מה זה מנטליזם ואיך הוא יוצר אשליה של חוש שישי?
מנטליזם הוא שימוש בחמשת החושים כדי לברוא אשליה של חוש שישי. אין כאן יכולות על טבעיות, יש כאן ארגז כלים מדויק מעולם הפסיכולוגיה: NLP, שפת גוף, היפנוזה וטכניקות מעולם הקסמים, שמחוברים יחד עד שהתוצאה נראית כמו קריאת מחשבות.
ההגדרה הזו נשמעת צנועה, אבל היא בדיוק העוצמה. כשמישהו יודע לקרוא שפת גוף ברזולוציה גבוהה, לנבא בחירה לפני שהיא נעשתה, או לשתול מחשבה כך שתרגיש כמו רעיון מקורי, נוצרת תחושה של מגע במשהו מעבר. זו אותה משפחת כלים שמשמשת מטפלים שמכניסים סוגסטיה במצב רגוע, רק שכאן היא לוקחת כיוון אחר לגמרי, אל הבמה.
"אני יכול לגרום לכל בן אדם לעשות מה שאני רוצה, בערך."
ההבדל בין הטיפול לבמה הוא הבדל של אנרגיה. בחדר טיפול צריך להיות רך, מכיל ורגוע. על הבמה אתה המוביל: שולט בסיטואציה, מפעיל מניפולציות מחשבתיות, ויודע מראש לאיזו תוצאה אתה רוצה להגיע. כל המהלך בנוי כך שהקהל יחשוב, יתנהג ויעמוד בדיוק איך שצריך, כי רק ככה הקסם מצליח.
איך נער מנהריה הפך למנטליסט שמופיע ברחבי העולם?
הסיפור מתחיל בקופסת קסמים פשוטה. בגיל 9, אותה מתנה שכל ילד מקבל, הציתה משהו שלא כבה. מה שהפך את הסקרנות לקריירה לא היה הכישרון לבדו אלא ההתמדה: לחלום על זה בלילה ולקום בבוקר כדי לעשות את זה, שוב ושוב.
היום, בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, נבו אבוטבול מופיע בכנסים ובאירועי חברה ברחבי העולם. בחודשיים אחת התקופות הוא הופיע בלונדון, בסינגפור ובלאס וגאס, נסע למיאמי וללוס אנג'לס, ומשם המשיך לקנדה ולסנט לואיס שבמיזורי. כבר כחמש שנים הוא מופיע בחו"ל, בקצב של שמונה עד תשע פעמים בשנה, גם בעברית וגם באנגלית.
בין ההופעות הבינלאומיות אפשר לראות גם את הפודקאסט ואת תכני היוטיוב שמהם נלקחה השיחה הזו. אבל מאחורי הזוהר עומדת נקודה אחת חוזרת: לא חיכה שהדברים ייפלו עליו. הוא חיפש, דחף, ויצר לעצמו את ההזדמנויות.
הסיפור עם אורי גלר ומה באמת לומדים ממנטור גדול
עולם המנטליזם הוא עולם סגור. הידע בו לא נגיש בכוונה, וזה חלק מהקסם. כדי להיכנס פנימה צריך למצוא קשר, או לשכנע מישהו טוב מספיק ששווה ללמד אותך משהו קטן. הצעד הראשון של הילד בן ה-11 היה אומץ פשוט: לשלוח מייל לאורי גלר (Uri Geller), המנטליסט הבינלאומי, מתורגם בגוגל טרנסלייט על כל שגיאותיו.
גלר ענה. הם נפגשו בבית קפה, כשההורים יושבים בשולחן מאחור כדי לוודא שזה באמת הוא. השיחה הזו לא עסקה בכלל בטכניקות. היא עסקה באיזה אדם צריך להיות: איך מתייחסים לאנשים, למה תמיד מגיעים מסודרים, למה מכבדים את הקהל שמזמין אותך, ולמה עושים צבא ומצליחים בו. בהמשך גלר הגדיר אותו כיורש שלו.
זה אולי הלקח החשוב ביותר עבור כל מי שמחפש מנטור. הערך הגדול לא תמיד נמצא ב"איך עושים את הטריק", אלא בעיצוב האישיות והגישה. מנטור טוב פותח דלתות פחות דרך סודות מקצועיים, ויותר דרך האופן שבו אתה הולך בעולם.
העצות היו קונקרטיות מאוד: תמיד להריח טוב ולהיראות מסודר, לכבד כל אדם שמבקש תמונה ולהצטלם איתו, לעמוד קרוב כדי שייראה כמו חברות אמיתית, לא לגעת בסמים, ולהצליח בלימודים ובצבא. נטוורקינג, בגישה הזו, מתחיל בלהיות אדם טוב הרבה לפני שהוא הופך לאסטרטגיה.
נטוורקינג כמו מנטליסט: איך יוצרים קשרים שפותחים דלתות?
אחת המתנות הגדולות מאותה היכרות הייתה תפיסת הנטוורקינג. הרעיון פשוט: כל אדם שעובד איתך, צלם, עורך או מפיק, נכנס לרשימה. בחגים נשלחת לכולם הודעת ברכה קצרה, "מה נשמע, מה שלום המשפחה", גם בארץ וגם בעולם. הקשרים נשמרים חמים לאורך שנים, בלי קשר לעסקה הבאה.
כשמגיעים ליעד חדש, הטכניקה הופכת אקטיבית. לפני נחיתה בקנדה, למשל, אפשר להיכנס לאינסטגרם, לחפש את העיר, לעבור על התיוגים ולמצוא בעלי אולמות, מפיקי אירועים ומנחי פודקאסטים. ואז לשלוח 30, 40, 50 הודעות, ולבקש להיפגש. בהתחלה עונים שניים שלושה, היום עונים הרבה יותר. זו מערכת שלמה של יצירת ראפור וקשרים, ולא המתנה למזל.
העיקרון שמאחורי הכל הוא חוק הסביבה. החברים הצעירים שמסביב, אנשי המקצוע, ה"קליקות" של אומני הבמה, כולם מעלים אותך לרמה שלהם.
"בסוף, חוק הממוצעים: אתה הופך להיות הממוצע של האנשים שסביבך."
מ-50 שקל להופעה ועד הבמות הגדולות: כך הופכים כישרון לעסק
הבמות הגדולות לא היו שם בהתחלה. ההופעות הראשונות היו משפחה, חברים, ומודעות בפייסבוק: הופעה של 40 דקות תמורת 50 שקל, מבית לבית בנהריה, עכו וחיפה. אחר כך זה עלה ל-250 שקל, והמשיך לטפס. הפריצה האמיתית הגיעה בגיל 13, עם השתתפות בגמר גוט טאלנט (Israel's Got Talent), ואחריה פינה שבועית בחדשות הבוקר בערוץ 12 ורזידנסי של כמעט שלושה חודשים בדובאי, עם ארבע הופעות בכל סוף שבוע ל-600 איש.
בשלב מסוים הגיעה ההבנה שצריך להפוך את זה לעסק. וזה אומר לקחת סוכנות שתהיה הגב, משרד יחסי ציבור שיודע לתרגם הישגים לשפה הנכונה, ומנהל מקצועי. נבו קורא לזה "הצבא שמאחוריי". זו לא הייתה החלטה מובנת מאליה, אלא בחירה אקטיבית להפסיק להתנהל ולהתחיל לנהל.
מעניין לשמוע שבתחילת הדרך אף אחד מהמשפחה לא האמין שאפשר להתפרנס מזה. הורה לא אומר "הבן שלי יהיה מנטליסט". אבל ברגע שהבינו שיש כאן כישרון אמיתי, התמיכה הפכה מוחלטת: אמא עזבה את עבודתה, ואבא הפך למנהל לצד עבודתו. ההצלחה לא הפילה את הצוות מהשמיים, היא נבנתה שלב אחרי שלב, מתוך הוכחה מתמשכת.
וזה תהליך שלא נגמר. בשלב הנוכחי מצטרף לצוות גם איש קריאייטיב, לצד הבוקינג, הסוכנות והמנהל המקצועי. בכל פעם מתגלה צורך חדש, ולומדים מחדש איך לבנות את המערך סביב היכולת עצמה.
כמה מההצלחה היא כישרון וכמה התמדה וסביבה?
התשובה הברורה: כישרון הוא רק כ-20 אחוז. שאר ה-80 אחוז הם מי אתה, כמה אתה מתמיד, כמה אתה עובד קשה, ומי האנשים סביבך. כישרון בלי התמדה פשוט לא מספיק היום.
יש כאן גם תובנה על גיל. ילדים וצעירים מצליחים לפעמים דווקא בגלל שהם לא רואים את האופציות השליליות. הם לא נושאים פרדיגמות וחששות. הילד בן ה-11 ששלח מייל לאורי גלר לא חשב "מה אם לא יענה, מה אם יצחקו עליי". הוא פשוט האמין שזה יקרה ועשה את זה. עם השנים, אחרי כישלונות ואמונות מגבילות, התמימות הזו הולכת ונחלשת, וחבל לאבד אותה לגמרי.
"כשאתה צועק את החלום שלך, אתה לעולם לעולם לא תדע מי האדם שעומד לידך והכי לא ציפית שיפתח לך כל כך הרבה דלתות."
לכן לחלום בגדול ולומר את החלום בקול הוא לא נאיביות מיותרת אלא מנוע. הוא מייצר ביטחון, פותח אופציות, ומזמין אנשים להיכנס. שמירה על קצת מאותה תמימות חיובית, אותה התלהבות של "אני אוכל את הכל", היא נכס אמיתי גם כשמתבגרים.
אפשר לראות את זה היטב בעולם המוזיקה. היום, עם הטכנולוגיה שמתקנת כל זיוף ועם מערכת שיווק נכונה, קל יותר מאי פעם להפוך לזמר מצליח, וזה בדיוק מראה שכישרון לבדו כבר לא מספיק. מה שמכריע הוא העבודה הקשה, היוזמה, והיכולת לייצר לעצמך הזדמנויות במקום לחכות שייפלו.
הטכניקות שמאחורי מנטליזם: נלפ, שפת גוף, עוגון וקריאה קרה
בלב המנטליזם עומדות כמה שיטות שמשתלבות יחד. הראשונה היא NLP: היכולת להשפיע על מי שמולך לחשוב בצורה מסוימת, להרגיש בנוח, או אפילו לבחור בדיוק את הצבע שתוכנן מראש. לצידה עומדת שפת הגוף, שמאפשרת בין השאר להבחין אם אדם דובר אמת או שקר.
טכניקה מרכזית נוספת נקראת קריאה קרה (cold reading), ובתוכה שיטת ה"שוטגאן". במקום לנחש ישר, זורקים כמה אפשרויות חלשות ובוחנים את שפת הגוף: חיוך קטן, קפיצה, שינוי בדפוס. ברגע שמשהו משתנה, יודעים לאן ללכת. הסוד הוא לא לראות תנועה אחת, אלא להסתכל על התמונה השלמה ולזהות מה זז בה.
נדבך נוסף הוא העוגן (anchor), כלומר התניה קלאסית בנוסח פבלוב: צליל או נקישת אצבע שמחוברים לתגובה מסוימת. זה בדיוק אותו עוגן רגשי שמשתמשים בו בעולם הטיפולי, רק שכאן הוא מכוון להפעיל הרפיה או ריכוז על הבמה. לזה מצטרפת המיסדיירקשן, הסחת דעת שמייצרת תנועה גדולה כדי להסתיר תנועה קטנה, ולעיתים פשוט מצחיקה את הקהל, כי כשאדם צוחק הוא מוריד מגננות.
אחת ההדגמות החיות בשיחה ממחישה איך זה עובד. אחד המשתתפים התבקש לחשוב על שם של אדם מהעבר, גבר, שלא ראה שנים, בלי לומר דבר. דרך ספירה של מספר האותיות, קריאת מאבק זעיר בשפת הגוף, ושאלות עקיפות, צומצמה האפשרות עד לשם המדויק: נבות, חבר ילדות. זו לא קריאת מחשבות על טבעית, אלא תהליך מדויק של צמצום אפשרויות. מי שרוצה להבין את התשתית של הכלים האלה לעומק ימצא אותם בלימודי NLP מסודרים.
חשוב לציין נקודה אחת: היפנוזה אסורה על פי חוק בישראל, ולכן מופעי ההיפנוזה מתקיימים רק בחו"ל. גם היכולת לזהות אם אדם משקר אינה פוליגרף מדויק, אבל היא מעלה את הסיכוי לקרוא נכון את האדם שמולך.
יש כאן גם צד אנושי מפתיע. בניגוד לקסם, מנטליזם נוגע במשהו אמיתי: כשמנחשים שם של אדם מהעבר, הוא צף עם רגש ואסוציאציה, ולא פעם מי שחווה את זה שולח לאותו אדם הודעה ומחדש קשר ישן. אותה הדגמה שנראית כמו טריק הופכת לרגע אנושי שמחבר בין אנשים.
למה מנטליסט לא מופיע לילדים?
דווקא היכולת לקרוא אנשים מסבירה את הגבול. ילדים מתחת לגיל 12 קשים לקריאה: דפוסי החשיבה שלהם עדיין לא מפותחים, הם בלתי צפויים, ואומרים את מה שעל ליבם בלי טקט. אין דרך לדעת אם הם דוברים אמת או לא, ולכן המופע מכוון לנוער ומעלה. דווקא מי שבוגר ובעל מגננות קל יותר לקריאה.
למה דווקא כדאי לפעמים לא לדעת איך הקסם עובד?
לכל דבר יש יתרון וחיסרון, וגם לידע. יש משהו מיוחד בלהנות מהספק, בלשבת מול מופע ולא להבין איך הוא קרה. זו דווקא חוויה שקשה לתרבות הישראלית, שמלאה בחשדנות ובניסיון לפצח כל דבר.
דווקא מי שמתמחה במנטליזם כבר לא מבין איך עובדות אילוזיות גדולות. כשהוא הולך למופע של קריס אנג'ל (Criss Angel) או דייוויד קופרפילד (David Copperfield) בלאס וגאס, הוא נהנה בדיוק כמו כל צופה אחר, בלי להבין איך חותכים אישה לשניים. המסתורין הזה הוא חלק מההנאה, לא פגם בה.
כאן נכנס גם עולם הפלצבו. מחשבה יוצרת מציאות: כשאדם מאמין שמשהו יעבוד עליו, הוא נותן לו לעבוד. ד"ר ג'ו דיספנזה (Joe Dispenza) מדבר על הריפוי שהוא בעצם פלצבו, ועל האופן שבו אמונה לבדה מחוללת שינוי בגוף. אם עוטפים אפילו כדור סוכר באריזה שנראית מגובה מדעית, אנשים יאמינו, וההאמנה הזו עושה את העבודה.
איך עובדות סוגסטיות על הבמה, ולמה הן מצליחות?
סוגסטיה היא בסופו של דבר השפעה ישירה על המחשבות של האדם, והיא בנויה משכבות. הכל מתחיל בטכניקת "רגל בדלת" (foot in the door): מבקשים בקשה קטנה, ואחרי שאדם נענה לה, קל לו הרבה יותר להסכים לבקשה הגדולה שתבוא אחריה.
בקטע הסוגסטיה במופע, שנמשך כשמונה דקות וממוקם קרוב לסוף, הסדר מדויק. תחילה מגיעות בקשות קטנות: קח צעד קדימה, הרם את הראש, קח נשימה. כל היענות קטנה מכינה את הקרקע. במקביל נוצר גורם לחץ חיובי: האדם על הבמה רוצה שזה יצליח, לא רוצה להיות זה שמפשל מול הקהל, וכשהוא רוצה ומאמין, הוא גורם לזה לקרות בעצמו.
אז נכנסות ההתניות הקלאסיות: "כל פעם שתשמע אותי נוקש באצבעות, תיקח נשימה עמוקה ותירגע יותר". ולבסוף מגיע דמיון מודרך פשוט: לדמיין שהגוף נחלש, ששם משתנה, שאי אפשר לזוז מהכיסא. כל מהלך כזה הוא צעד קטן שמוביל לצעד גדול יותר, עד שהשרשרת כולה הופכת לחוויה שנראית על טבעית אך בנויה כולה מפסיכולוגיה.
מה שמחזק את כל זה הוא המיקום. הקטע מגיע אחרי שכל הקהל כבר משוכנע, אחרי שראה דברים שאי אפשר להסביר, וכך נוצר אמון מלא במנטליסט. כשאדם מתבקש "להיות בטוח בדמיון שאתה חלש, ורק אז לפקוח עיניים", הוא לא ייתן לעצמו לפשל מול הקהל. מחשבה יוצרת מציאות, והלחץ החיובי מהקהל סוגר את המעגל.
הצד האפל של ההשפעה: ממה כדאי להיזהר?
אותן טכניקות בדיוק יכולות לשמש למטרות הרסניות. הדוגמה החדה ביותר היא ספיישל של דרן בראון (Derren Brown), אולי המנטליסט הגדול בעולם, בשם "The Push". זהו ניסוי חברתי עם עשרות שחקנים שתפקידם להוביל אדם נורמטיבי אחד, צעד אחרי צעד לאורך ערב שלם, עד שכמעט ידחוף אדם אחר מהגג.
מה שהופך את זה למפחיד הוא שגם שם פועלת "רגל בדלת": מתחילים בבקשה קטנה שמנוגדת מעט לערכים, האדם נכנע לה, ואז ממשיכים לבקשה קצת יותר גדולה, ועוד אחת, עד שהוא בוגד בערכים החשובים לו ביותר. אותו מנגנון משמש גם להשתלת אמון מהיר, כמו לגרום לאדם אקראי במסעדה לחשוב שאישה תמימה היא גנבת תינוקות, דרך שיחת טלפון אחת.
מכאן עולה אזהרה מעשית. הדבר המסוכן ביותר הוא לחץ. כשאדם נמצא בלחץ, כושר ההחלטה שלו צונח לרמה הישרדותית, וקל מאוד להשפיע עליו ולנגד אפילו את הערכים שלו. כשאתה עסוק בלרצות מישהו מתוך לחץ, אתה עלול לאבד את האני האמיתי שלך, וזה נכון לזוגיות, לעבודה ולעסקים כאחד.
ביסוד כל זה עומדת יצירת אמון מהירה. אותו דרן בראון מראה איך משכנעים אדם אקראי שאישה תמימה היא גנבת תינוקות, עד שהוא מוציא תינוק מעגלה, והכל דרך שיחת טלפון אחת. אלה אותן טכניקות שבהן משתמשים גם חוקרים וסוכנים: בניית לחץ ואמון דרך לבוש, ראפור, התאמת קצב הדיבור, אוצר המילים והאנרגיה לאדם שמולך. כשהאמון נבנה, אנשים עושים דברים שלא חשבו שיעשו.
מה קורה כשמנטליסט טועה, ומה זה מלמד על ביטחון?
מנטליזם הוא לא מדע מדויק, ולפעמים דברים לא עובדים. במצב כזה יש שתי גישות. הראשונה היא להבין שהמופע הוא כמו סרט: הקהל לא יודע מה הסוף, ולכן אפשר לשנות אותו תוך כדי תנועה. אם לא הצליח לנחש שם, אפשר לבקש מהאדם לומר אותו, ואז להוביל אותו למקום בעולם שדווקא כן ינוחש, בלי שהצופים ידעו לאן כל זה היה אמור להגיע.
הגישה השנייה גלויה יותר: לקבוע שצדקת, בכל מצב. כשאתה עומד מול קהל עם מספיק ביטחון עצמי, ולא תמיד בודקים אותך, ביטחון לבדו משדר שצדקת. לעיתים אנשים מקבלים אמירה כנכונה רק משום שנאמרה בלי היסוס.
מכאן קצרה הדרך לעולם שלם של ספרים על כוח. "48 חוקי הכוח" (The 48 Laws of Power) של רוברט גרין (Robert Greene), והפילוסופיה של מקיאוולי (Machiavelli) על כוח ופוליטיקה, מציעים כלים פרקטיים לשליטה ולהובלה. הרצון להיות החכם ביותר בחדר הוא בדיוק מה שמושך הרבה אנשים אל עולם המנטליזם מלכתחילה. לדעת לזהות את הטכניקות האלה, גם כשמשתמשים בהן נגדנו, הוא כוח בפני עצמו.
יש גם טכניקה של עמימות מכוונת. כשאומרים כמה דברים כלליים, כל אדם מחבר אותם אוטומטית למשהו משלו, אדם או קטגוריה, ומרגיש שהמנטליסט קלע בול. אפשר אפילו לבקש "תחשוב על משהו, לא חפץ", וכך לצמצם את הבחירה בלי שהאדם ירגיש. ככל שהניסוח עדין ופחות ברור, כך ההובלה חזקה יותר.
כשמי ששולט באלפי אנשים מתקשה לשלוט בעצמו
אחד הרגעים הכנים ביותר בשיחה היה דווקא הפוך מכל השאר. נבו אבוטבול, שיודע להוביל קהל שלם, לשתול מחשבות ולנהל אנשים, פנה לשחר וביקש עזרה בדבר האחד שהוא לא מצליח לנהל, את עצמו. כמי שכל העסק שלו רץ דרך הטלפון, הוא תיאר פומו (FOMO) עז, צורך מתמיד להיות זמין ולא לפספס אף הודעה, שינה לא טובה וקושי אמיתי להתנתק.
הוא לא ייפה את התמונה: ארבע פגישות בשעה אחת, יד שקופצת לטלפון בכל רמזור, ולפעמים עצירה בצד הדרך כדי לענות להודעה ולהמשיך לנסוע. הוא גם שיתף שמעולם לא ניסה מדיטציה או סוגסטיה עצמית על עצמו מעבר להצלחה בקריירה, ושזה בדיוק מה שהוא רוצה לשפר. כששחר שאל מה יקרה אם ייקח לו את הטלפון לשבוע, התשובה הייתה מיידית: "הייתי משתגע". כאן שחר נכנס לא כמראיין אלא ככלי, והפך את השיחה לתהליך קצר של שינוי.
נקודת הפתיחה הייתה שזו דוגמה חיה לאיך חיזוקים חיוביים מעצבים הרגל. הזמינות התמידית והרצון לגעת בהכל הם בדיוק מה שהוביל את נבו להצלחה, ולכן הם מחווטים עמוק במערכת האמונות. לוותר עליהם מרגיש כמו לוותר על מי שאתה. אבל רפסודה שעזרה לחצות את הנהר הופכת למעמסה כשממשיכים לסחוב אותה על הגב בעלייה במעלה ההר.
המפתח שהציע שחר הוא לזכור שהחיים הם לא ליניאריים. בעולם ליניארי, עוד שיחה ועוד שעת עבודה תמיד שוות יותר הצלחה. אבל במציאות, טלפון אחד יכול להיות שווה יותר מהכל, והאנרגיה והנוכחות חשובות יותר מכמות הפעולות. כשלא ישנים והתדר יורד, התוצאה דווקא מתהפכת.
הכיוון לשינוי עובר דרך נוכחות ברגע הזה, דרך 21 ימים של בנייה מחדש של נתיב נוירולוגי, ודרך עבודה על האמונה ששורש ההצלחה אינו בזמינות הקיצונית. אותן טכניקות סוגסטיה שעובדות על קהל יכולות לעבוד גם פנימה, דרך מדיטציות מודרכות וסוגסטיה עצמית, כדי ללמוד להתנתק ולהיות נוכח.
אז מה היתרון האמיתי בלהיות תמיד זמין? זו בדיוק השאלה ששחר הציב, והיא עצמה כלי: תשאול של הכוונה החיובית שמסתתרת מאחורי ההרגל. כמעט תמיד מחכה שם רווח משני אמיתי, סיבה חיובית שמצדיקה את הסטרס: כשמישהו פונה תמיד יש מענה, הדברים זזים מהר יותר, ויש תחושה של להיות חיוני ובשליטה. אבל דווקא ההצפה של הכוונה החיובית הזו היא מה שחושף שההרגל בתכלס בעייתי. כששואלים מה באמת יקרה אם לא תהיה שם שעתיים, התשובה לרוב היא: כלום. הרווח קטן, לפעמים מדומה, והמחיר אמיתי. ובכל זאת היד קופצת לטלפון בכל רמזור, ולפעמים אפילו עוצרים בצד הדרך כדי לענות להודעה ולהמשיך לנסוע. זה כבר לא כלי, זו התמכרות: נתיב נוירולוגי שמחפש חידוש מהיר, בדיוק כמו תוכן טיקטוקי.
הכלי החזק לשינוי שהציע שחר הוא דווקא מודלינג עצמי: לקחת את מה שכבר עובד מצוין בתחום אחד וליישם אותו על עצמך בתחום שאתה רוצה לשנות. מי שיודע לנהל אלפי אנשים מחזיק בדיוק בכלים החזקים ביותר כדי לנהל גם את עצמו. השינוי לא מתחיל בשאלה "מה יעשה אותי מאושר", כי זה כבר ברור, אלא בשיחה עם החלק שמאמין שהזמינות הקיצונית מועילה לקריירה, ובחיפוש דרך אחרת להשיג את אותם יתרונות בלי לשלם בנוכחות ובשינה.
לסיכום: טכניקות ההשפעה של מנטליסט
מנטליזם הוא לא קסם על טבעי אלא שילוב מהוקצע של NLP, שפת גוף, היפנוזה, עוגון וקריאה קרה, שיוצר אשליה של חוש שישי. נבו אבוטבול הוכיח שמאחורי היכולת לגרום לאנשים לעשות מה שרוצים עומדים בעיקר התמדה, סביבה נכונה ואומץ לצעוק את החלום, ולא כישרון לבדו.
בשורה התחתונה, אותן טכניקות השפעה שמרתקות על הבמה פועלות עלינו כל הזמן בחיי היומיום, בלחץ, בשכנוע ובמערכות יחסים. מי שמכיר אותן יכול גם להגן על עצמו מפניהן, וגם לרתום אותן לטובת נוכחות, ביטחון ושינוי פנימי אמיתי.
מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין נבו אבוטבול בפודקאסט של שחר כהן.
שאלות ותשובות
מה זה מנטליזם ובמה הוא שונה מקסמים רגילים?
מנטליזם הוא שימוש בחמשת החושים כדי לברוא אשליה של חוש שישי, דרך NLP, שפת גוף, היפנוזה וקריאה קרה. בניגוד לקסמים שמתבססים על אביזרים ותעלולים, מנטליזם נוגע ישירות במחשבות וברגשות של האדם, ולכן הוא מרגיש אישי ועל טבעי הרבה יותר.
איך נבו אבוטבול גורם לאנשים לבחור בדיוק את מה שהוא רוצה?
נבו אבוטבול משלב טכניקות השפעה כמו רגל בדלת, עוגון, מיסדיירקשן וקריאה קרה. הוא מוביל את האדם בצעדים קטנים, יוצר לחץ חיובי שגורם לו לרצות שזה יצליח, וקורא את שפת הגוף כדי לצמצם אפשרויות עד לבחירה המדויקת שתוכננה מראש.
האם באמת אפשר לגרום לכל אדם לעשות מה שרוצים?
כמעט. טכניקות השפעה מעלות מאוד את הסיכוי שאדם יחשוב או יבחר את מה שתוכנן, במיוחד כשהוא נתון בלחץ או רוצה לרצות. עם זאת, אין כאן שליטה מוחלטת או כוח על טבעי, אלא פסיכולוגיה מדויקת שמטה את ההסתברות לטובת המנטליסט.
מה הקשר בין NLP לטכניקות ההשפעה של מנטליסט?
NLP הוא הבסיס לחלק גדול מטכניקות ההשפעה במנטליזם. הוא מאפשר לבנות ראפור, להשתמש בעוגון רגשי ולנסח מסרים שמשפיעים על תת המודע. אותם כלים שמשמשים בעולם הטיפולי מכוונים כאן אל הבמה ואל יצירת חוויה דרמטית ובלתי נשכחת.
האם מותר למנטליסט להפנט אנשים בישראל?
לא. היפנוזה אסורה על פי חוק בישראל, ולכן מופעי היפנוזה מתקיימים רק בחו"ל. בארץ מנטליסט יכול להשתמש בסוגסטיה, בעוגון ובקריאה קרה, אבל לא בהיפנוזה פורמלית. זו הסיבה שחלק מהמופעים הבינלאומיים שונים במהותם מאלה שבישראל.
איך מתחילים ללמוד מנטליזם וטכניקות השפעה?
הצעד הראשון הוא ללמוד את היסודות של פסיכולוגיה, שפת גוף ו-NLP, ולהתאמן עליהם שוב ושוב. אפשר לפנות לאגודת הקוסמים בישראל, למורים פרטיים ולסדנאות. מעבר לטכניקה נדרשות התמדה וסביבה של אנשים מנוסים שמהם לומדים ומתפתחים.
מה ההבדל בין סוגסטיה על הבמה לבין סוגסטיה בטיפול?
סוגסטיה היא השפעה ישירה על המחשבות, אך האנרגיה שונה. בטיפול היא רכה, מכילה ומרגיעה ונועדה לחולל שינוי פנימי. על הבמה היא דרמטית ומובלת, ונשענת על לחץ חיובי ועל רצון הקהל שהמופע יצליח, כדי לייצר אפקט מרשים ומיידי.
איך מזהים שמישהו מנסה להשפיע עלינו דרך לחץ?
הסימן המרכזי הוא תחושת דחיפות לרצות מישהו או להחליט מהר. בלחץ, כושר ההחלטה צונח לרמה הישרדותית, וקל יותר לנגד את הערכים שלנו. כשמרגישים שמישהו דוחק להחלטה מיידית, כדאי לעצור, לקחת זמן, ולא לתת ללחץ להוביל אותנו.
מה הופך אדם צעיר למצליח לפי נבו אבוטבול?
לפי נבו אבוטבול, כישרון הוא רק כ-20 אחוז מההצלחה, והשאר הוא מי אתה, התמדה, עבודה קשה והאנשים שסביבך. תמימות חיובית שמאמינה שהכל אפשרי, ואומץ לומר את החלום בקול, פותחים דלתות שאי אפשר לחזות מראש.
איך עוזרים לאדם בלחץ במקום להגיד לו להירגע?
במקום להורות "תירגע", עדיף להוריד את עוצמת הלחץ עצמו, כי הוא זה שפוגע בכושר ההחלטה. נוכחות ברגע, נשימה ותחושה שמישהו לצידך עוזרות יותר ממילים. הבנה שהחיים אינם ליניאריים מפחיתה את הצורך הכפייתי לפעול בלי הפסקה.
מנטליסט ישראלי מנהריה שהחל את דרכו בגיל 9, הופיע בגמר גוט טאלנט ומופיע כיום ברחבי העולם, מלונדון ועד דובאי. אורי גלר הגדיר אותו כיורש שלו. משלב NLP, שפת גוף והיפנוזה במופעי מנטליזם אינטראקטיביים. האתר של נבו אבוטבול ובאינסטגרם nevothementalist@.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
