הפרק הזה הוא פרק מיוחד, כי חלי מראיינת אותי. מעבר לזה שהיא עובדת איתי ועורכת את הפודקאסט, היא כבר שנים עוסקת בתחומים האלה ולומדת אותם, למדה פסיכותרפיה ועוד שיטות מקבילות, מעבירה תהליכים אישיים, למדה NLP פרקטישינר בהארטמיינד ועכשיו עושה את המאסטר. יש איזו אנרגיה שקורית בריאיון, שדברים עמוקים יותר עולים בו, ואי אפשר להגיע אליה בהרצאה.

המבנה שקבענו לפרק הוא כזה: קודם כול איך בכלל להתכוונן לזוגיות הרצויה, מהן טכניקות ההגשמה, איך לדייק את החזון, אילו טעויות אנשים עושים שם, במה הם מתמקדים בלי סיבה ובמה כן חשוב להתמקד. אחר כך נדבר על החסמים, על המשקעים ועל הדפוסים שמגבילים אותנו, כי לא משנה כמה טוב נשתמש בטכניקות ההגשמה, אם יש לנו את אלה דברים לא יתקדמו. וזה הולך להיות חלק משמעותי מאוד. ואז נדבר על התאמה זוגית, על סימני אזהרה, ועל עוד כמה טיפים קטנים שאנשים לא מודעים אליהם.

אנחנו מתחילים בהתחלה האמיתית של כל יצירת מציאות: לדעת מה אנחנו רוצים.

הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם איזה חלום, איזו שאיפה, איזה רצון. זה טוב. אבל אם לא מדייקים אותו, האנרגיה מתפזרת. יש הבדל עצום בין רצון כללי, "יש לי רצון", לבין לדייק אותו ולדמיין אותו.

ואנחנו גם לא רוצים סתם ליצור זוגיות. אנחנו רוצים שהיא תהיה טובה, תורמת ומדויקת לנו. זוגיות יכולה להיות גם הדבר שהכי גורם למצוקה רגשית שיש. הרבה פעמים מה שנראה נוצץ בפנטזיה שלנו, אם הוא יתגשם במציאות, בכלל לא יעשה לנו טוב.

הטעות הגדולה: לאיזה אדם אני צריך להפוך

אולי הטעות הכי גדולה שאנשים עושים בהתכווננות לזוגיות היא שהם מאוד ממוקדים במה הם מחפשים, ופחות מדי ממוקדים באיזה אדם הם צריכים להפוך להיות.

תחשבו על זה רגע. אם אני רוצה ליצור זוגיות ואני מדמיין בת זוג שהיא יפה וחכמה ואדיבה ותומכת, עם כל התכונות שחשובות לי, אז כנראה שבת זוג כזאת היא בחורה מאוד מבוקשת ויש לה הרבה אפשרויות.

ורגע, למה שהיא תרצה להיות דווקא איתי?

זה הבסיס. לאיזה אדם אני צריך להפוך כדי שתהיה לי זוגיות כזאת בכלל. אגב, זו השאלה של יצירת מציאות בכל תחום, ואנחנו לא מספיק מתמקדים בה.

אז השאלה הראשונה היא באמת למי אני צריך להפוך להיות, ואז לעשות רשימה. בראש זה נחמד, בכתיבה זה משהו אחר.

רשימה של התכונות. חלק יש לי וחלק אין לי ואני צריך לפתח. ואז לראות אילו תכונות הכי חשוב לי לפתח. וזה לא רק תכונות פנימיות. אולי כדאי שאתפרנס בכבוד ושהגוף שלי ייראה טוב. הדברים האלה נראים חיצוניים, והם גם חשובים.

ויכול להיות שבתקופות מסוימות עדיף לי אפילו להתמקד פחות בחיפוש הזוגיות בחוץ, לא משנה באיזו דרך, ולהתמקד יותר בעצמי: בהרגלים הבריאים שלי, בעסק, בעבודה, בקריירה.

וכאן אני פותח סוגריים, כי זה כבר טיזר לחסמים שנדבר עליהם בהמשך.

לפעמים אנשים מחרטטים את עצמם ואומרים: לא, אני צריך להתמקד בקריירה שלי, אין לי זמן לזוגיות. והם עושים את זה שנה אחרי שנה אחרי שנה. זו אסטרטגיית הימנעות, כי יש להם איזו טראומה והם מפחדים להיפגע, אז הם עושים לעצמם רציונליזציה.

אבל כשזה נכון, זה נכון. החיפושים לוקחים הרבה אנרגיה, הדייטים לוקחים אנרגיה, ואם עשיתי המון עבודה אבל לא הפכתי את עצמי לאדם שראוי לזוגיות הזאת, מה זה יעזור לי.

פנה אליי בחור לאחרונה ושאל איך הוא יכול לעשות פרסום ממומן לערוץ היוטיוב שלו. הוא רוצה שיותר אנשים יגיעו והוא מוכן לשים על זה כסף. אמרתי לו שאני לא חושב שהוא בשלב שכדאי לו לשים על זה כסף, כי הוא יוכל לשים המון כסף ולחשוף המון אנשים, אבל אם התוכן עוד לא טוב, סתם בזבזת. תתמקד קודם בלהפוך את זה לטוב בפני עצמו, ואז גם הפרסום יקבל משמעות.

שתי הרשימות שכדאי לכתוב

הרשימה הראשונה היא של מה שעדיין אין לי. והדבר הנוסף, שהוא לא פחות חשוב, הוא לעשות רשימה של הדברים שכן יש לי, או שכמעט יש לי.

הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לתכונות שלנו. וגם עצם זה שאני מגדיר אותן, גורם לי להתחיל להאמין שאני כזה. אני מאוד תומך. אני ספונטני. אני מעודד התפתחות אישית. אני עם הרגלים בריאים.

וזה גם מה שמעביר את התדר שלנו ממה אני רוצה לקבל אל מה יש לי לתת. וזה בדיוק ההפך מהאופן שבו רוב האנשים חושבים כשהם מציבים לעצמם מטרה של זוגיות.

חלי שאלה אותי לתת דוגמה למשהו שזיהיתי שאני רוצה לאמץ. אני אענה קצת יותר רחב מתכונה. היו תקופות בחיים שלי, כשהייתי צעיר יותר, שאמרתי לעצמי שכרגע הרבה יותר נכון לשים את האנרגיה בהתפתחות האישית והרוחנית שלי ופחות בזוגיות.

וזה היה מאוד קשה. כגבר צעיר ההורמונים משתוללים והם בשיא, וזה כל מה שאתה חושב עליו. להגיד לעצמך שעדיף שכרגע האנרגיה תלך למקום אחר, ושאם יבוא משהו שיבוא, זה לא פשוט. לא להתנגד בכוונה, אבל גם לא להיות אגרסיבי בחיפוש.

קל להסתכל על זה היום בדיעבד ולהגיד שזה הצליח. אני חושב שבסופו של דבר זה נתן לי מערכות יחסים טובות יותר, וגם התפתחות בעוד תחומים. בסוף זוגיות היא תחום חשוב מאוד, אבל היא לא התחום היחיד.

גם בתקופת הקורונה זה קרה. הייתי כבר במקום שבו הייתי בשל לזוגיות, אבל הייתי בצפון ולא בתל אביב, והבנתי שזה לא הזמן האידיאלי ליצור זוגיות. זו הייתה תקופה מושלמת להתכנס פנימה, לעשות עבודה של ניקוי חסמים ולהתפתח עסקית. ואז, כשזה הסתיים, הייתי הרבה יותר פנוי. וזה בדיוק מה שקרה: ברגע שזה נגמר, דברים קרו כל כך טוב וכל כך בקלות, כי באמת עשיתי שם עבודה.

הטיפ הלא פופולרי שלי לגברים צעירים

וכאן אני אגיד את הדבר שהוא אולי הכי לא פוליטיקלי קורקט בפרק הזה.

גברים צעירים, לפני צבא, בצבא ואחרי צבא: בגילאים האלה בדרך כלל עוד לא בנינו את עצמנו. ובנות בגיל שלנו לרוב יוצאות עם גברים מבוגרים יותר. ואז אנחנו צריכים לעבוד מאוד מאוד קשה כדי להיות עם הבחורה שאנחנו רוצים, עוד בשלב שבו הביטחון שלנו מתפתח והזהות שלנו מתפתחת.

אם בשלב הזה בא קשר זוגי וזה מושלם, מצוין. ברור שאם זה בא אז לא צריך להתנגד. אבל לא הייתי סופר מתאמץ ומשקיע את כל האנרגיה בלמצוא את האחת שלי דווקא שם.

יש גברים שזה כל הפוקוס שלהם, ואז הם מגיעים לגיל מבוגר יותר והם לא מספיק התפתחו.

ולעומת זאת, מי שבגיל הזה משחרר ואומר לעצמו שכרגע הבנות בגילו יוצאות עם בנים גדולים יותר, ומתמקד מאוד בלפתח את עצמו, ואם בא משהו אז מעולה, מגיע לגיל 24, 25 ובוודאי 30, והופך להיות מאוד מבוקש. פתאום יש טווח רחב מאוד של נשים שמחפשות גבר כמוך, במיוחד אם השקעת בהתפתחות האישית, ופתאום אתה כבר לא צריך להתאמץ. זה פשוט מגיע.

ואני אומר את זה בזהירות, כי בזמן אמת לא ידעתי אם זה נכון. זה היה רעיון, ואולי סתם חירטטתי את עצמי. פשוט הייתה תקופה שבה התמקדתי, ואני מאוד שמח עליה, כי השקעתי המון זמן בפיתוח אישי, רוחני ועסקי: לשמור על הגוף, לתרגל מדיטציות, ריטריטים, לכתוב מאמרים ולייצר תוכן. הרבה מאוד דברים, גם בעבודה וגם ברמה האישית.

האם להתפשר?

זו שאלה שתמיד עולה, והיא עולה לכולם. ואני חושב שהתשובה עליה מתקבלת מאליה ברגע שמדייקים את החזון נכון, אז נענה עליה דרך הסעיף הבא.

קודם כל, לעשות רשימת תכונות של בן או בת הזוג זה מצוין, ורוב האנשים בכלל לא עושים את זה. אבל גם שם אנחנו הולכים הרבה פעמים לתכונות חיצוניות: איך הם נראים, מה הם עושים. אני לא אומר שזה לא חשוב, ותעשו את זה, אבל זה לא הכי חשוב.

לדייק את החזון: ערכים ולא צ'קליסט

הרבה יותר חשוב בעיניי זה הערכים. איזה יסודות מהותיים יש באדם הזה.

ואגב, לא רק מי האדם, אלא גם איך הקשר שלנו. יכול להיות אדם שיש לו מאוד את הצ'קליסט, ומשהו באנרגיה בינינו לא מתחבר. משהו בקשר בינינו הוא לא מה שאני רוצה.

אני יכול לרצות אדם מצליח ושאפתן, ויכול להיות שאדם כזה יגיע ואז ארגיש שאין בינינו את החיבור הרגשי. אפשר להיות עם אנשים מאוד מוצלחים ומאוד נחשקים, ומשהו שם פשוט לא מרגיש אהבה.

אז אני אסכם את זה ככה: לעשות רשימה מאוד ארוכה ומפורטת, ואז מתוכה להבין מה הערכים הכי חשובים שמשמעותיים לי, באדם ובקשר.

וזו גם התשובה לשאלת ההתפשרות. אם אני מאוד ממוקד במיליון פרטים חיצוניים, זה יגביל אותי, כי אני לא ממוקד בעיקר. יכול להיות שאני רוצה צבע עיניים מסוים, ואין בזה שום בעיה, אבל בסוף זה יגרום לי לפספס אנשים מדהימים. ואם אני ממוקד בערכים, את הערכים אני יכול למצוא. הרחבה על זה יש במאמר שלי על התאמה זוגית ושש הדרכים לזהות אותה.

אלה טכניקות שאפשר להשתמש בהן לכל דבר שאנחנו רוצים לזמן בחיים, לא רק לזוגיות.

אני אישית לא עשיתי המון עבודה של לדמיין וליצור. באמת התמקדתי בלהפוך להיות האדם ולמגנט את זה אליי כמשני. זו הייתה הגישה שלי, וגם היא סוג של טכניקה בפני עצמה. וכמובן עשיתי הרבה עבודה של ניקוי חסמים, וזה היה מאוד משמעותי.

אבל הייתה תקופה קצרה שכן עשיתי תרגיל, והוא קצת יותר ייחודי מהדמיה רגילה.

לקחת מוזיקה מאוד רומנטית שאני מאוד אוהב, קצרה, ועם המוזיקה הזאת לדמיין. המוזיקה מעוררת רגש, ואז ביחד איתה לדמיין את זה.

וכמובן, יצרתי מדיטציות ליצירת זוגיות. וכשאני בונה מדיטציה כזאת אני עושה אותה בעצמי הרבה פעמים, אז תכלס עשיתי את זה הרבה. ובתוך המדיטציות האלה יש גם את השלבים של למי אני רוצה להפוך להיות, אז זה משולב.

מה שחלי עשתה: לכתוב עם רגש, ולפנות מקום בארון

חלי סיפרה שזה היה אחד הדברים שהיא הכי הרגישה שהיא ממגנטת בהם, ושהיא מאוד נהנתה מהתהליך.

מה שהיא תמיד ממליצה עליו זה להתחיל מכתיבה. ממש לכתוב, אבל לא רק כרשימה, אלא להרגיש. איך אני מרגישה שם, מה חשוב לי, שאנחנו עושים ביחד דברים שאנחנו אוהבים. כמה שיותר דברים, כמה שיותר רגש.

וכשהיא כתבה את זה, היא כבר התחילה להרגיש את זה וכבר הרגישה טוב לגביו. וגם כאן נוגעים בחסמים: לפעמים אנחנו כותבים משהו ולא באמת מאמינים שהוא אפשרי, או שמשהו בזה מכווץ אותנו. אז היא ווידאה שכל מה שהיא רושמת באמת מרגיש לה נעים.

אני ממש זוכרת שהלכתי לישון כבר בתחושה שהוא איתי ואני מרגישה אותו.

ולצד זה היא עשתה גם דברים חיצוניים לגמרי: היא ארגנה את הסביבה שלה כך שזה באמת יהיה אפשרי. אם היא מדמיינת שעוברים לגור ביחד, אז לפנות מקום בארון. לשים מקום פיזי לתת אותו. כל מיני דברים בסביבה שגרמו לה להרגיש שזה אפשרי, שזה מתקרב, ושזה כבר כאן.

הדגש להדמיה איכותית: הבוקר ביחד, לא צבע השיער

הדגש שאני רוצה להוסיף הוא באמת על מה מדמיינים.

רשימה זה נחמד, אבל בסוף אנחנו צריכים להרגיש את זה. לדמיין את הדברים הקטנים.

זה פחות אילו תכונות יש לה, במה היא עוסקת, מה צבע השיער שלה. זו החוויה. זה מעורר רגש, וזה באמת מאוד משמעותי.

חלי הוסיפה נקודה נכונה: בסוף אנחנו רוצים להרגיש טוב. לא משנה מה אנחנו עושים בחיים, בין אם זו הצלחה עסקית או הצלחה זוגית, אנחנו עושים את הדברים כי אנחנו רוצים להרגיש טוב או לא להרגיש רע. אז גם כאן, הקו המנחה הוא איך אני רוצה להרגיש, ופחות הדברים החיצוניים.

להתכוונן למה שנראה טוב מבחוץ

אנשים חושבים הרבה פעמים, בהקשר של זוגיות, על מה ייראה טוב. במיוחד בעולם של האינסטגרם.

יש גברים שמסתכלים על בת זוג כעל תכשיט, ואני מניח שנשים עושות את זה בדיוק אותו דבר. וזו מחשבה שגורמת לנו להימשך אל האנשים הלא נכונים.

ואז, לדעתי, גם יצירת המציאות לא תעבוד. אני מאוד מאמין בכל הדברים האלה של יצירת מציאות, אבל אם אנחנו מתכווננים לדבר הלא נכון, שלא מדויק עבורנו ושמגיע ממניעים לא נכונים, זה לא יעבוד לנו. כלומר, ניצור את המציאות, כי אנחנו כל הזמן יוצרים אותה, אבל לא באמת ניהנה מהפירות שלה.

וזה מחזיר בדיוק לשאלה מה אנחנו רוצים שיהיה בקשר: פתיחות, אותנטיות, לב פתוח, בלי מסכות ובלי צורך להרשים כל הזמן, חיבור והתפתחות. וגם צחוקים. דברים שהם לא תכונה של האדם אלא משהו בקשר.

אני רוצה להוסיף על העניין של לפנות מקום בארון עוד משהו, והוא מאוד מאוד מפוספס: הנושא של מקבילים.

התפיסה הרווחת היא: אני לא רוצה להיפגע, אני רוצה לשמור על עצמי אופציות פתוחות. אני רוצה למצוא את בן או בת הזוג המדויקים ביותר, כי יש כל כך הרבה אפשרויות וזו אולי ההחלטה הכי חשובה בחיים. ואז מנסים ללכת על כמה במקביל, כדי לראות למי מתחברים.

וזה נכון גם אם לא חושבים על חתונה. גם קשר קרוב הוא החלטה משמעותית, כי זה אדם שישפיע עלינו כל כך הרבה.

אז מתכתבים עם כמה במקביל. וככל שמתקרבים לאזור תל אביב, זה נפוץ יותר. יש הדרגתיות בתחושה: אם את מתכתבת עם כמה, את מרגישה שזה בסדר. אם את שוכבת עם כמה במקביל, אולי את כבר מתחילה להרגיש שמשהו פה לא בסדר.

זה מונע מאוד מאנשים מסוימים את היכולת להיכנס לזוגיות.

לחלק מהאנשים מה שאני אומר מובן מאליו, ולהרבה זה ממש לא מובן מאליו. הם חושבים שדווקא כמה קשרים במקביל, או לפחות התכתבויות עם כמה, עוזרים להם לשמור אופציות פתוחות, וגם עוזרים להם לא להיקשר יותר מדי בהתחלה, כי אם אני נקשר אז אני נעשה נואש וזה נתפס.

וזו טעות חמורה מאוד, והיא פוגעת בזוגיות.

כמו שלא לפנות בגדים בארון משדר משהו, זה משדר הרבה הרבה יותר. לעצמנו, לתת מודע, ליקום, לסביבה שלנו, להכול: אני לא באמת מאמין שאני הולך למצוא את הזוגיות הזאת. אני לא באמת פתוח לזוגיות.

והרבה פעמים גם המקבילים האלה הם אסטרטגיית הגנה ואסטרטגיית הימנעות. וזה משהו שלדעתי חוסם הרבה אנשים.

בסופו של דבר, כדי שהקסם הזה יקרה צריך להיכנס אול אין. צריך להיות מוכנים להיפגע, להביא פגיעוּת.

הבור הכי ערמומי: איזו אנרגיה נשארת אחריך

ויש כאן מצבים שאפשר לא לשקר בדיוק, אבל לתת מצג שהוא לא המציאות המדויקת ולא הכוונות המדויקות, ואז אולי להרוויח משהו שאנחנו רוצים.

אבל אם הצד השני היה יודע באמת באיזה מקום אנחנו נמצאים בחיים, הוא היה מעדיף לא להיכנס לזה.

אני אומר את זה בזהירות, כי זה נושא מורכב. לא תמיד אנחנו יודעים מראש, זה לא שחור ולבן, אפשר להתאהב והכול יכול לקרות. אבל יש איזה כיוון, ולפעמים אנחנו כן יודעים. ושם יש פיתוי גדול מאוד לעשות את מה שיותר נוח לנו עכשיו, ולא את מה שגם הכי טוב עבור הצד השני. זה קיים אצל נשים ואצל גברים, בדרכים קצת שונות.

זה יוצר איזו אנרגיה, איזו קארמה. גם אם הרווחנו בהווה את מה שרצינו שיקרה, זה יוצר לנו איזה תדר, איזה זרעים, ואנרגיה לא טובה שכשהיא תבשיל היא לא תבוא לנו בטוב.

וראיתי המון אנשים כאלה. בחיים שלי עמדתי בכל מיני מבחנים כאלה שהיה לי ממש קשה לעמוד בהם, ואפילו הרגשתי אחר כך שאולי אני מתייפייף יותר מדי, שאולי אני צריך להתאים את עצמי לג'ונגל של המציאות.

ההבחנה המדויקת: זה לא בגידה. בגידה זה להיות עם בן זוג ולבגוד. אבל כנראה שאם הדייט שלך היה יודע מה שאת עושה, או את הכוונות האמיתיות שלך, הוא לא היה מקבל את זה. ההסתרות האלה הן סוג של שקר לבן, פחות חמור, ובכל זאת.

ורוב הפעמים לא הלכתי עם הזרם ועם העדר, אלא עם ערכים שלמדתי אותם והאמנתי בהם. ואני מסתכל על זה במבט לאחור וחושב שהיו לי חיים יחסית קלים יותר בעולם הזה, ואני מייחס את זה לכך.

הכרתי הרבה אנשים שהלך להם מאוד מאוד טוב בעולם הדייטינג, כי הם שיחקו את המשחק עד הסוף. והם חוו קשיים גדולים מאוד. הם בסוף הכי נפגעו, הם בסוף הכי נסגרו רגשית והתנתקו רגשית.

וזה לא השפיע עליהם רק על הזוגיות אחר כך. זו גם אנרגיה שמשפיעה עלינו רוחנית. פתאום בעבודה שלהם קשה להם להתמיד, כי זו אנרגיה של זיגזג. ונכנסת אלינו איזו ריקנות שנשארת.

ובזמן אמת היו לי בזה הרבה קונפליקטים. אמרתי לעצמי: יאללה, אולי אני מגשים את עצמי יותר מדי, בשביל מה כל הדברים האלה, אני יכול פשוט ליהנות מהחיים יותר ולהתעסק בזה פחות. ואני באמת חושב שאנשים יכולים להגזים בכיוון הזה ולהיות טהורים יותר מדי, עד שזה כבר לא משרת אותם.

ורוב הזמן הצלחתי, ולא תמיד. אני לא בא לכאן כמי שלא נפל.

בסוף האנרגיה המינית היא הכי חזקה וזה אולי הדבר הכי כיף שיש. אבל יש אושר גבוה יותר, ומה שאני מתאר כאן הוא ספייק של דופמין. אני מדבר על מיניות בלי אהבה גדולה, שהיא ספייקים של הורמונים.

ואני מדגיש: לא בנוקשות, ולא כדי להכניס אנשים ל-OCD של אני בסדר ואני לא בסדר. כולם נופלים וזה בסדר. אבל להחזיק באידיאלים ולשאוף אליהם, בטווח הארוך זה שווה את זה. כי אנחנו חלק ממשהו גדול יותר, וכדאי לראות את האקולוגיה שבדברים. ודווקא בנושא הזה יחסית קל לא ליפול.

שאלתי את חלי מה היא חושבת לפני שאני עונה, וההתחלה שלה הייתה מדויקת: לחזור לרגש.

יש את המיינד שחושב ומנסה לתייג, וזה כן טוב וזה אולי פחות וזה נראה טוב מבחוץ. ואם אני רגע מנקה את זה ופשוט מרגישה, אז איך אני מרגישה רוב הזמן כשאני עם האדם הזה. את זה אפשר להרגיש כבר מהפגישות הראשונות, כשנותנים לזה מקום וסומכים על מה שעולה לפני שהראש קופץ ושופט ומתייג.

היא הוסיפה גם נקודה חשובה על אמונות שספגנו: אם הוא עוסק בזה אז זה אומר עליו ככה, ואם הוא נראה ככה אז זה אומר עליו ככה. אלה אמונות שנכנסו אלינו והפנמנו אותן, והן לא בהכרח רלוונטיות לנו.

וחלי הוסיפה לזה נקודה שאני חושב שהיא המפתח לכל המבחנים האלה: אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, כל אחד יודע להרגיש איפה נמצאים המקומות שבהם יש לו נטייה לעגל פינות ולייפות את האמת. זה לא ידע שצריך להשיג מבחוץ. זה ידע שכבר קיים, ורק צריך לתת לו מקום.

ואני מסכים לגמרי. בסוף זו תחושה. יכול להיות לנו צ'קליסט מפה ועד הודעה חדשה והכול יהיה מדויק, ואם אין את התחושה זה לא יתחבר.

מבחן האחריות

הנקודה השנייה שחלי העלתה היא בעיניי אחת החזקות בפרק. אנחנו שואפים להתאמה מושלמת, ובפועל יש המון דברים שונים בינינו ופערים מכל מיני סוגים. ומה שהכי חשוב זה איך אנחנו מתמודדים עם מה שעולה.

תמיד יהיה על מה לעבוד. אבל האם יש לנו עם מי לעבוד?

ריבים יכולים להיות בכל קשר, וזה בסדר וזה בריא ויש לזה תפקיד. אבל כדאי לשים לב כבר מהפעמים הראשונות: כשעולה חוסר הסכמה, איך אנחנו בתקשורת. האם יש כבוד גם כשלא נוח.

אני מאוד מסכים. הרבה פעמים הזוגיות נמדדת ברגע השפל ולא ברגע השיא. אם אנחנו רואים שבריב אין עם מי לדבר, צפויים לנו חיים קשים.

וכמובן, אם אנחנו רואים את זה הרבה ואצל הרבה אנשים, אולי זה משקף גם משהו שלנו: שאנחנו מתפוצצים יותר מדי בריב, או נסגרים יותר מדי.

הנושא הזה של אחריות אישית הוא מרכזי. אדם שלוקח אחריות, גם אם יש המון פערים אפשר לעבוד ולהתפתח ביחד. וכמובן, כדי שיהיה לנו אדם כזה בחיים אנחנו צריכים להיות אנשים כאלה, וברגע שאנחנו כאלה נמשוך אנשים כאלה.

לקיחת אחריות אחרי ריב היא אולי אפילו יותר משמעותית ממישהו שמתאים לנו קצת יותר ואין לו את זה.

איפה מבחן הרגש יכול לזייף

ועכשיו לנקודה שחשוב לי להוסיף: איפה התחושה יכולה לזייף.

לפעמים, בגלל משקעים ודפוסים מהעבר, התת מודע שלנו מושך אותנו לאנשים לא נכונים. והמשיכה יכולה להיות מאוד חזקה, אבל אנחנו בעצם משחזרים טראומה, משחזרים קשר לא טוב. וזה מרגיש לנו בדיוק כמו האדם שאנחנו רוצים.

אז אנחנו יכולים לבלבל בין משיכה לבין אינטואיציה.

ויש גם דבר שנקרא הטיית האישוש. לפעמים אנחנו רואים אדם ואומרים אני רוצה אותו, ואז יש סימני אזהרה ואנחנו פשוט מתעלמים מהם. או הפוך: יש איזה דבר קטן שהוא לא באמת מכריע, ואנחנו רואים בו סימן לכך שאנחנו צריכים להיות ביחד ורואים הכול מושלם.

וזה מתחזק ככל שאנחנו יותר זמן רווקים ויותר רוצים כבר את הזוגיות, ואולי אפילו עשינו עבודה והתכווננו. אז אנחנו נתעלם יותר מסימנים.

לכן אני חושב שכדאי שיהיה לנו מבחן שהוא לא רק הרגש. אני מסכים שהרגש הוא המבחן המרכזי, אבל הרגש יכול לטעות, כי אנחנו לא תמיד יודעים להבדיל בין רגש שמגיע מטראומות או מהטיות קוגניטיביות לבין רגש שמגיע מאינטואיציה.

וגם מה שחלי אמרה על מה שספגנו: אם ספגנו כל החיים שאנחנו צריכים זוגיות מסוימת, אז הרגש יוביל אותנו לשם ולא למה שמדויק לנו.

ככל שאנחנו עושים יותר עבודה פנימית של ניקוי, כך נוכל להתחבר יותר לאינטואיציה ופחות לפחדים, לדפוסים שמשחזרים את עצמם, להשלכות ולהתניות. ככל שנהיה נקיים יותר, כך הרגש יהיה מדד מדויק יותר. ובינתיים כדאי שיהיו לנו עוד כמה מדדים חיצוניים לצידו.

וכאן יש קטע ממש טריקי: גם מבחן האחריות יכול להישבר מול הטיית האישוש. יכול להיות אדם שמזלזל בנו בריב ומאשים, ואם אנחנו מאוד רוצים אותו אז נגיד לעצמנו שאנחנו היינו לא בסדר וצריך לקחת אחריות. וזו לקיחת אחריות בקטע לא טוב, כזו שמשמשת אותנו כדי להתעלם מסימנים.

ניקוי חסמים מהעבר

אני לא יכול לעשות עבודת ניקוי בפודקאסט, אני רק יכול לדבר עליה. את זה צריך לחוות.

מדיטציות יכולות לספק חלק מזה, ואני עושה את זה, אבל אין ממש מדיטציות שאני יכול להעלות ליוטיוב לצורך הזה, כי זה עמוק יותר. מי שלומד NLP לומד את כל האיך.

ואני לא מסתיר מידע. זה פשוט לא משהו שאפשר לעשות בפודקאסט או ביוטיוב. זה קורס שלם וזה תהליך ארוך. קצת כמו שאומרים שיש תורת סוד בקבלה, ובעצם יש תורת סוד בכל מסורת: צריך לחוות את זה, ובגלל זה זה נקרא סוד.

מה שכן אפשר להסביר, ומה שאפשר לעשות לבד, זה לשאול את עצמנו שאלות. לקחת זמן דווקא כשאנחנו לא בשיא הרגש, ולשאול.

אנחנו נעשה על זה פרק נפרד ונתעמק בהסברים. אבל מה שכן אפשר להתחיל איתו לבד, וזה לא מעט, הוא בדיוק השאלות שכבר עלו כאן: איך אני מרגיש רוב הזמן לידו, מה קורה בינינו בריב, איך זה ייראה בגיל שמונים. לשאול אותן לא בשיא הרגש, אלא ברגע שקט.

כיוונים לעבודה עמוקה יותר אפשר למצוא במאמרים שלי על שיטת IEMT לשחרור טראומה ועל עבודת חלקים, ומי שרוצה להבין איך דינמיקה זוגית מייצרת רגשות שאינם שלנו ימצא את זה במאמר על הזדהות השלכתית.

מבחן הסביבה, ואיך הוא מדבר על ההורים שלו

יש מחקר של ג'ון גוטמן שבדק זוגות בעת שהם מתחתנים וניסה לנבא מי ימשיכו ומי יתגרשו. אחד הסימנים המשמעותיים ביותר היה הבעת פנים של זלזול.

אז אם אנחנו רואים שמזלזלים בנו, ורואים את זה בשפת גוף, זה סימן חמור. ובוודאי אם זה חוזר על עצמו. וזה סימן אזהרה שהוא יחסית אובייקטיבי, כי זו שפת גוף.

נקודה נוספת היא מה הסביבה שלנו אומרת. גם זה סימן שיכול להטעות, כי יכול להיות שהסביבה שלנו מאוד רוצה משהו אחד וזה לא נכון לנו. זה מאוד תלוי מי הסביבה שלנו. אבל אם ממש כולם אומרים לנו משהו באופן נחרץ, כדאי לקחת את זה. ואם אלה ההורים, ובמיוחד בדברים שסובבים סביב מעמדות, זה יכול להיות אמונות מגבילות שלהם. לא הייתי פוסל את זה על הסף, ולא הייתי מקבל את זה אוטומטית.

ויש עוד זווית: להתבונן על ההתנהגות של אותו אדם עם הסביבה שלו ועם המשפחה שלו. זה עוזר לנו לראות קצת מהצד מול מי אנחנו מתנהלים.

אבל כאן צריך זהירות גדולה, כי אנחנו לא יודעים את הסיטואציה. יכול להיות אדם שלא זכה בהורים הכי טובים, ואולי הוא בריב איתם ואפילו לא מדבר איתם.

מה שכן אפשר לשים לב אליו זה איך הוא מדבר עליהם. האם הוא כל הזמן מאשים.

יש אדם שאולי לא בקשר עם ההורים שלו והוא היה מאוד רוצה להיות, פשוט עשו לו דברים חמורים. ויש אדם שעשו לו דברים פחות חמורים, והגישה שלו היא גישה של האשמה. את ההבדל הזה כדאי לשמוע.

ועדיין, להיזהר עם השיפוט. לכל אחד יש את החסרונות שלו ואת הפגמים שלו, ומה שנראה מבחוץ לא נראה ככה מבפנים. היו לי בחיים סיטואציות שנקלעתי אליהן, שידעתי שאנשים מבחוץ לא יכלו להבין מה קרה שם, ושזה יכול להיתפס מאוד רע. כל כך התביישתי, ואמרתי לעצמי שאני מקווה שאנשים ידונו אותי לכף זכות כי הם לא יודעים מה באמת קרה, ואין לי דרך ללכת ולהסביר להם. ואז חשבתי שוואו, אולי גם אני שפטתי ככה מישהו.

מבחן הזקנה

נקודה נוספת שהיא בעיניי משמעותית מאוד היא שאלה שאני שואל את עצמי.

האם זה אדם שבא לי לחיות איתו כל החיים? איך נהיה בגיל 60, 70, 80, כשאנחנו כבר לא כאלה יפים וצעירים? האם עדיין יהיה לנו נעים וטוב לחיות ביחד?

השאלה הזאת מנטרלת את האפקט החזק מאוד של המשיכה של העכשיו, ומסיטה אותנו יותר לכיוון הערכים המשותפים. כי הריגושים דועכים. זה לא אומר שהקשר לא יכול להתפתח, אבל זו לא אותה עוצמה של ריגוש.

ותמיד אפשר להחיות את זה. אבל גם זה מחזיר לשאלה אם עם האדם הזה אנחנו מרגישים שנוכל להחיות את זה.

וזו גישה של התפתחות אישית. כמה האדם נמצא באיזושהי התפתחות. גם אם היא בקטנה, בסדר. אני יודע שזה אדם שלא נכנע לדברים בחיים שלו אלא נמצא בתהליך צמיחה, ושהוא מאמין שאפשר להתפתח. זה מאוד משמעותי, כמובן אם זה משמעותי לכם, ואם אתם פה כנראה שכן.

ושוב, כל אדם נמצא במקום שהוא נמצא, ולא כולנו התחלנו מנקודת פתיחה שווה. אבל אם יש את התכונה הזאת של השאיפה להתפתחות, יש עם מה לעבוד.

התשוקה כמדד, ומתי היא מספרת עלינו

וזה מחזיר אותנו למבחן הראשון של הרגש. אם בכלל לא בא לנו להיות ביחד, זה אומר משהו.

היו לי קשרים שבהם, עם כמה שאני עסוק ועמוס, רציתי פשוט לבלות איתה כל יום ופיניתי את הזמן, למרות שזה לא הדבר הרגיל שלי. זה סימן מאוד טוב לרגש.

ובצד ההפוך: אם אני מגיע למצב שאני מנסה לחשוב איך להיות איתה כמה שפחות זמן, ולהתחמק קצת, זה אולי סימן פחות טוב.

אבל שוב, זה יכול להיות בכלל לא קשור אליה. זה יכול להיות מאוד קשור אליי, לכך שאני נמצא במקום שאני לא פתוח לזוגיות, ואז אני צריך להסתכל פנימה ולשאול למה.

אם הלב שלי סגור, לא יעזור כמה שהיא תהיה מקסימה. הלב שלי סגור, לא תיכנס לשם אהבה.

כל הדברים האלה הם טריקיים מאוד. הם יכולים לשקף לנו אותנו, והם יכולים להיות סימן כלפי חוץ.

והנחת היסוד בכל הנושא של התאמה זוגית היא שיש איזו מידה של התאמה. ברור, לא עם כולם אנחנו יכולים ליצור זוגיות שווה. אבל מעבר להתאמה, מה שקובע זה מה אנחנו עושים עם זה.

אם אנחנו מסתכלים מה בן או בת הזוג משקפים לנו, ואם אנחנו עובדים על עצמנו, ואם אנחנו פותחים את הלב ומנקים משקעים, אז דברים יקרו. ואם לא נעשה את זה, אז גם אם תבוא לנו התאמה מושלמת, זה לא יקרה. אולי זה בערך שבעים לעומת שלושים, ואני זורק מספרים.

חלי הצביעה על כך שלבוא עם לב פתוח זה מאתגר, במיוחד אחרי שאנשים נפגעו, נשבר להם הלב, או שבכלל לא ראו דוגמה חיובית לזוגיות טובה. להרבה אנשים זוגיות אומרת כאב, ואומרת לשמור על עצמי.

אני אענה על זה בשני מובנים, ואתחיל דווקא מהצד של ההתאמה הזוגית.

אנחנו מסובבים בעולם עם מידה של מסכות. וללכת כל היום עם המסכות האלה, עם ניסיון להרשים, זה קשה. גם אם אנחנו אנשים די אותנטיים, אנחנו לא חופשיים לגמרי, כי יש עניין של חברה ושל ציפיות. ורוב האנשים בכלל לא אותנטיים. הם מאוד עם מסכות, שומרים דברים בבטן, ואפילו לא מודעים עד כמה הם לא מביאים את עצמם.

וזוגיות היא קשר שבו אנחנו יכולים לבוא עירומים. לא רק פיזית, גם נפשית.

והדבר הזה יוצר חיבור חזק מאוד. אנחנו מביאים פגיעוּת, אנחנו חושפים את הלב, ונוצר חיבור. אדם שיש לו את כל הסודות שלנו, שמכיר אותנו, שיש לנו איתו היכרות עמוקה מאוד.

זה בריא מאוד לקשר וזה בריא מאוד לנפש. כשאנחנו מדחיקים, כשאנחנו מרגישים לבד בעולם עם משהו שאנחנו מסתירים, זה קשה מאוד. והפתיחות הזאת מרפאה ברמה של מרפאה מחלות, פותחת את הלב ועושה עוד הרבה דברים.

אני מדגיש את זה כי אנשים חושבים על אינטימיות רגשית כעל משהו נחמד. זה לא רק נחמד. ההסתרה עצמה היא נטל: להרגיש לבד בעולם עם משהו, להחזיק אותו בבטן, לדעת שאף אחד לא יודע. וכשזה נפתח מול אדם אחד, זה משחרר משהו שהוא הרבה מעבר לקשר עצמו.

ויחד עם זאת, אם זוגיות יכולה להיות המקום הכי פתוח והכי אותנטי, היא יכולה להיות גם המקום עם הכי הרבה פוזה והסתרה.

אם אני בא ומנסה להרשים ולהציג מצג, אז לא רק שאני לא מקבל את הדבר שכמעט שום קשר אחר בעולם לא יכול לתת לי, אלא שאני נמצא בהסתרה גדולה עוד יותר. אני מנסה כל הזמן להרשים ולהיות מי שאני לא, ואז אני צריך לחיות עם זה כל הזמן.

תנסו לחשוב על פעם שמישהו שיתף אתכם במשהו פגיע, בסיטואציה מתאימה. לא מישהו שבא וזרק עליכם את הכאב שלו כשלא הייתם מוכנים, אלא אדם קרוב, שבסיטואציה מתאימה שיתף בחולשה שלו, במשהו שהוא מתמודד איתו, במשהו שהסיר מגננה. כמה זה נתן לכם להרגיש בטוחים איתו יותר, ולשתף יותר, כי הוא בפגיעוּת מולכם. זה מאוד מחבר.

אז זה סימן להתאמה זוגית: האם אנחנו מצליחים ליצור את זה בינינו. יש אנשים שאיתם זה יותר קל ויותר טבעי. זה גם האדם עצמו, וזה גם האנרגיה בין שנינו.

אבל זה גם משהו שאנחנו צריכים לעבוד עליו. וקודם כול צריך להבין למה זה חשוב. הרבה פעמים אנחנו עושים בדיוק ההפך, כי אנחנו מפחדים להיפגע. כשאני פותח וכשאני כנה, אני שם את הלב שלי על מגש.

וגם להביע כוונה זה פגיע. להגיד אני אוהב אותך, או בשלב מוקדם יותר להגיד אני רוצה להיות איתך, זה פגיע מאוד. כי אם באתי עם כוונה שאני רוצה את הקשר הזה והיא לא רוצה אותי, אני יכול להיפגע יותר. וזו אולי גם סיבה נוספת למקבילים: זה שומר את האופציות פתוחות. אני לא שם את כל הקלפים, ואם היא אמרה לי לא אז אני ממשיך מיד לבא בתור.

זה עובד, רק שאנחנו נמשיך ככה הרבה זמן במשחק הזה. כי צריך לדעת להיכנס גם אול אין, ויש בזה משהו שמביע מחויבות ואמונה בקשר. הנה, אני שם את הקלפים שלי פתוחים.

הרחבה על הצד הזה יש במאמרים שלי על אמנות האהבה ואינטימיות רגשית ועל שבעה עקרונות לזוגיות טובה.

פרדוקס המחויבות

יש עוד משהו בנושא ההתאמה שיכול לעזור, ואני לא בטוח שהוא בדיוק התאמה, אבל חשוב לי להסתכל עליו: המחויבות.

כמה לאדם יש את היכולת להתחייב. יש אנשים שאין להם יכולת להתחייב לדברים. ושוב, אי אפשר לשפוט, ואדם יכול להשתנות. אבל מי שיש לו דפוס בחיים של זיגזג, זה קצת יותר מטריד אם המחויבות והביטחון חשובים לנו.

ולא רק מחויבות בזוגיות. מחויבות באופן כללי לחיים. יש אנשים שיכולים להתמיד בדברים, ויש אנשים שברגע שיש קושי הם פורשים או עוברים לדבר הבא. שוב, לא לשפוט, אבל כל דבר הוא עוד סימן.

ועכשיו לחלק שהוא בעיניי המעניין ביותר.

מחויבות היא מרכיב מאוד משמעותי באהבה. לא בזוגיות, באהבה. שימו לב, זה הבדל.

אפשר לחשוב שאהבה היא רגש בלבד, ולכן לא קשורה למחויבות. אבל דווקא בגלל שהאהבה היא רגש, והרגש בא והולך, יהיו רגעים שנריב ולא נרגיש עכשיו משיכה לאדם הזה ואפילו לא חיבה. אנחנו כועסים.

אז מה, ברגע הזה אנחנו לא אוהבים? אם אהבה היא רק רגש, אז ברגע הזה אנחנו לא אוהבים.

אבל אם יש לנו מחויבות, ואנחנו אוהבים ברמה של מחויבות, אז גם ברגע שאנחנו רבים אנחנו אוהבים. כי זה האדם שבחרתי להיות איתו.

בוודאי כשמתחתנים. ואני לא מדבר כאן על חתונה ולא רוצה ללחוץ אנשים שמחפשים זוגיות, אבל הרגשתי את זה גם באירוסין: פתאום יש התגברות בתחושת האהבה, כי זה כבר האדם שהופך להיות חלק ממני. המחויבות מגבירה את האהבה.

ויש כאן פרדוקס אמיתי. אנחנו מחפשים מאוד את האדם שיתאים לנו, בעוד שהאהבה יכולה להתממש במלואה רק כשיש את המחויבות. היא נוצרת לפני, אבל האהבה הרומנטית מתממשת במלואה רק כשיש את זה.

ואני רוצה להתחייב רק כשזה כבר מושלם, רק כשאני בטוח. אבל יש דברים שעד שלא אתחייב, הם לא יצמחו באותה מידה. אני אומר לעצמי: רגע, אני לא רוצה להציע נישואים לפני שווידאתי שהכול פה מושלם. וזה טריקי, כי בלי הצעד הזה חלק מהדברים פשוט לא יגיעו לשם.

ולא בהכרח נישואים. יש הרבה צעדים של מחויבות הרבה לפני: לגור ביחד, להכיר את ההורים, וההתכווננות עצמה.

חלי שאלה על טיפים ספציפיים: קורסים, ריקודים, מקומות. ואולי זה לא מה שמצפים לשמוע, אבל זה מה שאני מאוד מאמין בו.

זה לא כל כך צריך להיות הפוקוס שלנו. אם אנחנו עובדים על להיות האדם הראוי, ועובדים על החסמים, ועובדים על לפתוח את הלב, זה פשוט יבוא.

ודגש חשוב מאוד: אני לא אומר שלא צריך לעשות פעולות. בסוף, לרוב האנשים זה יגיע דרך איזו פעולה שהם עשו. צריך לצאת לדייט. אם אני לא אצא, ואלך ברחוב רק עם אוזניות כל הזמן, זה לא יקרה.

אבל הדרך שבה יצאו ממני הפעולות הנכונות והמדויקות ביותר היא אם אעשה את העבודה הפנימית: להסיר את החסמים, להפוך להיות האדם הראוי, ולהתכוונן למה שאני רוצה. וכשאני מתכוונן, אני פתאום יודע לזהות את זה.

העולם מלא שפע, ובן או בת הזוג המדויקים לנו חיים עכשיו, כנראה די קרוב אלינו. ויכול להיות שהם חיו קרוב אלינו הרבה שנים.

אבל אנחנו יכולים לראות אותם רק אחרי שדייקנו את עצמנו. ואם הם יראו אותנו ואנחנו לא נראה אותם, זה לא יקרה, הם לא יימשכו אלינו. ואם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ואנחנו רואים, אבל הלב שלנו סגור, גם אז זה לא יקרה.

ואם אני אגיד עכשיו שסלסה היא דרך טובה להכיר, כי בריקודים אפשר מאוד להרגיש את הכימיה, זה במגע, אפשר לראות אם יש זרימה, זה יישמע משכנע והגיוני. אז אולי אלך וארקוד. אבל אולי זה בכלל לא בשבילי. וגם אם כן, זה פשוט לא יקרה, בדיוק כמו הדוגמה של הפרסום הממומן על תוכן שעוד לא טוב.

ואם מישהו עושה את שלושת הדברים האלה, להתכוונן, להפוך לראוי ולנקות חסמים, זה יקרה באופן טבעי. או שיבוא לו פתאום רצון אמיתי וכיפי להיכנס לאפליקציות, וזה יבוא בכיף בלי להכריח את עצמו ויקרה בקלות ובמהירות. או שהוא ילך ברחוב, או דרך חברים, או שילך לקורס שהוא למד בשביל ההתפתחות האישית שלו וזה יקרה שם, או בטיול שהלך אליו לכיף שלו, או שפשוט יפנו אליו בפייסבוק.

ואם לא נעשה את זה, אז אפילו אם נהיה במקומות הנכונים, ואפילו אם נהיה בדייט, שום דבר לא יהיה שם.

חלי הוסיפה נקודה חשובה: בתהליך של יצירת מציאות יש את החלק של לעשות את העבודה הפנימית ולהיות בתדר הנכון, ויש גם את החלק של לשחרר ולסמוך. על היקום, על התת מודע, על האינטואיציה, שיכוונו אותנו לדבר הנכון שהרבה פעמים אנחנו לא יכולים לדעת מה הוא ואיפה הוא. אני מאוד מאמין בזה ורואה את זה כל הזמן. הזווית המחקרית על התהליך הזה נמצאת במאמר שלי על זימון מציאות ומה המדע אומר.

והיא הוסיפה גם מהניסיון שלה: כשהיא נזכרת בפעמים שבהן נוצרו לה מערכות יחסים בחיים, הרבה מאוד פעמים זה קרה דווקא כששחררה. יש בתהליך ההגשמה את החלק של לעשות את העבודה הפנימית ולהבין מה אנחנו רוצים לזמן, ויש את החלק של לשחרר ולסמוך שזה יהיה מדויק, גם כשאנחנו לא יכולים לדעת מראש מה זה יהיה ואיפה.

ואגב, בהקשר של אפליקציות: הן בכלל לא רוצות שתהיי בזוגיות. זה לא מעניין אותן. הן רוצות שתישארי כמה שיותר זמן רווקה. היה לי פודקאסט חזק מאוד עם מישהי שעוסקת בפסיכולוגיה חברתית ובדיוק במחקרים האלה. הזמינו אותה לפגישה באחת החברות הגדולות, והיא הכינה מצגת על איך לייצר את ההתאמה הזוגית הכי טובה שיש על פי כל המחקרים החדשים. והתשובה שקיבלה הייתה שזה לא מעניין אותם. מעניין אותם שאנשים יהיו באפליקציה הרבה זמן.

למה לא בניתי קורס ליצירת זוגיות

פונים אליי הרבה פעמים לעשות קורס על יצירת זוגיות. אני לא אומר שלעולם לא אעשה, אבל הסיבה שלא הגעתי לזה היא ששמתי לב למשהו.

במסגרת הסדנאות הרגילות, ובמסגרת קורס ה-NLP, אנשים עושים בדיוק את העבודה הזאת. יש שם את כל המרכיבים שדיברנו עליהם: איך לדייק את החזון, איך לעשות עבודה עם חלקים ועם תת המודע ועם העבר, וגם מיומנויות תקשורת. אז מי שבא עם המטרה של זוגיות כבר מקבל את זה.

זה לא שמרכזים את כל האנשים שהמטרה שלהם היא זוגיות למקום אחד ומדברים רק על זה. עובדים באופן כללי על החיים, ומי שרוצה להתמקד בזה יכול להתמקד בזה. ומכיוון שזו מטרה כל כך משמעותית לכל כך הרבה אנשים, נותנים על זה הרבה דוגמאות.

ואני לא בטוח שקורס ייעודי היה יותר טוב. כי כמו שחלי אמרה, דווקא כשקצת משחררים ובאים לעשות התפתחות אישית באופן כללי, ובתוך התרגילים עושים ויזואליזציה או עבודה על חסמים בתת מודע או ניקוי מהעבר, אז ההתמקדות היא לא פוקוס חזק מדי שיוצר התנגדות.

כי אם אנחנו רוצים יותר מדי, זה אומר שאנחנו מפחדים שזה לא יהיה, וזה מייצר התנגדות. וזו כנראה המטרה שאנשים באים איתה שיש לה את אחוזי ההגשמה הגבוהים ביותר.

מטרות אקולוגיות, והטיפ של חלי לסיום

יש כמה דברים שדיברנו עליהם כאן שהם לא בדיוק מה שרגילים לשמוע כשחושבים על זוגיות. אני מאמין בהם בצורה מאוד כנה, וחלק מהם קשים.

מי שרוצה להצליח בעולם הדייטינג ולצאת עם כמה שיותר, יש בטח כלים שיכולים לעזור. אני אפילו יודע שיש אנשים שקצת הרסו את השם של ה-NLP בגלל זה, כי יש בו גם חלק של סוגסטיה, והשתמשו בזה כגימיק של השפעה זולה. כל דבר שעובד, אנשים משתמשים בשם שלו. אבל אני לא עשיתי את זה, אז אני לא האדם שיכול ללמד את זה.

אני חושב שאם אנחנו בהתכווננות טובה לייצר את האהבה הזאת, ופותחים את הלב ועושים את העבודה, דברים פשוט קורים בטבעיות. לא צריך ללחוץ ולא צריך לדחוף.

ויש מטרות שהן אקולוגיות לחיים שלנו, ויש מטרות שאינן. אדם יכול להציב לעצמו מטרות לא בריאות.

יש אנשים שמציבים לעצמם מטרה לשכב עם כמה שיותר נשים בשנים הקרובות. יכול להיות שהוא יצליח, ואני לא חושב שזו מטרה בריאה, כי היא מצלקת את הנפש בסופו של דבר. ואני לא רוצה להגזים, כי התנסות במידה קטנה זה בסדר גמור. אבל הבנתם את הקטע.

וכשהולכים על מטרות שהן אקולוגיות לנו, לעולם ולסביבה, הן גם מתגשמות הרבה יותר בקלות. אפשר לחשוב על זה גם בהקשר של מטרות בקריירה: לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו ומאוד משקיעים, וזה לא אקולוגי, וזה לא מה שבאנו לעשות פה. ואז צריך לחוות המון קשיים.

וחלי סיימה בטיפ שאני חושב שהוא המקום הנכון לסגור בו.

הנושא של יצירת זוגיות יכול להרגיש כמו עבודה, וקשה, ומה עכשיו אני צריך להיכנס פנימה. אבל זה יכול להיות הדבר הכי מהנה ומרגש ומספק ומשמעותי שיש.

יש סיכון להיפגע ולהתאכזב, והרבה אנשים באמת נפגעו מזוגיות. וזה שווה את זה. גם אם לא ראיתם סביבכם אף פעם זוגיות טובה, אפשר לבחור לשים את זה בצד, לנקות את הלב, ולבוא בפתיחות ובכנות, עם תקווה ואמונה.

ולהנות גם מהתהליך, ולא רק לדחוף כבר לתוצאה ולסמן וי על הזוגיות. כי גם כשמגיעים לזוגיות ויוצרים אותה, תמיד תהיה עוד התפתחות ועוד עבודה.

לסיכום: שלושת הדברים שבאמת מזיזים את זה

אם צריך לצמצם את כל הפרק לשלושה דברים, אלה הם.

ובין לבין: לא לשמור אופציות פתוחות כאסטרטגיית הימנעות, לזכור שהזוגיות נמדדת ברגע השפל ולא ברגע השיא, ולהבין שהמחויבות אינה מה שבא אחרי שהאהבה מושלמת אלא מה שמאפשר לה להתממש.

ומעל הכול: אם הלב סגור, שום התאמה מושלמת לא תעבור דרכו.

מי שרוצה לעשות את העבודה הפנימית הזאת בליווי, המסלול המלא נמצא במכללת הארטמיינד. פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומדיטציות לזימון זוגיות ולפתיחת הלב נמצאות במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.