אליאב אללוף כתב ספר בשם להיות פלסטלינה בעולם של ברגים, והמושג מתאר אנשים שהתברכו בהרבה כישרונות ותחומי עניין, ובדיוק בגלל זה מתקשים להתמקד בתפקיד אחד מוגדר.

הוא מבחין בין כמה סוגים של ריבוי כישרונות, וגם מציין שיש כאלה שיודעים הרבה דברים ברמה בינונית, ושהם דווקא מעולים לסטארטאפ בתחילת הדרך.

אתה לא צריך את המעצב הכי טוב ואת איש הווידאו הכי טוב בשלב הראשון. אתה כן רוצה שכולם יהיו באדם אחד.

ואת הבעיה הוא ממקם לא באדם אלא במבנה. עולם העבודה עובד לפי מבנים קבועים מראש: מגדירים תכונות, מגדירים משימות, ושוכחים משהו בסיסי לגבי העובד.

שהוא בן אדם. בן אדם אוהב להשתנות, אוהב לגדול, אוהב להתפתח, אוהב לעשות עוד דברים, אוהב ליצור.

ואם התפקיד דורש ממך גם מכירות וגם דוחות הוצאות, ואתה מעולה במכירות ושונא דוחות, אתה תהיה עובד בינוני. במקום הנכון היו מוציאים ממך את המשימה הזאת ונותנים אותה למישהו אחר.

ובעולם של מפעל הברגים, אם אתה לא מתאים, ההנחה היא שהבעיה אצלך.

איך שילוב תחומים מוביל לחדשנות

ההיפוך שאליאב מציע נוגע ישירות לשאלה מי מייצר דברים חדשים.

מי ייצור דברים חדשים? מי שממוקצע וממוקד בדבר אחד, או מישהו שיודע לקפץ בין תחומים? מישהו שעבד בכמה תעשיות, או מישהו שעבד באותה תעשייה כל החיים?

הוא מציין גם היכן דווקא יש יתרון למי שרואה מכמה זוויות: תחומים עם רגולציה כבדה, כמו חברות תרופות או פיננסים וביטוח, שבהם צריך לשלב בין זווית משפטית לזווית שיווקית.

חברת התעופה שהופכת למסעדה

וכדי להראות מה קורה כשמסתכלים על תעשייה מבפנים בלבד, הוא מביא את הדוגמה הכי חדה בפרק.

מי שעבד כל חייו בעולם התעופה לא מבין מה הבעיה ברמת השירות שם. אז אליאב מעביר את אותה התנהגות בדיוק למסעדה.

אתה נכנס למסעדה, וכמובן שאתה עומד בתור בחוץ, כי הם רוצים שכולם ייכנסו באותו רגע, כי ככה נוח למקום ולא לאורחים.

מכאן זה ממשיך: מושיבים אותך בכיסא פלסטיק ליד הפח, מעבירים אותך דרך כל המושבים היפים, המים עולים עשרה שקלים, ולהניח תיק על השולחן עולה עשרים.

הוא גם מוסיף פרט שממחיש את התפיסה מבפנים: איך נוסעים נקראים בין טייסים.

הם קוראים לנוסעים self loading baggage. מטען שמניע את עצמו. כי מבחינתם הכול יעילות.

וההסבר שלו לכך אינו רשעות אלא רקע: האנשים המובילים בעולם התעופה מגיעים מלוגיסטיקה ומהנדסה.

הברווזון המכוער וגטו סופרסטאר

המונח השני שאליאב מציג הוא גטו סופרסטאר, והוא מתאר בו אדם שבמקום הרגיל שלו נראה חסר סיכוי, וברגע שמוציאים אותו לסביבה אחרת הוא הופך לכוכב.

הברווזון המכוער זה מישהו שאמרו לו שהוא לא טוב, כי הוא לא מתאים להם. וכשאתה מסתכל עליו לפי היכולות שלו, אתה רואה שהוא לא ברווז, הוא ברבור. אתה מודד אותו לא נכון.

והוא שואל שאלה שקשה להתחמק ממנה: האם היית מגייס לעבודה את אילון מאסק, את סטיב ג'ובס, את איינשטיין או את לאונרדו דה וינצ'י?

התשובה היא לא, כי הם לא מתאימים לכלום. הם רב תחומיים, הם קופצים מדבר לדבר, הם לא טובים במרכאות. וזו בדיוק הבעיה: אתה שופט אותם לפי סטנדרט שלא מתאים.

הוא נזהר מיד מהצד השני: לא כל מי שלא מתאים למסגרות הוא גאון. יש הרבה אנשים בעייתיים, ויש היגיון בשיטה. הבעיה מתחילה כשעושים ממנה מאה אחוז.

איפה בעולם הכי קל להצליח?

ומכאן הוא עובר לרובד רחב יותר, ושואל היכן בכלל יש למישהו סיכוי.

המקום שהכי קל להיות בו מיליונר בעולם, אתה יודע איפה הוא? שוודיה.

ההסבר שלו אינו על מיסים אלא על תנאי פתיחה: אפשר ללמוד שם מה שרוצים בחינם, ולכן גם מי שגדל בשכונת מצוקה מקבל הזדמנות שווה בשוק העבודה.

ולהמחשה מהצד השני הוא שואל מה הסיכוי של אישה שגדלה במדינה מוסלמית, לא משנה כמה היא טובה.

שאלתי אותו אם יש בעולם העבודה תחומים שלא ניתנים למדידה ובכל זאת משפיעים מאוד, והוא עונה שכל מה שקשור לאנשים נכנס לקטגוריה הזאת, ומציין שברוב המקרים מדובר בנשים שלא מקבלות את הקרדיט שמגיע להן.

הוא מזכיר את המשפט המפורסם של פיטר דרוקר, שמה שלא נמדד לא מנוהל, ומצביע על מה שנעשה איתו בפועל.

הרבה מאוד אנשים הפכו את המשפט הזה ל: אם זה לא מדיד, זה לא חשוב. עכשיו כל מה שקשור לרגשות אנושיים אינו מדיד. זה אומר שלתקווה אין משמעות? שלשאפתנות אין משמעות?

ואת ההוכחה שכן אפשר למדוד את זה, כשרוצים, הוא לוקח מהספורט.

ובארגונים, לדבריו, פשוט לא חשבו על זה.

הוא מוסיף גם דוגמה לא נוחה שממחישה למה המודל הקלאסי לא מחזיק. מנהל עומד מול שני מועמדים: אחד מצוין, ואחד פחות טוב שיודע שהוא פחות טוב. יש מנהלים שיבחרו דווקא בשני.

כי אז הוא חייב לך. והמועמד הראשון, שמגיע לו, לא חייב לך כלום.

ומכאן מגיע הכלל המוכר: אנשים ברמה גבוהה מגייסים אנשים ברמה גבוהה, כי אין להם בעיה של חוסר ביטחון. ומי שברמה בינונית מגייס מתחתיו.

הדבורים הסוררות

שאלתי אילו מדדים ותגמולים יוצרים יותר נזק מתועלת, והתשובה שלו עקרונית.

כל דבר שנמדד בצורה אבסולוטית או מוגזמת, או שהופך להיות פני הכול, בשלב מסוים מזיק. כי כל דבר שאתה מתגמל לפיו, אתה עושה עליו אופטימיזציה, והוא הופך למופרז.

ואת הדוגמה הוא לוקח מרורי סאתרלנד, איש פרסום שעוסק בכלכלה התנהגותית, ומדבר על דבורים.

רוב הדבורים בכוורת יעילות מאוד: הן עפות בדרך הקצרה ביותר מהכוורת לפרח, מבצעות האבקה, מביאות צוף וחוזרות. וחלק קטן מהן סוררות, ועפות סתם לאן שבא להן.

לפעמים יש להן מזל והן פוגשות מרבץ אחר של פרחים, וזה מה שמבטיח את העתיד של הכוורת. אם כל הדבורים היו יעילות, ברגע שהיה נגמר הצוף באותו מרבץ, הכוורת הייתה גוועת.

וההקבלה שהוא עושה ישירה: רוב הסטארטאפים לא מצליחים, בדיוק כמו שרוב הדבורים הסוררות לא מוצאות מרבץ. ואלה שכן, מבטיחות את העתיד של הכלכלה.

והנטייה האנושית ברורה: אילו אדם היה מנהל את הכוורת, הוא היה מעיף את כל הסוררות.

יעילות זו לא אפקטיביות

ההבחנה שנובעת מזה קטנה במילים וגדולה במשמעות.

בהרבה מאוד מקרים חוסר יעילות שווה אפקטיביות. יעילות ואפקטיביות זה לא אותו דבר.

והדוגמאות שלו קולעות בדיוק לנקודה. לצאת לדייט ולשלם עם קופון זה מאוד יעיל ולא ממש אפקטיבי. לקנות תיק יוקרה זה לא יעיל. לקנות פרארי זה לא יעיל. ובמצבים מסוימים שניהם אפקטיביים מאוד.

שאלתי אותו אם המתח בין היעילות לבין הסקרנות קיים גם בתוך האישיות שלנו, כמו שמודלים פסיכולוגיים מתארים חלקים פנימיים. והוא ענה עם כלי שהוא משתמש בו על עצמו.

לחלק השיפוטי שלו הוא נתן שם: אדולף.

אני יכול להגיד על עצמי דברים נוראים מול המראה, ואין מי שיעצור אותי. אם מישהו היה מדבר אליך ככה, היית נותן לו אגרוף. אבל כשאתה אומר את זה לעצמך, אין מי שיעשה את זה.

ולכן, כשהוא נכנס למקום כזה, הוא אומר: אדולף, זה אתה. ואז זה כבר לא הוא, ומנגנוני ההגנה מופעלים.

אני הוספתי לזה שהשם המצחיק עוזר, ושכדאי לזכור שגם החלק הזה חשוב. הוא לא רשע, הוא היעילות. אליאב מסכים ומדייק.

החלק הזה בא להגן עליך, אבל לפעמים הוא עושה את העבודה שלו טוב מדי, ואז הוא מתחיל לפגוע בך.

הוא גם מזכיר משפט מהכוח שבהווה של אקהרט טולה: כשאתה אומר אני לא מרשה לעצמי, מי זה אני ומי זה עצמי. הרחבה על העבודה עם חלקים פנימיים נמצאת במאמר על עבודת חלקים, ועל הצד האפל שאנחנו מכחישים במאמר על עבודת צללים.

שני מסלולים למי שטוב בכמה דברים

אליאב פותח דווקא בציטוט של קטע שהוא אוהב, מסטנד אפ של אדיר מילר. מישהו בקהל אומר שהוא גם מעצב שיער וגם מאבטח בגן ילדים.

אם אתה גם מעצב שיער וגם מאבטח, כנראה שאתה לא טוב לא בזה ולא בזה.

וזו, לדבריו, נקודת המוצא של החברה כלפי אנשים שהם גם וגם. הוא מוסיף פתגם ליטאי באותו רוח: לאדם שיש שמונה מקצועות יש גם מקצוע תשיעי, להיות רעב.

ואת המסלול השני הוא מדגים על עצמו: הוא מאמין במקומות עבודה שמותאמים לצרכים הפסיכולוגיים של העובד, וזה בדיוק צומת שדורש גם מיומנות של גיוס וגם את הצד הטיפולי.

איך מוצאים בידול אמיתי

הבידול שהוא מחפש הוא כזה שאפשר לראות אותו בשנייה.

הוא נותן דוגמה של סוכן נסיעות. רובם יגידו שהשירות שלהם טוב, וזה חסר ערך, כי המחירים והשירות דומים אצל כולם וממילא אי אפשר לדעת.

נגיד שאני סוכן נסיעות, ויש לי ילד אוטיסט. מה זה אומר? אני מבין טוב מאוד את הצרכים של הורים לילדים מיוחדים.

ואם היה מייצר סוכנות נסיעות שמתמחה במשפחות כאלה, יש בידול מיידי, ויש קהל שכרגע אין לו מענה.

אני הצעתי גרסה מהעולם שלי: מי שאוהב התפתחות אישית ומדיטציות וגם אוהב נסיעות, יכול לבנות סוכנות שמתמקדת בריטריטים. ואליאב מאשר ומנסח את הכלל.

תנסה לשלב שניים או שלושה דברים שאתה טוב בהם ואוהב אותם.

וכשאמרתי שבדרך כלל זה בא ביחד, הוא מסייג בחדות.

לא בהכרח. יש הרבה אנשים שאוהבים כדורגל ולא היית משלם שקל לראות אותם משחקים.

התרגיל: חמישה עשר רעיונות מוזרים

וכאן מגיע התרגיל שהוא ממליץ עליו בהרצאות, והוא משתמש בבינה מלאכותית באופן שהוא בדיוק ההפך מהרגיל.

צ׳אט GPT בדרך כלל נותן לך תשובות סטנדרטיות, כי הוא מנסה למצוא את הרוב ולתת את התשובה האופטימלית.

הוא מזהיר מראש שיקבלו הרבה שטויות, וגם דברים נישתיים מדי שאין להם שוק. ובכל זאת יהיו שם דברים שאפשר לפרש בצורה שנכונה לך.

ואת ההמחשה הוא לוקח מתחום שנשמע חסר בידול לחלוטין: חברת ניקיון.

אתה יכול להתמחות ביום שאחרי מסיבה. עשית מסיבה בבית, אנחנו מגיעים בשלוש בבוקר, וכשאתה מתעורר הבית נקי. כמה זה שווה לך? זה לא שישים שקלים לשעה.

איפה כדאי לעבוד ואיפה פחות

וכששאלתי אם המסקנה היא לא ללכת לחברה גדולה, הוא מדייק. אפשר גם לחברה גדולה, אם היא עושה משהו חדש. מה שצריך זה ואקום.

והוא מוסיף פרמטר שלא תלוי בגודל: לחפש מנהל שלא עושה מיקרו מנג'מנט.

שתי שאלות שכדאי להפנות לבוס

ואת הכלי המעשי ביותר בפרק הוא נותן למי שכבר עובד בארגון, גם נוקשה.

הוא מספר שהיה בפגישה עם מנכ״לית של קבוצת עסקים גדולה בישראל, ושאל אותה שאלה אחת.

מה הדבר הראשון שאת בודקת כשאת מגיעה למשרד בבוקר? והדבר הראשון שהיא אמרה לי: אף אחד לא שאל אותי את זה.

אלף עובדים, ואף אחד לא שאל מה חשוב לה. וזו, לדבריו, הנקודה: אם אתה שכיר, הלקוח שלך הוא הבוס שלך, ואתה לא יודע מה הוא רוצה.

הוא מדגיש שהניסוח חשוב, ושהוא לא שאל מה את רוצה אלא מה את בודקת, כי זה מכוון למה שבאמת מטריד.

והשאלה השנייה מנוסחת קדימה בזמן.

נגיד שבעוד שנתיים אני ואתה יושבים פה, ואתה חושב שמגיעה לי העלאה של חמישים אחוזים ואתה מרוצה ממני. אני רוצה להבין למה. מה עשיתי?

פרנסואה היה מלצר במסעדה בפרובנס. תיירים מפריז צחקו על המבטא שלו, והוא הפך למלצר מפני שסבתא שלו אמרה שמי שעובד במסעדה לא יהיה רעב.

עד שהגיע זוג מניו יורק, נוצרה כימיה, וחודש אחר כך הוא יצא מצרפת בפעם הראשונה בחייו ומצא את עצמו באירוע קוקטייל בפנטהאוס במנהטן.

המארח שם לב שקשה לו להשתלב, וביקש ממנו להסביר לאורחים על היין. הוא דיבר על הארומה ועל הטעם, ואחר כך על האוכל ועל השילובים. האורחים היו מוקסמים.

למחרת מתקשר אליו אחד האורחים ואומר לו: אני בעל רשת מסעדות, אשמח שתהיה היועץ הקולינרי שלי. אני מוכן להציע לך חצי מיליון דולר.

ומה שאליאב מדגיש הוא שכל מגרעת שלו הפכה ליתרון, בלי שהוא השתנה בדבר. שהוא מהפרובינציה זה אקזוטי. המבטא הוא מבטא צרפתי מיוחד. וההבנה ביין, שבצרפת אינה מיוחדת כלל, בניו יורק היא נדירה.

אם הוא היה הולך ליועץ קריירה, היו אומרים לו שהוא חייב להשתנות. והוא לא חייב להשתנות, הוא צריך לשנות גאוגרפיה.

המגרעת הכי גדולה שלך

וכשאי אפשר לשנות גאוגרפיה, הוא מציע כיוון שני, ומזהיר מראש שהוא לא נוח.

קח את המגרעת הכי גדולה שלך, זו שמביכה אותך נורא, זו שאתה אפילו לא מעז לדבר עליה.

והדוגמה שהוא נותן מפתיעה, כי היא לא מגרעת במובן הרגיל. הוא מספר על יועצת ארגונית יפה במידה שמשבשת פגישות, כי בכל חדר שהיא נכנסת אליו אנשים עוצרים ומעירים על זה, ואז קשה להתייחס אליה ברצינות.

מה שהוא הציע לה היה לומר את זה בעצמה, בכל פגישה עם לקוח.

נכון שיש לי ניסיון ורזומה, אבל היתרון האמיתי שלי הוא המראה שלי. רוב האנשים שאני מראיינת הם מתכנתים, והם מספרים לי דברים שהם לא מספרים לאף אחד אחר. אני מקבלת מידע שקיים בארגון שלך ואתה לא יודע אותו.

והמנהל שיושב מולה יודע שזה נכון, כי גם הוא בעצמו העיר על זה לפני כמה דקות.

ההיגיון מאחורי זה חד: מה שקיים בחדר ואף אחד לא מדבר עליו, אנשים יפרשו בצורה השלילית ביותר. אליאב נותן לזה עוד דוגמה: יזמת בחודש שישי להריון שמגייסת כסף. חוקית זה לא נושא, ובפועל זה כן נושא.

הגיל והמופנמות: מה שניסיתי להסתיר

סיפרתי לו שהתחלתי להרצות בתחילת שנות העשרים שלי, ובתחומים שמרימים גבה כשאדם צעיר מדבר עליהם: התפתחות אישית, מדיטציות, NLP.

בשיווק צעיר הוא יתרון טבעי, כי זה מה שמביא חדשנות. בהתפתחות אישית ובפסיכולוגיה זה חיסרון אוטומטי. ולכן ניסיתי להצניע את זה. לא שיקרתי, פשוט לא נידבתי את המידע.

וזה, בדיעבד, פגע באותנטיות.

ואז בא מרצה בגיל שלי ופשוט הציג את זה: אני המרצה הכי צעיר פה. וזה עשה לי שיפט.

ואת אותו דבר עשיתי אחר כך גם עם המופנמות שלי, שגם אותה ניסיתי להסתיר, כי אני לא הכי כריזמטי והכי שוטף. ברגע שהתחלתי לשתף בזה, זה חיזק אותי וחיבר אליי אנשים מסוג מסוים.

ואליאב מדגיש שזו בדיוק הנקודה: יש כריזמה מוחצנת ויש כריזמה מופנמת. הרחבה על הכיוון הזה יש בפרק עם איריס שור על למה דווקא הביישנים מצליחים.

נגיד שאתה זקן. מה זה אומר, שאתה לא שווה כלום? לא. אתה מנוסה, אתה שקול, אתה מאוזן. ואם אתה צעיר, אתה אנרגטי, אתה לא מקובע, אתה מוכן לקחת סיכונים.

ואת הכלל הוא סוגר על תכונה נייטרלית לגמרי: להיות שקט. אם אתה צריך לייצר מכירות, זה נורא. אם אתה מנהל פרויקט ודואג לעמידה בדדליין, השקט שלך משדר יציבות. ואם לקוח צורח עליך בשירות, השקט הוא נכס.

הזכרתי את הביוגרפיה של אילון מאסק מאת וולטר אייזקסון, שנסגרת באמירה שאם הוא לא היה קצת משוגע הוא כנראה לא היה אילון מאסק, ואת המשפט של סטיב ג'ובס על כך שרק אנשים משוגעים מספיק משנים את העולם.

ואליאב מוסיף שכבידה ההישגים האלה יש גם תזמון, דור מסוים וסיטואציה בתעשייה.

אם סטיב ג'ובס היה נולד חמש שנים לפני או חמש שנים אחרי, הוא לא היה מקים את אפל.

ואת הנקודה על הסביבה הוא ממחיש בפשטות: אם אילון מאסק היה נולד בבנגלדש, לא היינו שומעים עליו.

ומכאן הוא עובר לנרטיב שהוא לא אוהב, זה של מי שהתחיל מאפס ובנה את עצמו בעשר אצבעות. והדוגמה שהוא נותן היא ארנולד שוורצנגר, שנשאל בריאיון על כך שבנה את עצמו לבד.

אתה יכול לקרוא לי ארנולד, אתה יכול לקרוא לי שוורצי, אתה יכול לקרוא לי שניצל. אתה לא יכול לקרוא לי self made man.

ואז הוא מונה את המאמן שלו באוסטריה, את המאמן בארצות הברית, את המפיקים והבמאים שנתנו לו הזדמנויות, ואת ג'יימס קמרון ששם אותו בשליחות קטלנית.

אליאב מביא גם את המקרה של ביל גייטס, ומצביע על פרט שלדבריו נשמט: אמו ישבה בדירקטוריון של ארגון צדקה גדול לצד מנכ״ל IBM, ומשם הגיעה ההיכרות שהובילה לכך שהחברה הענקית פנתה לסטארטאפ קטן.

וכאן הוא נכנס לסיפור השנוי במחלוקת ביותר בפרק, וחשוב לומר במפורש שזו הטענה שלו. לדבריו, הסיפור שרוב האנשים מכירים על ויקטור פרנקל אינו מלא: פרנקל התחיל לדבר על משמעות החיים בגיל צעיר מאוד, שנים לפני המלחמה, והזמן שבו שהה באושוויץ עצמה היה קצר בהרבה ממה שהקוראים מניחים.

אני לא חושב שוויקטור פרנקל שיקר. אני חושב שמה שמשקר זה שרוב האנשים לא קראו את הספרים שלו, אלא שמעו על זה ממרצה שהזכיר את זה בשורה.

אני הוספתי שגם אני ידעתי שהוא הגה את התיאוריה לפני, ושהוא לא הסתיר את זה. הנקודה שאליאב מתעקש עליה אינה שהתיאוריה פחות טובה, אלא שיש הבדל בין התוצר לבין האופן שבו הוא משווק. מי שרוצה לקרוא על הספר עצמו ימצא את זה במאמר על האדם מחפש משמעות.

ואת אותו טיעון הוא מביא גם על מסלואו: פירמידת הצרכים המפורסמת לא צוירה על ידו, והיא אף סותרת חלק מהרעיונות שלו, כי הוא דיבר על הקשר ולא על היררכיה נוקשה.

קשרים או כישורים: מה חשוב יותר?

ואת התשובה לשאלה הזאת הוא בונה על מחקר שנעשה בשיתוף אוניברסיטאות בפריז ובניו יורק, שבדק כמאה אמנים אבסטרקטיים.

החוקרים העריכו את איכות היצירות גם באמצעות מומחים וגם באמצעות למידת מכונה, ובמקביל מיפו את הקשרים החברתיים של כל אמן.

הם גילו שאין קשר בין היופי של היצירה לבין ההצלחה שלך כאמן, מעבר לרף מסוים. מעבר לרמה מסוימת כבר לא משנה כמה יפה אתה מצייר, הרבה יותר משנה את מי אתה מכיר.

שני האמנים שהצליחו בצורה החורגת מכל פרופורציה, לדבריו, היו קנדינסקי וקליי, ולשניהם היה נטוורק אדיר של אמנים, אוצרים ומשקיעים.

והמסקנה המעשית שלו נחרצת: אם עליך לבחור בין קורס מתקדם בתחומך לבין ללכת למסיבה ולהכיר אנשים, לך להכיר אנשים.

וכשהערתי שאני לא במסיבות אלא מקליט פודקאסט, הוא הופך את זה ליתרון.

ביולוגית אנחנו לא מבדילים בין זה שאני מקשיב לך בפודקאסט לבין זה שאני מנהל איתך שיחה. אם הקשבתי לך שלושים פרקים, זה כאילו ישבתי איתך שלושים שעות.

מתמטיקה של חברות

ומכאן הוא נותן מספרים.

ואת המסקנה הוא מסיק מיד: בגיל שבע עשרה ובצבא צוברים את השעות האלה בלי לשים לב. בגיל מבוגר, אם נפגשים פעם בשבוע לקפה, צריך ארבע או חמש שנים.

שאלתי אותו איך שומרים על קשרים אחרי מעבר מקום מגורים, והוא מבחין קודם כול בין חברות לנטוורקינג.

יש קורסים להיות אמא יותר טובה ויש קורסים להתפתחות אישית. אין קורס להיות חבר יותר טוב.

ומה שהוא מציע פשוט: למצוא אנשים שמעניינים אותך, להיות איתם בקשר, ואם אתה מרגיש משהו כלפי מישהו, להגיד לו את זה.

ואת הצד השני הוא ממחיש בדוגמה לא נעימה: מישהי ששולחת לו הודעה כל שנה וחצי, תמיד באותו ניסוח ותמיד כשהיא מחפשת עבודה.

היא לא רואה בי בן אדם, אני מישהו שמייצר לה הזדמנות לעבודה.

ומכאן העיקרון שהוא מנסח: כל האנשים שאתה מכיר עסוקים תשעים ותשעה אחוזים מהיום בעצמם. ואם אתה רוצה להתחבר אליהם, אתה צריך לעסוק בהם. בלי לוותר על עצמך, כלומר למצוא משהו שמעניין את שניכם ומשרת את שניכם.

שאלתי אם אנשים מרובי כישרונות פורצים מאוחר יותר, ומה יכול לעשות מי שמרגיש שעדיין לא פרץ.

אליאב מפנה למחקר שמתואר בספר Old Masters and Young Geniuses, שהשווה בין מי שפרץ צעיר למי שפרץ מאוחר.

העבודות הכי יקרות של פיקאסו הן לפני גיל שלושים. העבודות הכי יקרות של סזאן הן מגיל חמישים וחמש.

ואת הממצא המעניין ביותר הוא מביא מתחום אחר. בדקו חוקרים באקדמיה וראו שרבים פורצים סביב גיל שלושים ומעטים בגיל חמישים, ואז בדקו למה.

הצלחה לא קשורה לגיל, היא קשורה למספר הניסיונות. אנשים צעירים פשוט מנסים יותר דברים.

ולמה מבוגרים מנסים פחות? כי הם כבר יודעים מה לא עובד, כי ההורים שלהם חולים, כי הילדים מציקים, וכי משהו בחיים האישיים מושך אנרגיה.

ואת התרגום המעשי שלו לעולם העסקי הוא נותן בדוגמה מהעבודה שלו מול משרד פרסום דיגיטלי.

אני מבקש שתשעים וחמישה אחוזים מהקמפיין יעבדו לפי הפרקטיקה המקובלת, וחמישה אחוזים יעשו דברים מטורללים. אני משחרר אותך מלדווח לי מה קרה בחמישה אחוזים האלה.

וההיגיון פשוט: לפעמים זה מצליח, וכשזה מצליח זה מצליח בענק. ואם לא, הפסדתי חמישה אחוזים.

איך נשארים רלוונטיים מול בינה מלאכותית

שאלתי איזו מיומנות כדאי לפתח כדי להישאר רלוונטי בעוד חמש או עשר שנים, והתשובה שלו מתחילה מהבחנה על למידה.

אנשים פשוט מתרגלים לא ללמוד, וזו הבעיה.

הוא מספר שהוא כותב טור שבועי בשם שלושה דברים שלמדתי, שהוא מפרסם כל שבת בבוקר כבר יותר משבע שנים. וכל שבוע הוא חייב למצוא שלושה דברים חדשים שלמד ולכתוב עליהם אלף מילים.

ומעניין שהוא מציין גם את הצד השני של ההצלחה: דווקא בגלל שהטור מצליח ומתגמל, זה גם קצת קולע אותו פנימה ומקשה על לנסות משהו אחר לגמרי.

ואת התשובה עצמה הוא מנסח חד.

בינה מלאכותית לא מאיימת על הרבה אנשים. היא מאיימת על מי שלא טוב במה שהוא עושה. אם אתה טוב במה שאתה עושה, היא תעזור לך להיות מדהים.

הוא מסביר את זה על עצמו: חלק גדול מעבודתו הוא סטוריטלינג, והכתיבה עצמה היא מה שגוזל לו זמן. הכלים מכפילים לו את התפוקה, אבל רק בגלל שהוא יודע מה הוא רוצה לקבל.

יש משהו שנקרא רגשות. כל סיפור, אתה צריך לצאת ממנו עם רגש אחר ממה שנכנסת, אחרת הסיפור לא עובד.

ואת קו הסכנה הוא מסמן בשורה אחת: אם העבודה שלך היא משהו צר שקל להגדיר אותו, אתה בבעיה. ואם נדרש בה שיקול דעת אנושי, פחות.

הנאה, סיפוק ומשמעות

ולסיום שאלתי מה מביא אושר בתוך כל התהליך הזה, והוא מפרק את זה לשלושה דברים שנמצאים על צירי זמן שונים.

אני חושב שאנחנו צריכים להתרגל להסתכל על עצמנו בכמה צירי זמן, ובכל אחד מהם להרגיש שאני בדרך הנכונה, משתפר, מתקדם וגדל.

מי שרוצה להעמיק בצד של המשמעות ימצא את זה במאמרים על לוגותרפיה ועל הגשמת ייעוד.

לסיכום: מה לוקחים מהפרק

הטענה המרכזית של אליאב אללוף אינה שכולם גאונים לא מובנים. הוא אומר את ההפך במפורש: יש היגיון בשיטה, ולא כל מי שלא מתאים למסגרת הוא ברבור.

מה שהוא כן טוען הוא שהמדידה עצמה מוגזמת, ושהיא מפילה בדיוק את מי שמביא את החדש. הדבורים הסוררות אינן בזבוז, הן ביטוח. ושחקן צוות שאין לו סטטיסטיקה טובה אינו חסר ערך, פשוט לא מדדו את הדבר הנכון.

ומה שאפשר לקחת מכאן ולעשות איתו משהו כבר השבוע הוא שלושה דברים.

ומעל הכול נשארת השורה של פרנסואה: לפעמים לא צריך להשתנות, צריך לשנות גאוגרפיה.

הספר של אליאב, להיות פלסטלינה בעולם של ברגים, מרחיב על כל זה. פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, וכלים לעבודה על ביטחון ונוכחות נמצאים במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

אליאב אללוף

מומחה לשיווק ולסטוריטלינג, מרצה באוניברסיטאות מובילות, סופר ויועץ שליווה למעלה ממאה מותגים בארץ ובחו״ל. כיהן בתפקידי שיווק ופיתוח עסקי בכירים באקסיס מובייל ובקומברס, והיה שותף מייסד בקרן ההון סיכון Follow[the]Seed. האתר שלו.

הפרק המלא עם אליאב אללוף: איך למצוא את הייחודיות שלך ולהפוך את החולשה לחוזקה

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.