שעמום זה מרתק! ד"ר גדי און מסביר על חווית השעמום ואיך להתמודד איתה

שעמום זו תופעה שקשה להגדיר. חוקרים רבים ניסו להגיע להגדרה חד-משמעית ללא הצלחה. כמו התאהבות, השעמום הוא חוויה סובייקטיבית ואם לא הרגשת את זה אף פעם, יהיה קשה להסביר לך איך זה מרגיש. למרות זאת, אפשר לומר שעל ההגדרה הבאה ניתן יהיה להגיע להסכמה רחבה: שעמום היא תחושה לא נעימה שאתה מרגיש כשאתה רוצה לעשות משהו מספק עם הזמן שלך אבל לא יכול או לא מצליח.

ד"ר גדי און, המרצה המרתק שחוקר את תופעת השעמום

ההגדרה הזו אינה שלי, אלא של ד"ר גדי און, אחד החוקרים המובילים לתופעת השעמום.

כשהחלטתי לכתוב מאמר בנושא, היה לי ברור, שאם גדי און לא משתתף בו, זה יהיה לא רק הפסד של ידע אמין ומבוסס מחקר, אלא גם של ידע מרתק ומעשי.

זה קצת אירוני להתייחס לשעמום כאל נושא מעניין, אך האמינו לי, לא סתם גדי מדורג כל שנה כאחד המרצים האהובים והמרתקים באוניברסיטה הפתוחה, היכולת שלו להעביר את הידע היא יוצאת דופן, ובמאמר זה תחשפו לכמה מהתובנות והמחקרים המעניינים ביותר שלו.

כמו כן, אשתף גם בתובנות שלי לגבי שעמום, שמגיעות מזווית ראיה מעט שונה ומתייחסות ליישום בחיי היום-יום.

ד"ר גדי און

האם הסמארטפון הרג את השעמום?

גדי, האם יש בכלל חווית שעמום בעולם המודרני או שהסמארטפון הרג אותו?

אולי אתה חוקר רגש שכבר הוכחד, ולמעשה, חודר לתחום המחקר של היסטוריונים…

 

התשובה של ד"ר גדי און

ודאי שיש חוויות של שעמום בעולם המודרני. יש אפילו חוקרים שטוענים ששעמום הוא תוצר ישיר של התרבות המודרנית. יש לזה כמה סיבות עמוקות, אחת מהן היא המהפכה התעשייתית ששינתה בצורה דרמטית את האופן שבו אנחנו מתייחסים לזמן וחווים עבודה ופנאי.

בחברה הקדם-תעשייתית, היחס הבסיסי בין עבודה לפנאי היה שרק כאשר אינו עובד, האדם יכול להיות מאושר, כי רק אז יש לו זמן לחיי עיון, התעמקות, או רוחניות. אבל במאות 18-19 מתחילה להתגבש תפיסה לפיה רק באמצעות עבודה אדם יכול להיות מאושר. הפנאי הופך לטורח עבור מי שאינו משכיל או רוחני כי הוא נאלץ למצוא דרך למלא את הזמן הפנוי שלו. דבר דומה מתרחש כאשר מתגבשת התופעה של פרישה לגמלאות.

בנוסף, במאות 18-19 מתחילה להתפשט בקרב המעמד הבורגני תפיסה לפיה הדרך למלא את הזמן הפנוי היא באמצעות גירויים חיצוניים, אובייקטים חדשים, דברים שניתן לקנות בכסף, בידור ובילוי.

 

השעמום בעידן האינטרנט

כאשר הסמארטפון הופיע, אכן היו חוקרים שניבאו שהשעמום יחלוף מהעולם, כי באמצעותו אתה יכול למצוא לעצמך משהו להתחבר אליו כמעט בכל מצב ובכל מקום. מדי פעם אני שומע מישהו שאומר שכל מה שאתה צריך בחיים זה מסך, מטען, ורשת ווי-פיי.

אני חושב שזה רחוק מהאמת. אנחנו רואים את תופעת השעמום גם בעולם מלא בטלפונים ניידים. וגם המשתמשים הכבדים ביותר יודו שבשלב כלשהו מגיעה תחושה של מיצוי – תחושה חמוצה שנמאס לך. ואז עולה השאלה מה אתה עושה עכשיו. איך אתה מוצא לעצמך משהו אחר להתחבר אליו. לא לכל אחד מאיתנו יש את היכולת למצוא לעצמו משהו שיחזיק אותו מעוניין, למצוא משהו בשבילו בעולם הזה שתואם את העולם הפנימי שלו.

מחקרים על שעמום ושימוש באפליקציות

מבחינה מחקרית הטלפונים הניידים לא נמצאים בשטח מספיק זמן כדי להעריך בצורה משכנעת את ההשפעה ההתפתחותית שלהם, אבל מהמחקר שכבר נעשה אנחנו מעריכים שהחשיפה לאפליקציות מצמצמת מאד את היכולת של היחיד לחוות מונוטוניות, שקט, וחוסר-שינוי לאורך זמן. האפליקציות מעסיקות את הקשב שלנו באמצעות תוכן, צבע, וצליל בצורה כזו שאנחנו מתקשים להתנתק. זה רק מזין את חוסר השקט הפנימי שלנו. לכן, אנחנו משתעממים אפילו יותר בקלות, חווים את השעמום בצורה מאד לא נעימה, ומתקשים לשאת אותו.

 

רוצים לקבל סרטונים ומאמרים ממש לא משעממים?

לחצו כאן והצטרפו לקבוצת WhatsApp בה אשלח פעם בשבוע משפט השראה + סרטון ומאמר שיעזרו לכם לבסס תובנות רבות על העולם הרגשי.

 

מהי הדחקת שעמום

בעיני (שחר), להגיד שהסמארטפון הרג את השעמום זה כמעט כמו להגיד שהאקמול הרג את כאבי הראש או שהואליום הרג את החרדה. נטפליקס, אינסטגרם, טיק-טוק ושות', אלו בסה"כ משככי כאבים לשעמום.

זה בסדר להשתמש במשכך כאבים מדי פעם, אבל לא באופן קבוע, כי יש סיבה לכך שהגוף שלנו מייצר כאב. הכאב נועד להתריע שיש סכנה לרקמות ועלינו לשנות משהו בהתנהגות שלנו. אם נתעלם מכאב פיזי, אנחנו נייצר נזק לגוף ובטווח הארוך והכאב רק יגבר. דבר דומה קורה כאשר אנחנו מתעלמים מרגשות.

כעס למשל, אינו שד פנימי שמטרתו לפגוע בנו ולחסל מערכות יחסים, הוא רגש שמתריע עבורינו שצורך שלנו נפגע. אמנם אין תועלת בכך שניכנס להתקף זעם ונצעק, אבל מהצד השני גם דיכוי מוחלט של הכעס וויתור עצמי, זו אינה אופציה מועילה.

השעמום, כמו כל רגש אחר, חיוני לנו

באותו אופן השעמום חיוני ואם אנחנו כל הזמן בורחים ממנו בעזרת הסחות דעת אינסופיות, זה לא בהכרח טוב לנו.

אז מה הסיבה שקיים אצלנו שעמום?

לדעתי: השעמום דוחף אותנו להתפתח, לחקור לגלות, לחפש עיסוק משמעותי, ולא להישאר תקועים במקום.

 

שעמום הוא הפחד של ה"גוף הנפשי"

דרך לא שגרתית להסתכל על שעמום היא להשוות אותו לפחד.

פחד, במידה מתונה, הוא רגש שחיוני להישרדות שלנו, אם נראה נחש ארסי, תתעורר אצלנו בהלה, ואנחנו נתרחק, אם מתפשטת מגפה קטלנית, אנחנו נשמור על בידוד ונשנה את אורח החיים. הפחד מניע אותנו לפעולה.

השעמום לא חיוני להישרדות הפיזית, כמו הפחד, אבל כן חיוני ל"הישרדות הנפשית- רוחנית"
הוא מתריע לנו שאנחנו לא ממשים חיינו, שאנחנו לא מתפתחים ולא עוסקים במשהו משמעותי. ולכן אם אנחנו בורחים מהשעמום ומאלחשים אותו בעזרת הסחות דעת, זה כאילו שהשתקנו את פעמון האזהרה שמתריע בפני חיים של ריקנות, אבל זה שהשתקנו את האזעקה לא אומר שאנחנו מוגנים ושאין סכנות, להפך…

שעמום

האם השעמום חיוני?

גדי, האם לדעתך יש סיבה שהשעמום קיים? האם הוא מועיל במשהו?

התשובה של ד"ר גדי און

אין ספק שלרגשות יש תפקיד חשוב בחיי הנפש, אבל כעקרון בפסיכולוגיה אנחנו נמנעים מלייחס לרגשות תכלית, כלומר להסביר מדוע יש לנו אותם. זה נחשב רעיון לא מדעי. במקום זה מעדיפים להתייחס לתפקיד של הרגשות.

בשנות החמישים היו כמה חוקרים שטענו שהתפקיד של השעמום הוא להגביר את רמת העוררות הפיזית של האדם וכך לייצר דחף לערוך אקספלורציה – חקר של הסביבה בחיפוש אחר גירויים חדשים. היום מקובל על רוב החוקרים בתחום ששעמום דווקא מחליש את רמת העוררות של היחיד, לא מעלה אותה. יש לכך מספר ראיות שמגיעות ממחקרים ב- fMRI.

 

הקונפליקט בין סכנה לבין ביטחון

אבל אם כבר הזכרת פחד, אני זוכר שקראתי אצל חוקר המוח הקנדי דונלד הב שהוא חושב שבני אדם מסתובבים בעולם בחיפוש אחר פחד ממרחק בטוח. זה ניסוח יותר מעניין ממה שנשמע במבט ראשון.

אם אפשר לומר משהו עלינו כבני אדם זה שאנחנו מכילים בתוכנו סתירות מובנות. מצד אחד, אתה אוהב את ההרגלים שלך. אתה מכיר את עצמך באמצעות ההרגלים האלה – המקום שבו גדלת, השפה שלך, העבודה שלך, האנשים הקרובים לך.

מצד שני, אתה כל הזמן רוצה יותר. אתה רוצה להתפתח, להכיר דברים חדשים, לחוות את עצמך בדרכים שעדיין לא חווית. כל אחד מוצא את מקומו במתח הזה שבין המוכר לזר, בין מה שבטוח למה שמסוכן. כמה פחד אתה מוכן לשאת? מה המרחק הבטוח שאתה מוכן לקחת? זה כבר עניין אישי. חיים שיש בהם מידה ראויה של סכנה וחוסר-ודאות הם בדרך כלל לא משעממים.

 

ריק קיומי ושעמום קיומי

האם יש קשר בין השעמום לבין ריקנות, דיכאון וחוסר משמעות?

למה ויקטור פרנקל והוגים נוספים קישרו בין הדברים?

התשובה של ד"ר גדי און

מבחינה מחקרית ודאי שיש קשר בין דיכאון לבין שעמום. במחקרים רבים דיכאון קליני מופיע יחד עם תחושה של שעמום, למרות שאלה שני מצבים פסיכולוגיים שונים.

ויקטור פרנקל טען ששעמום הוא הביטוי הנפוץ ביותר למצב שהוא קרא לו "ריק קיומי", שבו אין לך אף פרוייקט שמקנה משמעות לחייך ואתה חי, למעשה, כמו אוטומט ללא תכלית. פרנקל חשב שפרוייקט כזה צריך להציב לך מטרה שהיא גדולה ממך וחיצונית לך ועתידית.

הסיפור של ויקטור פרנקל

למשל, הוא רצה להשלים את הספר שכתב-היד שלו נלקח ממנו כשהוכנס למחנה ריכוז. הספר לא היה אמור להיות רק הישג אישי שלו אלא לתרום תרומה חשובה לטובת המין האנושי כולו. הוא כתב את הספר הזה בדמיון לאורך כל התקופה של השואה והרצון לסיים אותו סייע לו להתמודד עם הסבל הנורא שהוא חווה.

מטרה כזו יוצרת מתח חיובי כי היא מראה לך את הפער בין מי שאתה עכשיו לבין המקום שבו אתה רוצה להיות בעתיד. המתח מייצר מוטיבציה להמשיך להתקיים ולפעול. הוא לא רק מענג או מהנה אלא דורש גם מאמץ והקרבה. פרנקל שרד את מחנה הריכוז ובסוף פרסם את הספר (הרופא והנפש).

דר גדי און הרצאה על שעמום

שעמום והתמכרויות

החיים בעידן המודרני מביאים איתם שפע של גירויים, החל ממסכים, רשתות חברתיות חומרים ממכרים ועוד. כמו כן, רובינו נמצאים כל זמן בעומס של משימות ורצון להספיק יותר.

האם אתה חושב שהתמכרויות לגירויים ולעומס הן סוג של בריחה משעמום?

 

התשובה של ד"ר גדי און

יש כמות מכובדת של מחקר שמראה קשר בין שעמום לבין מגוון של התנהגויות מזיקות, ביניהן גם התמכרות לסמים, למשחקי מחשב, לאכילה. כמו בכל עניין אחר בפסיכולוגיה ובמדע בכלל, להראות שיש קשר זה החלק הקל יחסית. קשה יותר להסביר מדוע הקשר הזה קיים.

כיוון אפשרי אחד מגיע מהסוציולוג אורין קלאפ שטען שהחברה הטכנולוגית היא חברה בעומס יתר של מידע. כמות גדולה מדי של מידע עוברת דרך ההכרה שלנו בפרקי זמן קצרים מאד.

 

שני סוגים של מידע

קלאפ התייחס לשני סוגים של מידע. מצד אחד, מונוטוניות. חזרה על מסר או מידע ספציפי שוב ושוב. אפשר לראות את זה בארכיטקטורה של בנייה שחוזרת על עצמה, בייצור המוני של פריטי לבוש ואופנה, במבנה של מגרשי חנייה, תחבורה ציבורית, אפילו במבנה העבודה שאנשים עושים כדי להתפרנס.

מצד שני, רעש. החברה הטכנולוגית, במיוחד בעיר, היא רועשת בצורה בלתי רגילה. הרעש הוא לא רק שמיעתי אלא פועל על כל החושים וההכרה: עמודי חשמל וכבלים בכל מקום, מנועי כלי רכב ואוטובוסים, בליל של שלטי חוצות ופרסומים, בילד-אפ של סדרות טלויזיה, ז'רגון בלתי מובן של חוזי ביטוח ומסמכים, התפרצויות של אנשים אחד לתוך דברי השני בקבוצות דיון. מה לא.

 

עומס המידע לא מאפשר למשמעות להתפתח

קלאפ טען שעומס היתר של המידע לא מאפשר למשמעות להתפתח. המשמעות לדעתו היא הסוס האיטי, בעוד שהמידע הוא הסוס המהיר. קשה לקחת את כל המידע הזה ולארגן או למיין אותו בצורה שתסתכם למשהו בעל תוכן או מסר ברור. בחברה כזו, אנשים נדרשים למוסדות שיתנו להם משמעות מן המוכן. כאן הוא מונה בין היתר את ההתמכרויות לסמים, לסכנה, להימורים, לריגושים. אלה פעילויות חברתיות שאמורות להעניק משמעות כפיצוי על אבדן המשמעות בחברה.

עם זאת, הם לא מהווים פתרון לשורש הבעיה, אלא רק הקלה על הסימפטומים שלה. הם גורמים לכך שאנשים לא יתפרעו ברחובות. ממש כמו שמלחמות גלדיאטורים ברומא העסיקו את האוכלוסייה, בידרו אותה, והסיחו את דעתה מהיחס המחפיר של הממשל כלפיה.

בימינו מדובר בתעשיית הבידור, התקשורת, והספורט שאמורים, לדעת קלאפ, לנחם אותנו על משהו משובש או חסר. שוב, כמובן שזה לא באמת עובד.

 

ממה אנחנו בורחים? מה נגלה אם נאפשר לעצמנו להשתעמם?

אם כך, אז ממה אנחנו בורחים בעצם, מה נגלה שם בצד השני של השעמום אם נאפשר לו לשהות?

יש פסיכולוגים שמדברים על כך שאדם מפחד להיות במגע עם עצמו ועם הרגשות שלו, שהוא לא רוצה להגיע למצב של שקט נפשי שבו יצופו הטראומות, אז הוא בורח לעשייה.

ארווין יאלום, מסביר קצת אחרת, הוא דיבר על התמכרות לעבודה ובריחה מפנאי, כמנגנון הגנה שעוזר להימנע מחרדת המוות.  האם זה מתחבר לך?

 

התשובה של ד"ר גדי און

ארווין יאלום שייך לזרם האקזיסטנציאליסטי בפסיכולוגיה ולכן לא מפתיע שהוא מתייחס לחרדת המוות. במידה מסוימת אני מסכים איתו, אבל הייתי מתאר את זה אחרת.

יש כמה סיבות לכך שאנשים חוששים מהשעמום. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת יצרנות ופרודוקטיביות ולכן השעמום מיד מקוטלג כדבר שלילי. כמו כן, שעמום אצל ילדים ומתבגרים מלווה פעמים רבות בחוסר שקט, תסכול, ועצבנות.

ברמה המשפחתית זה יכול מאד להטריד ולפרום את הסדר בבית. הורים מרגישים שזאת חובתם לדאוג שלא יהיה משעמם לילדים שלהם וזה גוזל מהם את שעות הפנאי שלהם.

אבל אלה סיבות שעולות על פני השטח. השאלה אם יש משהו פנימי ועמוק יותר שעומד בבסיס החשש שלנו מהשעמום. מבחינה אקזיסנציאלית השעמום הוא מצב תודעתי שמציג בפניך את האמת העירומה לגבי חוסר המשמעות של כל מה שקיים. אתה מבין, כדי לפעול אתה חייב לחיות תחת האשליה שיש לדברים משמעות. אם אין להם, מה הטעם בכל המאמץ.

 

מהי משמעות?

למשמעות יש שני מובנים: הדבר שאתה עושה הוא חשוב ואתה בעצמך נהיה חשוב כשאתה עושה את זה. אבל זאת כמובן אשליה. עבור אדם חילוני אין משמעות או תכלית סופית לחיים. הוא פשוט חי את הפרדוקס הזה. האדם הדתי מאמין שיש בורא לעולם ושהוא כאן לתכלית מסוימת, אבל גם לו אין שום דרך לברר אם הוא צודק.

כשאתה אומר "משעמם לי" זה כאילו הסרת את הכיסוי מעל העיניים ועכשיו אתה רואה את הדברים כפי שהם. אתה סתם אדם שעומד על כדור של אדמה שנע במהירות בשמיים סביב שמש לא חשובה באיזו גלקסיה לא חשובה במיקום לחלוטין לא מרכזי של היקום. אתה נטוש וזרוק כאן. קשה מאד לחיות ככה ובאמת יש בהכרה הזו משהו מחריד.

צריכת יתר של מידע

האם שעמום = בטלה?

עכשיו עולה השאלה, האם שעמום בהכרח שווה לחוסר מעש. והאם עשייה בהכרח שווה לעניין. האם האסטרטגיה של להיות כל הזמן בעשייה, בכלל עוזרת לנו כנגד השעמום. כמו שאני רואה את הדברים. התשובה היא לא. עשייה יכולה להיות מאוד משעממת, ורגע בטלה, יכול להיות מענג ומרתק.

בעיני (שחר), האלמנט המרכזי הוא לא עשייה או בטלה, אלא כמה אנחנו נוכחים בחוויה. אנחנו יכולים לשבת באותו המקום מבלי לזוז, אבל אם אנחנו מודעים לחושים ושמים לב לפרטים חדשים שאנחנו רואים או חשים בגוף, זה עשוי להיות רגע מרתק.

באותה מידה, גם התבוננות במחשבות יכולה להיות מרתקת. אני אפילו נוטה להאמין שאם אדם שם לב לחווית השעמום שלו ומתחיל להתבונן בה מהצד ולחקור אותה, באותו הרגע הוא לא יכול להרגיש שעמום יותר, כי הוא נוכח ומודע.

האם חוויתי דברים כאלו בתור חוקר? ובכלל מה התפיסה שלך על הקשר בין שעמום לבטלה?

 

התשובה של ד"ר גדי און

כשכתבתי את עבודת המחקר שלי על השעמום, החלטתי לבדוק על עצמי כל מני ניסויים שעשו חוקרים כדי לשעמם את הנבדקים שלהם. אני נוטה להסכים איתך, ברגע שאתה מתעניין בשאלה מה משעמם אותך, מדוע זה משעמם אותך, אתה מפסיק להשתעמם.

לגבי בטלה– בעבר היה נהוג לחשוב שהיא חטא מוסרי. המקורות הראשונים שידועים לנו לגבי השימוש במונח שעמום מגיעים מתקופת הנזירות עם עליית הנצרות. נזירים שהיו פורשים למדבר סיפרו על תחושת אבדן משמעות וחוסר טעם בעבודת האל שהייתה פוקדת אותם בשעות הצהריים.

"שד הצהריים", כמו שקראו לתופעה, היה גורם להם להתבטל מעבודת הקודש. הבטלה נחשבה לחטא שאחר כך נכנס לתוך שבעת החטאים של הנצרות. אתה מבין, אם האל ברא את העולם אז לחשוב שאין טעם בעבודת הקודש זו כפירה ביצירה שלו. כשחלפו מאות השנים המונח הזה התגלגל אל השעמום כפי שאנו מכירים אותו כעת ויש הרבה בלבול בין בטלה לבין שעמום.

 

ההבחנה בין שעמום לבטלה

כיום אנו מבחינים ביניהם. השעמום, בניגוד לבטלה, הוא חוויה לא נעימה, אז אם אתה נהנה מחוסר-מעש, אוהב לשכב במיטה עוד שעה בשבת בבוקר, לשוטט ללא מטרה בכל מני מקומות, זה לא שעמום. השעמום הוא מעיק ויכול בהחלט להופיע מתוך עשייה, לא רק מתוך חוסר-מעש.

לכן להיות כל הזמן בעשייה, לא מגן עליך מפני שעמום. הורים מספרים לי לפעמים שהם לא מוצאים זמן להשתעמם כי הם עסוקים כל כך בטיפול בילדים שלהם. אבל הם לא כנים עד הסוף. גידול ילדים יכול להיות מלאכה משעממת מאד עבור אדם בוגר. מכיוון אחר נהוג לומר שמי שמתעניין לא משתעמם. אני נוטה להסכים עם זה. עניין, תחושת משמעות, התלהבות, תשוקה הם כמו בצד השני של חווית שעמום. אבל המחקר בפסיכולוגיה מראה שאנחנו בני האדם מסוגלים להשתעמם מכל דבר, כל דבר! גם תשוקה לאורך זמן עשויה לשעמם.

 

שעמום בעבודה ובקריירה

הרבה מאיתנו חווים שעמום בעבודה. ובמובן מסוים, אם השעמום מאוד חזק, ייתכן וזה סימן לכך שאנחנו לא ממשים את עצמנו וכדאי שנקשיב למסר ולא נשכיח אותו על ידי הסחות דעת.

מצד שני, כל עבודה שנמצא תביא איתה רגעים מסוימים של שעמום, בכל עבודה כמעט, יש משימות שחוזרות על עצמן, משימות שלא מתחשק לנו לעשות.

מה אפשר לעשות במצבים כאלו?

 

התשובה של ד"ר גדי און

יש הרבה חוסר ודאות לגבי ההשפעות של מונוטוניות או חזרתיות על החוויה של השעמום. מצד אחד ברור שמערכת העצבים שלנו מתרגלת מהר לגירויים ואנחנו נשתעמם כשגירוי יחזור על עצמו שוב ושוב. מצד שני, דווקא בעולם העבודה יש מחקרים שמראים שמטלות מונוטוניות עשויות להיות מאד מהנות כי הן משחררות את הקשב לדברים אחרים כמו מחשבות, יצירתיות.

אני בפירוש זוכר גם מחקרים מסוציולוגיה שראיינו עובדים שאהבו מאד את העבודה שלהם ליד המסוע כי זה נתן להם זמן לשמוע הרצאות באזניות, מוסיקה, או סתם לתת למחשבות לנדוד. לכן, בנוסף על שאלת המונוטוניות צריך לקחת בחשבון גם את המידה שבה העבודה תובענית מבחינת קשב.

למשל, עבודות פיקוח או בקרה כמו פקחי טיסה למשל, שהן גם מונוטוניות וגם דורשות מיקוד רב של קשב עשויות להיות מאד משעממות.

משעמם

יצירתיות ושעמום

כמו שאני רואה את הדברים שעמום מוביל פעמים רבות ליצירתיות, או יותר נכון, המוכנות להגיע למצבי שעמום ולא לחפש כל הזמן עשייה, היא שמובילה ליצירתיות. לפחות מהחוויה האישית שלי, הרעיונות המבריקים ביותר מגיעים מתוך רגעים של בטלה, שאני מאפשר למוח לנוח. כמו שוטטות בטבע או מקלחת.

איך אתה רואה את הקשר בין שעמום ליצירתיות ולפתרון בעיות?

 

התשובה של ד"ר גדי און

זה נושא מאד מעניין אבל לצערי לא יודעים הרבה לגביו. ככל הנראה יש קשר בין שעמום לבין יצירתיות דרך חלימה בהקיץ, כלומר נדידת מחשבות.

מי שמאפשר למחשבות שלו לנדוד עשוי להגיע לרעיונות מעניינים. לפני כמה שנים, שדרנית רדיו ניו-יורקית בשם זומורודי בדקה איך שעמום עשוי להשפיע על יצירתיות. היא ביקשה מהמאזינים לפודקאסט שלה למחוק את האפליקציות שהם הכי אוהבים, אחר כך להתנזר בהדרה ממסכים. אלפים נענו לניסוי הזה וסיפרו שזה היה מאד שעמם, אבל דווקא ברגעים הכי משעממים באו להם רעיונות יצירתיים לראש

.

שעמום בזוגיות ובמערכות יחסים

איך שאני רואה את הדברים השעמום דוחף אותנו להעמיק את מערכת היחסים מעבר לרבדים השטחיים, אם אנחנו כל הזמן בורחים ממנו להסחות הדעת של הטכנולוגיה, אנחנו מפספסים את המתנה שלו. חישבו על יום כיפור ועל איך אנשים מעידים שזהו זמן לשיחות נפש וחיבור עם בני המשפחה.

מעבר לכך, אם בעקבות הפחד משעמום, אנחנו אף פעם לא מבלים סתם כך ביחד, בשקט, בלי טלוויזיה, בלי מוזיקה, בלי אוכל, בלי משחק, אנחנו יכולים להיכנס למערכת יחסים האדם הלא נכון, ולשים לכך לב רק בשלב מאוחר מידי.

גדי, איך אתה רואה את הדברים?

ומה אפשר לעשות בזוגיות שהופכת למונוטונית ומשעממת?

 

התשובה של ד"ר גדי און

שעמום ביחסים רומנטיים הוא אחת התופעות הנפוצות. נכון להיום קשה להסביר מה גורם אותו ואם הגורם שונה מגורמים של שעמום בעבודה או בפנאי. הגישה שאני חושב שהיא סבירה ביותר הוצעה על ידי זוג חוקרים אמריקאיים לפני כמה עשורים והיא נקראת תיאוריית התרחבות העצמי.

לפי גישה זו מה שמחבר אותנו לבן/בת זוג הוא התחושה שאנחנו יכולים לצמוח באמצעותו מבחינה חברתית, אינטלקטואלית, גופנית, תרבותית וכן הלאה. לאחר כמה שנים של חיים משותפים מגיע מיצוי של ההתרחבות הזו ואיתו השעמום. חוקרים שונים מקדישים חלק ניכר מהמחקר שלהם למחשבה איך אפשר לחדש את התהליך.

נכון לעכשיו אני אומר בצער שאני לא חושב שאפשר. לדעתי כדאי להתרגל לרעיון של מונוגמיות סדרתית. התרחבות צריכה לבוא ממפגש עם אדם חדש שמביא איתו אפשרויות צמיחה שלא יכולות להיות קיימות אצל מישהו שאתה חי איתו עשרים שנה.

 

סיום בנימה של אופטימיות

אכן מונוגמיה מביאה איתה אתגרים, אם כי אני מעט יותר אופטימי. אם נתייחס אל תיאוריית התרחבות העצמי, אז אולי הישועה יכולה להגיע מכך שבני הזוג חותרים ביחד אל עבר מטרה גדולה מעצמם או עוברים ביחד תהליך של התפתחות אישית, זה אמנם דורש עבודה, אך אם זו נעשית, בני הזוג כל הזמן ממשיכים להתרחב ולהעצים זה את זו בתהליך, מה שמייצר גיוון וצמיחה.

אבל ייתכן שהאופטימיות שלי נובעת מכך שעוד לא הייתי בזוגיות של עשרים שנה 🙂

 

איך לקבל עוד תכנים מצוינים של ד"ר גדי און

כמו שהבנתם גדי שופע בידע מעניין, ולכן מומלץ לשמוע ממנו עוד

כאן הקישור לאתר של גדי שבו תוכלו לראות את כל ההרצאות העתידיות שלו

וכאן הקישור לערוץ היוטיוב, שם תמצאו סרטונים רבים ומעניינים.

 

 

לחצו כאן כדי לקבל השראה שבועית לWhatsApp (הודעה אחת בשבוע)

עיקבו אחריי ב-Youtube ולחצו על סמל הפעמון כדי לקבל התראות על סרטונים חדשים.

עשו לייק ב-Facebook כדי להישאר מעודכנים בסרטונים ממוקדים שעולים רק שם.

עיקבו באינסטגרם לסרטונים קצרים, שירים על הנפש וציטוטים מעוררי השראה.

לאימון אישי משולב NLP

 

 

Comments

comments

בחינם לזמן מוגבל: המדריך המלא ליצירת ביטחון עצמי יציב

עקבו אחרי ב YouTube

לחצו על הסמל האדום כדי לקבל סרטונים ותכנים איכותיים דרך YouTube