השאלה הראשונה בשיחה היא הכי בסיסית שיש: אדם שלא קיבל ירושה ואין לו עסק גדול, יכול בכלל לחשוב על נדל"ן בישראל?

ברטוב עונה עליה דרך משל.

"אדם נכנס למטבח ורואה שמן. הוא יכול לשתות את השמן? לא. הוא פותח את הארון השני ורואה קמח. הוא יכול לאכול את הקמח? לא. בארון השלישי יש סוכר. הוא יכול לאכול את כל הסוכר? לא. במקרר יש תבנית ביצים, אולי הוא יכול לשתות שתיים שלוש. אבל אם יש לו יוזמה, והוא מבין שעם קמח וסוכר וביצים ושמן הוא יכול לעשות לחם, הוא יכול לייצר משהו."

הנקודה שלו: אדם שנמצא בתנועה יכול ליצור רכיבים ולהפוך אותם לנכסים, גם כשאין לו. זה ייקח זמן, והוא יצטרך לעמול.

ובפועל, מה שהוא מציב כרף הכניסה הוא לא הון עצמי אלא תזרים חיובי. מי שיכול לחיות קצת בצמצום ולחסוך אלפיים או שלושת אלפים שקל בחודש, אומר ברטוב, כבר יכול להתחיל לנוע. מי שאין לו תזרים חיובי, הצעד הראשון שלו הוא לייצר אחד.

מה באמת מונע מאנשים, ולמה הפחד התחלף

לשאלה מה מונע מאנשים לעשות את הצעד, ברטוב עונה שזה יושב על שניים.

הראשון הוא פחד גדול מאוד. אבל, הוא אומר, הפחד הזה התחלף בפחד אחר.

"הרבה אנשים מצליחים לחצות את הפחד ולהתחיל לצבור נכסים ורכוש דווקא בגלל שהם מבינים שהרבה יותר מפחיד היום לא לעשות את זה. פחד מנצח פחד."

הוא מקשר את זה ליוקר המחיה, ואומר שהמציאות מכריחה אנשים לחשוב באופן אלטרנטיבי. לא רק מעבודה אפשר להתפרנס, אלא גם מעסקאות, ואנשים מחפשים את הדברים הנוספים.

השני הוא טראומות ועדות מפי אחרים. כאן הוא לא מנסה להתחכם.

"יש הרבה שרלטנים בתחום, ובטח בעולם הקרקעות. הרבה אנשים נעקצו בתחום הנדל"ן. אנחנו יודעים שזה תחום עם הרבה מאוד כסף, והרבה אנשים בפלטפורמה הזאת הם לא אמיתיים. אני מבין את מי שלא מעז."

לצד זה הוא מזכיר את סיפורי הרקע שכולם שמעו: הקרקע הזאת ארבעים שנה ולא קרה איתה כלום, החברה הזאת שעשו עליה כתבה.

איפה עובר הקו בין זהירות להימנעות

זהירות נובעת מכוונה חיובית: אחריות, שמירה על עצמי. אבל היא יכולה להתפתח לאחריות ולתשומת לב, והיא יכולה להפוך להימנעות שבה לא עושים כלום.

התשובה הראשונה של ברטוב היא לא פסיכולוגית אלא מקצועית.

"אני לא עושה עסקאות ולא מתעסק בדברים שאני לא מומחה בהם. אני יכול לעשות הרבה כסף בהתחדשות עירונית, יש שם הרבה מאוד כסף. ועדיין, אני לא מומחה גדול להתחדשות עירונית ואני לא מתעסק בזה."

הוא מסביר שגם בתוך עולם הנדל"ן יש רבדים רבים, ושהוא מתמחה בפרופסיה אחת: לומד אותה כל הזמן, מבין את הרגולציות ואת השינויים הסטטוטוריים, וחוצה בה אתגרים כי כל פרויקט הוא אתגר. ולכן הסיכונים ברורים לו יותר, ולכן קל לו יותר.

אבל כשמוצע לו לקחת את השאלה רחב יותר, הוא לוקח אותה למקום אחר לגמרי: להגדרה של הצלחה.

"הצלחה בעברית באה מהשורש צלח, לצלוח. יש אנשים מאוד מאוד חכמים שלא מצליחים בתחומם, כי החוכמה האמיתית היא לאו דווקא להגיע ליעד שאתה רוצה. היא לא להתייאש, ללמוד מזה, ולחזור להתחלה."

הדוגמה שלו היא עולם התעופה. לפני מאה ומשהו שנים צחקו על אותם אנשים שבאו עם כנפיים, עד שגילו את חוק העילוי. "תצחקו תצחקו", הוא אומר, אבל אם הם לא היו מנסים עוד ועוד, לא היו לנו מטוסים.

ברטוב מציין שרוב האנשים המצליחים שהוא מכיר, וגם לפי הערכתו כשמונים אחוזים מעשירי העולם, לא הגיעו מבית עשיר. ומה שהיה בהם, לדבריו, מתחלק לשלושה.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

איך מפתחים אומץ, לפי ברטוב

השאלה שנשאלת היא איך מפתחים אומץ בריא, כזה שמגיע מביטחון ולא מפזיזות. והתשובה של ברטוב מפתיעה בכך שהיא לא עוסקת בכסף בכלל.

"אומץ בריא שמגיע מביטחון מתחיל במקום שבו אני עושה את מה שלא נוח לי. מי שעושה את מה שקשה לו, שלא בא לו לעשות ועושה אותו, פתאום מגלה בתוכו משהו חדש. זה בהרגל היומיומי, בדברים הקטנים."

ואז הוא נותן את הדימוי שהוא אולי הדבר הכי מעשי בכל השיחה.

הוא מסכם את זה במשפט אחד: מה שלא נוח לי לעשות, ומה שקשה לי לעשות, הוא הדבר הנכון לי לעשות כדי לפתח התמדה, נחישות ואומץ.

ובנקודה הזאת ברטוב אומר שברגע שאתה חוצה כל דבר מאתגר קטן, אתה מגלה בלי לשים לב שדווקא הדברים הגדולים באים הרבה יותר בקלות. מי שרוצה להעמיק בבניית ההרגל הזה ימצא כאן חומר על משמעת עצמית, ועל איך להעלות ביטחון עצמי.

כששואלים אותו אם היו לו רגעים של קפיצה תודעתית, ברטוב מספר שהוא מתעסק בעולם הנפש מגיל צעיר, שהלך לטיפול פסיכולוגי לראשונה בגיל חמש עשרה וחצי, ושהשקיע לדבריו מעל חצי מיליון שקל בהתפתחות אישית: סדנאות, קואצ'רים, מנטורים.

אבל כשמבקשים ממנו דבר אחד ספציפי שאחריו הגיעה קפיצה בעסק, התשובה שלו לא עוסקת בטכניקה כלשהי.

"היכולת לשחרר אנשים שלא מתאימים לי. הייתי צריך לגלות המון אומץ להיפרד משותפים שלא מתאימים לי. הלכנו דרך ביחד, שני הצדדים השתדלו כמיטב יכולתם, וזה לא הסתדר. הערכים העסקיים לא היו דומים, המוטיבציה, ההשקעה, הנחישות."

מה שהוא עשה בפועל: לקח אחריות מלאה, שילם הרבה כסף כדי לקנות את כל העסק, והביא אנשים חדשים ושותפים חדשים.

וכששואלים אותו כמה זמן עבר מהרגע שהבין שהוא צריך את השינוי ועד שהעז, התשובה היא שנים. אבל הוא מוסיף עליה תיקון שחשוב יותר מהמספר.

"מאותו רגע שהבנתי את זה, עשיתי כל מהלך. היו אלף מדרגות, והתחלתי לטפס באותו היום שהקשבתי לעצמי באמת. זו הייתה עליית המדרגה הראשונה. להגיע לאלף מדרגות לקח כמה שנים."

איך עוברים קריירה בלי לקפוץ

הדוגמה שברטוב נותן היא של שותף שלו, גאי. מהנדס בעולם ההייטק שהרוויח יפה מאוד, ולדעת ברטוב לא מימש את הפוטנציאל שלו, לא האישי, לא המקצועי ולא הכלכלי. ברטוב קורא לזה כלוב של זהב.

מה שגאי לא עשה: לעזוב מיד את העבודה כדי להיות יזם.

זו העצה המרכזית שיוצאת מהחלק הזה, והיא רלוונטית לכל אדם ששוקל מהלך מפחיד: לא לקפוץ מקומה חמישית, אלא לבנות למטה רשת לפני שקופצים. מי שמתלבט על מהלך כזה עכשיו ימצא שיחה משלימה על איך לצאת מאזור הנוחות ולשמור על מומנטום.

ההלכה המשפטית שמחקה עסקה שלמה

זה הרגע החשוף ביותר בשיחה, וברטוב מספר אותו ביוזמתו.

הם לקחו עסקה גדולה ורצינית. בין הרגע שהחליטו לסגור לבין הרגע שחתמו, שזה פרק זמן של שבועיים או שלושה, יצאה הלכה משפטית חדשה ששינתה את כל הצפי העתידי של הקרקע. הכסף שלו ושל השותף כבר היה בפנים, והיו כבר אנשים שממתינים בתור להיכנס לעסקה.

מה שהם עשו קודם: בדקו. התקשרו למהנדס העיר, לאדריכל העיר, לשמאי הוועדה ולשמאי הוועדה המחוזית. התשובה שקיבלו הייתה שיש כעשרה אחוזים סיכוי שהקרקע לא תגיע ליעד שלה. לא חמישים אחוז. עשרה.

ואז הגיעה ההחלטה.

"אני מסתכל על השותף שלי ואומר לו: תראה איזה יופי, איזה יופי שיש לי את ההזדמנות להוכיח לך שיש לך אותי. אנחנו מפסידים את הכסף ביחד. אנחנו לא מכניסים אף אחד מהלקוחות. אנחנו לא נעשה בטעות לאף אחד מה שהוא רע."

השותף התנגד, ולפי ברטוב הוא ענה לו: "אתה כן מסכים. אתה מסכים שנצמח ביחד."

בפועל הם עצרו את העסקה מול הלקוחות, ספגו את ההפסד בעצמם, והפסידו מיליונים.

סטופ לוס: לדעת לחתוך הפסד

מהסיפור הזה נגזרת מיומנות שברטוב מציין כאחת החשובות: היכולת לעצור.

הוא מתאר את המלכודת המוכרת. אדם נכנס למשהו, כבר השקיע, וכבר מושקע בתוכו. ואז מאוד קשה לו לומר הפסדתי, כאן אני חותך ועוצר. אז הוא מושך את זה עוד שנים, וזה נהיה גרוע יותר.

"זה קורה הרבה במכוניות. יש מכונית עם תקלה ואתה מתקן, ואז עוד תקלה ואתה מתקן, ואז הגיר, ואתה אומר: אני כבר השקעתי חמישים אלף, עכשיו אני אמכור את האוטו? הוא עלה לי רק שבעים. וזה קורה גם במערכות יחסים. אנחנו מושקעים ומושקעים ומושקעים, ואז אתה אומר: אבל השקעתי כל כך הרבה, עכשיו להרים ידיים?"

המסקנה שלו: צריך לדעת גם להפסיד בכבוד. וזו, לדבריו, אומנות. הצד הפסיכולוגי של המלכודת הזאת, כלומר ההסברים שאנחנו מייצרים לעצמנו כדי לא לצאת, מקבל טיפול מלא במאמר על קבלת החלטות.

לפני התחזית עצמה, ברטוב מתאר איך הוא מגיע אליה. הוא אומר שהוא חוקר נדל"ן ישראלי כבר עשרים ואחת שנים, ושמה שהוא אוסף כל הזמן זה כמות יחידות הדיור העתידות להיבנות, כמות העסקאות, המחירים, כמות המסחר, וכן קשר רציף עם שמאים מנוסים.

"ברגע שאתה אוסף את כל הדבר הזה ואתה קורא ולומד כל הזמן, אתה במשחק. אתה ממש יודע הרבה דברים שהאדם הסביר, ואפילו המתווך הרגיל או עורך הדין הרגיל או השמאי הרגיל בעיר מסוימת, לא יודע."

הוא גם מודה מיד במגבלה: "אני לא יודע מה יהיה העתיד. לא צפינו את השביעי באוקטובר."

ומכאן התחזית, שהוא עצמו מגדיר כטענה שהוא חוזר עליה שנים:

הוא לא מתעלם מההיסטוריה שסותרת. כשמעלים בפניו שבסוף שנות התשעים הייתה אינתיפאדה והמחירים ירדו בחלק מהאזורים, הוא אומר שזה נכון, ומצביע על כך שבכל העולם המערבי היו ירידות מחזוריות בנדל"ן, ושיש מדינות שנמצאות במשבר נדל"ני עד היום.

המיסוי והירושה: למה הכסף נכנס לכאן

הטיעון הכלכלי שברטוב מציג לא נשען על תחזית אלא על מבנה המס, והוא מציג אותו בשני חלקים.

הראשון הוא הפער בין מס פירותי למס שבח. על הכנסה מעבודה או מעסק משלמים מס הכנסה, ביטוח לאומי, ואם זו חברה גם מס חברות ומס על דיבידנד. ברטוב מציין שמס השבח בנדל"ן עומד על עשרים וחמישה אחוזים, ושמי שמבין כלכלה בסיסית רואה שהמיסוי בנדל"ן נמוך יותר מהמס על מה שאתה מרוויח מעבודה.

השני הוא מס ירושה. ברטוב מציין שבישראל אין מס ירושה, בעוד שברוב מדינות העולם המערבי יש. לפי הדוגמה שהוא נותן, אדם בצרפת עם עשרה מיליון שקל יוריש לילדיו סכום נמוך יותר אחרי מס, בעוד שנכס בישראל עובר בצו ירושה במלואו.

המסקנה שלו: זה מה שגורם גם לאנשים מחוץ לארץ לרכוש כאן נכסים, גם כשאין להם כוונה לגור בהם. הוא מכנה את זה כסף בין דורי שלא ממוסה.

מה שברטוב קורא לו הכוח הרוחני

וכאן הוא מוסיף שכבה שהוא עצמו מסייג אותה כדעה אישית, ומדגיש שהוא אומר אותה דווקא כאדם עם רגליים על הקרקע שחותם על עסקאות כל היום.

"אני לא מאמין שאני יכול לעלות בגשמיות מבלי שאני עולה ברוח. באמת לא מאמין בזה. אני גם חושב שיש פרנסה או שפע או כסף ששמור לרעתו של אדם. אז החוכמה היא שבכסף תהיה ברכה ובתודעה יהיה טוב."

ההמחשה שלו לפער שהוא לא מצליח להסביר בנתונים בלבד היא השוואת מחירים. הוא מתאר חבר שגר בארצות הברית בווילה שקנה בחצי מיליון דולר ושווה היום כמיליון, ואומר שבית כזה בכפר סבא או ברעננה יעלה סכום גבוה פי כמה. ומוסיף את המקרה של הפנטהאוז שנמכר בתל אביב במאה ומשהו מיליון שקל, בבניין ותיק.

"איך יכול להיות שאחרי מלחמה של שנה המחירים עולים? יש פה כוח הרבה מעבר לנתונים. חזק מאוד, עוצמתי מאוד."

מי שמתעניין בצד התודעתי של הכסף, שהוא הרובד שברטוב פותח בו ולא סוגר, ימצא כאן מאמר מלא על תודעת שפע.

ברטוב מספר שהמעבר מדירות לקרקעות היה אחת הטרנספורמציות הקשות שעבר, ושהוא היה יכול בקלות להישאר במקום.

"תחשוב על זה. יכולתי להגיד לעצמי: רגע, יש לי כבר מספיק רכוש, למה אני צריך ללכת לעוד תחום? אני כבר מבוסס."

הסיבה שהוא נותן היא בדיוק אותה סיבה שבה פתח: הזיזו את הגבינה. מס הרכישה עלה, המימון השתנה, המחירים עלו, וכל השילוב הזה חוסם את היכולת לצבור דירות בדרך שבה אנשים צברו אותן לפני עשור ויותר.

"מי שנולד בשנות השמונים היה יכול להגיע לשבע, שמונה, תשע, עשר, שתים עשרה דירות אם ידע לקרוא את הספר אבא עשיר אבא עני, ידע להרוויח ארבעה עשר או חמישה עשר אלף שקל נטו בחודש, והעז. היום אי אפשר לעשות את הדבר הזה. נגמר הסיפור."

ומכאן הוא מגיע לטענה שכנראה תעורר את ההתנגדות הגדולה ביותר: שכדי לצבור רכוש אמיתי עם מעט כסף, הוא לא מצא דרך אחרת בישראל חוץ מקרקעות.

הוא גם מתייחס ישירות לביקורת שהועלתה בפניו, שקרקעות זה למי שכבר יש לו כמה דירות, ושזה עסק מורכב ומסוכן יותר. התשובה שלו מכוונת לא לטענה אלא לטוענים.

"אני מוכן להתערב שאותם אנשים רציניים הם אנשים שרכשו דירות בעבר, כשהיה אפשר הרבה יותר בקל. הם צברו את הדירות כשמס הרכישה לא היה שמונה אחוזים וכשאפשר היה להביא שבעים וחמישה אחוזים מימון אם לא יותר."

הוא מדגיש שהוא מעריך אותם כבני אדם, ומוסיף אמת מידה שהיא שימושית הרבה מעבר לנדל"ן: "לא כל מי שיודע להצטלם טוב בפודקאסט או שיש לו עשרות אלפי עוקבים הגיע למקום שמישהו אחר רוצה להגיע אליו."

השקעה בקרקע מול דירה: איפה הסיכון

הדבר הכי חשוב בסעיף הזה הוא שברטוב לא מנסה לטשטש. כששואלים אותו במפורש אם השקעה בקרקע מסוכנת יותר מקניית דירה, התשובה שלו ישירה.

"חד משמעית."

הוא חוזר על זה שוב מאוחר יותר בשיחה: "אני כן רוצה לחזור ולהגיד שלא סתם יש אנשים שמזהירים מקרקעות. זה באמת יכול להיות מסוכן בהרבה מדירה. כמה שזה יכול להיות מאוד מאוד טוב, זה גם יכול להיות מסוכן במצבים הלא נכונים."

ומה שהוא מציע כמענה הוא לא נוסחה אלא שני תנאים.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

ברטוב מוסיף שהם מתעסקים אך ורק בקרקעות בטאבו פרטי ולא בקרקעות של רשות מקרקעי ישראל, וזו הבחנה שכדאי להכיר: אלה שני עולמות שונים לגמרי מבחינת מה שאפשר לעשות עם הקרקע.

ואת ההשוואה שלו לסיכון הוא סוגר במשפט אחד: "זה מסוכן, מה לעשות שזה גם מסוכן לנהוג אם אתה לא יודע לנהוג."

איפה משקיעים: אוכלוסייה לפני מיקום

כאן ברטוב מציג את מה שהוא מגדיר כאחד הפרמטרים החשובים ביותר בישראל, והוא לא הפרמטר המקובל.

"אחד הפרמטרים הכי חשובים במדינת ישראל זה לאו דווקא location, שזה שונה מהעולם, אלא גם population."

הדוגמה שהוא נותן: בת ים קרובה לתל אביב יותר מראשון לציון, ובכל זאת ראשון לציון יקרה יותר. ודוגמה שנייה: השכונה החדשה ליד פארק המדע ברחובות יקרה יותר מרוב האזורים האחרים בעיר.

ההסבר שלו הוא סוציולוגי במהותו: אנשים רוצים לגור ליד אנשים שדומים להם, שהילדים לומדים באותן מסגרות, עם חינוך טוב, פארקים, שקט וסדר. ולכן, לדבריו, כשקבוצה של זוגות צעירים מחליטה לקנות בשכונה חדשה, הם מייצרים לשכונה סטטוס ומושכים עוד אנשים דומים להם.

לגבי המפה עצמה, ברטוב מציין שהם לא פועלים באזורים שבהם רוב הקרקעות שייכות לרשות מקרקעי ישראל, ושהפעילות שלהם מתרכזת בעיקר בשרון הצפוני ובאזורים כמו הרצליה, נתניה, חדרה, אולגה, קריית ביאליק וקריית אתא. הוא מספר שכשהתחילו להשקיע בחדרה ובאולגה לפני עשור, צחקו עליו.

נקודה נוספת שהוא מציין ורלוונטית גם למי שקונה דירה למגורים: מאז השביעי באוקטובר, ולמעשה גם לפניו, הביקוש לדירות עם ממ"ד גבוה משמעותית. הוא מתאר שבשכונות מסוימות בתל אביב, בניין חדש עם ממ"ד, מרפסת ומעלית מניב שכירות גבוהה בכארבעים אחוזים מבניין צמוד ללא ממ"ד ומרפסת, גם כשגודל הדירה דומה. ומוסיף הערה שקל לפספס: ממ"ד הוא מרכיב שכמעט לא קיים בשווקים אחרים בעולם, ולכן השוואות לנדל"ן בחו"ל לא תמיד רלוונטיות.

ארבעה סוגי עסקאות בקרקע

אחת השאלות המעשיות ביותר שעולות בשיחה היא מה בעצם עושים עם הקרקע אחרי שהתהליך התכנוני שלה הסתיים. ברטוב מונה ארבע אפשרויות.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

ההבדל בין אלה הוא לא טכני בלבד, אלא הבדל בזמן ובהון. עסקת מכר סוגרת מוקדם, וההמשך לבנייה דורש עוד זמן ולעיתים עוד כסף, אבל הוא זה שמאפשר להגיע לנכס בנוי ולא רק לרווח על הקרקע.

וכשעולה השאלה אם עיכוב בתהליך הוא בהכרח חדשות רעות, ברטוב מציג את הצד השני שלו: ככל שהתב"ע מפותחת יותר וככל שאפשר לבנות יותר, כך הרווח משמעותי יותר לכל הצדדים. הוא מספר על בניין שהם בנו וקיבלו עליו אחר כך את התב"ע שביקשו, מה שמשמעו הריסה ובנייה מחדש, ושהם ספגו על זה הפסד גדול. המסקנה שלקח: להיאבק מראש על כל מטר, גם אם זה לוקח זמן.

מה יהיה הדבר הבא

לקראת סוף השיחה עולה השאלה מה יהיה הדבר החם הבא, וברטוב עונה בשני חלקים.

הראשון הוא ההיצף של התחום עצמו. הוא מעריך שבעוד כמה שנים יהיו מאות מתווכים לקרקעות, בדיוק כמו שיש היום לדירות, כי אנשים לא יוכלו לקנות דירות במחירים האלה. ואז, לדבריו, מי שמתעסק בקרקעות היום יהיה כבר איש המקצוע הוותיק, והדבר החדש יהיה משהו אחר.

השני, והמעניין יותר, הוא הבנייה עצמה.

"כמו שיש מפעל מכוניות, יש מפעל לבניינים. פשוט בונים אותם במפעל ומרכיבים אותם באתר. שכונות שעוברות התחדשות עירונית הן אתר בנייה במשך חמש עשרה שנה, ואת זה כמעט אין בשום מקום בעולם המערבי."

הוא מציין שבעולם המערבי הבנייה שונה לגמרי, ושבישראל, שהיא מדינה טכנולוגית מתקדמת, עולם הביצוע דווקא מפגר. ומוסיף שכבר יש חברות שמתחילות להביא את השיטה הזאת לישראל ולהקים מפעלים לבנייה מתועשת.

ולסיום הוא חוזר לנקודה שממנה הכל התחיל, והיא גם ההסבר שלו למה המחירים ממשיכים לעלות.

"ככל שהנדל"ן התכנוני בישראל לוקח יותר זמן, כך המחירים יעלו יותר. כי כשזה לוקח הרבה זמן, יש הרבה פחות בנייה מאשר ביקוש."

לסיכום: מה לקחת מהשיחה

גם מי שלא נכנס לקרקע, ואפילו מי שלא מסכים עם התחזית, יכול לקחת מכאן ארבעה דברים.

הראשון, והכי מעשי: תאותת גם בכביש הריק. ההרגלים הקטנים שאף אחד לא רואה הם מה שבונה את היכולת לעשות את הדברים הגדולים.

השני: ההבדל בין זהירות לבין הימנעות הוא מומחיות. ברטוב לא נכנס להתחדשות עירונית שיש בה הרבה כסף, פשוט כי הוא לא מומחה בה. זה כלל שנכון לכל תחום.

השלישי: סטופ לוס. היכולת לחתוך הפסד ולא למשוך אותו עוד שנים היא מיומנות בפני עצמה, והיא עובדת באותה מידה על השקעות, על מכוניות ועל מערכות יחסים.

הרביעי, ואולי הכי חשוב לפני כל החלטה: אדם שהצליח בתחום כלשהו הצליח בתנאים של אז. שאלו את עצמכם מה בדיוק היה זמין לו שלא זמין לכם, ומה זמין לכם שלא היה זמין לו.

ולגבי הקרקע עצמה: ברטוב עצמו, שהוא זה שמוכר אותה, אומר במפורש שזה מסוכן יותר מדירה. זה המשפט שכדאי לקחת מהשיחה הזאת לפני כל משפט אחר.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

חיים ברטוב

יזם נדל"ן, עוסק בתחום כשני עשורים. התחיל כמתווך ואחר כך כעורך דין, השקיע בדירות, ובשנים האחרונות מתמקד ביזמות קרקעות והשבחתן. שותף בחברה שמחזיקה קרקעות בישראל ובונה עליהן יחידות דיור.

הפרק המלא עם חיים ברטוב: עתיד הנדל"ן בישראל, תודעה של אנשים עשירים והאם להשקיע בדירה או בקרקע. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.