ליאת בורנשטיין פותחת דווקא בסיפור ילדות שלה, כי הוא מכיל את כל הבעיה.

כילדה הייתה לי תגית של מפונקת. רגישה. מלא זמן להתארגן עד שיוצאים מהבית, אלא אם אחותי באה ועוזרת לי. הכול גירד לי בבגדים, תוויות ותגיות עצבנו אותי.

ההורים הניחו שזו בסך הכול ילדה צעירה מבין שלוש אחיות שמחפשת תשומת לב. בגילי העשרים והשלושים זה הפך ל"את נורא רגישה" ו"את דרמטית". והיא עצמה הניחה שיש לה איזה עניין עם רגישות עורית.

ומה שהיא באה לומר הוא שמדובר במשהו אחר לגמרי.

אנחנו מדברים על תכונה מולדת, ביולוגית, נוירולוגית וגנטית, שיש אותה לעשרים אחוזים מהאוכלוסייה.

המונח באנגלית הוא highly sensitive person, ובעברית אדם רגיש מאוד. המונח נטבע בשנות התשעים על ידי הפסיכולוגית איליין ארון, וכפי שבורנשטיין מציינת, היא לא הראשונה שנגעה בזה. ההבחנה החשובה ביותר בפרק היא שרגישות ואדם רגיש מאוד אינם אותו דבר: כולנו רגישים, ולא כולנו נמצאים בקטגוריה הזאת.

איך זה מרגיש מבפנים

הדוגמה שהיא נותנת קרתה שבוע לפני ההקלטה, בהופעה של ריטה שאליה הלכה עם אמה ושתי אחיותיה. אמפיתאטרון, שקיעה, הכול קסום ויפה.

ואני בתחושה של too much. ואני מדברת על החלק שלפני ההופעה.

וההגדרה המדויקת שהיא נותנת למנגנון היא לא של סבל אלא של עומק.

זו היכולת של המוח לעבד את הסביבה בצורה מאוד עמוקה. It's a super power, לחלוטין.

שלושת המרכיבים שמגדירים את זה

המחקר העדכני יותר, לדבריה, מחלק את ההגדרה לשלושה גורמים. וההפרדה הזאת שימושית, כי אפשר להיות חזק באחד ובינוני באחרים.

בשיחה עצמה אמרתי לה שאצלי השני הוא הבולט: אני לא מכיר מישהו ששם לב לרעשים יותר ממני, ואני חייב עמדת עבודה שקטה מאוד. לא משנה כמה ניסיתי, זה לא עבד אחרת.

השאלון: איך יודעים אם זה אני?

איליין ארון יצרה שאלון אבחון עצמי, והוא פתוח וחינמי. בורנשטיין מקריאה אותו בפרק, וזה החלק שכדאי לשמור. הכלל פשוט: כל משפט שאתם מסכימים איתו הוא נקודה, ומעל שתים עשרה תשובות "כן" נחשבות סימן.

שאלון האבחון העצמי, כפי שהוקרא בפרק

1. נראה שאני מודע לדקויות בסביבה שלי.
2. מצבי הרוח של אחרים משפיעים עליי.
3. אני נוטה להיות רגיש מאוד לכאבים.
4. בימים עמוסים אני מרגיש צורך לפרוש למיטה, לחדר חשוך או לכל מקום שבו אמצא מעט פרטיות והקלה על גירויים.
5. אני רגיש במיוחד לקפאין.
6. אני מוצף בקלות על ידי אורות עזים, ריחות חזקים, בדים גסים או צפירות בקרבת מקום.
7. יש לי חיים פנימיים עשירים ומורכבים.
8. רעש חזק גורם לי לאי נוחות.
9. אמנות ומוזיקה גורמות לי להתרגשות רבה.
10. אני אדם מצפוני.
11. אני נבהל בקלות.
12. אני נכנס ללחץ כשאני צריך לעשות הרבה בזמן קצר.
13. כשאנשים חשים שלא בנוח, אני יודע מה צריך לעשות כדי לעזור להם, למשל שינוי התאורה או מקום הישיבה.
14. אני מרגיש מוטרד כשדוחקים בי לעשות יותר מדי דברים בבת אחת.
15. אני מנסה בכל כוחי לא לשכוח דברים ולהימנע משגיאות.
16. אני מקפיד להימנע מתוכניות טלוויזיה ומסרטים אלימים.
17. אני חש עוררות יתר לא נעימה כשדברים רבים קורים סביבי.
18. תחושת רעב גורמת לי לתגובה חזקה ופוגעת בריכוז ובמצב הרוח.
19. שינויים בחיי מזעזעים אותי.
20. אני מבחין בריחות, טעמים, קולות ועבודות אמנות עדינים, ונהנה מהם.
21. הצורך לארגן את חיי כך שאמנע ממצבים שיגרמו לי לדאגה או להצפה נמצא אצלי בעדיפות גבוהה.
22. כשאני מוכרח להשתתף בתחרות או לבצע משימה לעיני אחרים, אני נעשה עצבני כל כך שרמת הביצועים שלי נמוכה.
23. בילדותי אמרו ההורים או המורים שלי שאני רגיש או ביישן.

למה בכלל שווה לזהות את זה?

שאלתי אותה את זה לפני הכול, כי תיוג עצמי הוא בדיוק מה שהיא מזהירה ממנו בהמשך הפרק. והתשובה שלה מפרידה בין שני דברים.

אם אנחנו לא מזהים את עצמנו, אנחנו יכולים לחשוב שמשהו בנו לא בסדר. כמו בסיפור שסיפרתי, שאמרו לי מפונקת.

ההבנה שמדובר בתכונה, עם יתרונות וחסרונות כמו כל תכונה, מוציאה את הנושא מקטגוריית התקלה. ומעבר לכך יש לזה השפעה מיידית על יחסים, והיא מביאה שתי דוגמאות.

הראשונה היא חבר שלי שסיפר לי על קשיים רבים עם הבן שלו. ברגע שהבין שהילד פשוט רגיש, הילד פרח, החיכוכים ירדו והריבים נעלמו.

והשנייה היא מהמשפחה שלה. אחותה סיפרה על אחיינה הקטן שמתקשה עם תגיות בבגדים, שהוא חברותי מאוד אבל צריך זמן לעצמו, ושהם רבים על זמן מסך.

אמרתי לה: כשהוא חוזר מבית ספר, דמייני אותו כמו ספוג שסופג הכול. אנשים, הבעות פנים, קולות, ריחות. תני לו לבהות. המוח שלו צריך את זה.

מה הקשר להפרעות קשב, לחרדה ולביישנות?

זו נקודה שבורנשטיין מקפידה עליה, כי לדבריה זה בדיוק המקום שבו נעשות טעויות אבחון.

הקשר להפרעות קשב הוא הגיוני: אדם שער ליותר גירויים, שרואה כל תזוזה ושומע כל רעש, יהיה מוסח יותר בקלות. אבל אלה עדיין תחומים נפרדים במחקר.

הרבה פעמים מאבחנים ילדים כבעלי הפרעות קשב, או מבוגרים כבעלי חרדה או הפרעות אישיות, וההבחנה שגויה. הבסיס הוא רגישות גבוהה. ואם הם יקבלו את הזווית הנכונה של הכיסא במקום העבודה, או תאורה מתאימה, זה ישנה הכול.

ולגבי ביישנות, היא מפרקת מיתוס במספרים: כשלושים אחוזים מהאנשים בקטגוריה הזאת הם דווקא מוחצנים, ואין להם קושי מיוחד לעמוד בסטרס. הבלבול בין רגישות לחרדה חברתית מפורק גם במאמר על המנגנון של חרדות.

בורנשטיין אומרת בפירוש שהיא באה לעשות ריפריימינג לתכונה הזאת, ומצביעה על כך שאיליין ארון ואחרים מנו בין בעליה את מוצרט, לאונרדו דה וינצ'י, גנדי ואמא תרזה.

ומה שנמצא במחקר על התכונה עצמה מעשי יותר: אנשים בקטגוריה הזאת נוטים להיות מעל הממוצע במבחני אינטליגנציה, יצירתיים מאוד, שמים לב לפרטים, ומסוגלים לקשרים עמוקים.

מצאו שעובדים כאלה הם פרודוקטיביים יותר, נאמנים יותר, יצירתיים יותר, ומסתדרים טוב יותר ברילוקיישן.

וההסבר לרילוקיישן מפתיע ומאיר: בהינתן תנאים מיטיבים, הם קוראים את הסביבה החברתית ואת הדרישות כמו רנטגן.

למה החוזקה והצל הם אותו מטבע?

שאלתי אותה למה זה הולך ביחד, וההסבר שלה מבני ולא רגשי.

כשאתה נכנס לחדר ויש בו צבעים, אדם רגיל ייכנס ויראה כל מיני צבעים. אדם רגיש מאוד ייכנס לאותו חדר ויראה פי מיליון יותר צבעים.

אותה קליטה מוגברת היא בדיוק מה שמאפשר עיבוד יצירתי גבוה, ובדיוק מה שמביא לעומס. ולכן, אומרת בורנשטיין, מי שנמצא כל הזמן לטובת האחר או מרגיש הכול בעוצמה, יכול להגיע בקלות רבה יותר מכל אדם אחר לשחיקה, לעוררות יתר, לחרדה ולרצון פשוט להיעלם.

וזה, היא מציינת, נכון כמעט לכל תכונה, וגם בזוגיות: התכונה שבגללה נמשכנו לאדם היא לרוב זו שממנה נסבול בהמשך.

ההשלכה המעשית הגדולה ביותר של ההבנה הזאת היא על יחסים, ולא על העבודה. בורנשטיין מציינת שגברים לרוב מודעים לזה פחות, כי אצלם רגישות נתפסת כחולשה, והיא מקווה שהדור הזה משנה את זה.

ומה שקורה כשיש הבנה משותפת דומה למה שקורה כשמישהו נמוך מאוד: זה פשוט הופך לנתון שמתכננים סביבו במקום לריב עליו. סיפרתי לה שם על מתח קטן שהיה לי עם לנה סביב קרם הגנה עם ריח חזק, שאני ממשיך להריח שעות אחר כך. ההבדל בין להיתפס כקטנוני לבין שהצד השני פשוט יידע שזה עובד ככה הוא ההבדל בין ריב לבין פתרון.

ומהצד החיובי, אנשים כאלה נוטים להיות אמפתיים מאוד ובעלי יכולת הזדהות גבוהה, ולפעמים גבוהה מדי. עקרונות משלימים על קרבה ואמון בקשר יש במאמר על זוגיות טובה.

למה השילוב עם נרקיסיסט הוא מתכון לאסון

זו האזהרה החדה ביותר בפרק, והיא נאמרת בלי סייג.

השילוב בין בן זוג שהוא נרקיסיסט למישהו שהוא רגיש מאוד הוא ממש מתכון לאסון.

ומה שהופך את זה למסוכן במיוחד הוא שלרוב שני הצדדים אינם מודעים לכך שהם כאלה. התוצאה, לדבריה, היא קרקע פורייה לגזלייטינג, לביטול עצמי של האדם הרגיש, ולהיעדר הצבת גבולות.

הדינמיקה הזאת מפורקת לעומק במאמר על נרקיסיזם בזוגיות.

ומיד אחרי האזהרה היא מחזירה את הצד השני של אותה תכונה, וזה משפט ששווה לעצור עליו.

יש משהו שובה לב בלהיות פגיע ממקום חזק. אותנטיות היא מצרך נדיר היום.

האם אדם רגיש מאוד יכול להיות מנותק רגשית?

שאלתי אותה את זה כי זה נשמע כמו סתירה, והתשובה הייתה חד משמעית.

חד משמעית כן. בגלל שהמוח והחושים מקבלים הכול כל כך חזק, יש לנו מערכות הגנה שלפעמים עובדות אקסטרה, ואז אנחנו פשוט מתנתקים ולא מרגישים כלום.

והיא נותנת שתי דוגמאות משלה. הראשונה פיזית: היא שברה מרפק, והכאב היה בלתי נסבל עד כדי כך שהמנגנון פשוט ניתק אותה ממנו, עד ששכנעו אותה ללכת לבית חולים. השנייה נפשית: בשורה משפחתית קשה, שאחריה לקח לה שעות להצליח לבכות.

ומכאן היא מפרקת סטיגמה נוספת. ההנחה שאדם רגיש מאוד ייראה היסטרי ודרמטי היא בדיוק הפוכה מהמציאות שהיא מכירה.

הרבה פעמים בחיי קראו לי האדישה, או נסיכת הקרח.

ולכן, לדבריה, אנשים כאלה יכולים להיות רופאים מצוינים: הם לא היסטריים, וכשהם למדו לנהל את זה, הם יודעים לתת מקום לרגישות בזמן הנכון ולתפקד כשצריך. הרעיון של ניתוק כמנגנון הגנה מפורק גם במאמר על התמודדות עם ניתוק רגשי.

הצפירה בכביש

הסיפור שהיא מביאה כדי להמחיש איך זה נראה כשמנהלים את זה נכון קרה לה בדרך להנחיית קבוצת חיילים. באמצע כביש ראשי נשמעה אזעקה, והיא נתפסה לא מוכנה.

הייתי כל כך מבולבלת שלא הבנתי מה זה. לא זכרתי מה אני אמורה לעשות בזמן אזעקה. ואז ראיתי ארבע תאונות שרשרת סביבי, כי גם אנשים אחרים היו בשוק.

היא התחילה לבכות, ואחותה הייתה איתה על הקו. ומה שהיא אומרת אחר כך הוא בדיוק ההבדל בין תיוג שמשתק לבין הבנה שמשחררת.

אמרתי לה: הכול בסדר, אני תוך חמש דקות מתאפסת ולא רואים עליי כלום. אני רק צריכה לבכות. וחמש דקות אחר כך באמת לא ראו עליי כלום.

כשביקשתי ממנה לנתב את זה לחוזקות, היא מנתה ארבעה דברים, לפי הסדר.

הצבת גבולות. וזו דווקא החולשה, היא אומרת, ומודה שהיא סנדלרית שהולכת יחפה. מכיוון שאנשים כאלה מרגישים את הסביבה מאוד ומזדהים איתה, קשה להם מאוד לומר לא.

מיינדפולנס במובן הרחב. מדיטציה, יוגה, פעילות גופנית, וטבע. והיא מדגישה שטבע לא חייב להיות נסיעה ליער, אלא גם כמה רגעים של גראונדינג או פשוט להביט בפרח.

שינה. וזה הדבר שהיא הכי רוצה שיילקח מהשיחה.

אנחנו צריכים לישון יותר. זה כמו אוטו שכל המערכות שלו עובדות הרבה יותר קשה. המוח משתמש ביותר חלקים וביותר עוצמות, וכנגזרת הוא צריך יותר מנוחה.

תמיכה. טיפול, ליווי, או פשוט חברה שלידה אפשר להיות מי שאתה, ולומר בלי להתנצל שהמקום הזה כבד לי עכשיו.

איך מעצבים סביבה שמתאימה לך?

העיקרון שהיא מציעה הוא לעבוד בתוך מעגל השליטה. במשרד פתוח קשה לשלוט על התאורה ועל הרעש, ובבית אפשר.

הבית שלי מאוד מסודר, עם יחסית מעט פרטים, ואין לי כמעט תמונה על הקיר.

וגם בקליניקה שלה זה מיושם: יש שם ספה לבנה, ומי שרוצה מוזמן לשכב ולעצום עיניים, אפילו עם כרית לעיניים. וההנמקה שלה אינה פסיכואנליטית אלא חושית.

אני מנסה להפחית גירויים ויזואליים. בסוף, קשר עין ומימיקה מפריעים מאוד, בטח לאנשים שרואים הכול.

ממה כדאי להימנע

שאלתי אותה אם יש גירויים שכדאי במיוחד להתרחק מהם, והתשובה הייתה מיידית: אלימות, בטלוויזיה ובכל מקום אחר.

וההנמקה נוגעת בעומק העיבוד: המוח לא באמת מבחין אם הוא היה שם או לא, ולכן סצנות אלימות או סצנות של תקיפה מינית נחוות עמוק במיוחד אצל אנשים עם מצפוניות מפותחת.

הסיפור שהיא מספרת קרה לה בתואר הראשון, כשמרצה הקרין קטע מהסרט "התפוז המכני".

אני פשוט נחרדתי. כל הגוף שלי צמרמורות. והייתי ילדה טובה, סטודנטית בדוקה. וכשהוא הדליק את האור, הרמתי את היד וצרחתי עליו שלמה לעזאזל הוא הראה לנו את הסצנה הזאת, כשהוא יכול היה להעביר את המסר בכל כך הרבה סצנות פחות אגרסיביות.

ושנינו הסכמנו שם על הרחבה: ההצפה החושית של התקופה נוגעת בכולם, לא רק בעשרים האחוזים. הסביבה השתנתה מאוד בשנים מעטות, והמוח לוקח יותר זמן להסתגל.

את החלק הזה הבאתי אני, ובורנשטיין הסכימה ולקחה אותו רחוק יותר. הדפוס שאני רואה הוא של אנשים שלוקחים הבחנה נכונה ומשתמשים בה כדי לוותר לעצמם: הייתה לי טראומה, אז אני לא יכול. אני רגיש, אז אני לא יכול.

ובורנשטיין חילקה את התשובה לשניים.

על טראומה: ההגדרה העדכנית מתייחסת לא לנסיבות החיצוניות אלא לאיך שחווית אותן עם המשאבים שהיו לך. ודווקא ההבנה שיש טראומה מאפשרת לעבוד איתה ולא להיתקע. אירוע טראומטי, היא מציינת, לא חייב להיות קיצוני: מספיק שהמורה בכיתה ב' צרחה עליך ולא היו לך משאבים.

ועל חמלה עצמית: וכאן היא אמרה משהו שלא ציפיתי לו ממנה.

אני אישית חושבת שהפסיכולוגיה לקחה את זה too much קדימה, את המקום של החמלה העצמית. אני נורא מעודדת לקחת אחריות דווקא.

וההבהרה שהיא מוסיפה מדויקת: הבנו שהייתה טראומה, או שיש לך נטיות מסוימות, ואנחנו לא נשארים שם. עובדים עם זה וצומחים מזה.

ואיפה בכל זאת עובר הגבול

נתתי לה דוגמאות שנראו לי מוגזמות: בית ספר בלי ציונים כדי שאף אחד לא ירגיש כישלון, או לוודא שבכל מסיבה תהיה עוגה טבעונית כדי שילד אחד לא ירגיש בחוץ. והיא דחתה את החיבור.

הדוגמאות שנתת הן דוגמאות של פינוק, וזה לא קשור לאדם רגיש מאוד. דווקא מהאנשים והילדים האלה יש ציפייה גבוהה יותר, כי יש להם יכולות גבוהות יותר.

והדבר היחיד שכן צריך לתת להם, לדבריה, הוא מנוחות מוגדרות. את הצד השני של אותה משוואה, שבו חמלה עצמית דווקא מגדילה את מה שאנחנו מסוגלים לעשות, אפשר לקרוא במאמר על הימנעות מכאב וחמלה עצמית.

מיקוד שליטה: להיות מושפע זה לא להיות חיצוני

ההבחנה שסוגרת את הפרק דקה, וגם החשובה ביותר למי שמזהה את עצמו בתיאור.

אדם רגיש מאוד מושפע מאוד מדברים חיצוניים. ולכן קל להסיק שהוא במיקוד שליטה חיצוני, כלומר שהחיים שלו נקבעים מבחוץ. וזה לא נכון.

זה שמשהו חיצוני משפיע עליי לא אומר שאני במיקוד שליטה חיצוני. אני כן יכול להיות במיקוד שליטה פנימי ולשאול: איפה, באופן יזום ומתוך הבנה של הצרכים שלי, אני יכול להשפיע על הסביבה שלי.

ובורנשטיין מחזקת את זה עם התוספת שהופכת את זה לפעולה: אני לא שולט בסביבה, אבל אני כן יכול להשפיע עליה מאוד. איך נראה הבית שלי, איפה אני בוחר לגור, איך מסודרת עמדת העבודה. בסוף אלה בחירות, וכל בחירה היא עם יתרונות וחסרונות משלה.

ואת הדוגמה הקיצונית לכך היא מביאה מוויקטור פרנקל, שכתב את האדם מחפש משמעות. אובייקטיבית, מעגל ההשפעה שלו במחנה לא היה ניתן לשינוי כלל, והוא בחר להשפיע בדיוק במקום שבו כן יכול.

לסיכום: מה לוקחים מאנשים רגישים מאוד

אחד מכל חמישה אנשים נולד עם מערכת שמעבדת את הסביבה עמוק יותר. זו אינה חרדה, אינה ביישנות ואינה פינוק, ואי אפשר להתאמן ולהיפטר ממנה, בדיוק כמו שאי אפשר להתאמן ולשנות צבע עיניים. מה שכן אפשר הוא לעצב סביבה, להציב גבולות, לישון יותר, ולהפסיק לחשוב שמשהו לא בסדר.

ומה שנשאר הכי חזק הוא דווקא הסייג שבורנשטיין הוסיפה בעצמה: להבין את התכונה זה השלב הראשון, ולהישאר שם זו הטעות. לא נבואה שמגשימה את עצמה, אלא איזון בין חמלה עצמית לבין לקיחת אחריות.

פרקים נוספים בנושאים האלה נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומי שמחפש כלים מעשיים להורדת עומס חושי ימצא אותם במדיטציות המודרכות ובמאמר על שבע דרכים להוריד לחץ.

שאלות ותשובות

האורחת בפרק

ליאת בורנשטיין

פסיכולוגית, מגיעה מרקע בעולמות ההייטק, ומנחה קבוצות ומלווה חיילים בעיבוד חוויות לחימה. עוסקת בתחום של אנשים רגישים מאוד ובחיזוק חוזקות.

הפרק המלא עם ליאת בורנשטיין: המתנה של אנשים רגישים מאוד ואיך לזהות רגישות יתר

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.