הרבה אנשים שמעו על תודעת שפע, מאמינים ששינוי תודעתי יכול לשנות להם את המציאות הכלכלית, ובכל זאת ממשיכים לחוות מחסור. השאלה שפותחת את הפרק היא אם הדבר הזה בכלל עובד.

שמעון קסלסי פותח בציטוט של המנטור שלו, בוב פרוקטור.

כל האנשים נולדו עשירים, אבל לרובם חסר קצת כסף.

זה נשמע כמו משחק מילים, והוא טוען שזו האמת המדויקת. כולנו נולדנו עשירים ביכולת ובפוטנציאל, מחוברים למעמקי שפע בלתי נדלה, ולא כולנו יודעים להוציא את הפוטנציאל הזה לפועל ולהפוך אותו גם לשפע כלכלי.

ומיד הוא עוצר כדי לעשות סדר במושג עצמו.

יש את המושג תודעת שפע שמשתמשים בו המון, והוא לא כל כך מדויק. יש מודעות לשפע.

מודעות לשפע, לדבריו, היא המודעות לדבר הזה שנולדנו איתו: לפוטנציאל הבלתי נדלה שקיים בתוכנו. והוא נשען כאן על משפט מהספר מדע ההתעשרות של ואלאס ואטלס, שרבים נתקעים עליו.

לא קיים עוני בכלל. רק במופעים קיים עוני. יש רק שפע.

הסיבה שאנשים חווים עוני, לפי הקריאה הזאת, אינה שהעוני קיים אלא שהם כנועים למופעי העוני ולא בפוקוס על השפע שכן קיים בתוכם.

שחר שואל אם ההבדל בין הניסוחים הוא באמת משמעותי או שזו לוליינות מילים, וקסלסי עונה שזו לוליינות מילים שמחוללת מציאות: העולם כולו בנוי מאותיות, וכל מה שאנחנו אומרים הופך להיות.

מה רוב האנשים מפספסים

ומכאן לתשובה הישירה. הפספוס הראשון, אומר קסלסי, הוא ההבדל בין שפע לבין כסף. אלה שני דברים שיש ביניהם קשר, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו.

שפע הוא העולם הפנימי. כסף הוא משהו אחר לגמרי, וקשור לתנועה האנרגטית שמתבצעת בין אנשים במציאות הפיזית.

ומכאן הוא מגיע לטענה שהיא הלב של הפרק: מי שרוצה כסף כדי שיהיה לו קל יותר לקבל, מפרסם בכך בדיוק את חוסר המודעות לשפע שלו.

ההמחשה שלו נשענת על משהו שאף אחד לא עושה.

זה כמו שהיית אומר: אני הולך עכשיו להשיג מלא אוויר, שאני אוכל לנשום כמה שאני רוצה. אין מישהו בכדור הארץ שיגיד דבר כזה, כי כולם במודעות לשפע באוויר.

הרגע שבו אדם אומר שהוא רוצה לעשות מלא כסף כדי שיהיה לו קל בחיים, הוא הרגע שבו הוא מצהיר שהוא בפוקוס על החסר. וזה, לטענתו, הדבר היחיד שיכול ליצור חוסר.

מה זה כסף באמת?

קסלסי אומר שרוב האנשים לא יודעים מה זה כסף, ושהחינוך שקיבלנו לא מלמד את זה. כששואלים אנשים, הם עונים שטרות, מטבעות, ביטקוין, כסף בבנק.

וכל אלה, לדבריו, אינם כסף. הם ייצוגים של כסף.

כדי להגיע להגדרה הוא הולך אחורה, לשאלה מה אנחנו עושים איתו. עם כסף אני משלם, והמילה עצמה, הוא מציין, באה מלשון להשלים ולעשות שלם. ומה אני קונה איתו? שירות או מוצר. ומה הם עושים בשבילי? עבודה.

ובפיזיקה, עבודה היא שינוי במצב האנרגיה. וכאן נסגר המעגל.

שטר זה הסכמה להעברת אנרגיה. זה מה שזה אומר. אני נותן לך חמישים שקלים ומקבל ממך חבילת אנרגיה בשווי השטר.

ומהרגע שהעברתי את השטר, נוצר הסכם עם כלל האוכלוסייה שעובדת עם כסף: יהיה עליי להשיג את חבילת האנרגיה הזאת ממקום אחר. איך? על ידי כך שאספק שירות למישהו אחר.

מה זה שפע? תרגיל האוויר

ולשאלה מה זה שפע הוא עונה במילה אחת, מלאות, ומיד נותן לשחר תרגיל קטן.

קח אוויר הכי עמוק לריאות שלך, הכי הרבה שאתה יכול. מילאת. עכשיו תוציא. כמה גרעת מהאוויר בחדר?

התשובה היא כמעט כלום. החדר מלא ושופע באוויר, וכמה שלא תנשום לא תכלה את האוויר שיש בכוכב הזה.

וזה בדיוק מה שהמילה שפע אומרת אצלו: אתה לוקח ממנו לא חופן אלא ריאות מלאות עד הסוף, ולא גרעת ממנו כמעט כלום.

שחר לא נותן לאמירה הזאת לעבור בקלות. הוא מציב מולה את החוויה של אנשים אמיתיים: אני רוצה לגור בדירה הזאת ואין לי מספיק כסף, אני רוצה לאכול בריא יותר ואין לי מספיק כסף, הייתי רוצה לעבוד פחות ואני חייב לעבוד.

וקסלסי מדייק את עצמו.

לא אמרתי שאין חוויה של מחסור. אמרתי שאין מחסור. יש רק חוויה של מחסור, ואנחנו יוצרים אותה במחשבה שלנו.

ההבחנה שהוא מציע היא בין מי שאנחנו לבין מופעי חיינו. עוני וחוסר קיימים במופעים, כלומר באופן שבו המציאות מופיעה לנו. אנחנו תופסים דברים כחוסר, ובגלל זה מחוללים אותם כחוסר.

שחר מחדד עוד יותר ושואל שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה: האם אתה מתכוון שנשמח בחלקנו ונראה את השפע, או שאתה מתכוון שברגע שנחווה את השפע הוא יתגשם פיזית במציאות?

התשובה חד משמעית: הכוונה לשני. וכשאנחנו נהיה ממוקדים בשפע הוא יתרחב ליותר ויותר היבטים, ומופעי החוסר ייעלמו.

מי שמחפש את הזווית האחרת של השאלה הזאת ימצא אותה במאמר על זימון מציאות ומה המדע אומר על תודעת שפע, ובמאמר על מחשבה יוצרת מציאות.

השמח בחלקו, ולא המסתפק בחלקו

וכאן קסלסי מגיע לאחת האמירות החזקות שלו בפרק, ומכוון אותה לביטוי שכולם מכירים.

הם משתמשים במשפט הנאור הזה של חכמינו, איזהו העשיר השמח בחלקו, ומעוותים את הקונוטציה על ידי זה שהם משתמשים בו בסיטואציה הלא נכונה.

מתי אומרים לך את זה? בדיוק כשאתה פתאום רוצה משהו יותר. וכשאומרים לך את זה אז, הכוונה אינה השמח בחלקו אלא המסתפק בחלקו.

וההבדל, לדבריו, הוא הכול. להיות שמח במה שכבר יש לך, בחוץ ובפנים, זו דרך ליצור שפע. להסתפק זה משהו אחר לגמרי.

אנחנו ישות רוחנית, וישות רוחנית לעד רוצה להתפשט ולהתרחב. להסתפק זה לחנוק את הרוח שלך.

שחר מוסיף לזה זווית פסיכולוגית שהיא אולי הכנה ביותר בקטע הזה. לפעמים המשפט הזה נאמר כי להודות שאני רוצה יותר משמעו להודות שאני לא במקום שאני רוצה להיות בו, וזה פוגע באגו.

אני רואה חברים שיש להם יותר והייתי רוצה לחיות ככה, אבל להודות בזה בפני עצמי זה קצת לא נעים לי, אז אני אומר לעצמי: טוב, מה שחשוב זה להסתפק.

קסלסי מתחבר לזה, ומיד תופס טעות נוספת בשפה שהשתרבבה למשפט: לומר על מי שיש לו יותר כסף שהוא עשיר יותר.

עשיר, לדבריו, אומר מלא. אפשר להיות מלא בכסף, ואפשר להיות מלא בידע, באהבה, בחום ובקרבה. למי שיש הרבה כסף יש מילה משלו: אמיד.

שחר שואל אם מה שרוב האנשים מפספסים הוא גם צד הנתינה, ולא רק צד הקבלה. קסלסי מאשר, והופך את השאלה.

במקום לחשוב איך אני משיג יותר כסף כדי שאני אוכל לקבל, אתה חושב איך אתה יותר נותן, ואז יגיע אליך יותר כסף.

ואת המנגנון הוא מנסח כחוק.

ומה שהוא למד מהמנטורים שלו הוא להתמקד רק בשני. ככל שתפתח יותר את היכולת שלך לספק את השירות בצורה טובה יותר, איכותית יותר ובכמויות גדולות יותר, כך יהיה קשה יותר להחליף אותך, וגם אם לא היה צורך הוא יתעורר.

הביקורת על הסוד, ומה בוב פרוקטור באמת אמר

שחר מעלה ביקורת מוכרת: הספר הסוד והגישה שהוא מייצג התמקדו בעיקר במה שאני מקבל, וזו אחת החולשות שלהם. הוא שואל אם זה באמת מה שבוב פרוקטור חשב, או שכך זה שווק לעולם.

קסלסי מפריד בין השניים. פרוקטור השתתף בסרט הסוד, אך הסרט אינו יצירה שלו, ובכל המוצרים שלו עצמו הדגש ברור: אתה חייב להיות בנתינה ופתוח לקבלה. הוא מצטט את המשפט שפרוקטור חזר עליו שוב ושוב, על נכונות לתת ועל קבלה בחינניות.

ומכאן הוא מגיע לנקודה שקל לפספס.

מי שחושב שהוא יהיה רק בנתינה, וכשבאים לתת לו הוא אומר לא צריך, הנתינה שלו נפסלת. אדם שלא יודע לקבל, הנתינה שלו בטלה.

שחר מרחיב את הקבלה מעבר לכסף: לקבל זה גם לתפוס הזדמנות שמגיעה אליך במקום להסס מולה, כי היא חדשה ולא נוחה.

וקסלסי סוגר עם עוד ציטוט מספר מדע ההתעשרות, שאומר שבמחשבה הדברים שאתה רוצה נמשכים אליך, ובפעולה אתה מקבל אותם. הנקודה שהוא מדגיש: לא מספיק למשוך, צריך גם להיות בקבלה.

איך מזהים את השפע שכבר קיים

העיקרון שקסלסי מביא כאן רחב מכסף: אנחנו מקבלים בחיים את מה שאנחנו מתמקדים בו. ולכן מי שרוצה ליצור יותר שפע צריך קודם כול לשים לב לשפע הקיים.

והוא מדגים את זה בסיור קצר ביום רגיל. הוא יוצא לרחוב, מסתכל על עץ, ורואה גזע וענפים ואינספור עלים.

אני חושב לעצמי: אני לא עשיתי כלום בשביל העץ הזה, והוא פה. ויש כאלה מלא בטבע.

עוד כמה מטרים והוא בים, ומרים את הראש לשמיים, ומרים את הסמארטפון ורואה שפע של אפליקציות שעושות בשבילו דברים. והוא לא מדבר על עשיר במיוחד, אלא על חבילת הבסיס שכולנו מקבלים.

אני לא יודע מה לעשות עם הקוטג׳, יש ארבעים ושבעה סוגים. אנחנו מוקפים ומפוצצים בשפע.

ואז הוא שואל איך בכלל אפשר לומר חסר לי. התשובה שלו לשאלה הזאת מפתיעה, כי הוא לא פוסל את הרצון.

הרצון לעוד, לדבריו, הוא הטבע הרוחני שלנו. נוצרנו כישות שמקבלת, והשפע מופיע בחוויה שלנו דווקא כרצון. הבעיה מתחילה כשמתמקדים ברצון עצמו, שהוא הלך הרוח של היעדר הדבר, וממשיכים לחולל את החוסר.

ואת התיקון הוא מנסח בשאלה אחת: מה יהיה המלא של זה? במקום לחזור על מה שחסר, להתמקד בתמונה שבה זה כבר קיים.

ההמחשה שלו פשוטה: אדם שרוצה דירה עם עוד חדר ואומר לעצמו שוב ושוב שהוא רוצה דירה עם עוד חדר, נמצא בפוקוס על החוסר של החדר, מרגיש את הכיווץ, ומייצר דחייה במקום משיכה.

לקבל על מנת לתת: סיפור הדירה

ואת התרגיל לפתיחת מה שהוא מכנה צינור השפע הוא מדגים דרך סיפור אישי מלפני חצי שנה.

הוא גר בדירה שהייתה צפופה למשפחה ולא איפשרה לו משרד. הוא התחיל לחפש דירה עם עוד חדר, וראה שהמחירים דורשים כמעט להכפיל את השכירות. הוא חיפש, הפסיק, חיפש שוב, הפסיק.

ואז, בחיפוש משותף עם הבת שלו, צצה דירה שמופיעה בקטגוריה של שישה חדרים, אלא שהחדר השישי הוא בעצם קומה שלמה שאינה מחולקת. הוא החליט ללכת לראות אותה בלי כוונה לקחת אותה, רק כדי שתהיה לו תמונה בראש.

אמרתי: אני אלך לראות את היש, שתהיה לי תמונה להחזיק.

במקום הוא מגלה קומה של מאה וחמישים מטר, שהדייר הקודם הפעיל בה עסק. יש שם מקום לאולם כנסים לשבעים או שמונים איש, ועוד מקום למשרדים. וברגע הזה, לדבריו, המחשבה שלו החליפה כיוון.

המחשבה שלי יצאה מרק אני צריך עוד חדר, לוואו, כמה שפע אני יכול לייצר לאנשים. אני אביא לפה אנשים ואעשה להם כנסים ואתן בשפע.

הוא לקח את הדירה, ולטענתו היא מחזירה את עצמה בכמה מונים בזכות הפעילות שנוצרה בה. הוא מדגיש שלא לכל אחד יש מנגנון עסקי, ומיד מוסיף שזה לא מה שהופך את זה לעקרוני.

אם המחשבה שלך היא איך אתה נותן, אז משהו קורה, משהו מסתדר. אתה יכול לשחרר את האיך.

עשרה אחוזים כישלונות: הטיפ של אילון מאסק

שחר מזכיר משפט שמיוחס לאילון מאסק, שאם אתה לא מסתכל אחורה ורואה שלפחות עשרה אחוזים מהפעולות שלך היו גרועות והתחרטת עליהן, סימן שאתה לא נועז מספיק.

קסלסי מסכים שיש בזה הרבה מן האמת, ומיד מזהיר מהצד השני שלו.

כשאנשים שומעים את זה, זה עוד יותר מונע מהם שפע, כי אז יש להם תפיסה שהם צריכים להתאבד על זה.

ומכאן הוא עובר להבחנה מהספר נולדת העשיר של בוב פרוקטור, שיש בו פרק שלם על לוקחי הסיכונים.

סיכון אחראי, חוסר אחריות, ומה זה בכלל כישלון

וזה בדיוק המבחן שהוא מחיל על עצמו בסיפור הדירה. הוא שאל את עצמו מה המחיר אם זה לא ילך, ענה שיצטרך לקפל את הזנב, לחזור לדירה קטנה ולעשות את הקפיצה בפעם הבאה, וקבע שהוא יכול לעמוד בזה.

מוכן זה לא אני מתאבד על זה. מוכן זה אומר: אני יכול לעמוד בתשלום הזה.

שחר מפנה את השאלה לכיוון אחר ושואל אם התפיסה שצריך להתאמץ, להיכשל ולסבול בדרך לכסף היא עצמה תפיסה מעוותת. קסלסי עונה שכן, ומצביע על המילה שנשתלה בשאלה.

סבל קיים רק בתודעה. ניסית משהו, זה לא עבד בצורה שחשבת, לא קיבלת את התוצאה הרצויה. אתה מעניק לזה משמעות שלילית לגבי עצמך, ואז זה כישלון.

ההגדרה שהוא נותן חדה: כישלון קיים רק כשאדם חושב את עצמו לכישלון, כי אנחנו ישות שמגשימה את עצמה.

ומכאן מגיע הסיפור הכי אישי בפרק. לפני כחמש שנים קסלסי עשה טעות עסקית, גייס עובדים בלי לדעת מה הוא עושה, ומצא את עצמי חייב רבע מיליון שקל, סכום שהיה אז ההכנסה השנתית שלו.

כרטיסי האשראי נסגרו, והוא עבר לכלכלת מזומן. ואז התחיל לנגן קול בתוך הראש.

אתה תעזור לאנשים להרוויח יותר כסף? אין לך כסף לרכבת, ואתה תעזור לאנשים להרוויח יותר כסף?

הוא מתאר שזה היה קשה מאוד, ומיד מסביר למה זה בכל זאת לא הפיל אותו: זה לא היה הסיבוב הראשון אלא השלישי, וכבר היה לו במה לענות לקול הזה.

מה שרוב האנשים עושים בנקודה כזאת, לדבריו, הוא קריסה בין הערך העצמי שלהם לבין כמות הכסף שיש להם. ואלה שני דברים בלתי קשורים.

עשיתי טעות עסקית. אתה יכול להגיד עליי שאני לא יודע להתנהל. אבל מה זה אומר שאני לא יכול לעזור לאנשים עם תודעת השפע שלהם?

ומאותו רגע הוא החיל את העיקרון על עצמו. מינוס הוא מופע של חוסר, ואם חסר לו סימן שהוא צריך לתת יותר. אז הוא לקח מוצר קיים שלו שנמכר ב-3,000 שקלים, שדרג אותו, והציע אותו לרשימת התפוצה שלו ב-450 שקלים.

מאה אנשים קנו. הוא ניסה למכור יותר ולא הצליח.

בתוך שנה העפתי את כל החוב. לא בגלל מה שמכרתי שם, ארבעים וחמישה אלף שקלים לא מזיזים חוב של רבע מיליון.

ורק שנים אחר כך, כשישב לעשות חשבון, הוא ראה את הצד השני של המשוואה: כל אחד ממאה הרוכשים קיבל הנחה של 2,550 שקלים, כלומר הוא נתן שם שווי של 255 אלף שקלים. בדיוק גובה החוב.

מה שקרה בפועל, לפי התיאור שלו, הוא שנסגרו עסקאות אחרות, המחזור שילש את עצמו, והחוב נמחק.

הערכה עצמית, מסוגלות, ולופ שקשה לצאת ממנו

שחר מציג את הבעיה בצורה מדויקת. יש כאן ביצה ותרנגולת: ככל שהיכולות שלי גבוהות יותר אני מביא תוצאות, וזה מעלה את המסוגלות העצמית שלי, וזה גורם לי להעז יותר.

הוא גם מבחין בין שני מושגים שקל לבלבל ביניהם: הערכה עצמית היא כמה אני שווה, ומסוגלות עצמית היא כמה אני מאמין שאני מסוגל. ומי שנמצא בקצה השני, עם מסוגלות נמוכה והישגים שאינם מה שהיה רוצה, נמצא בלופ שלילי שקשה לצאת ממנו.

התשובה של קסלסי פשוטה עד כדי אכזבה.

שם לופ טוב. אתה בלופ לא טוב כי רץ לך תקליט בחזרתיות של מה שחינכו אותך. אתה צריך לשים תקליט אחר ולהתחיל להקשיב לו.

הוא מספר שאחרי שני הפרקים הקודמים שלו בפודקאסט הגיעו אליו אנשים שסיפרו שהאזינו לפרק שלושים, ארבעים וחמישים פעם, ושחלקם עשו מאות אחוזים של צמיחה בהכנסה. זה, לדבריו, לופ טוב.

ואת השאלה מאיפה מתחילים הוא הופך על ראשה: מה המסוגלות שנדרשת כדי להאזין לפודקאסט, לקרוא ספר טוב או להגיע לסדנה? הדברים האלה נגישים לכל אחד.

הוא מוסיף שהסיבה שאדם חושב על עצמו שהוא לא שווה היא שהוא שכח את עצמו, אחרי סדרה של חינוך שמקטין את מי שאנחנו כדי שנתברג בתוך מערכת. ילדים, לדבריו, אינם סובלים מבעיות ערך עצמי, והחלומות שלהם גדולים.

הרחבה על הפער הזה יש במאמר על משמעת עצמית ובמאמר על אופטימיות.

קסלסי מביא הגדרה של ארל נייטינגייל, שהוא מכנה המנטור של המנטור שלו: הצלחה היא ההתגשמות ההמשכית של אידיאל ראוי.

רוב האנשים, לדבריו, תופסים הצלחה כנקודה בזמן שבה הגעת לתוצאה. ולפי ההגדרה הזאת, זו אינה הצלחה.

ברגע שיש לך מטרה שאתה יודע שאתה צועד לעברה, שאתה לא יודע איך להשיג אותה אבל אתה יודע שתשיג אותה, מעכשיו אתה אדם מצליח. אתה לא צריך להשיג אותה כדי להיות מצליח.

ומי שמחכה להישג כדי להיות מצליח, נשאר מתוסכל כל החיים.

שחר עוצר על המילה ראוי ושואל מה היא עושה שם. והתשובה נוגעת בהנחת יסוד רחבה יותר: אנחנו הישות היחידה בטבע שבאמצעותה רעיון יכול להפוך לגשמי.

הרעיון צריך להיות ראוי לעשות בי שימוש כדי להפוך לגשמי, כי אני היחיד שהופך אותו לגשמי.

ואיך יודעים אם רעיון ראוי? הוא צריך להיות משהו שממש חשוב לך. בספר האלכימאי קוראים לזה האגדה האישית, ואצלו זה נקרא המהות: משהו שבאנו לתת.

שחר שואל איך מבחינים בין רצון שמגיע מהלב לבין רצון שמגיע מפחדים או מהתניות חברתיות, ותשובתו של קסלסי מעניינת דווקא בגלל שהיא לא דורשת לפתור את זה מראש.

גם כשהוא עצמו התחיל, ורמת המודעות שלו הייתה נמוכה, הוא בחר מטרות שלא היו רצון הלב. אבל מכיוון שהציב אותן לפי הכללים, הוא נאלץ לעלות ברמת המודעות כדי להשיג אותן, והדבר הבא שרצה היה כבר קרוב יותר לרצון הלב.

מטרות מסוג B ומטרות מסוג C

ההבחנה הזאת נשענת על החלוקה של בוב פרוקטור, וקסלסי מסביר אותה דרך דוגמה שנולדת בשיחה.

מטרה מסוג B היא מתיחה לוגית. אתה יודע לפרוס תוכנית עבודה מסודרת להשגתה, גם אם היא גדולה. שחר מדגים: לכתוב ספר ולמכור עשרת אלפים עותקים.

מטרה מסוג C היא משהו אחר. גם התוכנית הטובה ביותר אינה מבטיחה שזה יקרה, ונדרשת שם קפיצה תודעתית. הדוגמה שעולה בשיחה היא להיות רב מכר בין לאומי.

במטרות מסוג C יש עשייה, אבל זה לא מה שמשיג את המטרה. אתה צריך לעשות תוכנית יצירה, אתה יוצר את זה מהמחשבה.

ומכיוון שאין דרך להשיג מטרה כזאת בפעולות בלבד, הדרך שהוא מציע היא להרחיב את המודעות, ואז להיות מודע לאיך. מי שמחפש את הצד הפרקטי של הצבת מטרות ימצא אותו במדריך על הצבת מטרות ויעדים.

שחר מציב את השאלה שהוא מגדיר כפשוטה והכי מסובכת בו זמנית: כולם יודעים שיש שפע, וכולם התרגלו אליו, והמודעות עדיין בורחת אוטומטית למה שחסר. מישהו גנב, נפל כסף, יש תביעה, יש מחלה. אז מה עושים בפועל?

קסלסי לא נותן תשובה תיאורטית אלא מתאר מה עבר עליו יום קודם.

פותח את החשבון, שלושים אלף שקלים פחות. ירד איזה מס הכנסה שלא ידעתי שצריך לרדת. ומיד מתחילים כל מיני קולות ומתחיל כיווץ בבטן.

ומכאן הוא מפרט את התרגול עצמו, שלב אחרי שלב.

הוא מציין שבפעמים הראשונות זה לא קל, ושזה בדיוק העניין: זה תרגול. ומוסיף שאותו דבר עובד גם על הגוף, כשהפוקוס בורח למה שכואב במקום ליד שנעה, ללב שפועם ולנשימה שקורית מעצמה.

ואת הטענה הרחבה הוא נשען על משפט מחשוב והתעשר של נפוליאון היל, שלפיו לא נדרש יותר מאמץ ליצור שפע מאשר לקבל עוני. הוא מודה שהמשפט נשמע כמו סיסמה בקריאה ראשונה, ומסביר למה הוא מקבל אותו: המחשבות הדומיננטיות הן שהופכות לדברים, ולכן החזקת תודעה אינה עולה במאמץ. מה שכן דורש מאמץ הוא לעשות את השינוי עצמו.

ארבעת השלבים לשינוי בתודעה

וכשמבקשים ממנו את הפרקטיקה, הוא מפרק אותה לארבעה שלבים שתקפים לכל תחום, בין אם זה כסף, בריאות או זוגיות.

ואת השלב השני הוא מדגים על עצמו. הוא הציב מטרות בשני תחומים, כסף ובריאות, ואז ישב וכתב מה שהוא מכנה תמונת תכנות: תיאור מפורט של איך נראים החיים כשהמטרה כבר קיימת.

הוא מדגיש שזו אינה כתיבה של יום מסוים אלא של החיים עצמם, ושהיא כוללת שלוש שכבות: התוצאות, הפעולות, ומה שהוא מגדיר כחשוב מכולן.

הכי חשוב זה מי אני כשאני מרגיש את זה, עושה את זה ומשיג את זה.

ואת ההבדל בקצב הוא מודד על עצמו בכנות. בכסף הדברים זזים אצלו מהר, כי שם התודעה כבר מכוונת. בבריאות זה איטי, כי שם הוא בהתחלה. הוא מספר שכשכתב את התמונה עדיין עישן, ושבזמן ההקלטה הוא כבר חמישה חודשים לא מעשן, ושהוא לא יודע מתי ואיך תושג יתר המטרה.

כלים משלימים לעבודה הזאת נמצאים במאמר על הצהרות חיוביות, ובפרק המלא איתו על שלושה עשר השלבים של הנדסת מציאות.

למה זה לא עובד לרוב האנשים

שחר מביא את ההתנגדות הכי מעשית: יש מי שמקשיב, מתחבר, ויודע שברגע שייצא לדרך ולא יראה תוצאות הוא ירגיש שהוא חי בסרט.

קסלסי אומר שגם זה חלק מאותה הטיה חינוכית. אתה שומע רעיון חדש, ומיד שואל מה אני עושה ומתי אני משיג את התוצאה.

אלה לא השלבים. השלב הראשון אחרי ששמעת פודקאסט כזה זה לשמוע את זה עוד. השמיעה החזרתית תשנה את איך שאתה חושב.

ומכאן הוא מגיע להסבר החד ביותר שלו לשאלה למה זה לא עובד לרוב האנשים. הם מקשיבים ברמה אחת בלבד.

רוב האנשים מקשיבים כדי שהם יוכלו אחר כך לחזור על זה, כי זה התכנות של מערך החינוך. אתה עונה במבחן ואומרים לך שאתה יודע.

והדרך האחרת, לדבריו, עוברת דרך רמות הידע: מידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה ובחינה. לפחות עד הרמה החמישית, אם רוצים שזה יעבוד באמת.

שחר מוסיף לזה את הצד שלו כמי שמייצר תוכן: הוא מתכונן לכל פרק, נמצא בו בנוכחות מלאה, ואז שומע אותו שוב אחר כך, ולפעמים פעמיים ושלוש. ובכל שמיעה הוא שומע דברים חדשים.

וקסלסי מספר שהוא בוחר בקפידה מה לצרוך, מתוך שלל ההצעות שהוא מקבל מדי יום, ואז מעמיק בזה. שחר מסכם את הנקודה: הרבה אנשים מחפשים כל פעם את פתרון הקסם הבא, וזה בעצם דרך להתחמק מהעבודה.

לסיכום: מה באמת יוצר שפע כלכלי

הפרק מתחיל בהבחנה בין מילים ומסתיים בהבחנה בין רמות הקשבה, ובאמצע נמצאת טענה אחת שחוזרת בכל תחנה: כסף אינו מטרה אלא ביטוי של אנרגיה שעוברת בין אנשים, ולכן השאלה שמזיזה אותו אינה איך אני משיג יותר.

הכיוון שקסלסי מציע הפוך: להיות בפוקוס על השפע שכבר קיים, לזהות מה יש לי לתת, ולשאול איך אני נותן יותר ממנו. חוק התגמול, סיפור הדירה, וסיפור החוב של רבע המיליון הם שלוש גרסאות של אותה טענה.

ומה שהופך את הפרק למעשי יותר משנשמע הוא דווקא הסייגים שהוא הוסיף בעצמו: סיכון צריך להיות סיכון שאתה יכול לעמוד בהשלכות שלו, טיפול רגשי אינו מוחלף בשינוי מנטלי, וניהול תזרים אינו סותר שפע.

ההדרכה שלו על יצירת שפע כלכלי וריבוי מקורות הכנסה משלימה חלק מהדברים שלא הספקנו להגיע אליהם, והרקע התיאורטי נמצא במאמר על תודעת שפע וכלים לפיתוח שלה.

פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומי שמחפש תרגול יומיומי ימצא אותו במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

שמעון קסלסי

מהנדס אלקטרוניקה וחשמל שעבד שנים בהייטק, ומזה כאחת עשרה שנים מלמד יצירת מציאות. תלמידו של בוב פרוקטור, ומייסד אני אגדה, שם הוא מלווה אנשים לאורך שלושה עשר השלבים.

הפרק המלא עם שמעון קסלסי: איך ליצור מציאות של שפע כלכלי והאמת על תודעת שפע

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.