ד״ר יחיאל הררי: הסוד היהודי לכסף ושפע, תודעת עוני מול תודעת עושר
שיחה עם ד״ר יחיאל הררי, חוקר חסידות ומחבר של יותר מעשרה ספרים על תורת הנפש היהודית
לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב
מה זו תודעת שפע, ולמה למגנט אליך טסלה זה בדיוק ההפך?
הכי קל להתחיל ממה שהיא לא. התמונה המקובלת של תודעת שפע היא אדם שעומד במרכז, עובד על המחשבה שלו, ומנסה למגנט אליו דברים. תהיה לי טסלה חדשה. יהיה לי הבן זוג המתאים. אני אחשוב על הדברים המסוימים, אעשה כמה פעולות בכוח המחשבה, ואקבל את זה.
במחשבה היהודית זה לא רק לא תודעת שפע. זה ההפך הגמור ממנה. מי שמעניין אותו מה המחקר בעצם מצא על הרעיון הזה, יש באתר סקירה על זימון מציאות ומה המדע אומר עליו.
זו תודעת יניקה, וזו תודעת קבלה, כי אתה רוצה רק לקבל מהעולם.
הדימוי שהררי נותן לזה חד: נער בן 16 שיושב באמצע החדר ורוצה משהו, ומתחיל לבכות, ומתעצבן, כי זה הדבר הכי נורא שיש שאין לו את זה עכשיו. אף אחד לא היה קורא לזה שפע. וזו בדיוק אותה תנועה נפשית, רק בגרסה מבוגרת ומנוסחת יפה יותר.
ולמה זה בכלל משנה לחיי היום יום
נהוג להגביל את תודעת השפע לתחום העסקי והכלכלי, ובעיקר עכשיו, כשאנשים מרגישים לחץ כלכלי והמחירים עולים. אבל היא לא שם בלבד. יש תודעת שפע בגידול הילדים, יש תודעת שפע בזוגיות, ויש תודעת שפע אפילו באופן שבו אני אוכל.
קחו את התזונה כדוגמה. להבין מה נכון לאכול ומה לא זה החלק הקל. אנשים יודעים. החלק הקשה הוא איך אני נמנע ממה שלא בריא לי, ואיך אני עושה את זה בלי לחשוב מתוך צמצום, מתוך שלילה, מתוך מה שנלקח ממני. זו כבר שאלה של תודעה, לא של מידע.
וזו הסיבה שהשיחה הזאת מתחילה בהגדרה ולא בטיפים. אם אימצת את ההגדרה השגויה, כל טיפ שתקבל אחריה יעבוד לכיוון הלא נכון.
תודעת עוני ותודעת עושר: מה ההבדל בין תודעה גלותית לתודעה גאולתית?
כשמסתכלים על היהדות במבט הרחב ביותר, יש שתי תודעות מרכזיות. אחת נקראת תודעת עוני, ושמה השני הוא תודעה גלותית. השנייה נקראת תודעת עושר, ושמה השני הוא תודעה גאולתית.

מה עושה כאן תורת החסידות והקבלה. היא מסתכלת על הסוף. על אחרית הימים, על איך החיים אמורים להיראות, על הדברים הטובים ביותר. ואז היא אומרת: בוא נמשוך מזה קצת פנימה. תחשוב איך היית רוצה לחיות במצב הכי טוב, וננסה לחיות מזה קצת בתוך חיי היומיום.
המאפיין הראשון של תודעת השפע נובע ישירות מזה, והוא הידיעה שיש לך ערך ושאתה משפיע בעולם. שאם בראו אותך, לא בראו אותך סתם. שיש מציאות לא מתוקנת, שהמעשה שלך יתקן אותה, ושבשביל זה אתה כאן.
שבעה צירים שמפרידים בין שתי התודעות
| הציר | תודעת עוני (גלותית) | תודעת עושר (גאולתית) |
|---|---|---|
| מאיפה מתחילים | ממה שחסר לי | ממה שיש לי להביא |
| איך נראית המציאות | מאיימת, מלאה במי שרוצה להקשות עליי | מחכה למה שאני הולך לתת |
| הרגש השולט | חרדה, וגם סטרס כרוני | ביטחון ומנוחת נפש |
| איפה אני נמצא | במקום אחר, לא בזה שלפניי | בדיוק במקום שלי |
| במי אני תלוי | שיתקשרו, שיזמינו, שיאשרו | לא מחכה לאף אחד |
| מול מי אני נמדד | מול אחרים, בהשוואה | מול הערך שאני מביא |
| מה קורה כשקשה | למה זה קורה דווקא לי | מה אפשר לעשות ברגע הזה |
אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←
שתי התודעות אינן מצבים קבועים. המעבר ביניהן קורה כמה פעמים ביום, אצל כולם.
ואולי הנקודה החשובה מכולן: תודעת שפע היא לא דבר טבעי. הכי טבעי בעולם הוא לפחד ממה שיקרה. לפתח ביטחון זה בדיוק מה שלא טבעי, ולכן זו עבודה שצריך לאמץ במודע. במחשבה היהודית זה חלק מהתיקון של הטבע שלנו, לא ויתור עליו.
מה בעצם קונים בכסף, ולמה הוא רק אמצעי חליפין אחד?
השיחה התחילה דווקא מכסף, אז שווה לעצור עליו רגע. מה זה כסף. כסף הוא אמצעי חליפין. אנשים נותנים לך כסף כי אתה נותן להם ערך. אם אני לא נותן ערך, ואם אני לא מצליח לדייק את הערך למה שאנשים באמת צריכים, לא יתנו לי כסף.
אבל כסף הוא רק אחד מאמצעי החליפין שיש בחיים. יש גם כבוד. יש קהילתיות. יש זמן. יש שקט נפשי. אדם שמביא את הערך שלו לעולם מקבל בתמורה אחד מאמצעי החליפין שהוא בחר, וכסף הוא רק אחת האפשרויות.
- כסף ההמרה הישירה והמוכרת ביותר
- זמן פחות שעות עבודה, יותר שעות בבית או בלימוד
- ביטחון ושקט נפשי פחות סיכון, פחות לחץ מתמשך
- כבוד וקהילה מקום שאנשים רוצים לשמוע בו את מה שיש לך
יש אנשים שמוכנים לוותר על כסף בתמורה למשפחה שמחה, או בתמורה לזה שיהיה להם זמן לספורט. הררי מנסח את זה בחדות: לא מתאים לי להיות עם כסף אבל חולה בסוכרת בגיל 50.
ההכרעה הזאת היא לא ויתור. היא בחירה של אמצעי החליפין. ואדם שיודע איזה אמצעי חליפין הוא בחר, ולמה, כבר לא חי בתחושה שגזלו ממנו משהו.
מי שרוצה להעמיק דווקא בצד הכלכלי של הסיפור, שחר בנה אתגר בשם הפסיכולוגיה של הכסף שנוגע בדיוק בנקודות האלה.
למה גם עשירים גדולים חיים בחרדה מתמדת?
אפשר לחשוב על אדם שלא חסר לו כלום בחשבון הבנק, והוא חי כל הזמן בתחושת חיסרון. הוא חי בתחושה שחסר לו משהו, שהוא לא ממצה, והוא מפחד.

ראיתי עשירים גדולים שחיים בחרדה מתמדת. ממה הם מפחדים? שייקחו להם את זה. שייגמר להם. שפתאום אני לא אהיה רלוונטי. שפתאום לא יקשיבו לי יותר. שפתאום לא יעריכו אותי.
עצם החרדה הזאת אומרת משהו: אתה מנסה להשפיע, אבל ממקום מאוד חלקי. אתה כל כך מפחד ממה שיהיה, שאתה כבר לא באמת שם. ולכן זה לא יוקר המחיה שמשפיע עליו, אלא חוסר היכולת שלו להרחיב את התודעה ולהבין שהעיקר הוא מה שהוא מביא לעולם.
וגם כשהחיסרון אמיתי, ולא מדומיין
יש מי שמגיע לתודעה הזאת מתוך מחסור שהוא באמת חווה. ויש מי שלא חווה מחסור בעצמו, אבל ההורים שלו חוו, או הסבא והסבתא, וזה עבר בירושה רגשית. אז נבנה מנגנון הגנה: אתה יותר חוסך, אתה יותר שם לב כמה אתה מוציא. וזה היה הגיוני, כי באמת לא היה מספיק.
הבעיה מתחילה כשאדם כבר לא בהישרדות אבל לא מצליח לשחרר את התודעה. המנגנון שנועד להגן עליו הפך לדבר שמונע ממנו לחיות. וכאן שווה להיות מדויקים: אפשר שלא יהיה לך כלום ולא לחיות בתחושת עוני. כסף יוצר נוחות, אבל הוא לא פותר את הבעיה המרכזית של בני אדם, שהיא העולם הרגשי שלהם.
השאלה איננה כמה יש לך בחשבון. השאלה היא אם אתה פועל מתוך תחושת חיסרון או מתוך תחושת מלאות. התנועה מהאחת לשנייה היא זו שמשנה את מבנה החיים.
להסתפק במועט בתחילת הדרך: זו תודעת עוני?
לא, וזו אחת הנקודות שהכי קל להתבלבל בהן. יש תקופות בחייו של אדם, ובייחוד בתחילת הדרך, שבהן הוא צריך לוותר על חיי נוחות. סופר בתחילת דרכו צריך להסתפק במועט, כי הוא לא ירוויח בהתחלה כמו שירוויח בהמשך. וכך גם בסטארטאפ, וכך בהרבה מאוד מסלולים.
הצמצום הזה איננו תודעת עוני. הוא לא תודעת חסר והעדר. הוא חלק מהדרך.
אז מה כן קובע מתי להצטמצם ומתי להתרחב ולקנות את המצלמה הטובה ביותר? התשובה של הררי חדה: לא מה שאתה רוצה, ולא מה שחיי הנוחות שלך קובעים.
מה שמשנה זה מה שהערך שאתה מביא לעולם דורש. מה שהשליחות שלך דורשת.
אם השליחות שלך דורשת שבגיל 22 תהיה לך המצלמה הכי טובה, כי אתה מעלה פודקאסטים, אז הכסף יגיע. אחד המאפיינים של אדם עשיר בדעת הוא שהוא לא דואג, כי הוא לא בתודעת חיסרון אלא בתודעת מלאות. הוא יודע שכדי להביא את הערך שלו לעולם, הכסף יימצא ככה או ככה. כשיש רעיון טוב, ואתה בטוח בו, ואתה יודע שאתה עושה איתו טוב לעולם, הוא יגיע מכאן או משם.
אבל אם כרגע אתה לא באמת צריך את המצלמה הכי טובה, ופתאום אתה רוצה להחליף רכב כי לכולם יש, זה כבר משהו אחר לגמרי. זה לא קשור לתודעת שפע, וזה הפוך ממנה.
מה ההבדל בין סטרס לחרדה, ולמה סטרס לפעמים גרוע יותר?
הרבה אנשים אומרים שהם לא בחרדות, הם פשוט לחוצים. וזה נכון, אלה שני דברים שונים, אבל אחד מהם הוא לא אויב קטן יותר.
חרדה היא הפחד מפני מה שעתיד לקרות. אנחנו בני תמותה, לא יודעים מה יהיה בעוד רגע, ולכן בכל רגע יש מגוון של דברים שיכולים לקרות. זה הדבר הכי טבעי בעולם.
סטרס הוא משהו אחר לגמרי. הררי מגדיר אותו דרך העייפות: עייפות פיזית פותרים בשינה. עייפות מנטלית באה תמיד מאותו מקום, והוא שאתה רוצה להיות במקום אחר.
כל פעם שאתה רוצה להיות במקום אחר, לא במקום שבו אתה נמצא, נוצר סטרס. כי יש מתח בין המקום שבו אתה נמצא לבין המקום שאתה רוצה להגיע אליו.
שלושה מקומות שבהם זה קורה בלי לשים לב
- אתה יושב עם מישהו בשיחה, ובאותו רגע אתה כבר בפגישה הבאה
- אתה יושב עם בת הזוג שלך, וחושב שאולי בזוגיות אחרת היה לך יותר טוב
- יש לך מיליון מטלות בעסק, ואתה ממוקד במטלה הבאה ולא בזו שלפניך
ומכאן נגזרת מסקנה מעשית: אם אתה במטלה שלפניך, אף פעם לא יהיה לך סטרס. כי תמיד יש לך רק מטלה אחת לפניך, לא משנה אם יש עוד מאה קדימה. ולכולם יש עוד מאה קדימה.
ולמה סטרס לפעמים גרוע יותר מחרדה? כי החרדה לפחות מכריחה אותך לעשות את העבודה. אנשים בחרדה הולכים לטפל בזה. הסטרס לעומת זאת כרוני. הוא כמו קרינה רדיואקטיבית, מכרסם בך שעה אחר שעה, יום אחרי יום, והוא כל הזמן ברקע.
וכאן מתחבר המאפיין השני של תודעת השפע: להיות במקום שבו אני נמצא. לדעת שפה המציאות שלי, פה המרחב שלי. הקורבן חושב שאולי במקום אחר היה לו יותר טוב, אולי פה הוא מפסיד, אולי לא נתנו לו את הכלים. מי שבתודעת שפע יודע שהוא בדיוק במקום שלו.
אם חסר לך כסף, כנראה לא הבאת מספיק ערך
עד כאן זה נשמע נעים. אבל שחר מחדד את השאלה שמסתתרת מתחת לכל זה: למה אתה כל כך בטוח שאם אני אהיה באמון הזה, גם באמת יהיה לי שפע? והתשובה של הררי חדה יותר מהשאלה.

אם אדם עני בכסף, זה אומר דבר אחד: שהוא לא מביא מספיק מהערך שלו למציאות. אם אדם מביא מספיק ערך, אין מצב שהוא יהיה עני.
הוא מסייג מיד: זה מתייחס גם לאיך שאדם מכלכל את חייו, כמה הוא מוציא, וכמה הוא יודע להתאים בין הוצאות להכנסות. אבל הליבה נשארת.
ולמה זה מעצבן אנשים? הררי לא מתחמק מהשאלה הזאת. זה מעצבן כי זה לוקח תירוצים. זה לוקח טענות ומענות, זה מוריד את האחריות מכל מיני מקומות אחרים, ושם אותה בחזרה על הכתפיים שלך.
וזה גם לא מיסטיקה
ההסבר עצמו פשוט ולא דורש שום דבר מעורפל. כל דבר בכלכלה מורכב מהיצע וביקוש. ההיצע הוא היצירתיות שלי, הערך שיש לי להביא, היכולת שלי לעצור ולשאול מה בעצם חסר פה. ברגע שיש לי משהו להציע, ואני יודע להתאים אותו לביקוש, זה ייפגש בסוף באיזו נקודה.
ייתכן שהכסף יגיע רק בעוד זמן. ייתכן שיידרש זמן בשלות. אבל בסופו של דבר ההיצע והביקוש ייפגשו. ואם לא הבאת שום דבר למציאות, בטוח שהם לא ייפגשו.
כי הם רוצים לדעת איך משנים תודעה, איך חושבים אחרת, איך מתבגרים, ואיך מתמודדים עם סטרס, חרדה ועצבות. ברגע שנותנים להם פתרונות, ודאי שבסופו של דבר הם מוכנים לשלם עבורם. ובכל תחום זה עובד בדיוק אותו דבר.
הררי מוסיף לזה דוגמה מהרחוב. הוא עבר בתל אביב וראה חנות מוזנחת שלא ברור מה נמכר בה, ובכניסה מישהו סוחט מיץ ומוכר אותו בשלושים שקלים. במקום כזה, במחיר כזה. ואולי בדיוק בגלל שהוא האמין שיש לו את המיץ הכי טוב שיש, הוא מצליח.
ומה עם המורה, העובד הסוציאלי וסוחר הנשק?
כאן שחר מציב את הטיעון הנגדי החזק בפרק, וכדאי להשאיר אותו במלוא החדות שלו: יש הרבה אנשים שעושים כסף ממכירת נשק. ויש מורים מדהימים, אנשי חינוך מדהימים ועובדים סוציאליים מדהימים שלא עושים כסף. אז לומר שאם אין לך כסף סימן שלא נתת מספיק ערך, זו אמירה שקשה לבלוע.
התשובה חוזרת בדיוק לאמצעי החליפין. אתה מקבל את אמצעי החליפין שלך באופן אחר. אתה יכול להיות מורה, ואמצעי החליפין של ההשפעה האדירה שלך על התלמידים בא לידי ביטוי בזה שיש לך יותר זמן בבית עם הילדים, יותר זמן ללמוד, יותר זמן להתפתח. ואתה לא מוכן לקחת סיכונים.
מולו עומד אותו סוחר נשק שחי בחרדות ובלחצים ועובד עשרים שעות ביממה. הררי מסכם את זה כך: אני מוכן להרוויח פחות כסף ושיהיו לי שמונה שעות ביום ללמוד. זו הכרעה, ולא כישלון.
מלצר אחד בסעודת שבת
הדוגמה שהררי נתן לזה נשארת בראש. הוא סעד באיזה בית הארחה, והמלצר ששירת אותם היה כל כך מלא חיות. ראית אותו עובד עם תשוקה. ראית שבאמת חשוב לו שתהיה לך סעודת שבת טובה.
אין לי ספק שאותו בחור שעובד עם תשוקה, לעומת אחד שמושך כתפיים, הולך להצליח בכל מה שיעשה. כי מישהו ימשוך אותו לעבוד איתו, והוא יתפתח איפשהו.
ומהצד השני: מורה שמרגיש שהוא לא מביא ערך פוגע קודם כול בעצמו. הוא עייף, הוא נשחק מהר מאוד, והוא מודד שעות. ואין דבר כזה עסק שסופר שעות. אפשר לעבוד כמורה בתודעה של איש עסקים, כלומר בלי לספור שעות ובלי להתחשבן על כל רגע, וזה משנה גם את מה שקורה אחר כך.
לא חסרים מורים שעושים עוד דברים מלבד ההוראה, ופתאום מתפוצצים בהם. הם מגלים שם את הערך, את החיות ואת התשוקה שלהם.
למה הכסף שולח אותך אל תוך העולם
יש כאן שכבה שהיא כבר לא פסיכולוגית אלא רעיונית, והיא מסבירה למה בכלל יש כסף בעולם. הררי שואל את השאלה הכי בסיסית: מאיפה הוא בא?
אילו לא היה כסף, כל אחד היה יכול להיות לעצמו. לחיות לעצמו, לעסוק בתוך עצמו. הכסף מחייב אותי לרדת לעולם, להיפגש עם אנשים, לדבר, ליצור אינטראקציה. כסף הוא תמיד סביב אינטראקציה, ומתוכה נוצר מסחר, נוצרת חליפין של רעיונות, של מוצרים ושל שירותים.
במחשבה היהודית זו בדיוק הפונקציה של הרגשות: הם דוחפים אותך להתקשר עם הזולת ועם העולם, כדי לגלות את קווי האחדות שבתוך המציאות. והכסף עושה בדיוק אותו דבר. הוא שולח אותך אל תוך העולם כדי לגלות חיבור, כדי לא להיות עסוק רק עם עצמך.
ולכן עסקים הם סביב יחסים
מכאן ההמשך מובן מאליו. כשאדם פתוח ולא מאוים, הוא יוצר אינטראקציות, הוא יוצר יחסים, ומתוכם נוצרים מסחר וכסף. אם אין לך יחסים טובים עם אנשים, אם אין לך מחלקת שירות לקוחות טובה, ואם אתה לא יודע לדבר עם אנשים בגובה שלהם, לא יצרת אינטראקציה, וכנראה יקנו ממך פחות.
וזה גם מה שכל המדע השיווקי המודרני עושה, כשמסירים ממנו את הציניות: ליצור קהילה, לתת לה המון ערך והמון ידע, ואז לומר לה שאם היא רוצה עוד מזה, או סידור אחר של זה, אפשר לחזק את האינטראקציה בסדנה או בקורס.
מה זה 700 שקלים? אם אתה לא נותן לי ערך, גם 50 שקלים זה יותר מדי. ואם אתה נותן לי ערך, מה זה 700 שקלים?
ומה קורה בכיוון ההפוך? הררי לא פוסח על זה גם אצל עצמו. יש רגעים שבהם הוא מרגיש שאנשים סוחטים אותו ולוקחים לו את כל האנרגיות, והוא עצבני על העולם. ובאותו רגע אף אחד לא מזמין אותך. כי מי רוצה ליצור אינטראקציה עם בחור כזה.
ומעל הכול, בשכבה הפנימית יותר: כל פעם שיש כעס, עצבות, רוגז, תלונה או קורבנות, מי נמצא במרכז? האדם הכועס. וכל פעם שאתה מתגבר עליהם ומצליח להתחבר עם מישהו, מתגלה עוד קצת אחדות בתוך העולם. וכשהררי שאל פעם את יצחק תשובה למה הוא ממשיך לעבוד, אחרי שכבר בגיל 27 היה לו מספיק כדי לחיות את כל חייו, התשובה הייתה פשוטה: כי אני רוצה להביא ערך לעולם.
הביקור אצל בן דוד חולה סרטן, והבקשה שלו
הסיפור הזה סופר בפרק כמה חודשים אחרי שקרה, והוא עדיין מטלטל את מי שמספר אותו. בן דוד שלו נפטר בגיל 39 או 40 מסרטן הלבלב, אחד הקשים ביותר שיש. אב לשלושה ילדים. בחור צעיר שבנה חיים, ופתאום קיבל ידיעה שמפרקת אותם, ונכנס לשנה או שנתיים של מלחמות עולם וטיפולים.
הררי בא לבקר אותו, ובהתחלה הוא לא הסכים. ואז הוא אמר לו משהו מעין זה:
אם אתה בא אליי, תבוא עם תודעת שפע. תודעת עושר, לא תודעת עוני.
מה זו תודעת עוני כשבאים אל חולה סרטן? אוי, איזה מסכן אתה. באמת, למה זה קורה דווקא לך. וזה בדיוק מה שאדם שנפגע חושב קודם כול, בכל פגיעה ובכל בעיה בריאותית: למה זה קרה דווקא לי. וברגע שאתה שם, אתה קורבן, ואין מה לעשות עם זה.
הוא ביקש שלא יבואו אליו ככה, כי זה רק מקטין אותו. נשאר לי חודש לחיות, ואני לא רוצה לחיות חודש כמו מסכן וכמו קורבן. הוא לא אמר את זה במילים האלה בדיוק, אבל זה מה שהתכוון אליו.
אז מה כן
וכאן מגיע החלק שהופך את הסיפור לכלי ולא רק לסצנה. תביא תוכן. תביא עומק. בוא נתמקד במשהו, בוא נלמד דבר מסוים. בוא נסתכל על הרגע הזה שבו אנחנו יושבים ואתה בא לבקר אותי, ונראה שברגע הזה לא חסר שום דבר.
וזה בדיוק העניין. אם החיים היו נצחיים אולי היה אפשר לדחות. אבל החיים לא נצחיים, ואף אחד לא חי לנצח. אז את החודש, או החודשיים, או חצי השנה שיש, אפשר לחיות בשתי תודעות שונות לחלוטין, וזו בחירה שנשארת פתוחה עד הסוף.
השבת כאי אחד של שפע בתוך השבוע
הרעיון הקודם נשמע גבוה, ולכן שווה לראות איפה הוא מקבל צורה קבועה בלוח השנה. אחד העניינים המרכזיים בחיים היהודיים הוא השבת, ולהררי יש עליה קריאה מאוד מעשית.

מה המשימה המרכזית בשבת? לקחת קצת מעין העולם הבא, כלומר לחיות יום אחד בלי חיסרון. האוכל מוכן מראש. אם משהו מתקלקל, אי אפשר לתקן אותו. אי אפשר לחשוב על העבודה, ואי אפשר לחשוב על הטרדות.
זה לא קורה מעצמו, והררי לא מתיימר שכן. צריך ללמוד להנדס את זה ולנהל את זה. אבל ברגע שיצרת לעצמך תודעת שבת, יש לך מקום אחד בשבוע שבו כל המשקולות מונחות בצד, ואתה בתוך אי של שקט ויציבות.
וקצת מהאי הזה צריך להחדיר ליום יום.
ומה שובר את זה
הררי מתאר גם את הצד השני של אותה מטבע, מתקופה שבה בנה בית. כשאתה כל הזמן מוטרד מהפרטים הקטנים, גם השבת נשברת. משהו מנפץ לך את תודעת השלמות הזאת, כי בראש אתה כבר ביום ראשון, בודק איך זה יסתדר עם זה ואיך זה יסתדר עם זה.
ואז מגיע יום ראשון, והכול מסתדר. כל אחד מבעלי המקצוע עושה את מה שהוא צריך. הדאגה לא הוסיפה דבר, והיא רק לקחה את היום שנועד לא לדאוג בו.
מי שרוצה כלי מעשי שילווה את הרעיון הזה, יש באתר מדריך עם שמונה כלים לפיתוח תודעת שפע שנוגע בדיוק בעבודה היומיומית הזאת.
איך מתחילים? הכלי הראשון הוא לשרטט
עד כאן ההבחנות. אבל מה עושה מי שמבין את הכול, ורוצה לחיות אחרת, ופשוט לא מצליח? הררי פותח דווקא בהשוואה שלא נעים לשמוע.
חבר׳ה שעוסקים בספורט, אם הם מפספסים אימון אחד, נהיים היסטריים. אנשים שמקשיבים לפודקאסטים על בריאות ותזונה, אם אכלו משהו לא במקום, דואגים ומקפידים. ובתחום המנטלי אתה חייב להשקיע את אותה מידה של מאמץ.
זה לא יבוא לך אם לא תתבונן, לא תלמד, ולא תשקיע חצי שעה ביום בלהבין איך אתה עושה את המעבר. זה לא הוקוס פוקוס. כמו ספורט.
השלב הראשון: לשרטט איך זה בכלל נראה
הררי מגדיר את התרומה הגדולה של המחשבה היהודית בדיוק בזה: לשרטט איך אדם צריך להיראות בסופו של דבר. לא באופן אמורפי וכללי, אלא בפועל. איך אני קם בבוקר. איך אני מדבר על אשתי. איך נראה הבית שלי.
הכי קל לדמיין את זה במגרש הזוגי וההורי, כי הוא נוגע בעצם הנפש. במקום לראות את החסרונות בילדים שלך, ולהעיר להם, ולראות מה לא טוב, ולהיות שיפוטי, ולשאול למה הילדים שלי לא נראים כמו הילדים של השכנים. אתה רואה בילד את השלם שבו, את הטוב שבו ואת היכולות שלו. אתה מאמין בו למרות כל הסיכויים.
וזו לא נאיביות. זה מה שמייצר את התוצאה. תראה איך הילד הזה האמינו בו, והוא האמין במה שיש לו לתת, ותראה איך זה השתנה.
ואז סדרת השאלות
- איך זה נראה? לשרטט לעצמך במפורש איך נראה בית עם תודעת שפע, ואיך נראה בוקר שבו אתה לא מתקרבן
- איפה אני עומד? האם אני חי בחסך, האם אני מחכה שמישהו יושיע אותי, שיתקשרו אליי, שיזמינו אותי
- מה מגביל אותי? מה גורם לי להישאר בתודעה שתמיד חסר לי משהו כדי לעשות את הדבר הבא
- מה הצעד? להתחיל לפעול, גם בלי הוודאות, במקום להמשיך לבחון אם זה משתלם
הררי חוזר כאן לנקודה שהיא הליבה של השלב הזה: עני בטבעו תלוי תמיד במישהו אחר. עשיר לא תלוי אף פעם באף אחד. והאינטרנט יצר מצב שבו אפשר לא להיות תלוי בכלום: תעשה, תצליח. תבנה קהילה, תוכל להעביר לה ערך. ואם אתה כל הזמן בוחן אם זה הצליח לך ואם זה משתלם לך, לא תזוז מילימטר מהחדר החשוך שלך.
הרווח הסמוי שמחזיק אנשים בתודעת קורבנות
לפני שממשיכים לכלים, יש שאלה שצריך לענות עליה בכנות: למה בכלל מישהו נשאר בתודעת עוני? למה הוא נשאר קורבן, לא מאמין בעצמו ולא מאמין במה שיש לו לתת?
התשובה של הררי לא מנומסת. יש משהו בתודעת קורבנות שהוא נוח יותר. לא לקחת אחריות על החיים שלי. לא להתאמץ.
ויותר מזה, יש מחיר שאתה משלם ברגע שאתה הופך להיות אחראי על המציאות שלך, והמחיר הזה גבוה: אתה כבר לא יכול להתלונן. וכיף קצת להתלונן. יואו איזו באסה. יואו איזה פקקים.
לקחת לי איזה רווחים סמויים שנותנים לי לכאורה עונג מסוים בנפש. אבל זה לא עונג אמיתי, זה להתפלש בשלולית.
תלונה, התבאסות, חרטה והלקאה עצמית
התלונה היא רק הגרסה הגלויה. לצידה יש עוד כמה בני משפחה שקשה יותר לזהות: ההתבאסות, כלומר אח, זה שוב קרה. החרטות, כלומר איזה טיפש הייתי. וההלקאה העצמית, שהיא החמורה מכולן: איך הפסדתי כסף, איך קניתי דבר כזה, איך נכנסתי להשקעה הזאת.
אדם יכול לזהות את זה אצל עצמו, ולהבין שזה לא בריא לו, ועדיין לא להצליח לצאת. ולכן הצעד הראשון הוא להבין מה בדיוק אתה מרוויח מזה. בלי זה אין שום סיבה שתוותר על משהו שמשלם לך.
לספור כמה פעמים ביום אתה מתלונן. הררי מספר שאשתו היא זו שמדליקה לו את הנורה: ברגע שהיא אומרת לו מה קרה היום, אתה יותר מדי מצוברח, אתה יותר מדי מתלונן, הוא כבר יודע שנפל לתוך התודעה הקורבנית שלו.
ובכל סיטואציה, גם הפסימית ביותר, תודעת שפע תעזור לך להתמודד הרבה יותר טוב מתודעת קורבנות. לא כי היא מכחישה את הקושי, אלא כי היא מחזירה לידיים שלך את יכולת הבחירה.
למה תודעת שפע מתחילה בבית ולא בעסק?
אם צריך לבחור מקום אחד להתחיל בו את העבודה, הררי לא בוחר בעסק. הוא בוחר בבית, ויש לו סיבה מדויקת לזה.

תודעת שפע בזוגיות היא שאתה מפסיק לראות מה חסר בבן או בבת הזוג שלך, מה העדר, ומה היית רוצה לקבל. כי אחרת כל הזוגיות מסתובבת סביב מה קיבלת ומה לא קיבלת.
אם אתה אוהב את אשתך בגלל שהיא יפה, בגלל שכיף לכם ביחד, בגלל שהיא מבשלת טוב, אתה לא באמת אוהב אותה. היחסים כל הזמן מותנים במשהו מסוים.
ולמה דווקא מכאן. כי מהבית אתה יוצא אחר כך לעולם. אם הצלחת לסגל את זה בבית שלך, אתה יוצא החוצה ורואה שהעולם לא מאיים. אבל אם הבית שלך מאיים עליך, והילדים, והכול, גם בחוץ יהיה לך הרבה יותר קשה.
וגם השליחות מתחילה שם
אותו היגיון חל על השאלה מה השליחות שלי, שנראית תמיד כמו שאלה על העולם הגדול. התיקון שלך יכול להיות פשוט לחייך בבית ולהביא שמחה הביתה. לגרום לבן או לבת הזוג שלך להיות שמחים. להצמיח את הילדים שלך במקום להקטין אותם. פתאום ראית מישהו ונתת לו חיוך או מילה טובה או פשוט הקשבת לו, ובאותו רגע מימשת את השליחות שלך.
שחר מציב כאן הסתייגות שכדאי לומר בקול: כשמישהו אומר לך שיש לך לב טוב, זה נשמע לפעמים כמו מה שאומרים על אדם שלא הצליח בשום דבר אחר. וזו בדיוק ההיפוך שהררי מבקש לעשות. החיוך בבית הוא לא פרס ניחומים על ייעוד שלא התממש. הוא המקום שממנו נבנית התודעה שתחזיק אחר כך גם את הייעוד.
איך יודעים מה השליחות שלי?
זו שאלה שמטרידה אנשים עד כדי כך שהיא מבזבזת חיים שלמים. הררי מצטט כאן את הרב סולובייצ׳יק ומדבר על מי שלא מוכן ללכלך את ידיו בעבודות שחורות, בשפיר ובשליה, עד שימצא את השליחות ואת המשמעות ואת הדבר המתאים לו ביותר. וזה יכול לקחת את כל החיים.
התשובה שלו מתחילה בהפוך ממה שמצפים: יש לנו שליחות בכל מקום ובכל רגע. והשליחות מורכבת, כי האדם הוא בו זמנית משפיע ומקבל. לפעמים השליחות שלי היא להשפיע, ולפעמים היא דווקא לקבל.
כשאני מקשיב למישהו, נתתי לו להשפיע ולהעביר את המסר שלו, ובאותו רגע גם אני עצמי למדתי משהו והתפתחתי. השליחות לא מחכה לרגע מסוים בעבודה או בסטארטאפ. אחרת יוצא שרק הסטארטאפיסטים הגדולים הם בעלי תודעת שפע ואנחנו לא, וייתכן שדווקא אצלם היא לא נמצאת, כי הם חיים בצמצום גדול מרוב פחד.
איפה כן מגלים את הכוחות
ועם זאת, יש מקומות שבהם אתה מגלה יותר את הכוחות שלך, ושהם יותר שייכים אליך. הררי נותן להם שני סימנים: שם יש לך יותר גילוי של תענוג, ושם אתה מוכן להסתכן. איפה שהשליחות שלי, אני מוכן לעשות.
וכאן הוא מוסיף את מה שאולי משחרר מהכול: הערך שלך לא תלוי בהישגים שלך ולא מוגבל בהם. האר״י הגיע לצפת ממצרים בגיל 36, לימד עשרה עד חמישה עשר אנשים במשך שנה ושבעה חודשים, ונפטר לפני גיל 38. ובטווח הזמן הזה הוא יצר מהפכה קופרניקאית בתפיסת המחשבה היהודית.
ומהצד השני של אותו מטבע עומד ניקולה טסלה. הוא היה מהנדס חשמל, גאון עצום עם המצאות רבות, וחי חיי עוני מרודים, כי לא הצליח לתרגם את זה למוצר ברגע המתאים כמו שאדיסון עשה. ובכל זאת אפשר להניח שהוא חי בתודעת שפע, כי עצם היצירה עצמה ממלאת אותך. ואם לא הצלחת להתאים אותה לזמנך, חיית חיי שפע לעצמך, ובעוד דור זה ייפגש עם המציאות וישנה אותה.
לא בוער בך לשנות עולם, בוער בך שיעריכו אותך
שחר מציג כאן את ההתנגדות שכל מי ששאף למשהו גדול מכיר: אני מבין שלב טוב זה הכי חשוב, ואני רוצה שיהיה לי לב טוב, אבל בוער בי לממש ייעוד גדול. אני לא רוצה שיגידו לי שאני הבן אדם שנותן את החיוך.
הררי עוצר אותו באמצע המשפט, וזה הרגע הכי חד בשיחה כולה.
רגע, אל תבלבל. הרבה פעמים לא בוער בך לעשות משהו גדול. בוער בך שיעריכו אותך. בוער בך לקבל כסף. בוער בך שיזכירו את שמך בכל מקום. בוער בך האני, שאני אהיה משמעותי. לא בוערת בך השליחות שלך.
הרבה פעמים זה שקר גדול, וזה השקר שצריך לתפוס. זה לא בוער לך לשנות עולם.
ולמה אקזיט היא מילה נוראה
הנקודה השנייה מתחדדת בדוגמה שהררי בוחר במכוון. אם בוער בך מחקר, או סטארטאפ, או יוזמה, אתה צריך ללטש עם עצמך אם אתה רוצה את הכבוד שמאחוריו, או שבוער בך מה שייצא מזה.
ולכן הוא לא אוהב את המילה אקזיט. זו מילה נוראה, כי היא אומרת שאני מחפש צורך של אנשים, עונה עליו מהר מהר, ומוכר אותו. זאת אומרת שלא באמת התחברתי לשליחות, ולא באמת התחברתי ליוזמה. אני רוצה ליצור משהו כדי להיפטר ממנו ולהרוויח עליו כסף, וזו סוג של מניפולציה של הערך שאני מביא לעולם.
למה השוואה הופכת אותך לקורבן
כשאדם באמת מתחבר, השליחות מתגלה במקומות שבהם הוא טוב, בהצלחות שלו וביכולות שלו. אבל צריכים להתלוות לזה שלושה תנאים: להיות מוכן להתלכלך, לעבוד קשה, ולא להשוות את עצמך לאחרים.
ההשוואה היא הנקודה החלשה. המקום שבו אתה מפסיד והופך להיות קורבן הוא המקום ההשוואתי: למה לו יש שלושים אלף לייקים ולי יש חמישה עשר. וזה קורה לכולם.
קנאה היא רגש מאוד עדין. לא שמים לב אליו, והוא פתאום מחליש אותך ומפיל אותך. חשבתי שאני, למה הוא ככה, מה, לא מקשיבים לי יותר. פתאום נתון אחד גורם לך לא לגלות את הכוחות שלך. וצריך כל הזמן להיות על המשמר ולשלוט בשני המשתנים: זו השליחות שלי, או שאני רוצה להיות הכי טוב כדי שיעריכו אותי.
מתי בדיוק מאבדים את תודעת השפע?
אחרי כל ההבחנות, יש לזה תשובה אחת קצרה, ואפשר לבדוק אותה בזמן אמת.
אתה מאבד את תודעת השפע כשאתה מתחיל לחשוב על עצמך. כשאתה הפכת להיות העניין, במקום הערך, השליחות, המסר או המוצר שלך.
ברגע שאתה העניין, איבדת אותה, כי מאותו רגע אתה מתחיל לחשוב מה איתי. וכל העבודה היא לעבור ממה איתי אל מה עם השליחות שלי.
ומכאן גם ההסבר של הררי לדיכאון בהקשר הזה. דיכאון הוא הרבה פעמים מצב שבו מישהו רוצה מאוד להשפיע ולהביא ערך, ומבלבל בין שני הדברים. בסוף הוא עוסק בעצמו. הוא חושב שהוא רוצה לתת, אבל הוא רוצה לקבל: לקבל תשומת לב, לקבל הערכה.
הררי מזכיר את ג׳ורדן פיטרסון שנכנס לשנה של אשפוזים ברחבי אירופה, כתוצאה מכך שפתאום שאל את עצמו אם הוא מספיק משפיע. וזה לא משנה אם יש לך שלושה או חמישה או שבעה מיליון עוקבים. זה תמיד סובייקטיבי.
וגם למי שנראה מבחוץ במקום טוב
שחר עוצר כאן ומביא את זה על עצמו, בלי לייפות. מבחינת השפעה הוא אדם עשיר. הוא נפגש עם אנשים שאומרים לו שחלו בסרטן ושמעו את המדיטציה כל יום. ובכל זאת:
ועדיין אני יכול לתפוס מחשבות כאלה: רגע, אבל אם עכשיו אני לא אעלה פודקאסט כמה זמן, אולי אני אאבד את המומנטום שלי.
זה לא פחד ולא חרדה. זה סטרס קטן ועדין שרץ ברקע, וזו בדיוק הנקודה שאליה הררי מכוון: המאבק בין שתי התודעות הוא מתמיד. אין מצב שבו יש לך תודעת שפע וזהו. אתה כל הזמן צריך לשאול את עצמך באיזו משתיהן אתה עכשיו.
והתשובה שמחזירה למרכז היא תמיד אותה תשובה: לחזור לשאלה מה אני פה כדי לתת. ברגע שאתה זוכר שאתה שליח של מסר, גם המחמאה הגדולה ביותר לא מנפחת אותך, וגם הדחייה לא מרסקת אותך.
מה בינה מלאכותית לא תיקח, ולמה חוסן מנטלי הוא הכישור של העידן?
שחר מביא לשולחן את הפחד שלו עצמו, וזה אחד הרגעים הכנים בפרק. הוא רוצה לכתוב ספר, ויש לו מחשבה שהוא יודע שהיא לא תודעת שפע, אבל היא עולה: עוד רגע תבוא בינה מלאכותית מתוחכמת יותר, תקרא את כל הספרים בעולם בחמש דקות, תבין מה עובד, ותכתוב ספר טוב יותר משלי. אז מה הערך שלי כסופר?

התשובה של הררי מתחילה בשלילה ברורה: לא יחליף.
הדבר המרכזי שלעולם לא יביאו זה הבנה רגשית. הבנת הרגש המיוחד של אדם.
מבחן ההרצאה שהררי עושה לעצמו
ההסבר שלו מגיע מהניסיון שלו כמרצה, וזה מה שהופך אותו למשכנע. לפעמים אני שומע מישהו מדבר על קבלה וחסידות, המושגים נכונים והדברים נשמעים לעניין, ואתה רואה שהוא לא תפס את הנקודה. זה לא חי.
ואותו דבר קורה לו עצמו. יכולות להיות לו שתי הרצאות שבהן הוא אומר בדיוק את אותם דברים, אבל באחת הוא לא חי אותם באותו רגע, לא מונח בהם. והקהל מרגיש את זה ישר ומתנתק ממנו.
אותו דבר בספר. המבחן של ספר הוא לא אם הדברים נכתבו אי פעם בעבר, אלא אם הבאת את הנרטיב שלך בצורה נכונה. אם צללת לעומק והוצאת רעיונות החוצה מהמקום שבו אתה נמצא. את זה בחיים לא יחליפו, כי אין רגשות למכונות האלה.
חוסן מנטלי, והדרך שבה היהדות מסתכלת על זה
ואז הררי מרחיב את זה מעבר לסופרים, אל כל מי שמפחד שלא תהיה לו עבודה. הוא מצטט את יובל נח הררי, שנשאל מה הכישור החשוב ביותר בעידן של בינה מלאכותית, וענה: חוסן מנטלי.
וביהדות, הוא אומר, זה ברור מאליו. חוסן מנטלי הוא מה שהעביר את העם דרך הגלות, דרך הקוזקים, דרך אושוויץ. בתוך קושי ובתוך משבר, פתאום היהודי מרים את העיניים ומסתכל על משהו יותר פנימי, והמציאות הגשמית פתאום תופסת פחות מקום. ויקטור פרנקל כתב על זה את הלוגותרפיה שלו מתוך אותו מקום בדיוק.
בשפת החסידות יש לזה שני מושגים: דעת תחתון, שבה אתה מחובר לדברים תחתונים, כמו איך רואים אותי. ודעת עליון, שבה אתה מחובר למשהו גבוה יותר. באותו רגע שאתה מתעלה, זה כמו אדם שמתעמק במשהו באמצע רחוב סואן: כלום לא תופס אצלו מקום.
ומתחת לכל זה יושבת תפיסת יסוד אחת: הבורא לא ברא את העולם פעם אחת לפני זמן רב, אלא מהווה ובורא אותו בכל רגע. וזה אומר שכל רגע נברא עבורך במיוחד, ושכל שינוי הוא בדיוק ברגע הזה.
ומכאן הפרספקטיבה על כל הבהלה: זה לא יותר משמעותי מאשר המצאת הגלגל, או המעבר מסוסים למכוניות. תמיד מישהו חשב שיחליפו אותו. אבל אם אתה יודע שיש לך ערך, אתה תמצא אותו במקום אחר ותדע להביא אותו בצורה נכונה יותר.
איך עוצרים מחשבה לפני שהיא מפילה את כל היום?
שחר שואל את השאלה המעשית ביותר בפרק: נניח שאני לא אדם חיובי ושמח. נניח שאני ממורמר, מצוברח, עצבני. איך עובדים בבוקר על הטרדות ועל הדאגות?
התשובה של הררי מתחילה בהמשגה: הדבר הכי חזק לעבוד על טרדות הוא לעבוד על המחשבות שלך. להבין איך המחשבות בנויות, מה המבנה שלהן, ואיזה מהן, אם אתן להן להיכנס לראש, יוריד אותי למטה.
כמו שאני מתעקש לא לאכול קרואסון בגיל 49 כי הוא לא בריא לי וכדי שלא תהיה לי סוכרת, אני מתעקש לא לתת למחשבות האלה מקום, ממש באותה עוצמה.
הרגע ברחוב
ואז הוא מספר על מה שקרה לו באותו שבוע, וזה הרגע שהופך את כל התיאוריה למשהו שאפשר לעשות איתו משהו. הוא התהלך ברחוב, ומישהו אמר לו משהו שהחליש את רוחו לרגע, ופתאום הוא הלך עם פרצוף. ובשנייה הוא קלט את המחשבה.
וקפצה לי שמחה גדולה בלב, כי הבנתי את טבע הקרב שמתנהל בתוכך בין שתי התודעות. וברגע שהבנתי את זה אמרתי: לא, לא, את לא נכנסת. אני עכשיו פה, ואני שמח במקום שלי, בעשייה שלי ובמה שיש לי לתת.
עבודת הזיהוי היא הדבר הקריטי כאן, והשמחה שקפצה לו בלב היא לא קישוט לסיפור. היא הסימן שהזיהוי הצליח. הוא לא נלחם במחשבה, הוא ראה אותה.
ארבעה שלבים, ואחד מהם נשכח כמעט תמיד
- להרחיב את הידיעה. ללמוד איך בנוי מבנה הנפש ואיך מחשבות קורות, כי בלי זה אין מה לזהות
- להיות מודע. מודע לזיהוי, מודע למחשבה, מודע לאופן שבו היא נכנסת אליך, מודע למרכיבים שלה
- לחסום. להגיד לה לא. הררי מצטט את בעל התניא: לא, בשתי ידיים לא, לא מוכן שזה ייכנס לי לראש. הוא קורא לזה כוח הנצח שבנפש
- להציב חלופה. בלי חלופה זה לא יעבור. צריך תמונה של איך המציאות צריכה להיראות, ושהיא נכונה ומדויקת עבורי ונבראה בדיוק בשבילי
מי שמחפש כלי מוכן לשלב החלופה, אפשר להיעזר בהצהרות חיוביות לשפע וכסף שבנויות בדיוק בשביל התפקיד הזה. הררי מוסיף לזה סימן זיהוי שקל להשתמש בו: המחשבות האלה תמיד תוקפות אותך מהעבר או מהעתיד. או מה יהיה, איך יהיה. או איך הייתי, אם הייתי אומר את הדברים הנכונים היו מעריכים אותי, היו לי צפיות. אחד משניהם, תמיד.
ובשפת החסידות קוראים לתופעה הזאת התגשמות: הגשמיות שלך והאני שלך משתלטים עליך. פתאום אתה רוצה כבוד, פתאום לא העריכו אותך מספיק, פתאום באת למקום ולא זיהו אותך. ככל שאתה מזהה את זה יותר מהר, קל יותר לומר להם לא.
ולפעמים נופלים. הררי לא מתיימר שלא. אבל מהנפילה צריך מיד להתרומם, וזה כבר עניין של הרגל ולא של גורל.
חרדה מלשון יראה: מה קורה כשמשחררים שליטה?
אנשים שדואגים מפתחים אסטרטגיית התמודדות אחת: לנסות כמה שיותר לשלוט בעתיד, לנסות כמה שיותר לתכנן. ואז קשה להם מאוד להיות ברגע.
הררי מגדיר את זה בשורש: יסוד החרדה הוא שאני לא שולט במציאות העתידית, ולכן אני מפחד ממנה. וכל אסטרטגיית התכנון היא ניסיון לפתור בעיה שאין לה פתרון בכיוון הזה.
ואז הוא עושה מהלך לשוני שמשנה את המשמעות: חרדה בעברית היא מלשון יראה. יראה בביטוי הגבוה ביותר שלה היא רגע שבו אני לא אני, ואני מעריך משהו אחר, מכבד משהו אחר, נדבק במשהו אחר. כמו שכתוב שהעם חרד מפני גילוי הקולות בהר סיני.
חרדה היא קריאה מאוד גדולה עבורך להתפתח ולצמוח. אבל כשאני שם את עצמי במרכז, במקום להידבק במשהו אני מפחד.
ומה זה עושה בזוגיות
אותה תנועה נראית אחרת לגמרי כשמפעילים אותה על מערכת יחסים, ושם קל יותר להרגיש אותה. זו הרכה גדולה מאוד כלפי בן או בת הזוג. זו היכולת לראות אותם. להפסיק לשאול מה אני רוצה מבת הזוג שלי, ולראות במקום זה מה טוב בה ואיך אני רוצה שהיא תהיה בעיניי.
כשיש לך את התנועה הזאת לאחור, את הנסיגה הזאת, אתה פתאום משחרר שליטה. וזה הסוד של החרדות.
מה זה ביטחון, ומה זה לא
מכאן מגיעה ההגדרה שאולי הכי מפתיעה בפרק. אנשים חושבים שביטחון הוא היכולת שלי לגלות כוחות וכישורים כדי להצליח במשהו. הררי אומר שזה בכלל לא ביטחון.
ביטחון זה מנוחת נפש. זה לבוא ולהגיד שבכל מקום שבו אני אגלה את הכוחות והכישורים שלי, זה יצליח לי.
וזו תנועה אחרת לגמרי. ביטחון שתלוי בדבר מה איננו ביטחון. אם אני בוטח בכוחות שלי, מה יקרה ביום שלא יהיו לי כוחות. ביטחון אמיתי הוא הידיעה שהמציאות בחוץ לא רוצה להפיל אותי, שאין בכל מקום אויבים שרוצים לפגוע בי, ושאני לא צריך להתאגרף עם המציאות.
וכדי להמחיש כמה זה מעשי, הררי מביא דוגמה מהחיים שלו: אתה עולה לדבר מול מאתיים איש באמצע סעודה, כולם בעניינים של עצמם, ואף אחד לא מקשיב. תודעת עוני אומרת: לא רוצים לשמוע אותי, עד שלא כולם בשקט אני לא יכול לדבר. תודעת עושר אומרת: התנאים כלפי חוץ נראים לא לטובתי, אבל אני בטוח שלכולם יש מה לעשות עם הערך שאני מביא, ואני רק שליח של מסר. ואז אתה מדבר כאילו כולם באוזן מלאה אליך.
מגטו ורשה: לא התפללתם כי לא האמנתם
את הדוגמה האחרונה הררי מביא מהמקום הקיצוני ביותר שאפשר, בכוונה. האדמו״ר מפיאסצנה, שהיה אדמו״ר חסידי עם מאות מאזינים, נשא דברים בשבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, בשנת 1941, בתוך גטו ורשה.

הוא אומר להם: הנה עברנו את ראש השנה, ולא התפללתם. ואני מבין כל אחד ואחד, ואיני שופט אתכם. אתם בגטו ורשה, אין מה לאכול, אין סידורים, אתם סובלים, והכול נורא.
אבל לא באמת התפללתם. ולא בגלל זה. לא בגלל שכואב לך וקשה לך. אלא כי לא האמנת שהתפילה שלך פועלת. כי לא האמנת שאתה יכול לשנות את המציאות בתפילה שלך, ברצונות שלך, בהבאה שלך. לא שרטטת לך את זה.
וזה נאמר רגע לפני שהכול קרס.
וקו אחד שמחבר לפרנקל
הררי מציב לצידו את ויקטור פרנקל, שכשהוא מדבר על משמעות אומר בעצם דבר אחד: האמנתי שאני יוצא מפה. האמנתי שזה ייראה אחרת. האמנתי שאפשר. האמנתי שהמציאות הזאת היא לא המציאות היחידה האפשרית. והוא אכן סיים את חייו כפרופסור גדול. אם רוצים להעמיק בדיוק במנגנון הזה, יש באתר מדריך על הלוגותרפיה של פרנקל ומה קרה לה מאז.
ומכאן ההגדרה שסוגרת את הפרק: ביטחון קשור באמונה שהעתיד הולך להיות טוב, למרות שעכשיו לא נראה לי איך זה הולך להשתנות.
אנשים משכנעים את עצמם היטב שהחרדות שלהם הן האמת. לדחות אותן זה לא פנטזיה ולא הדחקה, כי פשוט זה לא האמת: רוב העניינים שמפחדים מהם בסוף לא מתרחשים. רוב החרדות רק משאירות אותך עם חצים בנפש, ועם מחלות מכל הסוגים.
ולסיום, מילה על מה שמקבלים בתמורה, וזה החלק שקל לפספס כי הוא לא מבטיח שום דבר בעתיד. הרווח מתודעת שפע הוא מיידי. פתאום אתה נוכח. פתאום יש לך תענוג. פתאום אתה מתחבר לעצמות שלך, למקום מאוד גבוה בנפש. ואת זה אתה מקבל היום, לא כשיהיה לך.
לסיכום: תודעת עוני היא הרגל, לא גזירה
השיחה הזאת מפרקת מיתוס אחד וגם בונה משהו במקומו. המיתוס הוא שתודעת שפע היא טכניקת מיקוד שמושכת אליך דברים. במחשבה היהודית זו בדיוק התנועה ההפוכה, ולכן היא נקראת שם תודעת יניקה.
מה שנשאר במקומה הוא פשוט יותר וקשה יותר: לדעת שיש לך ערך להביא, ולפעול ממנו. הכסף הוא רק אחד מאמצעי החליפין שאתה מקבל בתמורה. הציר האמיתי אינו כסף מול היעדרו, אלא ביטחון מול חרדה, ומלאות מול חיסרון.
ומה שהופך את זה למעשי הוא שהמאבק בין שתי התודעות אינו קורה פעם אחת. הוא קורה כמה פעמים ביום, אצל כולם, גם אצל מי שנראה מבחוץ מסודר לגמרי. אז השאלה איננה איך מגיעים לשם, אלא באיזו תודעה אתה נמצא עכשיו, ברגע הזה.
ובכל פעם שהתשובה לא נעימה, יש שאלה אחת שמחזירה למרכז: מה יש לי לתת פה.
שאלות ותשובות
מה זו תודעת עוני, ולמה קוראים לה גם תודעה גלותית?
⌄
תודעת עוני היא תנועה נפשית של חיסרון וקורבנות: תמיד חסר לי משהו, תמיד מישהו אשם, ותמיד היה יותר טוב במקום אחר. במחשבה היהודית קוראים לה גם תודעה גלותית, כי היא מניחה שהמציאות מאיימת ושהתיקון מגיע מבחוץ. מולה עומדת תודעת עושר, שנקראת גם תודעה גאולתית.
אם יש לי כסף בבנק, יכול להיות שאני עדיין בתודעת עוני?
⌄
בהחלט, וזה המקרה הנפוץ יותר. אפשר לראות עשירים גדולים שחיים בחרדה מתמדת מכך שייקחו להם את מה שיש, שייגמר להם, או שיפסיקו להעריך אותם. תודעת עוני לא נמדדת במצב החשבון אלא בשאלה אם אתה פועל מתוך חיסרון או מתוך מלאות.
למה למגנט אליי דברים בכוח המחשבה זו לא תודעת שפע?
⌄
כי בתמונה הזאת אתה עומד במרכז ורוצה רק לקבל מהעולם, ולזה קוראים במחשבה היהודית תודעת יניקה או תודעת קבלה. תודעת שפע היא התנועה ההפוכה: הידיעה שיש לך ערך להביא לעולם ושאתה משפיע בו. אחת מושכת פנימה, השנייה מוציאה החוצה.
מה ההבדל בין סטרס לחרדה, ולמה חשוב להבחין ביניהם?
⌄
חרדה היא הפחד מפני מה שעתיד לקרות, וסטרס הוא המתח שנוצר כשאתה רוצה להיות במקום אחר מזה שבו אתה נמצא. ההבחנה חשובה כי החרדה לפחות מכריחה אותך לטפל בה, בעוד הסטרס כרוני ומכרסם ברקע יום אחרי יום בלי שמישהו קורא לו בשם.
להצטמצם כלכלית בתחילת הדרך זה סימן לתודעת עוני?
⌄
לא. יש תקופות, ובעיקר בתחילת דרך, שבהן צריך לוותר על חיי נוחות, וזה חלק מהמסלול ולא תודעת עוני. מה שקובע מתי להצטמצם ומתי להתרחב הוא לא מה שאתה רוצה, אלא מה שהערך והשליחות שאתה מביא לעולם באמת דורשים ממך עכשיו.
איך אפשר לומר שמי שאין לו כסף לא הביא מספיק ערך?
⌄
הטענה נשמעת קשה, והיא נאמרת בכוונה בחדות כדי להחזיר את האחריות לידיים שלך. אבל היא מסויגת בשני דברים: היא מתייחסת גם לאיך שאדם מכלכל את הוצאותיו, והיא מכירה בכך שאמצעי החליפין תמורת ערך אינו רק כסף, אלא גם זמן, שקט נפשי, כבוד וקהילה.
איך מורה או עובד סוציאלי משתלבים בתפיסה הזאת של שפע?
⌄
הם מקבלים את אמצעי החליפין שלהם בצורה אחרת: יותר זמן בבית, יותר זמן ללמוד, פחות סיכון ופחות לחץ. מי שבתודעת שפע יודע איזה אמצעי חליפין הוא בחר ולמה, ולכן הוא לא חי בתחושה שגזלו ממנו משהו, גם כשמישהו אחר מרוויח יותר.
למה כל כך קשה לצאת מתודעת קורבנות גם כשמבינים אותה?
⌄
כי יש בה רווח סמוי. תודעת קורבנות נוחה יותר: אין אחריות, אין מאמץ, ואפשר להתלונן. ברגע שאתה הופך להיות אחראי על המציאות שלך אתה מוותר על העונג הקטן הזה, ולכן הצעד הראשון הוא להבין מה בדיוק אתה מרוויח מלהישאר בתודעת עוני.
איך יודעים אם השליחות בוערת בי או שרק ההערכה בוערת בי?
⌄
המבחן הוא לשאול אם אתה רוצה את הכבוד שמאחורי הדבר, או את מה שייצא ממנו. סימן נוסף הוא ההשוואה: ברגע שאתה נמדד מול הלייקים של אחרים, אתה כבר בתודעת עוני. והמבחן האמיתי הוא אם הערך שלך באמת הגיע למישהו ושינה לו משהו.
מה עושים כשמחשבה שלילית נכנסת לראש באמצע היום?
⌄
ארבעה שלבים: להבין איך מחשבות בנויות, לזהות את המחשבה ברגע שהיא נכנסת, לחסום אותה במפורש, ולהציב במקומה חלופה של איך המציאות צריכה להיראות. השלב הרביעי הוא זה שנשכח, ובלעדיו החסימה לא מחזיקה והמחשבה חוזרת כעבור דקות.
מה זה ביטחון לפי התפיסה הזאת, ובמה הוא שונה מהצלחה?
⌄
ביטחון הוא מנוחת נפש, לא היכולת לגלות כוחות וכישורים. ביטחון שתלוי בדבר מה איננו ביטחון, כי יבוא יום שבו הכוחות האלה לא יהיו שם. הביטחון שמוציא מתודעת עוני הוא הידיעה שהמציאות אינה מנסה להפיל אותך, ושאתה לא צריך להתאגרף איתה.
המאמר הזה נולד מראיון שערכתי עם ד״ר יחיאל הררי בפברואר 2024. הדברים נאמרו בשיחה בינינו, ובינה מלאכותית עשתה כאן דבר אחד: הפכה תמלול של שיחה ארוכה לכתבה שאפשר לקרוא, חילקה לכותרות וסידרה את הסדר. את התוכן היא לא כתבה, ולא הוסיפה לו טיעונים משלה.
עודכן לאחרונה: 15 באוגוסט 2026

חוקר חסידות ותורת הנפש היהודית, ומחבר של יותר מעשרה ספרים בתחום, רובם רבי מכר. מלמד קבלה, חסידות ותורת האישיות היהודית, ובין ספריו גם ספר על פריצת גבולות האישיות, שהיה נושא הפרק הקודם בפודקאסט על טיפוסי אישיות וזיהוי חוזקות. האתר של יחיאל הררי.

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.
הפרק המלא עם ד״ר יחיאל הררי: הסוד היהודי לכסף ושפע
לאיזה עוד אדם המאמר יכול לתרום? שלחו לו.
