הרגע על הספה: ״למה שאני אתפשר על החיים שלי?״

המסלול היה רגיל לגמרי. טיול אחרי צבא, בלי בלוג, בלי עסק, בלי אינסטגרם. הוא אפילו צחק על מי שהיה לו אינסטגרם, כי בעיניו זה היה ההפך מלחיות את הרגע. ואז חזרה לארץ, והרשמה להנדסה כימית בטכניון.

מה שקרה בכיתה הוא לא דרמטי בכלל, וזו בדיוק הנקודה. הוא ישב בהרצאה ואמר לעצמי משפט אחד:

יש עולם שלם בחוץ. למה אני פותר עכשיו אינטגרלים בתוך הספרים?

וארבעה חודשים אחר כך הגיע הרגע עצמו, והוא היה שקט להפליא. הוא חזר מהאוניברסיטה לדירה בחיפה, התיישב על הספה מבואס, ואמר לעצמו שהוא לא חוזר לשם יותר.

למה שאני אוותר על החיים שלי? למה שאני אתפשר על החיים שלי? בשביל מה אנחנו פה. באנו בשביל לחיות.

מבט אחד על המרצה שמלמד אלגברה, מבט שני על החלון, והעולם קורץ מבחוץ. משם זה כבר היה מהיר: עזיבת הלימודים, פתיחת בלוג טיולים, ויציאה לדרך.

מה עלה בעולם המקביל, לאוהד שנשאר בטכניון

יש בפרק רגע קצר שבו הוא עוצר ומדמיין את הגרסה האחרת של עצמו, זו שלא קמה מהספה. והתיאור שלו מדויק ולא מתלהם.

וזו הנקודה שממנה נגזרת כל שאר השיחה: המרדף אחרי יציבות הוא מה שגורם לנו להתפשר. הוא לא מתאר את עצמו כמי שרודף אחרי חוסר יציבות, אלא כמי שלא מוכן להתפשר, ומשלם על זה בחוסר יציבות שהוא דווקא אוהב.

שחר מוסיף לזה מסגור שממתן את הרומנטיקה: אין כאן באמת ביטחון מול חוסר ביטחון, יש אשליה של ביטחון מול קצת יותר ביטחון. ובתמורה לאשליה הזאת אנשים מוותרים על הרבה ממה שהם אוהבים.

זו בחירה ולא מתנה: מה באמת חוסם אנשים

אחת השאלות הפותחות בשיחה נגעה בתחושה המוכרת שמישהו אחר קיבל משהו שלנו אין. וההבחנה שנעשתה חדה: מי שירש מיליונים באמת קיבל מתנה. מי שנוסע שבע שנים בעולם עשה בחירה. ולבחירה הזאת יש מחירים.

זה קרוב מאוד למה שנקרא היום אייג׳נסי, היכולת לפעול במקום להיסחף. ומכאן ההערכה שלו לגבי מה עוצר אנשים, והיא בשתי שכבות. הראשונה היא מורשת: הדור של ההורים היה מאוד פדנטי על צבא, לימודים ועבודה. השנייה פרקטית לחלוטין:

הדוגמאות שהוא נותן הן דווקא לא של יוצרי תוכן: מתכנתים שלמדו לבד בלי תואר, ועורכי וידאו שמטיילים בעולם. עורכת הרילסים שלו חיה בקוסטה ריקה, והוא מעלה לענן והיא עורכת.

ויש בזה גם משהו שמנטרל את הקנאה מראש. הרבה אנשים אומרים ״אני מאוד הייתי רוצה את זה״, ולדבריו לא באמת. הם רוצים לחיות בישראל, כי בשבילם היתרונות שם גדולים יותר. וזה בסדר גמור, כל עוד קוראים לזה בשם.

ערב הסעודית, מרוקו, וארבע שעות מעצר

שני הסיפורים שפותחים את הפרק ממחישים גם את האומץ וגם את הגבול שלו.

בערב הסעודית הוא הגיע אל קבר הנביא מוחמד, האתר השני בקדושתו לאסלאם, ועמד מחוצה לו מוקף שוטרים. הוא צילם סלפי, הסביר למצלמה את ההיסטוריה, ושוטר מאחוריו החליט שזה יותר מדי ותפס אותו בכתף. המדריך המקומי חילץ אותו.

במרוקו זה נגמר אחרת. הוא צילם בבית שבו נולד אביו, שוטר לא ויתר, והוא בילה ארבע שעות במעצר.

וההשוואה בין השניים היא בדיוק הנקודה: מרוקו היא מדינה שיש איתה יחסים, ולכן זה נגמר בארבע שעות. אילו בסעודיה היו מגלים שהוא ישראלי, ליד קבר הנביא, זה כנראה לא היה נגמר ככה.

ומכאן גם הכלים המעשיים שלו. הוא רוצה מאוד לטוס לתימן, אבל רק עם מדריך מקומי שקיבל עליו המלצות, ובלי לתחקר אנשים על יחסם לישראלים. יש לו דרכון פורטוגלי, והוא נוהג להציג את עצמו כיווני.

עשרות אורקות, ולווייתן באורך 15 מטרים שהרים אותו

השנה האחרונה, לדבריו, הייתה קיצונית ברמות. וכשביקשו ממנו לבחור אחד, הוא בחר את הפיורדים של נורווגיה.

התוכנית הרגילה היא לאתר משפחת אורקות, למקם את הסירה בכיוון התנועה שלהן, לקפוץ למים ולתת להן לחלוף על פניך. עשרים שניות מהממות. מה שקרה שם היה אחר לגמרי, ואפילו המדריכים לא ראו כזה דבר: כדור דגים ענק, ועשרות אורקות סביבו.

הייתי בתוך הצלחת שלהן. עשרים דקות, ואז אני מרגיש משהו ברגליים, ומגלה שאני עומד על לווייתן גדול סנפיר באורך חמישה עשר מטרים. הרגל שלי ליד העין שלו, אני מסתכל לו בעין, והוא מרים אותי קצת למעלה ואני עף לצדדים.

ומסביב לזה, התפאורה: מינוס עשרים עד מינוס שלושים מעלות מחוץ למים, פיורדים מושלגים ברקע, ורק כחמש שעות אור ביום, שבהן השמיים בוערים בסגול, בכתום ובאדום.

ברשימת השיא של אותה שנה נכנסו גם שחייה עם מנטות במלדיביים, מפגש מטרים ספורים מדוב קוטב בקוטב הצפוני, שימפנזים באוגנדה וגורילות בקונגו. במילים שלו, מקום חמישי הוא לא עלבון כשבאותה שנה שחית עם אורקות.

האם ההרפתקנות היא בריחה? מה אמר הפסיכולוג

ברשימת הדברים שקרו לו יש גם ניסיון חטיפה, גרזן על הצוואר, ותשעה ימים בלי אוכל אחרי שאיבד את הדרך באמזונס. הגב שלו מלא צלקות עד היום. הוא עצמו לא מגדיר את זה כטראומה.

אבל פעם אחת פסיכולוג אמר לו משהו שנתקע:

זה שאתה הולך ועושה הרפתקאות כאלה זה סוג של רצון להתאבד. אתה מתחכך עם המוות, כי ככה אתה מכור לאדרנלין וככה אתה מרגיש חי.

ואולי החלק המעניין ביותר בתשובה הוא שהוא לא באמת בטוח שזה היה נכון, ובכל זאת מודה שזה עשה לו טוב:

ייתכן שהפסיכולוג לא באמת האמין בזה ועשה עליו מניפולציה, וזה לימד אותו להעריך את הדברים הקטנים ולא לרדוף אחרי ריגושים. ומכאן המשפט שהוא חוזר עליו לאורך הפרק: אושר לא תלוי במיקום גאוגרפי. הוא מבסוט בנס ציונה כמו בקוטב הצפוני, וגם בחודש וחצי של שגרה, עסקים ועמידה בפקקים.

חיים מושלמים, חוץ מדבר אחד

החלק הזה של השיחה הוא הכי אישי, והוא גם המפתח לכל השאר. כי לפי מה שהוא אומר, חלק גדול מהיציאה לנדודים ומעזיבת הטכניון היה קשור לדבר שהיה לו הכי קשה להתמודד איתו.

הוא היה בזוגיות של חמש שנים עם אישה, ואחר כך במפגשים בכל רחבי העולם. ובכל הזמן הזה, לדבריו, הוא ידע.

ולשאלה למה זה כל כך קשה להכיר בזה, התשובה שלו פשוטה ונוגעת: בתור ילד אתה רוצה להיות נורמלי. הוא זיהה את זה אצל עצמו כבר עם ההתפתחות המינית, הרצון להיות כמו כולם, ובאיזשהו שלב ההבנה שזה לא יקרה.

יש כאן גם תובנה עקיפה שכדאי לעצור עליה. אדם שנכנס לערב הסעודית עם דרכון ישראלי, שאיבד את דרכו באמזונס ושחה עם אורקות, מתאר את ההתמודדות הזאת כדבר הקשה ביותר שעשה. אומץ בתחום אחד אינו מתגלגל אוטומטית לתחום אחר.

איך נראתה היציאה מהארון, ולמה זה הגיע לחצי מדינה

מול עצמו ומול חברים קרובים זה לקח בערך שנה וחצי עד שנתיים. הפרסום החוצה קרה בספונטניות מוחלטת, שבוע לפני הראיון.

הוא חגג יום הולדת שלושים, ישב לכתוב פוסט, ובסוף הפוסט הארוך זרק משפט שהוא גם נמשך לגברים. הוא שלח את זה לסוכנת שלו, והיא החזירה לו תשובה אחת:

לא אוהד, מה אתה זורק את זה ככה. או שאתה שם ואתה מדבר על זה, או שלא.

הוא מחק את כל מה שכתב, כתב פוסט יציאה מהארון, ופרסם.

מה שקרה אחר כך הפתיע אותו לגמרי. כתב רכילות מהגדולים בארץ עשה לזה ריפוסט, ומשם זה התגלגל לאתרי חדשות ולתוכניות. דודים שלו לא ידעו והתקשרו, ובנות דודות שלו שמעו על זה מחברות לכיתה.

והתגובות היו טובות. אבל התיאור שלו של איך זה נחת עליו מעניין יותר מהתגובות עצמן, כי הוא לא מתלהב מהן:

טיפולי המרה: מה יש לו לומר למי שממליץ עליהם

אחרי הפרסום הגיעו גם פניות מסוג אחר: אנשים שכתבו לו שזו הפרעה נפשית שאפשר לתקן, ושדווקא בגלל שהחברה מקבלת את זה, אנשים לא מטפלים בעצמם. חלקם הציעו לו לעשות על כך פודקאסט.

התשובה שלו מתחילה בעדות אישית, לא בוויכוח:

אני ניסיתי לעשות לעצמי טיפול המרה. לא הצלחתי.

ומשם הוא מסביר את העמדה שלו בשתי אנלוגיות. הראשונה היא שהניסיון לשנות דבר שאי אפשר לשנות עושה נזק, כמו להגיד לשמאלי לכתוב ביד ימין. השנייה מופנית ישירות למי שמאמין שזה אפשרי: שינסה לעשות טיפול המרה על עצמו, גם אם הוא סטרייט, ויראה מה קורה.

הוא גם מבחין בין סוגים: יש טיפול המרה אצל פסיכולוג, ויש טיפולים קיצוניים הרבה יותר, שלדבריו מופיעים בחברות שמרניות. והוא מוסיף הערה שמסבירה בעיניו למה בכלל התפתחו תנועות והפגנות: ככל שמתנגדים לדבר בעוצמה, כך החיים בארון קשים יותר, כי מדכאים משהו שאי אפשר לשנות, והמטוטלת נעה לקיצוניות ההפוכה.

שחר מוסיף לזה זווית מקצועית מעולם השינוי, והיא לא עוסקת בנטייה מינית אלא בעיקרון רחב: כשמייצרים אצל אדם מוטיבציה עזה לשינוי שהוא לא הרמוני לחייו, או שאין לו תחושת מסוגלות לבצע אותו, התוצאה היא לא שינוי אלא מאבק פנימי ותחושת אשמה. הוא נותן דוגמה יומיומית: גם למי שרוצה להפסיק לעשן, לא מספיק להראות את כל הנזקים. צריך להראות לו שהוא מסוגל.

ואוהד מספר שגם למהפנט שאליו הלך הוא שאל, בעיקר כדי לראות מה יענה, אם אפשר להפנט אותו שיימשך לנשים. התשובה שקיבל הייתה שאולי אפשר, אבל זה לא יחזיק מעמד.

למה לקבל את עצמך זה הדבר הכי קשה?

הרגע החזק ביותר בחלק הזה הוא משפט שהוא אמר בעצמו לפסיכולוג, והוא מסגיר את כל המבנה:

מה זאת אומרת? אם אני אקבל את עצמי, אני לא אהיה מאושר. אושר פלוס יציאה מהארון לא שווה אושר.

כלומר במשוואה שהוא החזיק, ההחלטה להכיר בעצמו הייתה שקולה להחלטה לוותר על אושר. וזו בדיוק הסיבה שההכרה נדחתה שנים.

ובתוך זה נאמרה גם הערה על שיח הקבלה, בהקשר של משקל. יש טענה שקבלה עצמית נותנת לגיטימציה לא להיות בריא. והתשובה שניתנה כאן מעשית ולא מוסרנית: אדם שמרגיש אפס ואשם וכישלון, לא בונה מזה שום תהליך. זו אותה נקודה בדיוק שעולה במאמר על אהבה עצמית ולהפסיק להילחם בעצמך. מי שרוצה להעמיק בזה ימצא מפה שלמה במאמר על קבלה עצמית והפיכת חולשות לכוח.

איך שומרים על קשר עם אנשים כשכל הזמן בתנועה?

אחת ההצהרות הפחות שגרתיות בפרק היא שהוא טוב בלשמור על קשרים. היום זה נשמע כמעט מוזר, ובעיקר כשמדובר במי שאין לו בית קבוע ויש לו מאות אלפי עוקבים.

ההסבר שלו מתחיל באופי: הוא מתאר את עצמו כמרובה ערוצים, טוב בלחשוב על המון דברים בבת אחת. וזה כולל גם משימות וגם אנשים.

וההסבר המעשי מתפרק לארבעה דברים פשוטים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו:

1. לשלוח ברגע שעולה במחשבה. מישהו צץ לו בראש, והוא שולח לו הודעה, בלי לחשוב יותר מדי.
2. להתייחס לתגובה בסטורי כפתיח. החברים צופים ומגיבים, וכל תגובה כזאת היא התחלה של שיחה.
3. לנצל את הזמן המת. אוטובוס, תור, המתנה. שם נמצא הקשר.
4. לא לחסום את עצמך. אין לו אוזניות באוזניים, ובדרך כלל גם לא מחשב פתוח.

הנקודה האחרונה היא לא אנקדוטה. הוא טוען שפעם אנשים פתחו שיחות יותר, כי היה פחות מה לעשות בזמן המת. היום אפשר להיות עם אוזניות בכל רגע, וזה מה שסוגר את הדלת. הוא מתאר את עצמו כמי שכמעט לא חולף על פני אדם ברחוב בלי לומר היי, ומוסיף:

אני הרבה פעמים הולך במקומות עם הרבה אנשים ואומר לעצמי: למה אני לא מכיר אותם?

ומעניין שהמיומנות הזאת לא הגיעה מהרשתות. הוא היה קצין בצבא שאחראי על תכנון הלוח השנתי של הצוללות, וזה, לדבריו, כמו לשחק סודוקו: לשבץ זמנים ולתכנן נכון. הוא עדיין עושה לעצמו בלוקים ביומן, וגם בהם הוא משבץ אנשים.

איך מספרים סיפור שאנשים נשארים בתוכו?

הפרק נכנס כאן לחלק מעשי מאוד, ומי שמעלה סטוריז יכול ליישם אותו מיד. והעצה הראשונה שלו הפוכה ממה שרוב האנשים מצפים.

הכמות פה משמעותית אפילו יותר מהאיכות. תרימו ותדברו ומה שיהיה יהיה. האיכות תבוא.

וההיגיון מאחורי זה הוא לא זלזול אלא הבנה של הפלטפורמות. הוא מספר שסרטון שהשקיע בו, עם עורך ועריכה מוקפדת, לא קיבל הרבה צפיות, ואילו סרטון שבו הרים מצלמה והראה מה הוא אוכל באוגנדה עשה מאות אלפי צפיות. הפלטפורמות החדשות מתגמלות אותנטיות, לא מאמץ. וספציפית בסטורי, שנעלם אחרי עשרים וארבע שעות, אין שום סיבה להשקיע מחשבה כבדה.

אבל כשמדובר בסטורי ממסע, הוא כן בונה מבנה, וזה החלק המעניין. הוא מתאר יום שלם כקשת רגשית מתוכננת:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

המטרה, במילים שלו, היא להשאיר את הצופה עם סערת הרגשות שהוא עצמו חווה באותו יום.

ולצד זה יש טיפ טכני קטן: כתוביות בסטורי הן חובה. לא של כל מילה, אלא סיכום של הדברים בשלושה משפטים על גבי ההסבר. הוא מקליט קודם, ומוסיף את הכותרת בזמן ההעלאה.

מתי לשתף פגיעות ברשת, ומתי לעצור?

בטיול בטג׳יקיסטן הוא רב עם אביו, והמצלמה הייתה דולקת. השיחה נמשכה כארבעים דקות וכללה ריבים, בכי, צחוקים ואהבה. הוא צפה בכל החומר, ובחר להעלות כדקה אחת.

שלושת השיקולים שהובילו לבחירה הזאת שווים אימוץ:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

והתוצאה היא מה שהכריע: עשרות אנשים כתבו לו שבעקבות השיחה הם פתחו נושאים שקשה להם עם ההורים שלהם. וזה, לדעתו, הצד שאפשר להשתמש בו לטובה ברשתות, מול הביקורת המוכרת שהן מציגות רק את הרגעים הכיפיים והמטורפים.

ולסיום החלק הזה, איזון שהוא מקפיד עליו ולא נשמע מובן מאליו אצל מי שחי בדרכים: הוא לא נוסע לערב הסעודית כשההורים מתנגדים, הוא מקפיד להיות בקשר בזמן הטיולים, ותמיד יש עליו מכשיר לוויין כדי שידעו איפה הוא. במילים שלו, אי אפשר להיות אגואיסט ופשוט לטוס בלי להתחשב.

שקר האושר במדינות מתפתחות

יש טרנד מוכר שחוזר אצל כמעט כל מי שביקר לרגע במדינה מתפתחת: הם חיים בפשטות, הם מאושרים, ואנחנו במערב לא מבינים כלום. הוא עצמו היה שם, וחזר מאפריקה בדיוק עם המשפט הזה.

והיום הוא אומר עליו שהוא פשוט לא נכון.

הילדים שנראים לך מאושרים למרות שאין להם כלום, תוחלת החיים שם ממוצעת בגיל שישים, והם כל החיים עם כאבים בשן. זה שהם מחייכים עכשיו לא אומר שהם מאושרים.

הוא גם מפרק את המדידה עצמה. מדדי האושר העולמיים נשענים על שאלונים שאנשים ממלאים, ומי שממלא אותם עשוי להיות דווקא במקום של הדחקה. ובפועל, לדבריו, המחקרים האלה לא באמת נכנסו לשכונות העוני של אוגנדה או לפאבלות של ריו.

אבל הטענה המרכזית שלו היא מנגנונית, ולא סטטיסטית:

ושחר מוסיף לזה את הצד השני של אותה מטבע, וזה משפט ששווה לקחת: הלחץ לא בהכרח מגיע מעומס. כמות מסוימת של עומס מתישה, אבל גם חוסר עומס מייצר לחץ משלו. לא לעשות כלום זה לא מה שיביא את השקט.

שלושה חודשים לבד באלסקה, ואיך זה לימד אותו לאהוב את עצמו

המשפט שסוגר את הפרק הוא שמעל הכל, הנדודים לימדו אותו לאהוב את עצמו. וכששואלים אותו איך בדיוק, התשובה היא לא הרפתקה אלא שקט.

הוא חצה את אלסקה וקנדה, ארבעה חודשים באוהל ובטרמפים. חוץ מהנהג שהסיע אותו שעה פה ושעה שם, הוא לא ראה איש. השגרה הייתה זהה כל ערב: למצוא נהר, להתמקם לידו, להקים מדורה ואוהל, להתקלח בנהר, ולשבת מול האש.

ומשם, לדבריו, הגיעו התובנות העמוקות באמת: מה החסרונות שלו ואיפה הוא משלים איתם, מה החוזקות שלו ואיפה הוא מוציא אותן החוצה. וגם ההחלטה להפסיק להילחם: יש דברים שהוא ניסה שנים להיות טוב בהם, ובשלב מסוים אמר די, אני לא טוב בזה, זה פשוט לא הקטע שלי.

וזה גם מה שהפך אצלו לפרקטיקה. הוא מספר שהוא אוהב מדיטציות, עשה ויפאסנה, ומתאר טרק וצלילה כמדיטציה לכל דבר. שחר מסכים ומוסיף שמדיטציה בישיבה היא כנראה הקשה מכולן, כי ההליכה לפחות נותנת לגוף מה לעשות. בטרק בטג׳יקיסטן, לדבריו, המדריך עצר שלוש או ארבע פעמים ביום לשתי דקות שקט מוחלט. מי שרוצה להתחיל מזה ימצא נקודת כניסה נוחה במדיטציות מודרכות.

לסיכום: מה באמת אפשר לקחת מהשיחה הזאת

קל לקרוא את הפרק הזה כסיפור על מישהו שעשה משהו שרובנו לא נעשה, ולכן שווה לשים לב למה שחוזר בו: כמעט כל תובנה כאן לא דורשת מטוס.

הרגע שבו הכל התחיל היה ישיבה על ספה עם שאלה אחת, למה שאתפשר. מה שאפשר לו לעמוד מול הפחד היה חיבור למשהו גדול ממנו. ובניית הביטחון הזה הגיעה מעשייה חוזרת, בדיוק כמו בבניית ביטחון עצמי. ומה שהיה הקשה ביותר לא היה אמזונס או ערב הסעודית, אלא להכיר בעצמו, כי אומץ בתחום אחד לא מתגלגל לתחום אחר.

ואם צריך לבחור משפט אחד שיישאר: אושר לא תלוי במיקום גאוגרפי. הוא אמר את זה מתוך שבע שנים של תנועה, ואחרי שגילה שהוא מבסוט גם בנס ציונה, גם בקוטב הצפוני, וגם בעמידה בפקקים בחודש וחצי של שגרה.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

אוהד הנווד

יוצר תוכן ומטייל, שבע שנים בדרכים אחרי שעזב את לימודי ההנדסה הכימית בטכניון. מסייר במדינות שרוב המטיילים לא מגיעים אליהן, מערב הסעודית ותג׳יקיסטן ועד הקוטב הצפוני, ומעלה ולוגים, רילסים וכתבות מגזין. האינסטגרם של אוהד הנווד.

הפרק המלא עם אוהד הנווד: אהבה עצמית, נוודות דיגיטלית וניפוץ מיתוסים על אושר. שאר הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.