למה מהנדס אלקטרוניקה מסתכל על המציאות כמו על טכנולוגיה
מאז שהסרט "הסוד" יצא, עולם יצירת המציאות תפח. יותר ויותר אנשים מבינים שיש קשר בין העולם הפנימי שלהם לבין התוצאות שהם מקבלים בחיים. אבל בין ההבנה הזאת לבין תוצאה בעולם הפיזי יש פער, ורוב התכנים לא סוגרים אותו.
שמעון קסלסי הוא מהנדס אלקטרוניקה וחשמל בהכשרתו. הוא עבד שנים בהייטק, פיתח כרטיסים אלקטרוניים, ולפני כאחת עשרה שנים נחשף לעולם יצירת המציאות דרך המנטור שלו, בוב פרוקטור (Bob Proctor), שרבים מכירים מהסרט "הסוד". ככל שהעמיק בתכנים, הוא התחיל לראות אותם דרך המשקפיים ההנדסיות שלו: דפוסים, כללים, תרשימי זרימה.
המציאות שלנו היום אני ממש יכול לראות את זה בצורה ברורה, היא ממש טכנולוגיה. אמנם לא בני אדם יצרו אותה, אבל זאת טכנולוגיה. וטכנולוגיה זה אומר שיש גישה להנדסה שלה.
הוא מקדים ומדגיש שאין כאן שיטה שהוא המציא. ניוטון לא המציא את כוח הכובד, הוא רק שם לב אליו, אפיין אותו ונתן נוסחה שאפשר לעבוד לפיה. הנדסת מציאות, בעיניו, היא אותו דבר: תיאור של איך הדברים כבר עובדים.
למה דווקא עכשיו
קסלסי מתאר אבולוציה של מידע בשלושה שלבים. קודם המידע נקלט באוכלוסייה כמשהו פסאודו מדעי. אחר כך הוא הופך למדעי. וכשהוא כבר יושב טוב במדע, הוא הופך הנדסי, כלומר אנחנו יודעים לעשות איתו משהו. לטענתו, בתחום הזה יש כיום מספיק מידע, גם מעולם המדע וגם מאסכולות אחרות, כדי לעבור לשלב ההנדסי.
מה שחסר לו אצל המורים הגדולים היה בדיוק זה. פרוקטור, לדבריו, הוריד את התכנים הרוחניים לקרקע ודיבר בשפה שאנשים מבינים, וזו הסיבה שהוא הגיע לכל כך הרבה אנשים. אבל כשקסלסי התחיל לעבוד עם אנשים בעצמו, הוא ראה תבנית חוזרת: הם מבינים, הם מתלהבים, הם מתרגשים, ואז חסרה להם הפרקטיקה. איך מורידים את זה לפועל.
ליצור תוצאות בחיים שהן מחוץ לגבולות ההיגיון, בצורה דרמטית. אחרת, אומר קסלסי, זו בסך הכל עשייה. השלבים כוללים גם עשייה, אבל הם רחבים ממנה בהרבה.
שלב 1: מהות, ואיך מבדילים רצון הישרדותי מרצון מהותי
השלב הראשון נקרא מהות, והוא עוסק בגילוי הרצונות שבאמת שלנו. קסלסי מחלק את הרצונות לשני סוגים, ואת ההבחנה הזאת הוא לוקח מעולם הקבלה.
רצון הישרדותי הוא רצון לקבל לעצמי בלבד: פרנסה, בית, זוגיות, כל מה שיוצר לי חוויית חיים נעימה. רצון מהותי הוא רצון לקבל על מנת להשפיע, כלומר משהו שאני רוצה להביא לעולם. הוא מדגיש שהראשון בסדר גמור ואינו פסול, וששניהם לא סותרים.
| רצון הישרדותי | רצון מהותי | |
|---|---|---|
| מאיפה בא | הישרדות, אגו, מוניטין | הלב |
| למי | לקבל לעצמי | לקבל על מנת להשפיע |
| דוגמאות | פרנסה, בית, רכב, כבוד, שליטה | מה שאני רוצה להביא לעולם |
| היחס ביניהם | נכלל בתוך המהותי | כולל בתוכו את ההישרדותי |
אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←
שחר שאל אותו אם זו דיכוטומיה, כאילו יש רצונות שטובים לי ורצונות שטובים לאחרים, וקסלסי דחה את החלוקה הזאת. ככל שהרצון מהותי יותר, הוא גם עושה אותי מאושר יותר. זה לא אלטרואיזם. זו התרחבות מאגואיזם לאלטרואיזם שכוללת את שניהם.
התרגיל של הלוטו
יש רגע אחד שבו כמעט כל אדם מתחיל לדבר על הרצונות המהותיים שלו בלי לשים לב, והוא כשהוא מדמיין שזכה בלוטו. בהתחלה הוא אומר בית, רכב, אקנה להורים שלי, אקנה לאחים שלי. וכשזה נגמר ועדיין נשאר הרבה כסף, משהו משתנה בשפה: אעזור לנוער בסיכון, אעזור לרעבים באפריקה. ברגע שהרצונות ההישרדותיים מסתיימים, נפתחת התקשורת עם הרצונות המהותיים.
התבוננות החוצה: הטבלה של מינוס ופלוס
כדי להוציא את כל הרצונות החוצה, קסלסי נותן תרגיל פשוט. לוקחים דף ורושמים רשימת תחומים בחיים: כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, בריאות, רוחניות. אחר כך לוקחים דף חדש לכל תחום, כותבים את שם התחום בראש הדף, ומחלקים לשתי עמודות. בצד ימין מינוס, בצד שמאל פלוס.
בעמודת המינוס רושמים הכל שלא מרוצים ממנו באותו תחום. לא מרוויח מספיק, השעות לא מתאימות, לא מעריכים אותי בעבודה. ואז, בעמודת הפלוס, הופכים כל שורה ומדייקים אותה. "אני לא מרוויח מספיק כסף" הופך ל"אני מרוויח 45 אלף שקל בחודש". מה שאני לא רוצה עוזר לי להיות בתקשורת עם מה שאני כן רוצה.
קסלסי מזהיר במפורש מפני היפה נפשיות של אנשי החשיבה החיובית שמסרבים לרשום את השלילי. "זה הזמן להקיא את כל השלילי", הוא אומר. תוציאו את זה לדף, הפכו אותו, ותקבלו רשימה של עשרות רצונות. בתוכם יושבים המהותיים, ותזהו אותם כי כשתעברו על הרשימה יהיו שם דברים שפשוט חשובים לכם יותר.
התבוננות פנימה
הדרך השנייה היא להיכנס לשקט, להגיע לתדרי גלי אלפא, ולראות מה עולה משם. את החלק הזה קסלסי מפנה לשחר, ואפשר להשתמש לשם כך במדיטציות המודרכות.
שלב 2: חזון, ולמה אסור לחשוב בו על ה"איך"
אחרי שיש רשימת רצונות, לוקחים את היכולות השכליות ומרכיבים מהחתיכות תמונה אחת. זה החזון: תיאור של החיים שבהם כל הרצונות האלה מתגשמים.
הכתיבה כאן חופשית ולא טכנית, ומותר לה להיות מעורפלת. מה שכן חשוב הוא פירוט. לתאר את הרצונות כשהם כבר הוגשמו, בזמן הווה, עם כמה שיותר פרטים. "מישהו פעם כתב ספר, בסוף עשו מדינה מהספר הזה", אומר קסלסי על הרצל. ככל שהחזון מפורט יותר, כך המציאות עשויה ליישר איתו קו.
ואז מגיע הכלל שהוא מדגיש יותר מכל דבר אחר בשלב הזה: בחזון חושבים רק על ה"מה", ואף לא טיפה על ה"איך". אין דדליין, אין תאריך, אין תוכנית. זו תמונה כללית שנכתבת מתוך הנחה שהיא אפשרית.
רוב האנשים לא עושים את ההפרדה הזאת, ואז הם חושבים על המה, ובגלל שהם ישר חושבים על האיך זה מוריד להם את המה. הם עוברים לחשיבה מאוד הגיונית, מאוד ליניארית.
שחר הקשה כאן ושאל אם זה לא מוותר על ההיגיון לגמרי. התשובה הייתה שלא: ההיגיון יקבל את המקום שלו בשלבים הבאים. הבעיה היא לא ההיגיון אלא מתי הוא נכנס. כשהוא נכנס ראשון, הוא מוחק את כל מה שמעבר לו.
ארבע ההנחות שכותבים לפיהן
כדי שהחזון לא ייחנק, קסלסי מציע לכתוב אותו מתוך ארבע הנחות: אין לך בעיה של משאבים, יש לך את כל הקשרים שאתה צריך, יש לך את כל הקישורים שנדרשים, וההצלחה מובטחת.
ועוד דגש קטן שמשנה הרבה: לכתוב את מה שאתה רוצה כולל הוצאה מפורשת של מה שאתה לא רוצה. אם אתה רוצה טיול בפריז וקופצת המחשבה "אבל אין לי כסף, אז אכנס לחובות", לא מוותרים על הטיול. כותבים שאתה יוצא לטיול בפריז ויש לך שפע של כסף ליהנות ממנו.
שלב 3: תיאוריה, רשימת המשימות של מי שעוד לא יודע איך
עכשיו, ורק עכשיו, מותר לחשוב על ה"איך". השלב השלישי נקרא תיאוריה, וקסלסי מקפיד להבהיר שזו לא תוכנית פעולה ולא תוכנית עסקית.
מה שרושמים כאן הוא מה שאני חושב תיאורטית שצריך לעשות כדי להגשים את החזון. ברמת בולטים. אני צריך מימון. אני צריך לעשות פרסום. אני צריך לעשות מחקרים. וגם בולט שאין לי מושג איך לבצע אותו נכנס לרשימה. אני יודע שצריך פרסום, אני לא יודע מה זה אומר, וזה בסדר.
למי שכן יש ידע בתחום מסוים, מותר לרדת קטגוריה אחת פנימה. אם אתה יודע לפרסם, תוכל לרשום כמה נקודות מתחת ל"פרסום". אבל לא יותר מזה, כי משם זה כבר הופך לתוכנית, והתוכנית תגיע בשלב שמונה.
שלב 4: נעילת מטרה, שלושה חודשים ושתי שאלות
כאן מתחיל המעבר מהתפלספות לתוצאות, ולפי קסלסי, בין פילוסופיה לתוצאות יש פסיכולוגיה. השלבים הבאים מטפלים בנפש.
אם החזון הוא תמונת פאזל, נעילת מטרה היא הרגע שבו בוחרים חתיכה אחת ומתחילים לצייר אותה על המציאות הפיזית. הקריטריון הראשון לבחירה הוא זמן: מה מתוך התיאוריה אני מוכן להוציא לפועל בשלושה חודשים הקרובים. לא בעוד שנים. עם החזון הגדול כבר סיימנו, והוא יכול להיות גם בטווח של מאה שנה.
אחרי שבוחרים, מסתכלים על מה זה דורש ושואלים שתי שאלות, ופה נדרשת מידה לא קטנה של אותנטיות:
האם אני מוכן? רק האדם עצמו יודע לענות. כל תשובה לגיטימית. אל תהיו קשים עם עצמכם, ואל תהיו רכים עם עצמכם.
האם אני יכול? וכאן נכנסים גבולות הגזרה ההנדסיים.
הגבול התחתון והגבול העליון
הגבול התחתון: התוצאה צריכה להיות גדולה יותר ממה שכבר ידעת להשיג בעבר, וגדולה יותר מגבולות ההיגיון שלך. כלומר לא הגיוני להשיג את כל זה בשלושה חודשים.
הגבול העליון עדין יותר, וזו אולי ההגדרה הכי שימושית בכל השלב: אתה חייב להיות מסוגל להאמין שזה אפשרי. לא "אני בטוח שאצליח", אלא "בואנה, יש מצב, אני פתוח לחשוב שזה אפשרי". להפוך ממובטל למיליארדר בשלושה חודשים נופל מחוץ לגבול הזה.
כשהמילה "מטרה" מפחידה אנשי רוח
שחר עצר כאן והעלה התנגדות שהוא שומע הרבה מהקהל שלו: אנשים שהמילה מטרה נשמעת להם כוחנית ומגבילה, שאומרים שקודם כל ההוויה והדימוי העצמי יוצרים את המציאות, ואם ההוויה נכונה הדברים יקרו לבד. אז למה לשים מטרה עוד לפני שלב ההוויה?
קסלסי נותן שתי סיבות להתנגדות. הראשונה היא חוסר יכולת להתמקד, "כי סירסו לנו את היכולת מגיל צעיר", וצריך לחזק אותה חזרה כמו בפיזיותרפיה. השנייה נוגעת בעצם ההגדרה של מה שאנחנו עושים כאן.
הנדסת מציאות זה גשמי, זה לא ברוח. זה מיצוק הרוח לתוך הפיזי. זה צמצום. אני מאמין שזו מהות האדם: ליצור מבנים בעולם הפיזי שיוכלו להכיל את העולם הרוחני. וזה אומר לקחת פטיש ולהתחיל לשבור קירות.
הוא מציין שהוא עובד עם שני הצדדים של הסקאלה. אנשים שכולם רוח ולא מגיעים לתוצאות, ואנשים שכולם עשייה ואין בהם רוח. גם וגם.
שלב 5: פסיכוקיברנטיקה, לעצב את מי שאתה לפני מה שאתה עושה
השלב החמישי הוא, לדברי קסלסי, הפונדמנטלי ביותר ביצירת מציאות. פסיכוקיברנטיקה היא שיטה שמאפשרת לעשות עדכונים ושינויים בדימוי העצמי.
ההנחה שמאחוריה חדה: בחיים אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, אתה מקבל את מה שאתה. ולכן צריך לעשות עדכונים במי שאתה הזה. המטרה שנבחרה בשלב הקודם היא בעצם שיקוף של מי שאתה רוצה להיות, ובשלב הזה מוציאים חתיכה מתוך האני הקבוע ומתחילים להעלות אותה לפני השטח.
מה עושים בפועל: יוצרים תמונה ברורה מאוד של האדם שמחזיק בתוצאה כזאת. מי הוא, מה התכונות שלו. ואז מטמיעים את התמונה בתת המודע, ומתחילים להיות האדם הזה. וכשאתה מתחיל להיות הוא, פתאום נעשה ברור מה לעשות.
מה משותף לכל מי שיוצר מציאות ברמות יוצאות דופן
שחר שאל מה המרכיב המשותף לאנשים שהוא ראה יוצרים תוצאות חריגות, וקסלסי מתאר תמונה מפתיעה. חלקם ביישנים ועם קשיים חברתיים, חלקם כריזמטיים ומנהיגים, חלקם מאוזנים נפשית וחלקם נוירוטים לחלוטין.
מה שמשותף לכולם הוא ביטחון פנימי חריג במי שהם. לא בהכרח ביטחון עצמי חברתי, ולא היעדר חרדה. "הם קצת משוגעים", הוא אומר, "הם עשו בחירה באני האמיתי שלהם וקראו תיגר על החינוך".
ומכאן מגיע המשפט שהוא עצמו מציין שהוא אוהב לומר, וזה כנראה המשפט החזק בכל השיחה:
כל תוצאה שאתה לא מרוצה ממנה בחיים היא הצבעה לחוסר אותנטיות שקיים בך.
כל מקום שלא עובד לי בחיים, אומר קסלסי, הוא מקום שבו אני לא האני האמיתי שלי. ובגלל זה אין לי שם עוצמה. הרצונות שלנו הם המצפן בחזרה לאני האותנטי, ולכן הצבת מטרות אינה עניין של הישגיות אלא של התפתחות. השאלה החשובה, כפי שהם מסכמים בשיחה, אינה האם השגתי את המטרה אלא מי האדם שהפכתי להיות בדרך.
שלבים 6 עד 8: אסטרטגיה, טקטיקה ותוכנית פעולה
שלושת השלבים האלה הם היחידים שכמעט כל אחד כבר מכיר, ולכן קסלסי עובר עליהם מהר.
שלב 6, אסטרטגיה. הגישה שאני בוחר כדי להוציא את הדבר לפועל. אם בתיאוריה כתוב שאני צריך מימון, השאלה היא אם אני לוקח כסף משלי, הולך לבנקים או מגייס משקיעים. אם כתוב פרסום, השאלה היא אם אני הולך לרשתות חברתיות, לטלוויזיה, לרדיו או לשיתופי פעולה.
שלב 7, טקטיקה. פירוק האסטרטגיה לפעולות. מה הפעולות היומיומיות שאצטרך לעשות כדי להוציא את האסטרטגיה לפועל. חלקן יומיות וחלקן לשבוע אחד.
שלב 8, תוכנית פעולה. לשבת מול שלושה חודשים ולבנות גאנט. מה אני עושה כל חודש, כל שבוע, כל יום. כאן זה כבר יורד ללוגיקה ולפרקטיקה, בדומה למודל SMART המוכר.
וכאן נמצאת הטעות הכי נפוצה
קסלסי עוצר ומדגיש: רוב האנשים מתחילים כאן. הם קופצים ישר לשלב שבע או שמונה, לפעמים לשש, ומדלגים על חמישה שלבים שקדמו להם. וזו כל כך תבנית חוזרת, שאדם מן היישוב ישאל בכנות "מה זאת אומרת? הבנתי מה אני רוצה, אז מה אני עושה עם זה?"
אנשים מציבים מטרה ואז רצים ללכת להשיג אותה, גוררים את הנפש שלהם אחריהם. היא נכנסת בדברים, מקבלת מכות, והם לא מבינים אחר כך למה יש להם חרדות ולמה יש להם חששות. ואז הם כועסים על הנפש שלהם.
כשעושים את ההכנה, לעומת זאת, הפעילות עצמה הופכת טבעית. היא זורמת החוצה בלי הדרמה.
שלב 9: חסמי תודעה, והדחיינות שמסגירה אותם
אתה יוצא לדרך. חלק מהפעולות אתה עושה בלי בעיה. וחלק, דווקא חלק, אתה דוחה מיום ליום. לא חסר לך ידע, לא חסר לך ניסיון, לא חסרים לך כלים או זמן, ואתה עדיין לא עושה את זה.
לפי קסלסי, הדחיינות הזאת היא הצבעה מדויקת לאזור בתת המודע שמחזיק אמונה מגבילה או הרגל חשיבה שאינו בהרמוניה עם המטרה. הסיבה אינה בעולם הפרקטי, ולכן לא נמצא אותה שם.
התהליך פשוט להפליא. מזהים את הפעולה שאנחנו יודעים שצריך לעשות ולא עושים, ואז שואלים: למה אני לא עושה את זה? התשובה שיוצאת היא האמונה המגבילה. "לא יודע, לא עובד בפייסבוק, הקמפיינרים לא עובדים איתי" זו לא עובדה, זו האמונה.
האמונה שנשארה מבית הספר היסודי
קסלסי מביא כאן דוגמה מהחיים שלו, והיא הרגע הכי קונקרטי בפרק. אחרי שכבר יצר הצלחה בעסקים ולמד לפרוץ אמונות מגבילות בתחום הזה, הוא נפרד מבת זוג והיה מוכן לזוגיות חדשה. הוא ישב וכתב תמונה של בת הזוג, בנה אסטרטגיה וטקטיקה, יצר תמונת דימוי עצמי, עשה את כל השלבים כסדרם.
ואז, כשהתחיל לבצע פעולות, הוא ראה שהוא נתקע בנקודה אחת מאוד ספציפית. הוא לא הצליח לפנות לנשים שנראו לו יפות. כל שאר התכונות, פנימיות וחיצוניות, לא יצרו אצלו שום התנגדות. רק זו.
הוא שאל את עצמו למה, וקיבל תשובה סתומה: "כי היא יפה". הוא הקשה, ואז עלתה התשובה האמיתית, מיד:
היפות זה לא בשבילי. היפות בבית הספר היסודי הן רצו את המקובלים, ואני לא הייתי מקובל.
אמונה מכיתות היסודי, שאף פעם לא נגע בה, כי כל חייו מאז התיכון היה בזוגיות וזו הפעם הראשונה שהוא חיפש. הוא ישב וכתב שורת קוד חדשה לתת המודע, אפירמציה מלאה: גבר חכם, מצליח, מצחיק ובטוח בעצמו, שנשים מדהימות ביופיין החיצוני והפנימי מחזרות אחריו ונמסות מהחיזור שלו.
אחרי שבוע של תכנות, הוא ראה מישהי שנראתה בדיוק מהסוג ההוא. הקול הישן קפץ, "זה לא בשבילך", ובפעם הראשונה הוא שם לב אליו. ואז המסר החדש נתן פייט. הוא כתב לה הודעה. היא ענתה שהיא מחמיאה אבל כבר בזוגיות.
וזו, לדבריו, הייתה פריצת דרך ענקית, למרות שהתוצאה לא הושגה. כי הוא עשה את מה שהיה מנוע מלעשות. שבוע אחר כך הוא ראה מישהי אחרת, כזאת שנראית כמו מתוך קטלוג, ועדיין לא היה לו אומץ לשלוח הודעה. אז הוא עשה לייק לתמונת הפרופיל שלה. דקה אחרי כן הגיעה ממנה הודעה: "מחמיא לי שאתה מציץ לי בפרופיל". הם ביחד יותר מארבע שנים.
זה היה בתקופת הקורונה, אי אפשר היה להיפגש, והדרך שלו להכיר נשים בתודעה הייתה כנסים שכולם היו סגורים. אז הוא פתח קבוצת פייסבוק להיכרויות לאנשים שעושים התפתחות אישית ותודעתית, הפיץ אותה, ואנשים התחילו להכיר דרכה. במילים שלו: נתתי את מה שאני רוצה לקבל. זה הרצון לקבל על מנת להשפיע, מהשלב הראשון, שנכנס לתוך האסטרטגיה.
העץ: גזע, ענף וזרד
שחר הציע כאן סט שאלות משלו לחקירת החסם, מהעולם הטיפולי: מה מפחיד אותי בזוגיות, מה עלול לקרות אם אהיה בזוגיות, מה טוב בלהיות לבד, מה בי מתנגד לזה. השאלות האלה, אמר, מגיעות בדרך כלל לפחד מדחייה או לפגיעה, ומשם לטראומה.
קסלסי הסכים שזה נכנס תחת חסמי תודעה, אבל הפריד בין הרמות במטאפורה שמסדרת את כל השלב:
| חלק בעץ | מה הוא מייצג | איפה מטפלים בו |
|---|---|---|
| שורשים וגזע | הדימוי העצמי, אמונות שורש כמו "אני לא ראוי" | שלב 5, פסיכוקיברנטיקה |
| ענפים | אמונות שקשורות למטרה שנעלתי | הסט שהציע שחר |
| זרדים ועלים | אמונה נקודתית שחוסמת משימה אחת | שלב 9, גיזום |
אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←
ההבחנה חשובה מסיבה מעשית: אמונה ברמת זרד אפשר לשנות במהירות באוטוסוגסטיה, בהרפיה או בNLP, כי היא לא שורשית. אמונת שורש דורשת את השלב המוקדם יותר. השלב התשיעי הוא הגיזום.
שלב 10: כשפות אנרגיה, שש יכולות התודעה
את השם לשלב הזה קסלסי לקח מסדרה שהוא ראה עם הילדים שלו, שבה יש כשפות מים, אוויר ואדמה, ורק בפרק האחרון מתגלה שיש גם כשפות אנרגיה. "היי", הוא אמר להם, "זה מה שאני מלמד".
הכוונה היא ליכולות התודעתיות והשכליות שכל אדם קיבל, ושבאמצעותן הוא משפיע על המציאות: דמיון, זיכרון, אינטואיציה, תפיסה, היגיון, ורצון וכוח רצון. אלה, בשפה שלו, כלי המכחול שלנו בעולם היצירה, והם מוציאים אותנו מעולם העשייה אל עולם היצירה. לשלב הזה הם הקדישו פרק שלם קודם:
בנקודה הזאת בשיחה הוא גם מציין שיש לו קורס מבוא בשם "המדע של השגת מטרות", שמכסה את ארבעת השלבים הראשונים: מציאת הרצונות עם הטבלאות, בירור המטרות לנעילה, וההסבר על חסמי התודעה. ההדרכה שלו נמצאת כאן.
שלב 11: הגות, להנהיג את השיח הפנימי
כשמתחילים להשתמש בכשפות האנרגיה, אומר קסלסי, התוצאות עולות דרמטית ואתה הופך לסוג של מסטר ביצירת מציאות. וזו בדיוק הנקודה שבה אנשים מתחילים להימשך אליך ולבקש את ההכוונה שלך. ולכן השלב הבא הוא הגות, שהיא הנהגת הדעת.
הגות זה קודם כל להיות ער לשיח הפנימי, ואחר כך להבין שאתה המנהיג שלו. הדימוי שלו: אני יושב בשולחן דירקטוריון, יש דעות שונות סביבו, ואני יושב ראש הישיבה. אם בא לי לתת יותר מקום לקול הזה, אני נותן. ואם לא, פחות.
הוא מדגיש שזה לא כעס על הקולות בראש ולא היסחפות אחריהם. פשוט הנהגה. ואת המקור לרעיון הוא לוקח מהפרק האחרון בספר של ג'יימס אלן (James Allen), שנקרא Serenity:
You are the coming master, you but sleep. בתוך נבכי נשמתך שוכב המפקד העליון פשוט רדום. תעיר אותו.
מה זה שינה אצלו בפועל
עד לפני כמה שנים, הוא מספר, הוא היה סוליסט בעסק שלו והיה קשה לדחוף. הוא עשה הגות וזיהה קול פנימי שאמר לו כל הזמן: אתה לא מוכר, אתה לא בברנז'ה, אף אחד לא ירצה לעשות איתך שיתופי פעולה, רשימת התפוצה שלך קטנה.
אחרי ששינה את השיח והנהיג אותו, הגיעו הצעות לשיתופי פעולה בכמויות עם חברות מובילות, אותן חברות שפעם הסתכל עליהן ואמר "יום אחד". והוא מוסיף פרט מדיד: יש שם שותפים עם רשימת תפוצה גדולה פי עשרים משלו, והוא מביא יותר מכירות מהם.
נסיבות החיים והאנשים שמגיעים אליך, אומר קסלסי, הם התגלמות של השיח הפנימי בעולם החיצוני. כשאתה מנהיג את הפנימי, אתה מנהיג את החיצוני.
שלב 12: מידות, כששינוי ההרגלים משנה את הנפש
עד כאן כל השינויים היו בתוך התודעה: הדימוי העצמי, הרגלי חשיבה, פונקציות החשיבה. שלב 12 קשוח יותר, כי הוא שינוי של הרגלי פעולה.
את השם הוא לוקח מהיהדות. עבודה על המידות היא שינוי שנעשה בנפש דווקא בגלל הפעולות, כלומר דרך עולם העשייה ולא דרך העולם הפנימי. זה הכיוון ההפוך מכל מה שקדם, וזו הסיבה שהוא מגיע אחרון בסדרת השינויים.
שלב 13: בור הפחד, ואיך ממוטטים פחד בחצי שעה
גם אחרי שכל השאר נעשה, יש חסם אחרון וחזק מאוד. קסלסי מבהיר שהוא לא מדבר על מתח קל בדרך, אלא על פחדים תהומיים שעולים כשאדם צועד לעבר החזון שלו. האני האמיתי הפך למופנם דרך תהליך של אילוף, התניות והפחדה, ושם יושבים פחדים ילדיים.
אבל, והנה ההבחנה שעליה בנוי כל השלב, הפחדים שהוא מטפל בהם כאן הם דווקא רציונליים. הם קרובים למודעות, לא טראומטיים, וניתן לפרק אותם בהיגיון. הפחדים העמוקים והלא רציונליים כבר טופלו בשלב 5, ואם צף אחד חדש, מעדכנים את תמונת הפסיכוקיברנטיקה.
הוא מזכיר את נפוליון היל (Napoleon Hill), שכתב בפרק המבוא של חשוב והתעשר על מי שעצר שלושה צעדים מהזהב. זו, במילים שלו, הבדיחה הקוסמית של ההגשמה: מגיעים עד לשם ונתקלים בקיר.
הוא לא קיר. הוא קיר של קלפים, הוא דק, אתה פורץ אותו ככה.
שני כללים לפני שמתחילים
רושמים את כל החששות, הדאגות והפחדים לגבי הדבר שאנחנו רוצים להתקדם אליו. ואז מוציאים פחד אחד לדף חדש, ומצייתים לשני כללים:
כלל ראשון: פחד אחד בכל פעם. ברגע שמתחילים לקדוח, יעלה קול שיגיד "רגע, אבל מה עם זה?" והוא יקפיץ אותנו בין הפחדים עד שלא נקדח בשום מקום. אם עולה פחד נוסף, מוסיפים אותו לדף והוא יחכה בתור.
כלל שני: לא לנפח בלונים. חייבים להיות אמיתיים לגבי מה באמת אנחנו מפחדים שיקרה. "אתה באמת מאמין שתשב ברחוב עם פחית? אתה לא מאמין את זה. אז מה אתה כן מאמין?"
"ואז מה" עד לקרקעית
כותבים את כותרת הפחד ומרשים לו להתקיים בדמיון. ואז שואלים שוב ושוב: ואז מה יקרה?
קסלסי מדגים על הלוואה לעסק. אם אקח את ההלוואה, יכול להיות שהעסק לא יתרומם. ואז מה? לא יהיה לי איך להחזיר את התשלומים. ואז מה? אצטרך לחזור למקום עבודה אחר כדי לעמוד בהם. ואז מה? אעבוד בעבודה שהיא לא העסק שרציתי. ואז מה? אשלם את ההלוואה. ואז מה? לאט לאט אתאושש. ואז מה? אולי אתחיל לחשוב ולחזור לזה. ואז מה? אבוא עם תוכנית קצת יותר חכמה, ואעשה את זה במקביל לעבודה. ואז מה? זה יתחיל לעבוד, ויהיה לי גם מקור הכנסה שמגבה אותי.
ובסוף, לרוב, מגיעים לאותו עסק שרצו מלכתחילה. זו הצורה של התרגיל: יורדים, יורדים, ואם אתה אותנטי ולא מנפח בלונים, מגיעים לקרקעית האמיתית ומשם זה מטפס.
זה בור של פחד, לא תהום. לבור יש קרקעית שאפשר לעמוד עליה, ומשם כבר רואים שהדברים מתחילים להיות טובים ולוקחים לנסיקה. חצי שעה של עבודה מפילה חסם שעצר חודשים.
שתי השאלות בסוף
אחרי שרואים את הדבר הנורא ביותר שאתה מאמין שיכול לקרות, ולא את הדבר הנורא ביותר בעולם, שואלים: האם אני מוכן לשלם את המחיר הזה אם הסיכון יתממש? מוכן, קדימה. לא מוכן, מעדכנים את המטרה וחוזרים לכוונון.
שלוש השאלות של טים פריס
שחר הוסיף כאן שכבה מתרגיל הצבת הפחדים של טים פריס (Tim Ferriss), שמתחיל דומה מאוד ומוסיף שלוש שאלות: נניח שהדבר הכי גרוע קרה, מה אני יכול לעשות? איך אני יכול למנוע שזה יקרה? ומה יקרה אם זה יצליח?
קסלסי הסכים שהשאלות הראשונות כבר מוכלות בתרגיל שלו, והשלישית היא התוספת האמיתית. אחרי שירדנו לקרקעית, אפשר להמשיך את אותו "ואז מה" גם לכיוון השני, ולהגיע לאקסטזה של מה שאפשרי. וזו השאלה האמיתית: אתה מוכן לשלם את המחיר הזה בשביל לקבל את זה?
שחר סייג נקודה אחת: את התרגיל הזה לא עושים עם מחשבות אובדניות. ברוב הדברים, כפי שקסלסי אומר, זה בור ולא תהום.
מה קורה למי שעושה שלב אחד מצוין ואת כל השאר לא
לקראת הסוף שחר מנסח את מה שהוא רואה כמשמעות הרחבה של השיחה, וקסלסי מאשר. הרבה פעמים אנחנו לומדים שלב אחד לעומק, מבצעים אותו מצוין, ועדיין זה לא עובד.
הסיבה היא אחת משתיים: מרכיב חסר, או סדר שגוי. ולכן היכולת לראות תמונה שלמה בפרק אחד, גם בלי להעמיק בכל שלב, עושה סדר.
שתי דוגמאות שהם נותנים: מי שרץ ישר לפעולות ולמטרות בלי בירור הרצונות והחזון, ומי שנמצא רק בחקירת חסמים או רק בעבודת ההוויה בלי לבצע את השלבים המעשיים. שניהם עובדים קשה, ושניהם תקועים.
קסלסי מספר שכך בדיוק נבנו השלבים. הוא התחיל לעבוד לפי המודל של פרוקטור, שיוצא ממטרה, עובר לתוכנית פעולה ואז מזהה חסמים. כשהוא התחיל ליווי אנשים, הוא ראה שזה לא מסתדר ושחסרים חלקים באמצע. הוא אסף אותם, והאנשים התחילו לייצר תוצאות באופן עקבי.
זה מה שאופייני להנדסה: אתה מקבל תוצאות כל הזמן. זה עובד, זה אפליקבילי.
לסיכום: מה לקחת מ-13 השלבים
אם צריך לצמצם את השיחה הזאת לשלושה דברים שאפשר לבדוק בעצמכם היום, אלה הם.
הראשון: אם משהו לא זז, לפני שאתם מחפשים טקטיקה טובה יותר, בדקו אם דילגתם על שלב מוקדם. רוב האנשים מתחילים איפשהו סביב השלב השביעי.
השני: הפעולה שאתם דוחים בלי שום סיבה פרקטית היא לא עצלנות. היא הכתובת המדויקת של האמונה שחוסמת אתכם, והשאלה "למה אני לא עושה את זה" בדרך כלל תיתן את התשובה מיד.
השלישי: הפחד שעוצר אתכם לפני הצעד האחרון הוא בדרך כלל בור ולא תהום. חצי שעה של "ואז מה", בכנות ובלי לנפח, בדרך כלל מספיקה כדי לראות את הקרקעית שלו.
ומעל הכל, המשפט שקסלסי חוזר אליו: כל תוצאה שאתם לא מרוצים ממנה מצביעה על מקום שבו אתם לא לגמרי אתם. זו לא האשמה. זו כתובת.
שאלות ותשובות
מה זה הנדסת מציאות ובמה היא שונה מיצירת מציאות?
⌄
הנדסת מציאות היא הגישה של שמעון קסלסי, מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו, שלפיה המציאות מתנהגת כמו טכנולוגיה שיש לה כללים. ההבדל אינו במטרה אלא ברמת הפירוט: במקום עקרונות רוחניים כלליים, יש רצף של שלושה עשר שלבים בסדר קבוע, שכל אחד מהם מוגדר ואפשר לבצע אותו.
מה ההבדל בין רצון מהותי לרצון הישרדותי?
⌄
רצון הישרדותי הוא רצון לקבל לעצמי בלבד: פרנסה, בית, זוגיות, וגם כבוד ושליטה. רצון מהותי הוא רצון לקבל על מנת להשפיע, כלומר משהו שאני רוצה להביא לעולם. קסלסי מדגיש שהמהותי כולל בתוכו את ההישרדותי ואינו סותר אותו, ושזה לא אלטרואיזם אלא התרחבות.
למה אסור לחשוב על ה"איך" בשלב החזון?
⌄
מפני שברגע שההיגיון נכנס לתמונה הוא מקטין את החזון עצמו. לפי קסלסי, אנשים חושבים על מה הם רוצים, מיד קופצים לאיך יגיעו לזה, ואז עוברים לחשיבה ליניארית שמוחקת כל דבר מעבר לגבולות ההיגיון. ההיגיון מקבל את מקומו בשלב השלישי ואילך, לא לפני.
איך בוחרים מטרה שהיא לא קטנה מדי ולא גדולה מדי?
⌄
יש שני גבולות. הגבול התחתון: התוצאה צריכה להיות גדולה ממה שכבר ידעתם להשיג בעבר וגדולה מגבולות ההיגיון שלכם, כך שלא הגיוני להשיג אותה בשלושה חודשים. הגבול העליון: אתם חייבים להיות מסוגלים להאמין שזה אפשרי, ולו ברמה של "יש מצב".
מה זה פסיכוקיברנטיקה ולמה היא השלב הכי חשוב?
⌄
פסיכוקיברנטיקה היא שיטה לעדכון הדימוי העצמי. ההנחה שמאחוריה היא שבחיים לא מקבלים את מה שרוצים אלא את מה שאנחנו, ולכן אין טעם לרדוף אחרי תוצאה בלי לעדכן את מי שרודף אחריה. בפועל יוצרים תמונה מפורטת של האדם שמחזיק בתוצאה כזאת, ומטמיעים אותה בתת המודע.
למה אני דוחה דווקא משימה מסוימת למרות שיש לי את כל הכלים?
⌄
לפי קסלסי זו הצבעה לאמונה מגבילה שיושבת בתת המודע ואינה בהרמוניה עם המטרה. הסיבה אינה בעולם הפרקטי ולכן לא תימצא שם. הדרך לזהות אותה היא לשאול פשוט "למה אני לא עושה את זה", והתשובה הראשונה שיוצאת, גם אם היא נשמעת כמו עובדה, היא האמונה עצמה.
מה זה בור הפחד ואיך עושים אותו?
⌄
זה תרגיל שבו לוקחים פחד אחד לדף, כותבים אותו, ושואלים שוב ושוב "ואז מה יקרה" עד שמגיעים לקרקעית. שני כללים מחייבים: פחד אחד בכל פעם, ולא לנפח בלונים אלא לרשום רק את מה שבאמת מאמינים שיקרה. הקרקעית מתגלה כרצפה ולא כתהום, ומשם התרגיל מטפס בחזרה.
איך אפשר לדעת אם פחד דורש טיפול עמוק או שהוא רק בלוף?
⌄
בור הפחד עצמו הוא הבדיקה. פחד רציונלי מתפרק בתרגיל תוך כחצי שעה, כי יש לו קרקעית שאפשר לעמוד עליה. פחד שממשיך לרדת ומתגלה כהוויתי, כלומר כמשמעות שלילית שאתם נותנים לעצמכם, שייך לשלב מוקדם יותר, ואז מעדכנים את תמונת הפסיכוקיברנטיקה.
מהן שש יכולות התודעה שקסלסי קורא להן כשפות אנרגיה?
⌄
דמיון, זיכרון, אינטואיציה, תפיסה, היגיון, ורצון וכוח רצון. אלה, בשפה שלו, כלי המכחול שלנו בעולם היצירה, והשימוש המודע בהם הוא מה שמוציא אותנו מעולם העשייה לעולם היצירה.
למה אנשים עושים הכל נכון ועדיין לא מקבלים תוצאות?
⌄
לפי קסלסי הסיבה היא אחת משתיים: מרכיב חסר, או סדר שגוי. אפשר לבצע שלב אחד מצוין ולהשקיע בו שנים, ואם השלב שלפניו לא נעשה, זה עדיין לא יזוז. בדיוק כך נבנו השלבים אצלו: הוא ראה שאנשים נתקעים באותם מקומות, ואסף את החלקים שהיו חסרים באמצע.
המאמר הזה נולד מראיון שערכתי עם שמעון קסלסי. הדברים נאמרו בשיחה בינינו, ובינה מלאכותית עשתה כאן דבר אחד: הפכה תמלול של שיחה לכתבה שאפשר לקרוא, וחילקה אותה לכותרות ולפרקים. את התוכן היא לא כתבה.
מהנדס אלקטרוניקה וחשמל שעבד שנים בהייטק, ומזה כאחת עשרה שנים מלמד יצירת מציאות. תלמידו של בוב פרוקטור, ומייסד אני אגדה, שם הוא מלווה אנשים לאורך שלושה עשר השלבים.
הפרק המלא עם שמעון קסלסי: 13 שלבים של יצירת מציאות. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
