרנות. זה בלבל אותו לגמרי, כי הוא היה אמור לעבור כימותרפיה ועוד לא פגש שם אונקולוג. הוא חשב שזו טעות במערכת.

למחרת התקשרו ממזכירות הרופאה וביקשו שיגיע לפגישה חוזרת. ושם הוא שמע מה קרה בפועל: הרופאה שלחה את הסי טי שלו לאבחון חוזר. היא עצמה לא קראה את הסי טי, כי אינה מומחית לכך, אלא הסתמכה על מכתב השחרור של המנתח. הרדיולוגים גילו שזה לא גידול אחד גדול כפי שנכתב, אלא שני גידולים קטנים צמודים, ובגודל הזה מטפלים בהקרנות, וגם לא בהרבה.

וכאן הוא אומר במפורש איך הוא קורא את זה, ומדגיש שזו הפרשנות שלו.

מי שיכול להסתכל על הסיטואציה הזאת ולהגיד מקריות, מזל. אני לא חושב שזה כזה. אני חושב שלגמרי יש לזה קשר לתדר שהייתי בו ולזה שהפסקתי להתנגד.

ומיד הוא מוסיף את הסייג שהופך את זה לאמירה על עמדה ולא על תוצאה: להתמסר פירושו להיות מוכן לכל מה שיפגוש אותי. באותה מידה יכולתי למצוא את עצמי עושה כימותרפיה, וזו הייתה אפשרות במרחב. הייתי מוכן שגם זה יפגוש אותי.

מה ההבדל בין התנגדות לבין מאמץ?

זו שאלה מעשית שעולה מיד: אם התנגדות לא טובה, מה עם הצורך להתאמץ ולצאת מאזור הנוחות?

ההבחנה שערן מציע נוגעת ברגע שבו המאמץ מפסיק לעבוד. נניח שאני פועל להשיג מטרה, בעסק או בזוגיות, ולאורך תקופה זה לא מביא תוצאות. הנטייה הטבעית היא להתאמץ חזק יותר: לצאת ליותר דייטים, לדחוף יותר.

בנקודה מסוימת כדאי לעצור ולהגיד: רגע, מה המציאות מנסה לומר לי? להמשיך לעשות את אותן פעולות רק ביותר כוח לא יביא תוצאה אחרת.

הוא מזכיר את המשפט שמיוחס לאיינשטיין על חוסר השפיות, ומביא את הדוגמה שרבים מכירים: מי שמנסה להיכנס להיריון שנים, עוברת טיפולים, ואז בשלב שבו היא משלימה עם זה שזה לא יקרה, זה קורה באופן טבעי.

כל עוד אני מאוד נאחז בדרך המסוימת שבה אני חושב שהדבר צריך לקרות, אני בעצם חוסם את עצמי מדרכים אחרות שאני לא מודע להן בכלל.

אחד המורים המשמעותיים של ערן היה בוב פרוקטור, ולמד ממנו שנים באופן אישי. ומה שלמד היה איך לכוון את המחשבה בעוצמה למקום שאתה רוצה. הוא מדגיש שפרוקטור עצמו דיבר גם על תדר ואינטואיציה, ושהנטייה הזאת הייתה שלו.

לחצתי על דוושת הגז של המיינד עד הסוף. שחטתי אותה עד הסוף. וזה מביא תוצאות, אין לי שאלה בכלל. אבל לא קיבלנו רק ראש, קיבלנו גם לב.

הדימוי שהוא נותן לזה חד: אם היה מספיק רגל אחת, כנראה היינו נולדים עם רגל אחת. קיבלנו גם מערכת רגשית, אז למה לא להשתמש בה.

וההסבר שלו למה זה לא רק חבל אלא גם לא יעיל נוגע במגבלה של השכל.

אינטואיציה יכולה להיות מנוגדת למיינד. אתה מביא לי תוכנית עסקית, המספרים נראים נהדר, וזה לא עובר לי. הלב מדויק יותר בהבחנות האלה, כי הראש מכניס שיקולים זרים.

ולמה זה נחשב מעקף ולא רק סגנון

כששאלתי אותו איך זה קרה אם פרוקטור דיבר גם על להרגיש, התשובה שלו מדויקת וקשה.

מבחינתי רגש נמוך או שלילי היה דבר רע. אם הייתי פגוע או מתוסכל, מהר מאוד הייתי מוציא את עצמי מהמקומות האלה בשם ה-feeling good. אם פחדתי, לא הרגשתי את הפחד, אלא מיד אמרתי לעצמי שאלה סתם מחשבות שגורמות לדאגות.

וההשלכה, בשפה שלו, היא חוק היקום של הקוטביות: בלי נמוך אין גבוה. אם לא אחוש את הרגשות הנמוכים, לא אחוש גם את הגבוהים. הוא מדמה את זה לגל סינוס: ככל שהרשה לעצמו לרדת נמוך, האמפליטודה גדלה לשני הכיוונים. הוא מתאר את עצמו היום כאמיתי יותר, פתוח יותר, אינטימי יותר. הרעיון הזה מקביל למה שמתואר במאמר על הימנעות מכאב וחמלה עצמית.

איך בכלל יודעים שאנחנו מנותקים רגשית?

זו השאלה שהכי קשה לענות עליה, כי אף אחד לא יודע מה מישהו אחר חווה כשהוא אומר שמחה או אהבה. התשובה של ערן היא שהוא פשוט לא הרגיש.

רגש היה אצלי עניין שכלי, תלוי סיטואציה. אמרתי: אוקיי, עכשיו אני צריך להיות שמח, עכשיו אני צריך להיות עצוב. כי קרתה סיטואציה שאני משליך ממנה שכך אני אמור להרגיש. אבל לא הייתי מרגיש.

מה שגילה לו שיש שם משהו אחר היו רגעים בתהליכים שעבר, שבהם פתאום חווה כאב חזק מאוד או אהבה חזקה מאוד. והדוגמה הכי מוחשית שהוא נותן היא קטנה לגמרי.

לפני שנה ומשהו הייתה לי סיטואציה, ויומיים הסתובבתי בתחושה שלא הצלחתי להבין מה זה. אחרי יומיים פתאום הבנתי: אה, זו הייתה קנאה.

וההסבר שהוא מוציא מזה כללי: אם אנחנו לא מודעים לרגשות, יש רק שני רגשות, טוב או רע. ככל שמפתחים מודעות, אפשר לקבל מזה מסרים ואפשר לעבוד עם זה. עבודה שיטתית על החלקים שאיננו מוכנים לראות מפורטת במאמר על עבודת צללים, ומי שמזהה את הדפוס אצל עצמו ימצא הרחבה במאמר על התמודדות עם ניתוק רגשי והדחקת רגשות.

האובססיה לתוצאות, ולמה היא הרסנית

הבור הבא קשור ישירות לקודם, כי רגש קיים בהווה ותוצאה קיימת בעתיד. וכשאנחנו כל הזמן חושבים על התוצאה, אנחנו לא נמצאים כאן.

אני תולה את מי שאני בתוצאות שאשיג בעתיד. ואז אם השגתי את התוצאה, זה משפיע על תפיסת הערך שלי. האובססיה הזאת לתוצאות היא הרסנית.

הוא מקפיד לא להשתמע כמי שמבטל פעולה. שום דבר לא יקרה אם לא נעשה פעולות בעולם הפיזי, וזה, לדבריו, אחד הדברים המשוגעים שאנשים למדו מהסוד. מה שהוא מציע הוא הפרדה בין המאמץ לבין הערך.

לשים את הכוונה, לשים את הפעולות, את המאמץ, את הכול. אבל מנקודה מסוימת, זרקת את זה ליקום. עשית פעולות, עכשיו צריך לראות מה קורה, ולא לתת לתוצאה להשפיע על תפיסת הערך העצמי שלך.

הוא משווה את זה לתפיסה הדתית של השתדלות: עשית את שלך, ומכאן זה כבר לא בידיים שלך. ומי שנשאר תלוי בתוצאה, לדבריו, הופך למטוטלת רגשית שמונעת ממה שקורה בחוץ. את הזווית המחקרית על אותו נושא אפשר לקרוא במאמר על מה המדע באמת אומר על זימון מציאות.

איך מציבים מטרות אחרת?

שאלתי אותו אם הוא עדיין מציב מטרות, אחרי שנים שלימד תמונה מנצחת וכרטיס מטרה. התשובה היא כן, אבל סוגי המטרות השתנו.

שני אירועים שינו את זה: טיול משפחתי ארוך בעולם, ואחר כך המחלה. הבן שלו מתאר את זה כך שאבא חזר לגיל שש עשרה.

היום הרבה יותר יעניין אותי איזו חוויית חיים אני חווה, איזו התפתחות אני עובר, איזו אהבה אני חווה, מאשר כמה כסף זה ייצר לי.

ומיד הוא חוסם את הפרשנות הנוחה מדי: אני עוד לא הגעתי למקום שאני לא צריך את הכסף, כמו כולם. זה פשוט כבר לא המוטיבציה.

מה שהוא עצמו עשה במקום זה היה להציב מטרה לאורח החיים: לא סכום ולא כמות מאזינים, אלא איך ייראה היום יום שלו, איפה יגור, ולצד מי. מבחינתו זה מה שמשפיע בסופו של דבר על ההוויה. מסגרת מסודרת לזה יש במאמר על הגשמה עצמית והשגת מטרות.

הסיפור שערן מביא כאן קרה לו באותו בוקר, בהקלטה עם הסופר אילן הייטנר. הם הכירו כשהיו חודש שלם ביחד בתאילנד עם המשפחות. ואילן סיפר לו על תמונה שמסתובבת בכל התכנים שלו, שבה כל המשפחה יושבת על אופנוע אחד, והיא מייצגת את הטיול.

קמנו בבוקר, הייתה לנו מריבה נוראית. היינו צריכים ללכת לארוחת בוקר, אז עלינו על הטוסטוס. ואז אחת השכנות אמרה: איזה יופי, בואו אצלם אתכם. אז כולנו חייכנו, היא צילמה, וחזרנו לכעוס.

ומכאן הוא מחבר את זה לצל. לכולנו יש היבטים שחברתית אינם נתפסים כטובים: כוחניות, קורבנות, אלימות, נרקיסיזם. ואף אחד לא אוהב להודות שהם קיימים בו.

אם אני לא רוצה שיראו שיש בי היבטים כוחניים, אני אייצר התנהגות הפוכה. אני אייצר פרסונה של מישהו נחמד ורך ומרצה. והבעיה היא שזה לא אני. אני יוצר פה דיסוננס מאוד גדול ביני לבין עצמי.

ולמה כל כך קשה לזהות את זה

הפרסונה, אומר ערן, פחות מודעת מכל שאר הבורות. ברגע שאדם מודע לה, הוא כבר יותר מחצי הדרך לפתרון. אבל איך מגיעים לשם?

אנחנו האחרונים שרואים את הדבשת של עצמנו. כנראה שאנחנו צריכים שמישהו אחר ישקף לנו. קשה מאוד לראות את זה לבד.

מתי פרסונה היא בסדר גמור

וכאן הוא לא נופל לקיצוניות ההפוכה, וזה החלק המדויק בטיעון. לכולנו יש פרסונה, כולל לו באותו רגע בהקלטה. השאלה אינה אם היא קיימת אלא כמה אנחנו מודעים לה וכמה היא רחוקה ממי שאנחנו.

הוא נותן דוגמה תפקודית: מנכ"ל שמדבר בפני עובדים בפרסונה אחת, וחוזר הביתה ומדבר עם הילד שלו באחרת. אם יביא את הפרסונה של המנכ"ל לשיחה עם הילד, זה לא יביא לתוצאה הרצויה.

וגם בעבודה שלו עצמו: כשלקוח בא ללמוד ממנו, יש פרסונה של מורה או מדריך, ויש לה חשיבות עבור מי שבא.

זה לא דבר שלילי, כמו שאגו זה לא דבר שלילי. זו רק שאלה איך משתמשים בזה.

ושתי השאלות שהוא מציע לשאול: מאיזו כוונה אני עושה את זה, ומה יקרה אם הפרסונה תיחשף. אם התשובה השנייה היא משבר, זה סימן.

מעקפים רוחניים: למה סדנה אחרי סדנה לא משנה כלום?

ההגדרה שהוא נותן מדויקת: אנשים נתפסים לפרקטיקות רוחניות, מדיטציה, צום, חשיבה חיובית, וחושבים שעצם הביצוע פותר את הבעיה. הם עושים פעולות חיצוניות שנראות ומריחות כמו התפתחות.

אני יכול לקדש את המדיטציה, כל בוקר לשבת ולעשות אותה, ולא לעבור שם שום דבר עם עצמי.

ואת התופעה בשטח הוא מתאר בלי לרכך: אנשים שעוברים מסדנה לסדנה, ממנטור למנטור, קראו את כל הספרים והיו אצל כולם, ולא קרה כלום בחייהם.

קניית הספר בחנות, בלי לפתוח אותו

אתה הולך לחנות ספרים, ניגש למדף ההתפתחות האישית וקונה ספר. איך אתה מרגיש באותו רגע? מרגיש טוב. כאילו כבר שיניתי את חיי. לא פתחת אותו בבית, לא קראת אותו, לא תרגלת אותו, ויש לך ספרייה מלאה.

וההערה שהוספתי לו שם, והוא הסכים איתה, היא שזה מסוכן יותר מבריחה גלויה: אדם שבורח ויודע שהוא בורח יחזור מתישהו. אדם שמרגיש שהוא בעבודה יכול להישאר שם שנים. מעקפים רוחניים מפורקים לעומק גם במאמר נפרד על מעקף רוחני.

וכשהצעתי שאולי זה קורה בעיקר לאנשים עם טראומות כבדות, הוא לקח את זה לעצמו.

כל מה שקשור לעולם הרגש שלי, הייתי שם במעקפים. רק אחרי הסרטן אפשרתי לעצמי לצלול לעולם הרגשי, וזה קרה לא מתוך הירואיות אלא בעיקר מתוך פחד.

הבור הבא הוא שאין לגיטימציה לכישלון, והוא נבחן דרך משהו שקרה לערן שנה אחרי שהתגרש. הוא קיבל מייל ממישהי שעוקבת אחריו שנים.

שמעתי באחד הפודקאסטים שלך שהתגרשת, וממש התאכזבתי שהנישואים שלך נכשלו.

והתשובה שלו הפכה את ההגדרה.

אני חושב שהיו המון דברים שהצליחו בנישואים שלנו, כמו הילדים שלנו. וזה נגמר. ועבורי, כישלון היה להמשיך להיות במקום שלא טוב לי או שאין בו אהבה, ולתחזק את זה רק כי צריך.

הוא מסכם את זה במשפט אחד: עשינו כמיטב יכולתנו, זה עבד שלושים שנה, עד שכבר לא. ומצביע על מה שהתפיסה הזאת עולה לאנשים אחרים: מי שתופס את המציאות רק כהצלחה או כישלון נמנע מדברים שכדאי לו לעשות, כי הוא מפחד מהבושה.

למה כל כך קשה לבקש עזרה?

נקודת המפנה, לדבריו, הייתה סביב הסרטן, כי המחלה דרשה ממנו לוותר על פרסונה מסוימת: החזק, המוצלח, זה שבשליטה.

מגיע לך טוויסט בעלילה שמוציא לך את השליטה מהידיים. לא משנה מי היית ומה היית, עכשיו יש פה משחק אחר לגמרי.

ובתוך זה, הדבר שהיה לו הכי קשה.

אני לא רגיל לבקש עזרה. אני רגיל להיות בצד שבאים לבקש ממנו. ולבקש עזרה אולי מעיד על חולשה, בתפיסה מסוימת.

ולמה זה מפחיד גם את מי שמסביב

הוא מספר על בחור שהיה שותף של דיפאק צ'ופרה ואמור היה להגיע לישראל להעביר סדנה. שבוע אחרי הסדנה התגלה שיש לו סרטן בראש, ותוך חודש הוא נפטר.

זה הימם אותי. אמרתי: מה, בן אדם רוחני גבוה כזה, איך הוא חולה בסרטן ומת?

ומשם הוא מגיע לתובנה שמסבירה למה אנשים שופטים גירושים או מחלה. אנשים מפחדים מאוד מחוסר אונים ומחוסר שליטה. וכשמישהו מתגרש או חולה, לומר שזה בגלל שהוא עשה משהו לא טוב מסדר להם את זה בראש ונותן תחושת ודאות. עדיף שתהיה סיבתיות ואשמה, מאשר שהעולם לפעמים פשוט כזה.

הצגתי לו רשימה: יהירות של מנחים, הבטחות בומבסטיות, שיווק נרקיסיסטי. והתשובה שלו הייתה קצרה.

כל הרשימה שתיארת כאן, חטאתי בה. הכול. פעם האמנתי שאני יודע, שיש לי את התשובות, שאני יודע איך הדרך הנכונה לחיות. הייתה לי גם סדנה שקראתי לה נוסחה. באמת חשבתי שפיצחתי.

והיום הוא מגדיר את זה בעצמו כיהיר, מלא אגו, ובהיבטים מסוימים נרקיסיסטי. המסקנה שלו נוקבת: אין שיטה אחת, אין נוסחה, אין דרך אחת נכונה לחיות. הייתי מאוד נזהר מכאלה שפיצחו שיטה.

והוא מוסיף עדות מבפנים, כמי שמכיר אישית חלק גדול מהעוסקים בתחום.

אין אחד מהם או אחת מהם שלא מתמודד עכשיו עם עניין מורכב בחיים שלו.

וכששאלתי אם יש כאלה שמשדרים שזה לא כך, הוא הבחין: היום פחות מנסים להציג תדמית הירואית, אבל בתחום הפיננסי זה עדיין קיים מאוד, במיוחד מול מי שתמים יותר.

דילמת האסיר של המנטורים והמקבילה בפוליטיקה

וכאן הוא עושה את המהלך שהופך את הפרק מביקורת להסבר, כי הוא מסרב להטיל את האשמה רק על צד אחד.

זה לא שהצד של המנחים הוא האשם. יש כאן אחריות הדדית גם על הצד של הצרכנים. הם מצפים למצוא סופרמן שיגיד להם מה לעשות, הם מחפשים את הנוסחאות המהירות ואת השיטות הקלות. כמו כולנו.

הוא קורא לזה דילמת האסיר של המנטורים, ומדגים אותה דרך פוליטיקה. דמיינו פוליטיקאי שרוצה לאחד ולא לקטב: הוא יעלה לחדשות, יכבד את הצד השני, יגיד במה הוא מסכים איתו, ידבר בלי סיסמאות ולא יבטיח הבטחות.

מה יקרה? אנשים יעדיפו מישהו שימכור להם ביטחון מזויף ואשלייתי, על פני הבן אדם שאומר: אני לא יודע. כי אנשים רוצים להיאחז בביטחון, גם אם הוא מזויף וזמני.

ולכן, הוא אומר, אותו אדם פשוט לא ישרוד. וזה לא כי אין אנשים כאלה, אלא בגלל האקלים, הקהל והתקשורת.

ההבדל, לדעתו, הוא שבעולם ההתפתחות האישית זה פחות חמור מבפוליטיקה, ושכאן דווקא כן חל שינוי. הוא מספר על עצמו שהוא עובד כל הזמן על לעדן את דפי הנחיתה שלו ולהוריד את ההבטחות, ובאותה נשימה מודה בגבול.

עד גבול מסוים, כי אנשים כן רוצים ביטחון. אנחנו לא מרפאים אף אחד, אבל יש כלים שיכולים מאוד לעזור, ולפעמים אנשים נמצאים במצב שהם כן רוצים תקווה.

אל תאמינו לאף מילה שלי: הסייג שסוגר את השיחה

הטיפ שערן בוחר לתת בסוף אינו טכניקה אלא עמדה: להגיע מפוכחים, עם ציפיות ריאליות. ומה שהוא אומר בפתיחת ההרצאות שלו עצמו הוא ההדגמה הכי ישירה לזה.

אל תאמינו לאף מילה שלי. אני הולך להציג לכם צורת חשיבה מסוימת וכלים מסוימים, ותבחנו מה מתאים לכם.

ומה שהוא מבקש להיזהר ממנו מנוסח בבירור: מי שאומר לכם שהוא יודע הכול ושיש לו את התשובות הנכונות.

אין לי שום יכולת לדעת מה נכון עבור מישהו אחר. אני יכול לשאול שאלות, אני יכול להאיר צדדים, אני יכול לפתוח אפשרויות שאולי לא ראה. אבל רק אדם יכול לדעת עבור עצמו מה נכון לו.

והוא מקפיד לסיים באיזון, ולא בציניות: יש הרבה מאוד טוב בעולם הזה, ואני לא יורק לבאר שאני שותה ממנה. יש צדדים אפלים בכל תחום, גם בתיווך וגם בשוק ההון.

שבע הבורות במבט אחד

זו הטבלה לחזור אליה. השאלה שכדאי לשאול מולה היא לא איזה בור נראה לי מוכר אצל אחרים, אלא באיזה מהם אני עצמי עומד עכשיו.

ערן שטרן אומר בפירוש שהוא נפל בכל אחד מהם. זה החלק לחזור אליו כשמשהו בתחום מרגיש נכון מדי מהר.

לסיכום: מה לוקחים מהצד האפל

הצד האפל של התפתחות אישית אינו טענה שהתחום מזיק. הוא מפה של שבע דרכים שבהן אנשים שעושים עבודה אמיתית מפספסים בכל זאת: כשהמטרה היא שלמות ולא שלמות פנימית, כשהחיוביות הופכת להדחקה, כשהמיינד סוגר את הלב, וכשהפעולה מחליפה את השינוי.

מה שערן שטרן מציע במקום אינו שיטה אחרת אלא ויתור על הרעיון שיש שיטה. להגיע מפוכחים, לצפות למה שאפשר ולא ליותר, ולזכור שרק אדם יודע עבור עצמו מה נכון לו.

ומה שנשאר הכי חזק בשיחה הוא דווקא מה שהוא סיפר על עצמו: שכל הרשימה שתיארתי לו, הוא חטא בה. פרקים נוספים בנושאים האלה נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומי שמחפש את הצד המעשי של אושר יציב ימצא אותו במאמר על סוד האושר הפנימי.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ערן שטרן

מנחה, מרצה ומאמן, מוותיקי תחום ההתפתחות האישית בישראל ומהמייסדים שלו כאן. למד שנים באופן אישי אצל בוב פרוקטור, ומלמד היום קורס בשם ארט מיינד.

הפרק המלא עם ערן שטרן: הצד האפל של ההתפתחות האישית

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.