המילה שהפכה לנשק, וגם למחסום
יש משהו מוזר בחיפוש "אישה נרקיסיסטית". מי שמקליד אותו בדרך כלל מחפש תשובה אמיתית לכאב אמיתי, ומה שהוא מוצא הוא בעיקר רשימות סימנים שנשמעות כמו תיאור של כל אישה שאי פעם אמרה לא.
הבעיה כפולה. מצד אחד, התווית הזאת מודבקת בקלות רבה מדי, והיא הפכה לדרך נוחה לפטור את עצמנו מלהבין מה קרה בקשר. מצד שני, ההיפך גם נכון: נשים עם פתולוגיה נרקיסיסטית אמיתית קיימות, הן פוגעות, והשיח שמדביק את התווית לכל אישה מעצבנת דווקא מקשה על מי שחי מול אחת כזאת להיאמן.
מה המאמר הזה עושה אחרת
במקום להוסיף רשימת סימנים, נלך למספרים. יש בתחום הזה מטא-אנליזה אחת ענקית שבדקה את השאלה הזאת, והממצא שלה הפוך כמעט לגמרי ממה שהסטריאוטיפ אומר. הוא גם לא מחמיא לאף צד, וזה בדרך כלל סימן טוב לנתון.
נעבור על ההבדל המגדרי כפי שהוא נמדד, על השאלה אם נשים מאובחנות בחסר, על ממצא מחקרי אחד שמפתיע במיוחד, ועל גבר נרקיסיסט בסקציה מלאה משלו. רקע כללי על התופעה עצמה נמצא במדריך המלא על נרקיסיזם, ושיחות מלאות עם קלינאים בנושא יש בערוץ היוטיוב שלי.
מה מצא המחקר הגדול ביותר על הבדלי מגדר בנרקיסיזם
ב-2015 פרסמו אמילי גריחלבה ועמיתיה ב-Psychological Bulletin את המטא-אנליזה המקיפה ביותר שנעשתה על הבדלי מגדר בנרקיסיזם. היקף: 355 מחקרים, 470,846 משתתפים. זה לא מדגם, זה כמעט מפקד.
התשובה הכללית: כן, גברים מקבלים ציונים גבוהים יותר. גודל האפקט הוא d=.26. לפי המוסכמות המקובלות בסטטיסטיקה, זה אפקט קטן, והחפיפה בין שתי ההתפלגויות עצומה. במילים פשוטות, אם תבחרו גבר ואישה באקראי, הסיכוי שדווקא היא תקבל ציון גבוה יותר ממנו הוא גדול מאוד.
הפירוט, וזה כל הסיפור
הממוצע הכללי משעמם. מה שמעניין קורה כשמפרקים את הנרקיסיזם לרכיבים שלו ובודקים כל אחד בנפרד:
| הרכיב הנמדד | גודל האפקט (d) | מספר המשתתפים |
|---|---|---|
| זכאות וניצולנות (entitlement / exploitativeness) | .29 הגדול ביותר | 44,108 |
| נרקיסיזם כללי | .26 | 470,846 |
| סמכותיות ומנהיגות (leadership / authority) | .20 | 44,739 |
| ראוותנות (grandiose exhibitionism) | .04 אפסי | 42,460 |
גריחלבה ועמיתיה, 2015. ערך d חיובי משמעו ציון גבוה יותר אצל גברים.
המספר שהופך את הסטריאוטיפ
שימו לב לשורה האחרונה. בראוותנות, גודל האפקט הוא .04, כלומר אפס לכל דבר מעשי.
וזה המקום שבו הסטריאוטיפ ממוקם. התמונה הרווחת של אישה נרקיסיסטית היא של מישהי שמתהדרת, מצטלמת, מושכת תשומת לב, עסוקה במראה שלה ובמבט של אחרים. הנתונים אומרים שדווקא במימד הזה, של ראוותנות ומשיכת תשומת לב, אין שום הבדל בין נשים לגברים. אף אחד מהמינים לא מנצח שם.
הפער כולו יושב במקום אחר לגמרי. הוא יושב בזכאות ובניצולנות: בתחושה ש"מגיע לי", ובנכונות להשתמש באנשים אחרים ככלי. גברים לא מסתכלים על עצמם במראה יותר מנשים. הם יותר חושבים שמגיע להם.
אם אין הבדל בראוותנות, מה כן שונה
הליבה של נרקיסיזם, לפי הסכמה מחקרית שנבנתה לאורך שני עשורים, היא אנטגוניזם וזכאות. זה מה שמחזיק יחד את כל הביטויים השונים, ושם נמצא הפער המגדרי הקטן שכן קיים.
ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, פירק את הליבה הזאת בפודקאסט שלי, והסביר בדיוק למה אנשים נופלים בקסמו של מי שהזכאות שלו שקטה ומנומסת:
הזכאות היא לא יהירות
קל לבלבל בין זכאות ליהירות, והן לא אותו דבר. יהירות היא איך שמישהו מדבר. זכאות היא ההנחה השקטה שכללי המשחק שחלים על כולם לא חלים עליי: התור, ההמתנה, ההתנצלות, הפשרה. אפשר להיות זכאי בשקט מוחלט, בנימוס, ובלי להרים את הקול פעם אחת.
וכאן נשבר הסטריאוטיפ בפעם השנייה. אם דמיינתם את הזכאות כדבר קולני, פספסתם את החצי השקט שלה, וזה החצי שהכי קשה לזהות.
הניצולנות עובדת באותו אופן. היא לא נראית כמו אכזריות אלא כמו נוחות: מישהו שתמיד יוצא מהאינטראקציה עם קצת יותר ממה שנכנס איתו, ותמיד יש לזה הסבר סביר. פעם אחת זה מקרה. כשזה הדפוס הקבוע לאורך שנים, זה כבר לא מקרה.
קנאה מול צרות עין
עינב יולביץ', מומחית לזיהוי יחסים פוגעניים, עשתה בפודקאסט שלי הבחנה שממשיכה להדהד אצלי, והיא רלוונטית כאן במיוחד:
"קנאה זה כשיש לך משקפיים יפות ואני רוצה אותם גם. אז אני הולכת לקנות משקפיים כמו שלך. מה יש פה בקנאה הזאת? יש מקום לשניים. צרות עין זו החוויה שיש רק לאחד. יש מקום רק לאחד. אז אם יש לאחר, אין לי. אז אני חייב לקחת לו. אז אני אהרוס לך את המשקפיים, או אני אגרום לך להרגיש עם חוסר ערך, כדי שלא יהיה לך. זאת אומרת הרצון להרוס לאחר. זאת צרות עין, והיא מאוד מאוד מאוד מאפיינת נרקיסיסטים."
בקנאה יש מקום לשניים. בצרות עין יש מקום רק לאחד. ההבחנה שימושית הרבה יותר מכל רשימת סימנים, כי היא לא שואלת איך האדם נראה או כמה הוא מדבר על עצמו. היא שואלת שאלה אחת: כשמשהו טוב קורה לך, מה קורה לו? מי שמקנא ירצה גם. מי שצר עין ירצה שלא יהיה לך.
איך נראית אישה נרקיסיסטית בפועל
כאן צריך להיזהר, כי זה המקום שבו תוכן על הנושא הזה מחליק לסטריאוטיפים. אז נפריד בין מה שמבוסס לבין מה שנשמע נכון.
מה שמבוסס: הבדל בסגנון התוקפנות
קיים ממצא יציב ומבוסס היטב: נשים משתמשות יותר בתוקפנות עקיפה ויחסית (relational aggression), כלומר מניפולציה, נידוי חברתי והפצת שמועות, בעוד גברים נוטים יותר לביטוי גלוי ופיזי.
אבל הנה הפרט שמשנה את כל המשמעות: הממצא הזה הוא על מגדר וסוציאליזציה, לא על נרקיסיזם. ההסבר המקובל הוא שהבדלי המגדר בתוקפנות הם פונקציה של ההשלכות הצפויות, שנלמדות מגיל צעיר. בנים עוברים סוציאליזציה לתוקפנות ישירה, בנות לתוקפנות עקיפה. זה נכון לגבי נשים בכלל, לא לגבי נשים נרקיסיסטיות. הנרקיסיזם לא יצר את הסגנון, הוא רק זורם בתעלה שכבר נחפרה.
מה שמבוסס חלקית: הביטוי הנשי חומק מזיהוי
אלכסנדריה גרין ועמיתיה טענו ב-2022 בסקירה שפורסמה ב-Psychological Reports טענה מעניינת: הביטויים של נרקיסיזם פגיע אצל נשים, כפי שהם נתפסים על ידי מקורביהן, חמקמקים יותר ולכן מוערכים בחסר, מפני שהם סוטים מההתנהגות הגברית הסטריאוטיפית שמזוהה עם נרקיסיזם.
שימו לב לניסוח המדויק: לא "נשים נרקיסיסטיות סמויות יותר מטבען", אלא "הסביבה מזהה אותן פחות טוב, כי היא מחפשת דפוס גברי". ההבדל בין שתי האמירות האלה הוא ההבדל בין עובדה לסטריאוטיפ.
מה שאינו מבוסס, ובכל זאת נאמר בכל מקום
הנקודה האחרונה שווה עצירה. השונות בתוך כל מגדר גדולה בהרבה מההבדל בין המגדרים. כלומר שתי נשים נרקיסיסטיות שונות זו מזו הרבה יותר משהאישה הממוצעת שונה מהגבר הממוצע. כל ניסיון לצייר פרופיל של "אישה נרקיסיסטית" כטיפוס מובחן נשבר על הנתון הזה.
האם נשים נרקיסיסטיות מאובחנות בחסר
ה-DSM-5 מדווח שמבין המאובחנים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, בין חמישים לשבעים וחמישה אחוזים הם גברים. השאלה הקריטית היא אם זה הבדל אמיתי בשכיחות, או תוצר לוואי של האופן שבו אנחנו מודדים.
הניסוי שבודק את השאלה הזאת
ב-2023 פורסם ב-Frontiers in Psychology מחקר וינייטות שבחן תפיסת קלינאים של נרקיסיזם פתולוגי אצל נשים. התכנון פשוט ואלגנטי: הציגו לקלינאים תיאור מקרה של מטופל עם מאפייני נרקיסיזם פגיע, ורנדומיזציה קבעה אם המטופל מוצג כגבר או כאישה. הקלינאים לא ידעו שהמגדר הוא המניפולציה.
הממצא: כשהוינייטה הוצגה כאישה, הקלינאים היו סבירים באופן מובהק יותר לייחס לה אבחנת הפרעת אישיות גבולית. אותו תיאור בדיוק, כשהוצג כגבר, הוביל לאבחנות אחרות.
אותם תסמינים. רק המגדר השתנה. האבחנה השתנתה.
למה זה קורה, והבעיה לא נעצרת בקלינאים
המנגנון נעוץ בכלי עצמו. הקריטריונים של ה-DSM ל-NPD מדגישים מאפיינים גרנדיוזיים, שמזוהים תרבותית עם נורמות גבריות, ומדגישים בחסר מאפיינים פגיעים, שמזוהים עם נשיות. הסימפטומטולוגיה מוטה לנטיות גבריות עוד לפני שקלינאי כלשהו נכנס לחדר.
התוצאה היא שהביטוי הנשי של פתולוגיה נרקיסיסטית מתויג לעתים קרובות כהפרעה אחרת: גבולית, היסטריונית או תלותית. מחקר משנת 2025 ב-British Journal of Clinical Psychology בדק אם המודל הממדי של ה-ICD-11 מצליח לעקוף את ההטיה הזאת.
המסקנה ההוגנת: הפער המגדרי באבחון אינו ראיה נקייה להבדל בשכיחות. חלק ממנו נוצר בחדר האבחון, לא באנשים.
כמה נרקיסיסטים באמת יש, ומה היחס בין המינים
הנתון המצוטט ביותר מגיע ממחקר NESARC הגדול (Stinson ועמיתיו, 2008), שבדק כשלושים וארבעה אלף אמריקאים ומצא שכיחות של 7.7% בקרב גברים לעומת 4.8% בקרב נשים לאורך החיים. היחס הוא כ-1.6 לאחד, כלומר בערך 61% מהמאובחנים הם גברים.
מה זה אומר על המספרים המגדריים
אם השכיחות הכללית האמיתית קרובה לאחוז אחד ולא לשישה, אז גם 7.7% ו-4.8% הם קצה עליון, וכל חישוב שנשען עליהם מנפח את התופעה. בפועל, נרקיסיזם קליני נדיר בהרבה ממה שנדמה לפי כמות ההאשמות ברשת, אצל שני המינים.
ויש לזה משמעות מעשית ישירה. אם אחת מכל עשרים נשים הייתה נרקיסיסטית קלינית, לכל אחד הייתה כזאת במעגל הקרוב. המספר הריאלי אומר משהו אחר: רוב הנשים שהתנהגו כלפיכם רע אינן נרקיסיסטיות, בדיוק כמו שרוב הגברים שהתנהגו כלפיכם רע אינם נרקיסיסטים. הם פשוט התנהגו רע, וזה הסבר מספיק.
ועוד הערה קטנה שחוסכת בלבול: מסתובבת ברשת גרסה שגויה של הנתון, לפיה "77% מהנרקיסיסטים הם גברים ו-48% נשים". זו טעות קריאה של 7.7% ו-4.8%, שהם שכיחויות באוכלוסייה ולא הרכב מגדרי של המאובחנים. שני המספרים האלה אפילו לא אמורים להסתכם למאה.
הממצא שאף אחד לא מצפה לו: מחקר הנישואים של לאבנר
במשך שנים שלט בתחום מודל בשם "עוגת השוקולד", של קית' קמפבל. הרעיון: קשר עם נרקיסיסט מענג באופן מיידי ויקר לאורך זמן. שביעות רצון גבוהה במיוחד בהתחלה, ואז נפילה.
מה קרה כשבדקו את המודל
ג'סטין לאבנר ועמיתיו (2016) עקבו אחרי 146 זוגות טריים בשש מדידות לאורך ארבע השנים הראשונות לנישואים. ראוי לציין שקמפבל עצמו היה שותף למחקר, כלומר הוא בדק את המודל שלו עצמו.
המודל לא קיבל תמיכה. נרקיסיזם לא ניבא תפקוד התחלתי טוב יותר, כפי שעוגת השוקולד חוזה. הנזק הצטבר עם הזמן, בלי הפסגה ההתחלתית.
והממצא המפתיע
וכאן הגיע החלק שלא מסתדר עם שום נרטיב פופולרי: דווקא נרקיסיזם של הנשים ניבא ירידה תלולה יותר בשביעות הרצון הזוגית ועלייה תלולה יותר בבעיות זוגיות. נרקיסיזם של הבעלים כמעט לא השפיע. ההשפעה המזיקה בלטה במיוחד בתת-הסולם של זכאות וניצולנות, אותו רכיב שחזר גם אצל גריחלבה.
מה שמעניין באמת בסיפור הזה הוא לא הממצא עצמו, אלא מה שקרה אחריו. מטאפורה קליטה שרדה בתרבות שנים אחרי שהנתונים לא תמכו בה, ואילו הממצא הסותר, שמפורסם באותו תחום ובשיתוף מחבר המודל, כמעט לא הגיע לשום מקום. מה שבאמת מחזיק זוגיות נמדד בכלים אחרים לגמרי.
הפרט הזה, שהביטוי הנשי חומק מזיהוי, הוא בדיוק מה שהמאמר על נרקיסיסט סמוי עוסק בו לעומק: לא נרקיסיזם רך יותר, אלא נרקיסיזם שהעין מחפשת במקום הלא נכון.
גבר נרקיסיסט: הצד השני של אותו מטבע
אם התכונות זהות והפער קטן, אז מה כן מאפיין גבר נרקיסיסט? התשובה היא לא "יותר נרקיסיזם", אלא סביבה שנותנת לאותן תכונות מסלול אחר לגמרי.
הרכיב שכן גבוה יותר
אצל גברים, שני הרכיבים שקיבלו ציון גבוה יותר במטא-אנליזה הם זכאות וניצולנות (d=.29) וסמכותיות ומנהיגות (d=.20). הצירוף הזה משמעותי: תחושת "מגיע לי" שמתחברת לנטייה לתפוס עמדת שליטה. בסביבה שממילא מתגמלת גברים על נחישות ועל ביטחון מופגן, הצירוף הזה כמעט לא מסומן כבעיה. הוא נקרא שאפתנות.
למה דווקא הגבר מזוהה מהר יותר
הפרדוקס כאן מעניין. הביטוי הגברי של נרקיסיזם בולט וגלוי יותר, ולכן הוא גם מזוהה יותר וגם מאובחן יותר. אבל בולט אינו זהה לחמור. ההערכה בחסר של הביטוי הנשי אינה ראיה לכך שהוא פחות פוגע, אלא ראיה לכך שאנחנו מחפשים אותו במקום הלא נכון.
עינב יולביץ' מתארת את זה דרך דון דרייפר מהסדרה "מד מן", והדוגמה חדה במיוחד:
"הגיבור שלנו הוא דון דרייפר. גבר גבר, אומר את המילים הנכונות, חתיך, מצליחן, יש לו את האישה המדויקת הקטנה בבית, ובאיזה שלב הם מגלים שהוא לא דון. השם שלו בכלל היה דיק. דון זה גיבור, ודיק זה פחדן. אז פתאום את קולטת שכשהוא עולה, עולות לו הטראומות שלו, שהוא היה דיק פעם."
הדמות הזאת עובדת כי היא לא נראית כמו הפרעה. היא נראית כמו הצלחה. הזכאות מוסווית כביטחון, הניצול מוסווה כתחרותיות, וההיעדר הרגשי מוסווה כאיפוק גברי. איש לא מסמן את זה כבעיה כל עוד המספרים בעבודה נראים טוב.
המחיר שאיש לא מדבר עליו
יש נתון אחד מ-NESARC שכמעט לא מצטטים: NPD נקשר לפגיעה במדדי תפקוד רגשי ובריאות נפשית רק אצל גברים, גם אחרי בקרה על מצבים נלווים. כלומר הביטוי הגברי אינו חסין. הוא גובה מחיר מהאדם עצמו, לא מסביבתו בלבד.
ויולביץ' מוסיפה זווית שמסבירה למה התבנית הזאת ממשיכה להתקיים, ולמה שני הצדדים משלמים עליה:
"אם אנחנו רוצות להיות בקשר אמיתי, אנחנו לא יכולות לצפות מהגבר שיהיה פלקט. פלקט זה אומר שהוא תמיד יודע מה לעשות, שהוא תמיד חזק, שהוא לא עצוב, שהוא מרוויח מלא מלא כסף, שאין לו רגשות, שהוא תמיד יודע את הדרך. אם את רוצה להיות בקשר אמיתי, את רוצה להיות עם מישהו שהוא גם בן אדם."
והיא מוסיפה את המשפט שסוגר את העניין: "נורא להיות עם הרקולס, כי אתה לבד. אין קשר באמת. כל אחד לוקח את התפקיד של היפה והטוב, ואין באמת תקשורת."
הציפייה שגבר יהיה חסין רגשית היא בדיוק החממה שבה תכונות נרקיסיסטיות גדלות בלי שאיש קורא להן בשמן. גבר שלמד שרגש הוא חולשה יפתח מנגנון שמסתיר רגש, וכשמנגנון כזה עובד שנים הוא מפסיק להיראות כמו מנגנון ומתחיל להיראות כמו אופי.
מה שההשוואה הזאת לא אומרת
חשוב לא לקרוא את הסקציה הזאת כתחרות. אין בנתונים שום דבר שקובע מי מזיק יותר, וגם אין בהם שום דבר שמצדיק את הפגיעה של אף צד. מה שיש בהם הוא הסבר לפער בזיהוי: הביטוי הגברי בולט ולכן נתפס, הביטוי הנשי חמקמק ולכן מוחמץ, ושניהם נובעים מאותה ליבה.
וכשאותה ליבה פוגשת מישהו שמערער לך על התפיסה של המציאות, מספר לך שמה שראית לא קרה ושאת מגזימה, זה כבר גזלייטינג, ולמנגנון הזה יש דינמיקה משלו שאינה תלויה במגדר.
אז מה באמת מבדיל בין אישה נרקיסיסטית לגבר נרקיסיסט
אחרי כל הנתונים, התשובה מתכנסת למשפט אחד: התכונות זהות. מה שמשתנה הוא מה שהחברה מרשה לכל אחד מהם לעשות איתן.
אותה ליבה, שני מסלולים
| מה שזהה | מה שמשתנה | |
|---|---|---|
| הליבה | זכאות ואנטגוניזם | לא משתנה כמעט. d=.29, אפקט קטן |
| ראוותנות | d=.04, אפס הבדל | לא משתנה בכלל |
| סגנון התוקפנות | הפגיעה עצמה | ישירה מול עקיפה, לפי סוציאליזציה |
| הזיהוי בסביבה | אותם תסמינים | הגבר מזוהה, האישה מתויגת אחרת |
| האבחנה בקליניקה | אותה וינייטה | NPD מול הפרעה גבולית |
הפער אינו במהות אלא בציפיות החברתיות ובכלי המדידה.
מה שיציב ב-23 שנה
פרט אחרון מגריחלבה שכדאי להכיר: ההבדל המגדרי נשאר יציב בקוהורטות של סטודנטים אמריקאים מ-1990 ועד 2013, וגם על פני קבוצות גיל שונות. זה הורג טענה נפוצה, שלפיה הפער נסגר ככל שנשים תופסות עמדות כוח. הוא לא זז ב-23 שנה.
המסקנה מזה אינה שהפער ביולוגי, כי סוציאליזציה מגדרית גם היא לא זזה במיוחד בטווח הזה. המסקנה הצנועה יותר: מה שיוצר את הפער הקטן הזה, יהיה אשר יהיה, עמוק יותר משינויי אופנה חברתיים.
ולמה זה משנה למי שחי מול אחד כזה
כל הדיון הזה נראה אקדמי עד הרגע שבו מבינים מה הוא עושה בשטח. מי שמחפש נרקיסיסט לפי דגם גברי גלוי, יפספס. מי שמחפש אישה נרקיסיסטית לפי דגם של ראוותנות, יפספס גם. המדד היחיד שעובד בשני המקרים הוא לא איך האדם נראה, אלא מה קורה בו כשלמישהו אחר יש משהו טוב.
ואם השאלה היא מאיפה מגיעה הליבה המשותפת הזאת מלכתחילה, פרופ' מריו מיקולינסר, מהחוקרים הבולטים בעולם בחקר ההתקשרות, הסביר לי בפודקאסט איך הדפוסים שנבנים בילדות המוקדמת ממשיכים לרוץ ברקע של מערכות היחסים שלנו כמבוגרים, אצל שני המינים:
לסיכום: אישה נרקיסיסטית
אישה נרקיסיסטית אינה קטגוריה נפרדת. היא אותה ליבה של זכאות ואנטגוניזם, בביטוי שעוצב על ידי ציפיות מגדריות. ההבדל המגדרי הכללי קטן, בראוותנות הוא אפסי, וכל הפער מרוכז בתחושת הזכאות. חלק מהפער באבחון נוצר בחדר האבחון עצמו, וכשמדדו את הנזק בזוגיות לאורך זמן, דווקא נרקיסיזם של נשים הוא שניבא הידרדרות.
הידע הזה לא נועד לקבוע מי מזיק יותר. הוא נועד לעשות משהו צנוע יותר ושימושי הרבה יותר: לקחת את הסטריאוטיפ מהידיים של מי שמשתמש בו כנשק, ולהחזיר את השאלה למקום שבו אפשר לענות עליה. לא "איך היא נראית", אלא מה קורה מולה.
ואם יש משהו אחד ששווה לקחת מכל המספרים האלה, הוא זה: ברגע שמפסיקים לחפש טיפוס ומתחילים לחפש התנהגות, פתאום רואים הרבה יותר ברור. גם את מי שפוגע, וגם את מי שסתם הדביקו לו תווית.
שאלות ותשובות
האם אישה נרקיסיסטית באמת שונה מגבר נרקיסיסט, או שזה אותו דבר?
הליבה זהה: זכאות ואנטגוניזם. המטא-אנליזה של גריחלבה מ-2015, על 470,846 משתתפים, מצאה הבדל מגדרי כללי קטן של d=.26. מה שמשתנה בין אישה נרקיסיסטית לגבר נרקיסיסט הוא בעיקר סגנון הביטוי, שמעוצב על ידי סוציאליזציה מגדרית ולא על ידי הנרקיסיזם עצמו.
למה אומרים שנשים נרקיסיסטיות מתהדרות ומושכות תשומת לב יותר?
זה סטריאוטיפ שהנתונים לא תומכים בו. במימד הראוותנות, גודל האפקט בין המינים הוא d=.04, כלומר אפס לכל דבר מעשי. נשים וגברים זהים כמעט לחלוטין ברצון בתשומת לב ובהתמקדות בעצמם. הפער היחיד שנמצא מרוכז בתחושת הזכאות ובנכונות לנצל אחרים.
האם נכון שרוב הנרקיסיסטים הם גברים, ומה אומרים המספרים?
מחקר NESARC מ-2008 מצא שכיחות של 7.7% אצל גברים לעומת 4.8% אצל נשים, יחס של כ-1.6 לאחד. חשוב לדעת שסקירה שיטתית מ-2010 מצאה שהשכיחות הכללית הממוצעת היא 1.06% בלבד ולא 6.2%, כך ששני המספרים האלה הם הקצה העליון של הטווח.
למה נשים מאובחנות פחות בהפרעת אישיות נרקיסיסטית מגברים?
חלק מהפער נוצר באבחון עצמו. במחקר וינייטות מ-2023 הציגו לקלינאים תיאור מקרה זהה של נרקיסיזם פגיע והחליפו רק את המגדר. כשהמטופלת הוצגה כאישה, הקלינאים נטו באופן מובהק לאבחן הפרעת אישיות גבולית. הקריטריונים של ה-DSM מדגישים מאפיינים גרנדיוזיים שמזוהים עם נורמות גבריות.
האם אישה נרקיסיסטית פוגעת פחות מגבר נרקיסיסט בזוגיות?
לא נמצא שום מחקר שתומך בטענה הזאת. למעשה, מחקר האורך של לאבנר ועמיתיו על 146 זוגות טריים מצא שדווקא נרקיסיזם של נשים ניבא ירידה תלולה יותר בשביעות רצון זוגית, בעוד נרקיסיזם של הבעלים כמעט לא השפיע. חשוב לסייג: מדובר במדגם אחד ובנרקיסיזם תת-קליני, לא באבחנה קלינית.
מה ההבדל בין קנאה רגילה לבין צרות עין של נרקיסיסט?
לפי עינב יולביץ', בקנאה יש מקום לשניים: אני רוצה גם מה שיש לך, אז אני הולכת להשיג אותו. בצרות עין יש מקום רק לאחד: אם יש לך, אין לי, ולכן אני חייב להרוס לך. הרצון להרוס לאחר, ולא הרצון להשיג לעצמי, הוא מה שמאפיין נרקיסיזם, ואצל אישה נרקיסיסטית זה נראה אותו דבר.
האם הפער המגדרי בנרקיסיזם מצטמצם ככל שנשים תופסות עמדות כוח?
הנתונים אומרים שלא. המטא-אנליזה של גריחלבה בדקה קוהורטות של סטודנטים אמריקאים מ-1990 ועד 2013 ומצאה שההבדל נשאר יציב לאורך כל 23 השנים, וגם על פני קבוצות גיל שונות. הטענה שהפער נסגר עם השינוי במעמד האישה לא קיבלה תמיכה.
איך אפשר לזהות נרקיסיזם בלי ליפול לסטריאוטיפים מגדריים?
במקום לחפש איך האדם נראה או כמה הוא מדבר על עצמו, כדאי לבדוק מה קורה כשמשהו טוב קורה למישהו אחר. מי שמקנא ירצה גם, ומי שצר עין ירצה שלא יהיה לך. המבחן הזה עובד באותה מידה על אישה נרקיסיסטית ועל גבר נרקיסיסט, כי הוא נוגע בליבה ולא בסגנון הביטוי.
האם "אמא נרקיסיסטית" היא קטגוריה מוכרת במחקר?
אין מחקר שמתקף את הקטגוריה הזאת כטיפוס נפרד. הספרות הקלינית מתארת אותה, אבל לא נמצא כלי מדידה מתוקף או מחקר שמבסס אותה כישות מובחנת. מה שכן מבוסס הוא שהפנים האנטגוניסטיות של נרקיסיזם, כלומר זכאות וניצולנות, נקשרות ליחסי הורה וילד קרים וקונפליקטואליים יותר, ללא הבדל מגדרי.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
