המספרים והמהלכים כאן הם סיפור אישי של אדם אחד, לא המלצה. אין כאן ייעוץ פיננסי, ואין כאן הבטחה לתוצאה. החלטות על הוצאות, על חסכונות ועל סיכון עסקי הן החלטות אישיות שמושפעות ממצב, ממחויבויות ומיכולת החזר. מי ששוקל מהלך משמעותי, מתייעץ עם מי שמכיר את התמונה המלאה שלו.
כמה כסף עשה אבא חטוב, וכמה מזה הייתה קפיצה תודעתית
השיחה נפתחת בהסכמה מוקדמת: לא רשימת מכולת ולא שיעור. שחר ביקש להביא את הנושא מתוך מה ששניהם עוברים בפועל, וצביקה עינב הסכים. אבל לפני הכל, המספרים.
ואז שחר שאל את השאלה המעניינת: האם הפער הזה נבע מקפיצה תודעתית או מידע חדש? התשובה של צביקה חד משמעית:
שבעים עד שמונים אחוז מזה הייתה קפיצה תודעתית. המיומנויות של צביקה שמרוויח עשרים אלף לא היו כל כך רחוקות מהמיומנויות של צביקה שמרוויח מיליון שקל בחודש. היו חידודים ברמה האסטרטגית, אבל גם הם נוצרו בגלל שהצלחתי להסתכל בעיניים למערכת היחסים שלי עם כסף.
וזו נקודת המוצא של כל השאר: אם ההבדל לא היה במיומנות, שווה לבדוק איפה כן.
התרגיל הראשון: מה קורה לאחרים כתוצאה מזה שאתה מרוויח
התרגיל הזה הגיע מקורס של וישן לקיאני (Vishen Lakhiani), בזמן שאבא חטוב רק קם והוא בנה את המשפך השיווקי ואת המוצר.
השלב הראשון בתרגיל מוכר: מה החלום שלך להרוויח. אצלו, באותה תקופה, החלום הוורוד היה חמישים אלף שקל נטו בחודש.
ואז מגיעה השאלה השנייה, וזו זו שעשתה את ההבדל:
דמיין את כל הדברים שקורים בעולם כתוצאה מזה שאתה מרוויח את הסכום הזה, שאינם קשורים אליך באופן ישיר. לא הבגדים, לא השעון ולא המרצדס. מה קורה לילדות שלך. מה קורה לחברים שלך. מה קורה לאנשים שאתה משתף אותם בתהליך.
ובשלב הזה, הוא מספר, הוא הבין בפעם הראשונה שזה יוצר אצלו מוטיבציה גדולה בהרבה. כי כמה אפשר להתרגש מלראות עוד אפסים בבנק? אצלו זה היה מוגבל מאוד.
מה שקרה מיד אחרי: הוא ביקש מאבא שלו חמשת אלפים שקל בחודש, ביקש כסף מחברים והבטיח להם עשרה אחוז יותר בחודש שאחרי, והתחיל לעשות סקייל שממנו פחד קודם.
אלף שקלים בקניון, פעמיים, ומה שקרה שבוע אחרי
הסיפור הזה הוא הליבה של הפרק, והוא מדויק בפרטים.
כשהעסק היה סביב מאה ועשרים אלף שקל בחודש, צביקה הרגיש שאצל רז, שהייתה אז אשתו ושותפתו, יש חסם מסוים סביב שפע. אז הוא הציע ניסוי.
ביום הראשון: הוא הוציא אלף שקל במזומן, ואמר לה שהם הולכים לקניון עם הבנות ומוציאים את הכסף בחופשיות, ונהנים מזה. וזה היה קשה, לשניהם. אלף שקל מזומן לא היה עבורם מעט כסף. בסוף הערב הוא הרגיש שמשהו השתחרר, וגם שהוא עצמו נהנה מהזמן עם המשפחה, דבר שהתקשה בו.
ביום השני: אותו דבר בדיוק, עוד אלף שקל. אבל הפעם הוא הוסיף מהלך אחד:
הפעם אמרתי אני משאיר את הטלפון באוטו, כדי עוד יותר להעלות את התדר, עוד יותר להיות נוכח איתם. ממש תרגיל רוחני.
ומה שחיכה לו כשחזר
הוא חזר לאוטו אחרי אחר צהריים שהוא מתאר כמהמם, וראה הודעה מחדשות 12: הם רוצים לעשות כתבה על אבא חטוב.
הכתבה צולמה, והביאה ארבעת אלפים וחמש מאות מתעניינים בעשר דקות. ובדיוק שבוע אחרי אותו ערב בקניון, הם עשו וובינר שהכניס 1.6 מיליון שקל בערב אחד.
שחר עצר כאן והציע את שתי הקריאות האפשריות. האחת פסיכולוגית: כשאתה מרשה לעצמך להשתחרר עם כסף, אתה מקבל יותר מוטיבציה ויותר אומץ לקחת סיכונים. השנייה היא מה שצביקה רומז עליו, שינוי בתדר.
אני מאמין בזה ברמה קיצונית, שלפעמים אפילו גורמת לאנשים להגיד שאני קצת הזוי.
וההסבר שלו לזה מנוסח כשני חוקי משחק: הראשון הוא מערכת היחסים הפנימית שלך עם עצמך, והשני הוא מערכת היחסים שלך עם מה שהוא מכנה המקום, כלומר להבין מה האינטרס להביא שפע דווקא אליך.
שתי הקיצוניות שרוב האנשים נופלים אליהן
שחר שאל את השאלה הנכונה: התרגיל של להתחבר לחזון גדול מוכר להרבה אנשים, אז מה בכל זאת נעשה כאן אחרת?
ותשובתו של צביקה מפרקת את זה לשתי טעויות מראה:
| הקיצון | איך זה נשמע | מה חסר |
|---|---|---|
| הכל לעצמי | אלה המטרות שלי, ההתקדמות שלי, מה שאני רוצה לקנות | הרצון להשפיע |
| הכל לאחרים | זה לא אני, אני רוצה לשנות את העולם, אבטל את עצמי | הרצון לקבל |
אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←
מה שייחודי במה שעשיתי זה שאני לא ביטלתי אף אחד משני החלקים. מצד אחד יש לי אגו ענק, אני רוצה להיות הכי טוב, ואני לא מפחד להגיד שאני רוצה שיהיו לי עשרות מיליוני שקלים. מצד שני אני רוצה להשפיע לטובה, ואפילו להיות שקוף.
מאה אחוז ומאה אחוז, ולא חמישים חמישים
זו הנוסחה שהוא חוזר עליה לאורך כל השיחה, והיא מנוגדת לאינטואיציה.
הוא מדגיש שהוא לא מחפש איזון במובן של אמצע, כי אמצע הוא פרווה. מה שהוא מחפש הוא נקודת השקה שבה שני הרצונות מקבלים מאה אחוז.
שחר לחץ בנקודה הזאת: אבל יש מצבים שבהם זה בקונפליקט אמיתי, שבהם אתה יכול להרוויח יותר וזה לא בהכרח טוב לכולם. האם אז טובת הכלל צריכה להיות חזקה יותר?
וצביקה אמר לא. במפורש. וההנמקה שלו מעשית לגמרי:
ככל שיש לי יותר, יש לי יותר מה לתת. תחשוב על עצמך: אני חוזר מרוקן הביתה, לא התאמנתי ולא שמרתי על עצמי, כי חשוב לי לחזור מיד לילדים. ואז אני חוזר מרוקן, ואין לי מה לתת להם. אז מה זה שווה?
הוא מוסיף את התמונה: ככל שיש יותר מים בכוס, יש יותר מה לשתות. ובתחושה שלו, בשלב הזה כבר אין הפרדה בין הרצון לקבל לבין הרצון לתת, כי השני הוא תוצר לוואי של הראשון.
עשרה אחוז לבזבוז ועשרה אחוז לתרומה
וכאן מגיע הפרוטוקול היחיד המספרי בשיחה, והוא פשוט מאוד.
10% במזומן, לבזבוז. מוציא במזומן ומבזבז.
10% לתרומה. יוצא החוצה.
80% הנותרים, עושה איתם מה שהוא רוצה.
הוא מציין שעשה את זה גם בתקופה שהעסק היה במאה שמונים אלף שקל בשנה, לא רק היום.
והמעיל בלונדון
הוא נותן עוד דוגמה, קטנה יותר וקונקרטית. בשבוע האופנה בלונדון הוא ראה מעיל שאהב, במחיר של אלף שלוש מאות יורו. ברגע ששמע את המחיר, הוא הסתובב ואמר "פעם אחרת".
ואז תפס את עצמו:
מה אני מתקמצן על עצמי? אין שום סיכוי בעולם.
הוא הסתובב וקנה אותו. וזה לא סיפור על מעיל, אלא על התחזוקה השוטפת של אותה נוסחה: מאה אחוז מנהל כספים, מאה אחוז מנהל שיווק.
ומה עם מי שנפל
שחר העלה את ההתנגדות הרצינית: יש אנשים שקראו ספרים כאלה, עשו בדיוק את זה, לקחו דירה גדולה יותר כדי לפנק את עצמם, ובסוף היו צריכים לפנות אותה.
התשובה של צביקה היא שאצלם משהו לא היה מאוזן. הם נראו משוחררים, אבל בפועל היו בהזדהות מלאה עם הצד שרוצה לקבל לעצמו. ובלשונו: לא בשביל זה ניתן להם השפע.
ושחר, מצידו, שיתף את החסם שלו: הפחד להתנהל בחוסר אחריות ולא לחסוך לעתיד. וזה מתגלגל לרגע מאוד קטן, כמו לרצות פסטה במאה ושמונה עשרה שקלים ולקחת את זו של שישים ותשעה.
מנהל הכספים, מנהל השיווק והמנכ״ל
וכאן השיחה משנה כיוון, ושחר מציע את המודל שממנו נגזר כל השאר. הוא מדבר עם בעל עסק, אז הוא מדבר בשפה של ארגון.
מנהל הכספים. שמרן. הצורך שלו הוא ביטחון, והפחד שלו הוא להפסיד.
מנהל השיווק. לוקח סיכונים, רוצה סקייל, רוצה עוד. הצורך שלו הוא מימוש והגשמה.
המנכ״ל. זה שרואה את שניהם, מבין את האינטרסים של כל אחד, ומקבל החלטה שלוקחת את שניהם בחשבון.
הבעיה, לפי המודל הזה, אינה שיש לך שני חלקים. הבעיה היא הזדהות עם אחד מהם. אדם שמזוהה עם מנהל הכספים ואדם שמזוהה עם מנהל השיווק סובלים שניהם, פשוט מכיוונים הפוכים.
וצביקה מספר שבמקרה של אלף השקלים בקניון, זה בדיוק מה שהוא זיהה: שאצל רז מנהל הכספים דומיננטי מאוד, וששניהם צריכים להגיע לנקודה שבה גם מנהל הכספים וגם מנהל השיווק מרוצים. שאפשר לעשות סקייל, וזה גם אחראי.
איך זה נראה כשהיזם משתלט
צביקה מספר על התקופה שבה הוא היה מזוהה לחלוטין עם היזם, והתיאור מדויק.
אתה קם בבוקר והמוח שלך רץ ישר לתוצאות שצריך לייצר היום. ואתה גם מייצר אותן, וזה נותן סיפוק. הוא מכנה את זה התמכרות לדופמין של ההתקדמות.
ובמקביל, החלק השני, זה שהוא מכנה האמן, נשאר מאחור. וכאן הוא נותן פרט חשוב:
האמן הוא זה שבנה את המשפך השיווקי של אבא חטוב, והוא זה שבנה את השיטה עצמה. אבל הוא מתחיל להישאר מאחור.
ואיך הוא קורא
וזו הרשימה שהוא נותן, והיא לא נעימה: בהתקפי חרדה. בתחושה של עצב לא מוסבר. בהתמכרויות. ובבלוק יצירתי, שבו פתאום אין רעיונות.
ואז, הוא אומר, היזם מאשים אותו: למה אתה לא עומד בקצב.
הוא גם מציין את התוצאה: שחיקה, שריפה מלאה, ובלוק יצירתי גדול מאוד.
הפגישה החיה: שחר, האמן והיזם
ומכאן השיחה הופכת למשהו אחר: צביקה מוביל את שחר דרך התהליך, בזמן אמת.
הוא מזהה אצלו שני חלקים חזקים שלא תמיד מדברים ביניהם. האמן, שהצורך שלו ביטחון והפחד שלו להפסיד את זמן החיים במרדף אחרי כסף במקום בהתפתחות. והיזם, שהצורך שלו מימוש והגשמה.
ואז הוא עושה משהו פשוט: מבקש לדבר עם היזם.
אני מרגיש שלא סומכים עליי, כי לא נותנים לי מושכות. מקשיבים לי, אבל אני לא הילד המועדף. אני הכבשה השחורה.
ומכאן מגיעה התובנה שהיא כנראה החזקה בפרק כולו, וזו התובנה של שחר עצמו: הוא חשב שנים שהבעיה שלו היא יזם חזק מדי שצריך להוריד ממנו. ופתאום עלה שאולי דווקא היזם הוא זה שמדוכא, וזו הסיבה שהוא דוחף כל כך חזק ומביא כל הזמן עוד רעיונות.
יזם שמרגיש שלא סומכים עליו מביא לך שבעת אלפים רעיונות. יזם רגוע שמרגיש שסומכים עליו הולך קצת יותר לאט. יש לו סרוטונין, הוא לא בחרדה. ורק הידיעה שיש מנהיג בבית, שהם לא לבד, פותרת חלק גדול מהקונפליקט בפני עצמה.
הוא ממחיש את זה בילד שנשאר לבד בבית עם אח קטן, ויודע שאבא סומך על האח יותר. וכשהוא עצמו מנהיג, הוא פוחד פחד מוות. הוא זקוק לך.
ובאותו הקשר הוא מוסיף תיקון לתפיסה נפוצה: יזם הוא לא בהכרח מטריאליסטי. יזם ילדותי רוצה פרארי ועוד כסף. יזם בוגר מבין שהתפקיד שלו הוא למצוא דרך להשפיע על יותר אנשים.
ומה עשה בפועל
הוא מספר שאצלו האמן פחד לעבוד קשה שתים עשרה שעות ביום, ולכן לא רצה להצליח. הוא גם ידע שלרדת עשרים וחמישה קילו פירושו להרעיב את עצמו כל יום, ולכן לא היה מוכן לזוז.
ומה שגרם לזה לקרות היה רגע אחד שבו הוא יצא, כלשונו, לכיסא של המנהיגות, ואמר: אני מחויב לו מאה אחוז. ומשם נולדה דרך אחרת. שיטה שמאפשרת ירידה במשקל בלי לספור קלוריות, בלי למדוד כמויות ובלי דקה של ספורט.
זה בדיוק השילוב של היזם שרוצה את המטרה, ושל האמן שרוצה את הדרך.
הרמזור: ראש, לב ואגן
שחר שאל איך צביקה בוחר במה להתמקד, כשיש הרבה רעיונות טובים. והתשובה היא מנגנון מוגדר.
פעם, הוא אומר, זה היה מי שצועק יותר חזק. היום יש לו כלל אחד: החלטה מתקבלת רק כשהיא שלוש משלוש.
| המקום | מה הוא שואל |
|---|---|
| הראש | האם זו ההחלטה האסטרטגית והרציונלית הנכונה ביותר |
| הלב | האם זה מכבד את הרצון שלי להיות שמח, אהוב ורגוע |
| האגן | האם זה בוער בי. האם יש כאן דרייב ותשוקה |
אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←
ההחלטה לעזוב את אבא חטוב, הוא אומר, הייתה שלוש משלוש.
ודוגמה שבה זה לא היה
אחרי תקופת השחיקה עלתה המחשבה לטוס לחו״ל להרבה זמן. הראש אמר כן, כי היה ברור לו שהוא ייסע לחצי שנה ויחזור. גם האגן אמר כן, הייתה שם דחיפה.
אבל הלב אמר לא: יש לו כאן שתי בנות, בית, והורים שהוא אוהב מאוד.
שחר הגיב שאצלו זה בדיוק אותו הדבר, ובאותה שאלה בדיוק: הראש והאגן אומרים כן לחו״ל, והלב אומר לא.
תרגיל הבוקר של צביקה ותמר
ההרגל שממנו כל זה מתוחזק פשוט, והוא עושה אותו כל יום עם בת זוגו תמר.
הם עושים דפי בוקר, כלי מהספר דרך האמן של ג'וליה קמרון (Julia Cameron), שהוא קרא לפני כחמש עשרה שנה. ובתוך זה, הם עושים את מה שהם קוראים לו שיח מנהיגות.
איך התרגיל עובד, בשלושה צעדים
- מה עולה בי היום. מה אני רוצה.
- האם יש חלק שמתנגד לזה, או שזה מכווץ אותו. מה הוא היה אומר.
- לחקור את הקונפליקט: מה הצורך העמוק של כל אחד מהם, ומה הפחד. ואז להנהיג את שניהם.
הוא נותן דוגמה מאותו יום עצמו. מצד אחד, הוא נוסע עם הילדים של תמר לסוף שבוע ורוצה לתת להם את הזמן הכי טוב שיש. מצד שני, בא לו לפתוח את הלפטופ ולהתעמק בכלי בינה מלאכותית שהתחיל לעבוד איתו יומיומית.
ומה שהוא עושה עם זה הוא לא לבחור, אלא לרדת לשכבה מתחת: מה הצורך העמוק של כל אחד מהחלקים. ואז לחפש דרך שממלאת את שניהם.
והתשובה למה שחסר
בתוך השיחה עלה גם רעיון על אולפן פודקאסט. היזם רוצה לבנות אותו, האמן מזכיר שזה יגזול זמן מהיצירה עצמה. ושחר מציע פתרון שלישי: אולי חסרה כאן דמות. לא יזם ולא אמן, אלא מנהל.
וצביקה מאשר מהניסיון שלו: רז השלימה בדיוק את זה. מישהי שלוקחת את מה שאתה אומר ושמה לו יתדות באדמה, כדי שאתה תוכל להתעסק ביזמות ובאמנות. הרבה אנשים שעשו דברים גדולים, הוא מציין, פתרו את הקונפליקט הזה דרך שותפות.
למה כל החזונות הקטנים אינם באמת החזון
לקראת הסוף שחר חוזר לנקודת הפתיחה ושואל אם החזון קודם לכל השאר. ותשובתו של צביקה מפתיעה בחדות שלה.
לכל בני האדם יש חזון אחד, וזה לקבל על מנת להשפיע. וכל החזונות האחרים, להיות האוטוריטה המובילה בישראל, לייצר את העסק הגדול, זה נחמד, אבל בעיניי זה עוד לא שם.
מה שהוא מגדיר כמטרה שלו הוא לחיות כהוכחה חיה לכך שהעקרונות של לקבל על מנת להשפיע הם הכיוון שאליו עולם ההתפתחות האישית הולך. ואם זה מתבטא בעסק, ביצירה או בזוגיות, זה כבר רק שלב בהתגלמות.
ומה מוריד את התדר
שחר שאל את השאלה האחרונה, וצביקה עונה בלי לייפות.
חרדה. גופנית, ממש. הוא מספר שיש לו כאבים כרוניים שנים, שניסה לפתור אותם בכל דרך, ושבסוף הגיע למסקנה שהדבר היחיד שעוזר להם הוא להרגיע את החרדה. לומר לה: הכל בסדר, אני בבית.
חרדה היא מה שמנתק אותי מהלב או מהאגן, ושם אותי בראש. ואז אני מקבל החלטות שהן רק מהראש.
לסיכום: מה לקחת מהשיחה עם צביקה עינב
הוא עצמו סיכם את זה בסוף השיחה, ושווה להישאר קרוב לניסוח שלו.
הראשון: כל פריצת דרך חיצונית שאתה רוצה להשיג מתחילה בפריצת דרך במערכת היחסים הפנימית שלך עם עצמך.
השני: הדרך לשם היא להקשיב ולהבין מי הילד המועדף שלך, מה הפחד של כל אחד מהחלקים ומה הצורך שלו, ולשכנע אותם שיש מישהו בבית שאפשר לסמוך עליו.
השלישי: הרמזור. ראש, לב ואגן, שלוש משלוש, לאורך זמן.
ושחר הוסיף את הסייג שנשמע כמעט כמו אזהרה: אין כאן חוק שאם עושים אותו קורה משהו מסוים. יש כאן תהליך של חקירה ומודעות יומיומית, והוא נראה קצת אחרת אצל כל אחד.
ואם צריך משפט אחד שנשאר, זה של צביקה על המים בכוס: ככל שיש לי יותר, יש לי יותר מה לתת.
שאלות ותשובות
מה התרגיל שצביקה עינב זוקף לו את הקפיצה?
⌄
תרגיל מקורס של וישן לקיאני, שבו אחרי שמגדירים כמה רוצים להרוויח, שואלים שאלה שנייה: מה קורה בעולם כתוצאה מזה, שאינו קשור אליך באופן ישיר. לא הבגדים והשעון, אלא מה קורה לילדים שלך, לחברים שלך ולאנשים שאתה משתף בתהליך. הוא אומר שזה יצר אצלו מוטיבציה גדולה בהרבה.
מה היה הניסוי עם אלף השקלים בקניון?
⌄
הוא הוציא אלף שקל במזומן ויצא עם המשפחה לקניון כדי להוציא אותם בחופשיות ולהנות מזה. למחרת חזר על זה, והפעם השאיר את הטלפון באוטו כדי להיות נוכח לגמרי. הוא מתאר את זה כתרגיל רוחני, ואומר שזה השתחרר גם אצלו וגם אצל שותפתו.
מה קרה אחרי אותו ערב בקניון?
⌄
כשחזר לאוטו מצא הודעה מחדשות 12 שרצו לעשות כתבה על אבא חטוב. הכתבה הביאה ארבעת אלפים וחמש מאות מתעניינים בעשר דקות, ובדיוק שבוע אחרי הערב הזה הם עשו וובינר שהכניס מיליון ושש מאות אלף שקל בערב אחד.
למה שתי הקיצוניות סביב כסף מפספסות?
⌄
קיצון אחד הוא רצון לקבל לעצמי בלבד, שבו הכל סובב סביב המטרות שלי ומה שאני רוצה לקנות. הקיצון השני הוא ביטול עצמי בשם הרצון להשפיע. לפי צביקה עינב, מה שעבד אצלו היה לא לבטל אף אחד מהם, ולהחזיק את שניהם במאה אחוז ולא בחמישים חמישים.
מה עושים עם כסף שנכנס, לפי השיטה שלו?
⌄
הוא מתאר חלוקה קבועה: עשרה אחוז יוצאים במזומן ומבוזבזים, עשרה אחוז נתרמים החוצה, והשמונים הנותרים משמשים כרגיל. הוא מציין שעשה את זה גם כשההכנסה השנתית של העסק הייתה מאה שמונים אלף שקל, ולא רק אחרי ההצלחה.
מה המודל של מנהל הכספים ומנהל השיווק?
⌄
זו דרך להסתכל על הקונפליקט הפנימי כעל ארגון. מנהל הכספים שמרן, הצורך שלו ביטחון והפחד שלו להפסיד. מנהל השיווק לוקח סיכונים, והצורך שלו מימוש. הבעיה אינה שיש שניים, אלא ההזדהות עם אחד מהם. מה שחסר הוא מנכ״ל שרואה את שניהם ומקבל החלטה שמכבדת את שניהם.
איך יודעים שהיזם הפנימי השתלט?
⌄
הסימנים שצביקה מונה מהניסיון שלו: קימה שבה המוח רץ ישר לתוצאות של היום, וסיפוק שהוא מכנה התמכרות לדופמין של ההתקדמות. ובמקביל, החלק היוצר מתחיל לקרוס: התקפי חרדה, עצב לא מוסבר, התמכרויות ובלוק יצירתי שבו פתאום אין רעיונות.
למה יזם פנימי שלא סומכים עליו דוחף חזק יותר?
⌄
לפי הניסוח של צביקה, יזם שמרגיש שלא סומכים עליו מביא שבעת אלפים רעיונות, ואילו יזם רגוע שסומכים עליו הולך לאט יותר. זו התובנה ששחר הגיע אליה בשיחה עצמה: הוא חשב שנים שהיזם שלו חזק מדי, ופתאום עלה שדווקא הוא המדוכא, ולכן הוא דוחף.
מה זה הרמזור של ראש, לב ואגן?
⌄
מנגנון קבלת החלטות שדורש שלוש משלוש. הראש שואל אם זו ההחלטה האסטרטגית הנכונה. הלב שואל אם זה מכבד את הרצון להיות שמח ורגוע. האגן שואל אם יש כאן דרייב ותשוקה. רק כששלושתם עונים כן, הוא הולך על ההחלטה.
מה עושים כששניים אומרים כן ואחד אומר לא?
⌄
לא מבצעים. הוא נותן דוגמה מעצמו: המחשבה לטוס לחו״ל לתקופה ארוכה אחרי השחיקה. הראש אמר כן והאגן אמר כן, אבל הלב אמר לא, בגלל הבנות, הבית וההורים. שחר סיפר שאצלו זו בדיוק אותה שאלה ואותה תשובה.
מה זה שיח מנהיגות, ואיך עושים אותו כל בוקר?
⌄
תרגיל שצביקה ותמר עושים כל בוקר בתוך דפי בוקר. שואלים מה עולה בי היום, בודקים אם יש חלק שמתנגד או מתכווץ ומה הוא היה אומר, ואז חוקרים את הקונפליקט: מה הצורך העמוק ומה הפחד של כל אחד מהחלקים, וכיצד אפשר להנהיג את שניהם.
מה החזון האמיתי לדעתו, ומה מוריד את התדר?
⌄
לדבריו יש לכל בני האדם חזון אחד, לקבל על מנת להשפיע, וכל השאר הם שלבים בהתגלמות שלו. ומה שמוריד את התדר אצלו הוא חרדה, שמתבטאת גם בכאבים כרוניים. הוא אומר שהיא מנתקת אותו מהלב ומהאגן ומשאירה אותו רק בראש.
המאמר הזה נולד מראיון שערכתי עם צביקה עינב. הדברים נאמרו בשיחה בינינו, ובינה מלאכותית עשתה כאן דבר אחד: הפכה תמלול של שיחה לכתבה שאפשר לקרוא, וחילקה אותה לכותרות ולפרקים. את התוכן היא לא כתבה.
יזם ומשווק, ממייסדי אבא חטוב. עוסק בשיווק דיגיטלי, בבניית תוכניות ליווי ובעבודה על מערכת היחסים הפנימית עם כסף ועם מימוש. מפרסם תכנים באינסטגרם שלו.
הפרק המלא עם צביקה עינב: התרגיל שניקה לי חסמי שפע. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
