פסיכדליה וטיפול פסיכדלי: מפת החומרים, מה המחקר מצא, ומה מסוכן
12 חומרים, 3 מנגנונים שונים במוח, ומחלוקת אמיתית על מי בכלל שייך למשפחה
מה נחשב פסיכדלי, ולמה קטמין ו-MDMA שוברים את ההגדרה?
בשנת 1956 היה צריך למצוא שם. עד אז קראו לחומרים האלה psychotomimetics, מחקי פסיכוזה, וזה תיאר בדיוק את מה שהמדע ציפה למצוא בהם: מודל מעבדתי למחלת נפש. הפסיכיאטר הבריטי ד"ר המפרי אוסמונד, שעבד אז בסאסקצ'ואן, התכתב עם אלדוס האקסלי וחיפש מילה טובה יותר. הוא הרכיב אחת משתי מילים יווניות, psyche, נפש, ו-deloun, לגלות או להפוך לנראה, ושלח להאקסלי חרוז:
לפַתות גיהינום או להמריא כמלאך, פשוט קח קורט של פסיכדלי.
אוסמונד הודה שאחת הסיבות לבחירה היא ש"זה נשמע נחמד". פרופ' רובין קרהארט-האריס, נוירומדען, ראש המרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון ופרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה ב-UCSF, נוהג לצטט את החרוז הזה ולהוסיף מיד: "כאן שמים את הדיסקליימר".
בעברית קוראים להם היום בכמה שמות: חומרים פסיכדליים, סמים פסיכדליים, או חומרים משני תודעה. הניסוח המדויק ביותר הוא חומרים שמייצרים מצבי תודעה שונים, ומה שהשיח מכנה הרחבת תודעה הוא בפועל שינוי באופן שבו המוח מעבד את מה שכבר קיים.
70 שנה אחר כך, המילה הזאת מתארת לפחות 12 חומרים שונים. ושניים מהם, שני הנחקרים ביותר בעולם היום, לא עומדים בהגדרה הצרה שלה בכלל.
שמעתי המון על פסיכדליים. המון דעות לכאן ולכאן, ורובן נאמרות בביטחון גדול. כדי להחליט בעצמי אם להתנסות, עברתי על עשרות פודקאסטים, ראיונות עומק, מאמרים אקדמיים ומדריכים.
באתי בלי החלטה, ומה שכתוב כאן הוא תהליך החשיבה עצמו.
ההגדרה הצרה: מי שנקשר לקולטן 5-HT2A
ההגדרה שרוב הכימאים עובדים לפיה היום היא מכנית ופשוטה. פסיכדלי קלאסי הוא חומר שנקשר לקולטן סרוטונין מסוג 5-HT2A ומפעיל אותו. לפי הקריטריון הזה נכנסים 4 חומרים: פסילוסיבין (נכתב גם פסילוציבין), LSD, DMT ומסקלין (מסקאלין). שמות החומרים האלה מופיעים בעברית בכמה תעתיקים, וזה מקור נפוץ לבלבול בחיפוש.
ההגדרה הזאת לא נשענת על תחושה. יש מאחוריה 3 קווי ראיה בלתי תלויים, שאותם מונה ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס:
ולמה קטמין ו-MDMA נכללים כאן בכל זאת
קטמין לא נוגע בקולטן 5-HT2A. הוא פועל על מערכת הגלוטמט, וההשפעה שלו נקראת דיסוציאציה: תחושת ניתוק מהגוף, מהסביבה או מהעצמי. MDMA לא נקשר לקולטן ומפעיל אותו, אלא מציף את הסינפסה בסרוטונין. זה גם מה שהופך אותו לחומר שנחקר דווקא מול פוסט טראומה, ולא מול דיכאון. ג'ונסון נותן לזה תמונה שקל לזכור: הפסיכדליים הקלאסיים מחקים את הכדור שנכנס לכפפה, ואילו MDMA עובד מצד הזורק.

אז למה שניהם בכל זאת נמצאים בדף הזה, ובכל דיון על התחום?
הנימוק ההיסטורי
ההגדרה המקורית, של סולומון סניידר ושל הכימאי אלכסנדר "סשה" שולגין, הייתה רחבה וכללה במפורש את קטמין, LSD, מסקלין ואיבוגאין תחת אותה קטגוריה. הצמצום לקולטן אחד הוא מהלך מאוחר יותר של כימאים, לא הגדרה מקורית.
הנימוק המדעי
פרופ' גול דולן, פרופסורית לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס, מתנגדת לצמצום. לדבריה לא ידוע כלל אם קולטן 2A נדרש לתכונות התרפויטיות, ויש בנושא 2 מאמרים עם תוצאות הפוכות בדיוק. ההגדרה שהיא מציעה: כל חומר שמייצר מצב תודעה שונה. תכונה הזייתית איננה תנאי הכרחי.
ויש נימוק שלישי, פשוט יותר, והוא מעשי. בפועל משתמשים בשלושתם באותו אופן. אותו חדר שנראה כמו סלון, אותה מסכת עיניים, אותה מוזיקה בלי מילים, אותם 2 מלווים בחדר, ואותו מבנה של מפגשי הכנה לפני ומפגשי אינטגרציה אחרי. השם המקצועי המדויק לכל הטיפולים הפסיכדליים האלה הוא פסיכותרפיה בסיוע פסיכדליים, ולא במקרה: מייקל פולן מציין שה-FDA מפקח על תרופות ולא על טיפול, "אז איך הוא יתמודד עם הדבר הזה? זה יתד מרובעת בחור עגול". הפרוטוקול הקליני של MAPS, ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים, מגדיר יחס של 6 מפגשי שיחה על כל מפגש חומר אחד, וזה המבנה שמזין את כל התחום, בלי קשר לשאלה על איזה קולטן החומר יושב.
הגבול של המשפחה הפסיכדלית שנוי במחלוקת אמיתית, ולא מדובר בקטנוניות סמנטית. הדף הזה מחזיק את ההגדרה הרחבה: כל חומר שמשנה מצב תודעה בצורה עמוקה לשעות ספורות ונחקר במסגרת של הכנה, מפגש ואינטגרציה. ומכיוון שההגדרה רחבה, כל פרק כאן אומר במפורש על איזה מנגנון מדובר. ההבדלים בין המנגנונים אינם דקדוק, והם קובעים גם את הסיכון וגם את מה שאפשר לצפות לו.
3 משפחות של חומרים פסיכדליים, לפי מה שהם עושים במוח
הדרך היחידה שלא להתבלבל בין החומרים היא לסדר אותם לפי המערכת שהם נוגעים בה, ולא לפי כמה הם חזקים או כמה הם מפחידים. 4 מערכות, ומהן נגזר כמעט כל השאר.

| המשפחה | החומרים | המנגנון הראשוני | מה שנגזר מזה |
|---|---|---|---|
| הקלאסיים | פסילוסיבין · LSD · DMT · מסקלין | אגוניזם לקולטן סרוטונין 5-HT2A | שינויי תפיסה, התמוססות אגו, חוויה בלתי צפויה בכיוונה |
| דיסוציאטיביים | קטמין · PCP | חסימת קולטני NMDA במערכת הגלוטמט | ניתוק מהגוף ומהעצמי, אפקט מהיר וקצר יחסית |
| אמפתוגנים | MDMA | הצפת הסינפסה בסרוטונין, ובמידה מסוימת גם בדופמין | ירידה בעוצמת אות הפחד, כיוון בין-אישי, בלי הזיה |
| קאפא-אופיואידיים | סלוויה | אגוניזם לקולטן אופיואידי מסוג קאפא | חוויה קצרה מאוד ולא נעימה בדרך כלל, מנגנון נפרד לגמרי |
| רב-מערכתי | איבוגאין | נקשר למספר גדול של קולטנים במקביל | חוויה ארוכה במיוחד, וסיכון לבבי שמייחד אותו |
נקודת מפגש אחת כן קיימת. לפסיכדליים הקלאסיים יש אפקט במורד הזרם של הגברת ההעברה הגלוטמטרגית, וזו כנראה נקודת החיבור עם קטמין. כלומר שני מסלולים שונים לגמרי מגיעים בסופו של דבר לאותו אזור.
4 פרטים שמסבירים למה החומרים כל כך שונים זה מזה
ופרט אחד ששווה להכיר, כי הוא מסביר למה ההשפעה הגופנית של החומרים האלה כה בולטת: 90 אחוז מהסרוטונין בגוף נמצא מחוץ למוח, בעיקר במעי. הבחילה, ההקאה והתחושה הגופנית המוזרה אינן תופעת לוואי מקרית של מערכת שעוסקת רק במצב רוח.

מה קורה במוח תחת חומר פסיכדלי?
ההסבר הרווח הוא שהחומר סוגר את רשת ברירת המחדל, הרשת המוחית שמזוהה פחות או יותר עם תחושת העצמי, כאילו מדובר במתג. זה לא מה שהמחקר מראה, והאדם שאומר את זה בקול הרם ביותר הוא בדיוק מי שגילה את התופעה.
הסקירה המרכזית בנושא (Gattuso ועמיתיו, 2023, PMID 36272145) מנסחת את זה אחרת לגמרי: שיבוש הקישוריות בתוך הרשת, ובמקביל עלייה בקישוריות בין הרשתות השונות. הרשת ממשיכה לעבוד, היא פשוט מפסיקה לעבוד לבד. ואותה סקירה עצמה מוסיפה סייג שכמעט אף פעם לא מצוטט: לא ברור עד כמה הרשת הזאת מרכזית לאפקט הטיפולי.
מצב רגיל
תחת פסיכדליגררו את הכפתור: המוח במצב רגיל מול המוח תחת חומר פסיכדלי
קרהארט-האריס נותן לזה אנלוגיה שקל לראות. במוח רגיל התקשורת מתנהלת בתוך מודולים, מערכת הראייה מדברת בעיקר עם עצמה, וזה נראה כמו קליקות במסיבה. תחת החומר התקשורת חוצה מודולים, וזה נראה כמו מסיבה שבה כולם מדברים עם כולם. עוצמת האפקט הזה מתאמת עם עוצמת החוויה הסובייקטיבית, והירידה במודולריות נמדדה ב-2 ניסויי דיכאון ופעם שלישית באנשים בריאים. גודל האפקט היה בקורלציה עם השיפור בציוני הדיכאון.
ויש ממצא שני, שנמדד אחרת לגמרי. במדידת גלי מוח (EEG) נראית עלייה במורכבות האינפורמציונית: הפעילות החשמלית נעשית קשה יותר לחיזוי לאורך זמן. קרהארט-האריס קורא לזה המוח האנטרופי, וככל שהחוויה עזה יותר כך האפקט גדול יותר. זה אחד הממצאים המשוחזרים ביותר בתחום.
נוירופלסטיות: מה נמדד, ובאיזה יצור
זו הנקודה שבה השיח הפופולרי והמחקר מתרחקים זה מזה יותר מכל מקום אחר. מחקרים של ד"ר דיוויד אולסון, פרופסור חבר לכימיה, ביוכימיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה דייוויס, ושל ד"ר בריאן רות' מאוניברסיטת דיוק, הראו צמיחת דנדריטים וחיבורים חדשים בין נוירונים בימים שאחרי מתן החומר.
ג'ונסון מגדיר את גבול הידיעה בשתי מילים: התרגום לאדם הוא "נחשב, אך לא ידוע". קרהארט-האריס חד יותר:
ראיות אנושיות לנוירופלסטיות, זה עוד לא ממש שם. כל הסיפור מבוסס על עבודה במוחות של עכברים קטנים, ולא הרבה יותר מזה, למען האמת.
ופרופ' אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה ולאופתלמולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, מוסיף את המשפט שראוי להיצמד לכל אזכור של המילה:
פלסטיסיות היא לעולם לא המטרה. פלסטיסיות מכוונת-מטרה היא המטרה. פגיעת ראש גם היא מובילה לחיווט מחדש.
תיאוריית התקופות הקריטיות, והממצא שהופך את סט וסטינג לביולוגיה
המעבדה של דולן מציעה מודל מתחרה, והיא אומרת במפורש שהוא מתחרה ולא משלים. הרעיון מגיע מקונרד לורנץ ומאווזי השלג: אפרוח שרואה עצם מעופף שאינו אמו בתוך 24 השעות הראשונות ייצור אליו היקשרות לכל החיים, ואם ממתינים 48 שעות מהבקיעה, ההיקשרות כבר לא נוצרת. חלון שנפתח ונסגר.

דולן גילתה תקופה קריטית חדשה בעכברים, של למידת תגמול חברתי, ומצאה שמתן MDMA לעכבר בוגר פותח אותה מחדש למשך כשבועיים.
מתן MDMA לעכבר שנמצא בחדר לבד אינו פותח את התקופה הקריטית. אותו מינון בדיוק, בנוכחות הקשר חברתי, כן פותח אותה.
כלומר ההקשר איננו אווירה נעימה שעוטפת את החומר. במודל הזה, ההקשר הוא חלק מהמנגנון עצמו.
דולן מסייגת פעמיים, וחובה להביא את הסייג יחד עם הממצא: היא אומרת שמתחילים לראות ראיות לכך שזה מכליל על פני חומרים נוספים ולא מוגבל ל-MDMA, ומוסיפה מיד ש"זו עדיין רק היפותזה". וכשנשאלה על משך החלון באדם, ענתה שזה לא ידוע: "אולי שווה ערך לשבועיים באדם, ואולי יותר, אולי חודשיים. אנחנו לא באמת יודעים את יחס ההמרה".
ותיקון אחד לתיאוריית שסתום ההפחתה של האקסלי
האקסלי תיאר את המוח כשסתום שמסנן את המציאות, ואת החומר ככלי שמרחיב את הסינון ומכניס יותר מידע. דולן אומרת שיש עכשיו ראיות לכך שזה לא המקרה. מה שקורה במקום הוא חיזוק של ההנחות המוקדמות שהמוח כבר החזיק.
הדוגמה שלה קונקרטית: מציגים תצלום סטטי של מפל. אנשים תחת חומר פסיכדלי נוטים לפרש אותו כמים נעים. הידע המוקדם "במפל מים זזים" מנצח את הידע "תמונות על קיר הן סטטיות". וכך גם במבחן מסכת החלל, שבו מסכה קעורה נראית קמורה כי המוח מתעקש שפנים תמיד קמורות. תחת פסיכדליים ההיפוך הזה לא קורה, וכך גם אצל אנשים עם סכיזופרניה.

מה שהמדע מתאר
קישוריות בין רשתות עולה. הגבול בין המערכת שמזוהה עם העצמי לבין שאר המוח נעשה רך יותר.
ד"ר גיל דולן מנסחת את המסקנה כך: "מה שנראה לנו שקורה הוא שאיך שמרגיש להיות במצב התודעה המשונה הזה, זה איך שמרגיש לפתוח מחדש חבורה של תקופות קריטיות".
מה שהמסורות מתארות
רם דאס (ריצ'רד אלפרט), מורה רוחני, לשעבר פסיכולוג בהרווארד, מספר שב-1961 או 1962 טימותי לירי הראה לו את ספר המתים הטיבטי. הוא הגיע לפרק על הזיות הברדו השני, ומצא שם, בפירוט מדוקדק, תיאור של החוויה שעבר בליל חמישי שלפני כן עם פסילוסיבין.
"חוויה שביום שישי תיארתי אותה כבלתי ניתנת להבעה במילים."
ולמדידה של החוויה הזאת יש מקור מכונן: המחקר של פרופ' רולנד גריפית'ס מג'ונס הופקינס מ-2006 (Griffiths 2006), שהראה שפסילוסיבין מחולל חוויות מסוג מיסטי בעלות משמעות אישית ורוחנית מתמשכת. זה המחקר שהצית מחדש את התחום כולו.
ההצבה של שני התיאורים זה לצד זה אינה מהלך פיוטי. הטקסט בן 2,500 השנה לא מתחרה בהסבר הנוירולוגי, הוא מפה של אותו טריטוריה. ד"ר וולטר פנקה, שערך את "ניסוי יום שישי הטוב", בנה טיפולוגיה בת 9 קטגוריות לחוויה מיסטית, שממנה נגזר עד היום שאלון MEQ30, וכומר זן שסקר אותה מצא לרוב הקטגוריות מקבילה בודהיסטית מדויקת: אחדות פנימית ואי-דואליות, פרדוקסליות ו"צורה היא ריקות", ידיעה תובנתית ופראג'נה.
איך נראה מסע פסיכדלי בפועל, שעה אחר שעה?
מה שמתואר כאן הוא הפרוטוקול הקליני של ג'ונס הופקינס ואימפריאל קולג' לונדון, כלומר המסגרת המחקרית ולא טקס. הוא מובא כאן משתי סיבות: זה התיאור המפורט ביותר שקיים, וכל שאר המסגרות נמדדות מולו.

סינון: מי בכלל נכנס
כיומיים של ראיונות פסיכיאטריים מובנים על כל ההיסטוריה ועל התסמינים לרוחב ה-DSM, בתוספת סינון קרדיווסקולרי.
פוסלים הפרעות פסיכוטיות, סכיזופרניה, ואת הצד המאני של הפרעה דו-קוטבית. מתוך זהירות יתר פוסלים גם קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ובחלק מהמחקרים גם דרגה שנייה.
הכנה: לבנות אמון ולהסיר הפתעות
4 עד 8 שעות של מפגשים עם אותם אנשים שיהיו בחדר, לאורך כמה ימים. בונים ראפור טיפולי, ועוברים על מה שג'ונסון מכנה "רשימת כביסה של דברים שיכולים לקרות, כדי שלא יהיו הפתעות".
המשפט שנאמר במפורש: "כל תגובה רגשית מתקבלת בברכה. אתה יכול לבכות היסטרית כמו תינוק, זה מה שאתה אמור לעשות אם ככה אתה מרגיש".
פרט מפתיע: מי שכבר יש לו ניסיון פסיכדלי לפעמים קשה יותר לאימון בשיטה הזאת, כי בעולם שמחוץ לחדר הכלל החברתי הוא להחזיק את עצמך.
יום המנה: הגביע, ואז ההמתנה
החדר נמצא בתוך בית חולים ונראה כמו סלון: שטיח, אמנות על הקירות, ספה במרכז. הקפסולה מוגשת בגביע ונבלעת עם מים, בטקסיות שג'ונסון מגדיר גנרית בכוונה, ומנותקת מכל מסורת ספציפית.
ואז ממתינים 20 דקות עד שעה. שיחה קלה, דפדוף בספרי אמנות, ובלשונו: "לתת לשכל האנליטי חופש ליום".
מסכת עיניים, אוזניות, ו-2 מלווים שכמעט לא מדברים
שכיבה על ספה או מזרן, מסכת עיניים, אוזניות עם מוזיקה. הסיבה למסכה איננה אווירה: היא נועדה למנוע התקבעות על האפקטים הוויזואליים, שג'ונסון מגדיר "היבט טריוויאלי ולא אפילו האספקט הטיפולי".
המוזיקה מתחילה בלי מילים ומרווחת, מתפתחת לאטמוספרית, ובשיא נכנסים כלי מיתר במכוון כדי לעורר רגש. 2 מטפלים נמצאים בחדר לאורך כל הזמן, ובמהלך הסשן הם כמעט לא מדברים.
לחץ דם ודופק נמדדים כל חצי שעה, במרווח שגדל ככל שהזמן עובר. הגיבוי הרפואי הוא ניטרוגליצרין מתחת ללשון אם לחץ הדם עובר סף, וזה קרה רק כמה פעמים.
הפאזות: קודם הקושי, ואז מה שאחריו
הפאזה המוקדמת נשלטת דווקא על ידי רגשות שליליים: חרדה ומאבק. הגוף מרגיש מוזר ומעוקצץ, ואז מופיעים דפוסים וצבעים בעין הפנימית שמעמיקים ונעשים דינמיים.
ג'ונסון מציין שהתגובה הקרדיווסקולרית בדרך כלל צנועה, אבל התחושה איננה. ציטוט של משתתפת: "מאט, תגיד לי שוב שאני לא יכולה למות. אני מרגישה שהלב שלי הולך לקרוע לי את החזה".
הטווח שהוא מתאר איננו מסלול אחד: תחושה שסודות היקום נגלים, ו-5 שניות אחר כך תחושה שאתה עומד למות. "אתה יכול להתנדנד מחוויה מבעיתה לחוויה מבורכת".
הירידה, ומה עושים באותו לילה
כ-5 עד 6 שעות מהמנה מתקיימת שיחה ראשונית קצרה. לא מפרקים הכול, רק דיון התחלתי לפני שהולכים הביתה.
שיעורי הבית לאותו לילה הם לכתוב משהו. יכול להיות כמה נקודות או 20 עמודים. ג'ונסון מקפיד לומר: "נסה לא להיות ביקורתי כלפי עצמך. זה לא מקבל ציון".
אינטגרציה: הקריאה בקול, והסכנה החברתית
פגישה של שעה עד שעתיים, שבה קוראים את מה שנכתב ומפרקים יחד. הגישה היא תמיכה לא-מובנית והקשבה רפלקטיבית, בסגנון פסיכולוגיה הומניסטית.
וג'ונסון מצביע על סיכון שקל לפספס: החברים אומרים למחרת "אחי, היית מסטול, יותר מדי אסיד". הוא קורא לזה "החיזוק החברתי לפטור את החוויה". מה שרוצים במקום, במשפט אחד: "ספר לי עוד על זה".
ג'ונסון: "אתה האסטרונאוט, אנחנו בקרת קרקע, אבל אנחנו צוות". הוא מגדיר את המנחה כרשת ביטחון ולא כמדריך דרך: לא מפרש חלומות, לא נותן משמעות, ולא ממלא את החללים הריקים במקום המשתתף.
ובאשר לשאלות המטאפיזיות, הוא מנסח כלל שנשמע קיצוני ואיננו כזה: "בשאלות המטאפיזיות האלה אנחנו באמת חייבים לשתוק".
ומה קורה כשהחוויה קשה
בסביבה אידיאלית, אחרי ההכנה הטובה ביותר שיש, ובמינון גבוה של כ-30 מ"ג פסילוסיבין, כשליש מהאנשים מדווחים שבשלב כלשהו הייתה חרדה חזקה, פחד או תחושת איבוד שפיות. אותו אדם עצמו יכול לחוות דקות ספורות אחר כך אחת מהחוויות המשמעותיות בחייו.

מייקל פולן, סופר ועיתונאי, מחבר How to Change Your Mind, מלמד בהרווארד ובברקלי, נותן את ההגדרה המדויקת ביותר: "טריפ רע הוא בעצם תגובת פאניקה נגד מה שקורה בראש שלך". המטפלים מעדיפים את המונח "חוויה מאתגרת", ולא בגלל נימוס.
טבלת ההשוואה: 12 חומרים לפי משך, מינון, סיכון וחוקיות
זו הטבלה שממנה נגזר כמעט כל שיקול מעשי. שימו לב במיוחד לעמודת המינון: בין LSD למסקלין יש פער של פי 5,000 בכמות שנדרשת לאותה מטרה, וזה אותו הבדל בדיוק שבו נעוץ ההסבר למה LSD פועל במיקרוגרמים ומסקלין בגרמים.

מה מסוכן בכל חומר, ומה המעמד החוקי שלו
| החומר | הסיכון שמייחד אותו | מעמד חוקי |
|---|---|---|
| פסילוסיבין | חוויה קשה ושיקול דעת פגום. אין מנת יתר קטלנית ידועה | סם מסוכן בישראל. מחקר בלבד |
| LSD | המשך הארוך עצמו, ושיקול דעת פגום לאורכו | סם מסוכן בישראל |
| DMT (בעישון) | עוצמה גבוהה מאוד בזמן קצר מאוד | סם מסוכן בישראל מאז 1973 |
| 5-MeO-DMT | 🔴 תועדו מקרי מוות בשילוב עם מעכב MAO | אסור בארה"ב, לא מוסדר במקסיקו |
| מסקלין | עומס של יותר שעות ליווי מכל חומר אחר במשפחה | סם מסוכן בישראל |
| איוואסקה | 🔴 מעכב MAO. האינטראקציות התרופתיות שלה מסוכנות יותר מכל חומר אחר כאן | המשקה אינו נקוב בשמו בחוק, אבל ה-DMT שבו אסור |
| MDMA | עלייה בלחץ דם ובדופק, וירידה במצב הרוח בימים שאחרי | סם מסוכן בישראל. רק בניסוי מאושר |
| קטמין | הפוטנציאל להתמכרות. העליונות של עירוי בודד על פלצבו נעלמת סביב יום 10 עד 12 (Kishimoto 2016) | תרופת מרשם. הערוץ החוקי היחיד בישראל בפועל |
| איבוגאין | 🔴 הארכת מרווח QT, שנמשכת עד 12 יום אחרי שהחוויה נגמרה | אין תכשיר מאושר בשום מקום בעולם |
| סלוויה | אובדן התמצאות מרחבית חד מאוד, בלי עלייה בדופק או בלחץ דם | משתנה בין מדינות. גם צמח נוי נפוץ |
| אמניטה מוסכריה | אשפוז, אינטובציה וטיפול נמרץ מופיעים בדיווחי המקרה | ה-FDA קבע ב-18.12.2024 שאיננה מורשית כמרכיב במזון |
| קמבו | 🔴 היפונתרמיה, פגיעה בכבד, והתעלפות | לא מוסדר. אינו תרופה ואינו חומר פסיכדלי |
אף מספר כאן אינו המלצת מינון, והוא גם לא מתרגם למה שאדם מחזיק ביד. ריכוז הפסילוסיבין בזנים ובאצוות שונות נע בין חצי אחוז ל-2 אחוז מהמשקה היבש, כלומר מי שלוקח גרם פטריות בהנחה שהוא לוקח 10 מ"ג עשוי לקחת 20. ובמסקלין הפער גדול הרבה יותר: 14 זנים של קקטוס סן פדרו (Echinopsis) שנבדקו הכילו בין 0.053 אחוז ל-4.7 אחוז מסקלין מהמשקל היבש (Ogunbodede 2010), טווח של פי 90 בין דגימה לדגימה.
קרהארט-האריס הזהיר במפורש מפני שימוש בהמרות האלה: "לא הייתי רוצה שאנשים ישמעו את התשובה שלי ויכיילו לפיה את המינון שלהם ויפספסו לגמרי".
6 החומרים שיש להם דף מלא באתר
לכל אחד מהחומרים האלה יש מאמר נפרד שמפרט את המנגנון, את החוויה, את ההכנה, את הסיכונים ואת מה שהמסורות אומרות עליו.
6 החומרים הנוספים, LSD, DMT, 5-MeO-DMT, סלוויה, אמניטה מוסכריה וקמבו, מקבלים סקציה מלאה בחלק י׳.
מה המחקר על טיפול פסיכדלי באמת מצא?
יש כאן פער עקבי בין מה שהתקשורת מדווחת לבין מה שהמאמרים אומרים, והוא כמעט תמיד לאותו כיוון. אז הנה הסדר: קודם מה שנמצא, ואז מה שנעצר.
כל מספר כאן מגיע ממקור עם מזהה. המספרים שמסתובבים ברשת ואין להם מקור מופיעים בטבלת ההכרעה למטה, עם ההסבר למה אין להשתמש בהם.
האם טיפול פסיכדלי הוא בסך הכול אפקט פלצבו?
שאלת הפלצבו חוזרת בכל דיון על התחום, ויש לה תשובה ישירה שאיננה טיעון אלא מדידה.
בניסוי שהשווה פסילוסיבין לאסציטלופרם (Carhart-Harris ועמיתיו, NEJM 2021, PMID 33852780) מדדו את הציפיות המוקדמות של המשתתפים בשתי הזרועות, לפני שקיבלו כלום. הציפיות מהאסציטלופרם ניבאו את התגובה לאסציטלופרם כמעט בכל אחד מ-12 סולמות הדירוג. הציפיות מהפסילוסיבין, שהיו גבוהות יותר, לא ניבאו את התגובה לפסילוסיבין באף אחד מהם.

קרהארט-האריס: "זו הייתה מכה בראש לרעיון שהטיפול הפסיכדלי הקלאסי הוא סוג של תגובת פלצבו".
ובאותה נשימה, הדיוק שכמעט תמיד נעלם מהדיווחים בעברית על אותו ניסוי עצמו: המדד הראשוני שלו לא היה מובהק. המדדים המשניים נטו לפסילוסיבין. שתי העובדות נכונות, והן באותו מאמר.
איפה המחקר נעצר, בלשונם של החוקרים עצמם
הבעיה האחרונה איננה תיאורטית, והיא זו שהפילה את בקשת האישור של MDMA. ב-4 ביוני 2024 הצביע פאנל המומחים של ה-FDA בשתי שאלות נפרדות: 2 בעד מול 9 נגד על השאלה אם יש ראיות ליעילות, ו1 בעד מול 10 נגד על יחס התועלת מול הסיכון. בוחן ה-FDA ניסח את הנימוק כך: "אף שיש לנו שני מחקרים חיוביים, התוצאות מגיעות בהקשר של שבירת סמיות דרמטית".
טבלת ההכרעה: 6 טענות שחוזרות, ומה באמת עומד מאחוריהן
"מיקרודוזינג משפר מצב רוח, יצירתיות וריכוז."
במחקר העצמי-מעוור הגדול בעולם, בהובלת בלאז' סיגטי מאימפריאל (PMID 33648632, n=191), מי שקיבל פלצבו וחשב שקיבל מיקרודוז הצליח בדיוק כמו מי שחשב שקיבל מיקרודוז וגם קיבל. ג'ונסון מוסיף: "אף אחד מהמחקרים שעברו ביקורת עמיתים ויש להם אמינות לא הראה תועלת, והם ניסו". ופרט אחד שסוגר את הדיון: 1 מ"ג פסילוסיבין, שהוא מינון מיקרודוז טיפוסי, שימש כזרוע הביקורת בניסוי ה-NEJM שכלל כ-75 עד 79 משתתפים בכל זרוע.
"פסיכדליים מחווטים מחדש את המוח."
הצמיחה של דנדריטים וחיבורים חדשים תועדה, אבל בעיקר במכרסמים, ובחלק מהמחקרים במינון גבוה פי 2 עד 3 מהמינון הטיפולי האנושי. הוברמן מעריך שנוירוגנזה מסבירה אולי 1 עד 2 אחוזים מאירועי החיווט מחדש, ומוסיף "ואני נדיב". מחוץ לאזור אחד במוח הוא מגדיר אותה "נדירה ביותר, ואולי לא מתרחשת בכלל".
"פסילוסיבין ו-LSD בטוחים ברמה הפיזיולוגית."
ברמת האיברים, כן, ובאופן יוצא דופן. אין מנת יתר קטלנית ידועה לרוב האנשים, ואין הרג כבד, שבץ או הפסקת נשימה. בדירוגי הנזק המרכזיים, פטריות פסילוסיבין מדורגות הנמוכות ביותר מכל החומרים הפסיכואקטיביים המרכזיים, ובראש אותן רשימות נמצאים בעקביות טבק ואלכוהול. וזה מדבר על פיזיולוגיה בלבד, לא על סיכון פסיכיאטרי או התנהגותי, וג'ונסון מקפיד להוסיף את הסייג הזה בעצמו.
"רק מינונים הרואיים מסוכנים."
ד"ר וסלי ריאן, פסיכיאטר התמכרויות שהתנדב במרחב הפחתת הנזקים Zendo, מספר שראה דלוזיות מסוכנות אחרי 3.5 גרם פטריות מיובשות, שהיא מנה חזקה סטנדרטית ולא הרואית. וקרהארט-האריס מוסיף: "שיקול דעת פגום זה סיכון מרכזי. אנשים חושבים שזה מיתוס אורבני. זה לא לגמרי".
"ביג פארמה חוסמת את המחקר הפסיכדלי כי הוא הורג הכנסה חוזרת."
ג'ונסון, אחרי 18 שנה בתוך התחום: "איני מודע לשום ראיה לכך שביג פארמה חוסמת או מפחדת ממחקר פסיכדלי". לדבריו הן פשוט מחכות בכנפיים, וזה מודל תעשייתי סטנדרטי: סטארטאפים קטנים לוקחים את סיכון המחקר, והחברות הגדולות קונות אותם אחר כך.
"טריפ אחד יכול לשנות חיים שלמים."
זה קורה, וזה מתועד. אבל ג'ונסון, שמצוטט על כך יותר מכל אחד אחר, מציג את זה במפורש כאוסף אנקדוטות ומסייג באותה נשימה: "לא כולם. הרבה אנשים פשוט מנסים את זה, נהנים, וזהו". ולצד זה, פרסום שהאיץ את התקווה: מענק פדרלי אמריקאי להרחבת מחקר הגמילה מעישון היה הפעם הראשונה מזה כחצי מאה שממשלת ארה"ב מימנה במפורש מתן פסיכדלי קלאסי למטרה טיפולית.
2 שיעורי ההצלחה של MDMA שמצוטטים בעברית יותר מכל מספר אחר בתחום מגיעים מניתוח מקובץ של 6 ניסויי שלב 2. המאמר הזה, ועוד 2 מאמרים של אותה קבוצה, נמשכו מהספרות ב-10 באוגוסט 2024 (הודעת המשיכה).
נימוק המשיכה, מילה במילה: הפרות פרוטוקול שעלו כדי כדי התנהלות לא אתית באתר מחקר, שהמחברים אישרו לאחר מכן שהיו מודעים להן בעת ההגשה, ואי הצהרה על ניגוד עניינים.
כל מספר שמגיע משם פסול, גם כשהוא מצוטט ממקור שני שלא ידע. המספרים המותרים היחידים הם אלה של MAPP1 (PMID 33972795) ושל MAPP2 (PMID 37709999).
סט וסטינג: למה ההקשר הוא חלק מהמנגנון ולא קישוט
סט הוא כל מה שאדם מביא איתו פנימה, וסטינג הוא המקום והאנשים שסביבו. הצירוף הזה נשמע כמו עצה כללית על אווירה, ויש לו 3 ביסוסים בלתי תלויים שהופכים אותו למשהו אחר לגמרי.

הכנה למסע פסיכדלי: כוונה מול ציפייה
כוונה היא מה שאדם בא איתו לחוויה. ציפייה היא מה שהוא דורש ממנה שתיתן לו. קרהארט-האריס מתאר את התוצאה של הבלבול ביניהן: משתתפים ששמעו את כל ההבטחות בתקשורת, וכשלא מתרחשת התמרה מיידית, מסיקים שמשהו לא בסדר איתם.
ההוראות שנותנים בג'ונס הופקינס רגע לפני הן 3 מילים, והן מיוחסות לד"ר ביל ריצ'רדס, פסיכולוג בג'ונס הופקינס ומחבר Sacred Knowledge: Trust, Let Go, Be Open. הפירוט של ג'ונסון: לסמוך על התהליך ועל עצמך; לשחרר כל תפיסה מוקדמת על מה החוויה אמורה להיות, ולא לנסות לשלוט; ולהיות פתוח, כלומר לא משנה לאן זה לוקח אותך, ללכת לשם.
מה עושים כשעולה קושי
4 מקורות בלתי תלויים מגיעים לאותה הוראה, וההוראה הזאת הפוכה לאינסטינקט.

- לא להיאבק. "אם אתה מרגיש שאתה משתגע, מת, נמס או מתמוסס, אל תילחם בזה."
- לפנות אל מה שמפחיד, לא לברוח ממנו. "אם אתה רואה מפלצת, לך ישר אליה ותשאל: מה יש לך ללמד אותי? למה אתה בתודעה שלי?"
- לחקור. "טפס במדרגות, פתח דלתות, חקור שבילים, עוף מעל נופים."
- ולזכור מה קבוע. "לעולם לא תישאר לבד במהלך החוויה."
ומיד אחרי זה, סייג שכמעט תמיד נשמט וחשוב מאוד. רמות חרדה סובייקטיביות גבוהות נמצאו בקורלציה שלילית עם תוצאה טיפולית טובה. מי שלא הגיב לטיפול דיווח על חרדה גבוהה יותר ממי שכן הגיב. כלומר ההוראה איננה "תיכנע ותחווה כמה שיותר חרדה", וזו קריאה שגויה שלה.
אינטגרציה פסיכדלית: מה עושים בשבועות שאחרי
קרהארט-האריס, כשנשאל כמה זמן נמשכת האינטגרציה, ענה: "כמה זמן זה נמשך? חיים שלמים", וציטט את ג'ק קורנפילד, מורה מדיטציה ופסיכולוג, מייסד שותף של Insight Meditation Society ושל Spirit Rock: "אחרי האקסטזה, הכביסה". הפתרון המעשי שהוא מציע הוא שהצוות מלווה עד נקודה מסוימת, ומשם זה הופך לתרגול, כמו תרגול מדיטציה.

ופרט אחד שסוגר את הפרק הזה. פולן שאל את מנהל ה-NIMH לשעבר למה החומרים האלה עובדים על כל כך הרבה הפרעות שונות, וקיבל תשובה: אולי הן לא הפרעות שונות אלא ביטויים שונים של אותו מוח שנתקע בדפוסי מחשבה. קרהארט-האריס קורא לזה היתקעות בחריץ, וזו אותה שאלה שעומדת בבסיס העיסוק בגמישות מוחית. ופולן עצמו הוסיף מיד את הסייג ההוגן ביותר בכל החומר: "זה נשמע קצת טוב מדי מכדי להיות אמיתי".
מי לא צריך להתקרב לפסיכדליים, ומה אסור לערבב איתם?
הסקציה הזאת היא הבסיס שכל שאר הדפים באתר נשענים עליו, והיא כתובה מתוך מקורות ראשוניים בלבד. יש לפניה משפט אחד שקובע את כל מה שבא אחריו:
בניגוד למקצועות הבריאות, בעולם הטקסים אין קוד אתי מחייב, אין קריטריוני הדרה מחייבים, ואין גוף שאוכף אותם. מה שבניסוי קליני הוא קריטריון הדרה מוחלט, בטקס הוא בסך הכול שאלה בטופס, אם בכלל.
זו בדיוק הסיבה שהרשימות למטה קיימות. הבדיקה מוטלת על המשתתף.
למי אסור פסיכדליים: התוויות נגד מוחלטות
מה שמופיע כאן הוא קריטריון הדרה מוחלט בפרוטוקולים קליניים, או שילוב שתועדו בו מקרי מוות.
| מי | הביסוס |
|---|---|
| היסטוריה אישית של פסיכוזה, סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית | קריטריון הדרה בכל הפרוטוקולים. תועדו מעברים למאניה אחרי איוואסקה (PMID 28540034). ג'ונסון מדגיש: "לא דיכאון, לא חרדה. אני מדבר על הפרעות פסיכוטיות" |
| קרוב משפחה מדרגה ראשונה עם סכיזופרניה, סכיזואפקטיבית או דו-קוטבית עם מאפיינים פסיכוטיים | קריטריון הדרה סטנדרטי. ⚠️ וזו הנחיית זהירות קלינית מבוססת-היגיון ולא ממצא מדוד. ד"ר וסלי ריאן: "אין לנו דרך טובה לחזות את זה ואין לנו דאטה טובה על זה באמת" |
| קטינים | כל המחקרים הקליניים גייסו מגיל 25 ומעלה. אף מחקר לא כלל צעירים יותר |
| נשים בהריון ובהנקה | קריטריון הדרה סטנדרטי |
| 🔴 מעכב MAO מרשמי יחד עם 5-MeO-DMT | 2 דיווחי מקרה: אי-שקט קשה, היפרתרמיה, רבדומיוליזה ומוות |
| 🔴 מעכב MAO מרשמי יחד עם MDMA | מתואר בספרות המקצועית כפוטנציאלית קטלני. ה-MDMA משחרר סרוטונין, וה-MAOI חוסם את פירוקו |
| 🔴 ליתיום יחד עם פסילוסיבין או LSD | מספר דיווחים על פרכוסים, לצד הגברת האפקט והקדמת ההופעה. 📌 ולעומת זאת, ליתיום כן תואם לקטמין, ויש מחקרים בקטמין באנשים עם דיכאון ביפולרי שנוטלים ליתיום |
| 🔴 תרופות HIV אנטי-רטרו-ויראליות יחד עם MDMA | ריטונאביר וקוביציסטט. דיווחי רעילות חמורה ואף מוות |
| 🔴 קטמין יחד עם ברביטורטים או אלכוהול | הצירוף תועד כקטלני |
התוויות נגד יחסיות: מי צריך ליווי רפואי
ההבדל בין הרשימה הקודמת לזאת הוא פשוט. שם התשובה היא לא, נקודה. כאן התשובה היא לא בלי רופא, ולא בלי בדיקות.
ולזה מצטרפת בעיה שג'ונסון מדגיש והיא לא טכנית: אנשים הם שופטים גרועים של הנטייה של עצמם. ההתפרצות הפסיכוטית הראשונה מתרחשת בדרך כלל בגילאי העשרה או בתחילת שנות ה-20, כלומר בדיוק בגיל שבו מתנסים.
פסיכדליים ותרופות: טבלת האינטראקציות, וכלל האגודל שלפניה
הפסקת תרופה פסיכיאטרית היא פעולה רפואית מסוכנת בפני עצמה, ונעשית רק בליווי הרופא הרושם. שום שורה בטבלה איננה ייעוץ רפואי, והמספרים בה הם מינימום שמופיע בפרוטוקולים ובתוויות תרופה, לא הוראה אישית.
כלל האגודל שמופיע בפרוטוקולים הוא המאוחר מבין השניים: 14 יום, או 5 זמני מחצית חיים של התרופה ושל המטבוליט הפעיל שלה. תרופה עם מטבוליט ארוך דורשת הפסקה ארוכה בהרבה. פלואוקסטין (פרוזאק) הוא הדוגמה הבולטת, ותווית ה-MAOI נוקבת בחמישה שבועות.

| הקבוצה | דוגמאות | מה קורה | ימי הפסקה בפרוטוקולים |
|---|---|---|---|
| 🔴 מעכב MAO מרשמי | פנלזין, טרנילציפרומין | עיכוב MAO כפול עם איוואסקה. השילוב היחיד בטבלה שתועדו בו מקרי מוות | 14 יום לפחות. הספרות מציינת ש-14 יום עשויים לא להספיק, ותסמינים תועדו גם אחרי 10 שבועות |
| 🔴 ליתיום | ליתיום קרבונט | פרכוסים ותגובות קשות. דגל הסכנה הבולט בסקירה השיטתית המרכזית | הפסקה בפיקוח רפואי הדוק. מספר ימים אחיד אינו מופיע בספרות |
| 🔴 SSRI | סרטרלין, אסציטלופרם, פרוקסטין | עם איוואסקה: סיכון לתסמונת סרוטונין. בלי מעכב MAO: בעיקר עמעום האפקט | 14 יום לפחות, או 5 זמני מחצית חיים, המאוחר מביניהם |
| 🔴 פלואוקסטין בנפרד | פרוזאק, פריזמה | מטבוליט פעיל ארוך במיוחד. ומודל חישובי הראה שהוא מעלה את החשיפה להרמין ואת ריכוזי ה-DMT | 5 עד 6 שבועות. תווית ה-MAOI נוקבת ב-5 שבועות |
| 🔴 SNRI | ונלפקסין, דולוקסטין | סיכון לתסמונת סרוטונין | 14 יום לפחות |
| 🔴 טריציקליים | אימיפרמין, קלומיפרמין, אמיטריפטילין | תסמונת סרוטונין וסיכון לבבי. ובנפרד, מגבירים את השפעת ה-LSD | 14 יום. לאימיפרמין ולקלומיפרמין 21 יום |
| 🔴 סנט ג'ונס וורט | היפריקום, נמכר כתוסף חופשי | סרוטונרגי. הכי מוחמץ, כי הוא נתפס כלא-תרופה | שבועיים במפורש |
| 🔴 דקסטרומתורפן | תרופות שיעול ללא מרשם | סרוטונרגי, ונשכח כי הוא נמכר בלי מרשם | 14 יום לפחות |
| 🔴 לינזוליד · מתילן כחול | אנטיביוטיקה, צבען רפואי | שניהם מעכבי MAO בפני עצמם, ורוב האנשים לא יודעים | 14 יום לפחות |
| 🔴 ממריצים | אדרל, ריטלין | סימפטומימטי יחד עם מעכב MAO עלול לגרום למשבר יתר לחץ דם | הפסקה נדרשת. מספר ימים לא מוגדר בספרות |
| ⛔ אנטיפסיכוטיים | קטנסרין, ריספרידון | חוסמים לחלוטין את ההשפעה הסובייקטיבית. "אנטיפסיכוטי הוא כמעט מילה נרדפת לאנטי-פסיכדלי" | הפסקה בפיקוח |
| ⚡ הלופרידול | חוסם דופמין ולא סרוטונין. התוצאה: האפקטים כן קורים, אבל עולה הסיכון להתמוססות אגו חרדתית ודיספורית במקום מיסטית | פיקוח | |
| ⛔ בנזודיאזפינים | לוראזפאם, קלונזפאם | מעמעמים חזק, ותלוי מינון וזמן. "חצי מיליגרם לוראזפם פעם בשבוע שנלקח לפני 5 ימים? לא. מיליגרם קלונופין 3 פעמים ביום? כמעט בוודאות כן" | ראו בעמודה משמאל |
| ✅ למוטריג'ין | למיקטל | ד"ר בן מלקולם, רוקח קליני מוסמך ברוקחות פסיכיאטרית, מחשיב אותו תואם לפסיכדליים סרוטונרגיים. ובנפרד, הוא אחד מהטיפולים ב-HPPD | פיקוח |
| 🔴 קפאין יחד עם MDMA | מחקרים בבעלי חיים מצביעים על הגברת הרעילות | להימנע ביום הלקיחה, ורצוי גם יום לפני ואחרי |
הטענה הרווחת ברשת שפסיכדליים עם SSRI מסוכנים אינה נתמכת ברמת הסכנה. מה שכן נתמך היטב הוא שה-SSRI מחליש את האפקט משמעותית: מול MDMA נמדדה ירידה של 60 עד 80 אחוז ב-4 ניסויים קטנים (Sarparast 2022), ומול LSD נדרשה מנה גדולה פי 2 עד 3.
הסכנה האמיתית והמתועדת היא ליתיום, ומעכבי MAO. בסקירה השיטתית של Halman ועמיתיו (2024), שסרקה 7,102 רשומות וכללה 52 מחקרים, המסקנה נוסחה כך: למעט דיווחי מקרה בודדים, לא תוארו אירועים חמורים במחקרים שנכללו. הסיכון אמיתי אבל נדיר, וזה הניסוח המדויק.
והסכנה שקל לפספס בסעיף הזה איננה כימית בכלל: אדם שמפסיק תרופה פסיכיאטרית לבד, בלי ליווי, כדי לפנות מקום לחוויה.
🚩 דגלים אדומים בבחירת מלווה או מסגרת
בפרוטוקולים המקצועיים האחריות היא על המלווה ולא על המשתתף, ומגע מיני בין מטפל למטופל אסור לחלוטין ולעולם אינו אתי. בעולם הטקסים אין כלל מחייב מקביל, ואין אפילו כלל מקובל לגבי זמן המתנה.
ג'ונסון מתייחס לזה כאל סיכון מובנה ולא כאל תקלה: "קשה למצוא התערבות פסיכולוגית אינטימית ופגיעה יותר לאדם. זה בדיוק מצב שבשל לניצול אם לא יהיו לנו האמצעים הנכונים". ההגנות שהוא מונה: יותר ממלווה אחד בחדר או מצלמה, הגבלת מגע לאחיזת יד או יד על כתף, ואיסור על עבודת גוף.

מה זה HPPD, ומה עושים כשמסע משתבש?
HPPD, הפרעת תפיסה מתמשכת בעקבות הזיה, היא הנושא שבו הכותרות והמחקר אומרים שני דברים שונים. אז קודם מה זה לא: HPPD אינו פסיכוזה. אין בו הזיות ואין בו אמונות שווא. זו מוגבלות ויזואלית: שלג ויזואלי, תמונות שאריות, שובלי אור, הילות סביב עצמים. הכותרות שקוראות לזה "תקוע בטריפ שלא נגמר" שגויות, ומי שחי עם ההפרעה אומר שהן נכתבות כדי לגרוף קליקים.
המספרים, ומה כל אחד מהם באמת מודד
קריטריון B של ה-DSM דורש מצוקה משמעותית מבחינה קלינית או פגיעה בתפקוד. אדם שרואה עקבות אור ולא אכפת לו, על פי ההגדרה אינו סובל מ-HPPD.
ומכאן נגזרת השלכה שכמעט אף פעם לא נאמרת: "החלמה" מ-HPPD עשויה למדוד הסתגלות נפשית, לא היעלמות תסמינים. ד"ר ריאן: "טכנית הם כבר לא עומדים בקריטריון, אבל אולי עדיין תהיה להם התופעה הוויזואלית. פשוט לא אכפת להם ממנה יותר".
ולמה כמעט אין מחקר על זה? הניתוח החד ביותר בכל החומר מגיע מאנדרו קלגהן, שחי עם ההפרעה בעצמו: "יש שני לובי שמעורבים במחקר פסיכדלי. אלה שמחפשים להוכיח את היתרונות, ואלה שמחפשים להוכיח רק את הנזקים. HPPD לא מתאים לאף אחת מהאג'נדות, ולכן יש כל כך מעט מחקר עליו".
ובאשר לטיפול, יש שני סייגים שחייבים להופיע יחד עם כל אזכור: כאשר ה-HPPD נגרם על ידי LSD, בנזודיאזפינים לא היו יעילים. ומספר מחקרים תיארו החמרה בתסמינים דווקא בעקבות ריספרידון. וגם מיתוס אחד שנשלל במפורש: הרעיון ש"צריך פשוט לטרפ הרבה יותר חזק כי לא השלמת את הטריפ". ריאן: "הצד השני של המטבע הוא שזה פשוט יכול להחמיר את ה-HPPD".
קשיים מתמשכים, במספרים
ג'ולס אוונס, פילוסוף וחוקר, הקים פרויקט שסופר דווקא את מי שנפגע. בסקר של 608 אנשים שחוו קשיים אחרי פסיכדליים (PLOS ONE 2023), שליש דיווחו על קשיים שנמשכו יותר משנה, ושישית על יותר מ-3 שנים. הקשיים השכיחים: חרדה, ניתוק חברתי, דה-ריאליזציה, מאבק קיומי ועיוותי ראייה מתמשכים.
מה שניבא קשיים קצרים יותר: ידיעת המינון וסוג החומר, ורמת קושי נמוכה יותר בזמן החוויה עצמה. ומה שניבא טווח קשיים צר יותר: נטילה במסגרת מונחית.
ולצד זה, שני מספרים שיש להציב זה מול זה. בסקר גדול של משתמשי פסיכדליים, כ-7.8 אחוז פנו לעזרה פסיכיאטרית בעקבות חוויה קשה. ובניסויים המבוקרים: "כאלף מינונים לאנשים שעברו סינון, לא היה אירוע שלילי חמור אחד". הפער בין שני המספרים האלה הוא הסיפור: מה שמגן הוא הסינון והמסגרת, לא החומר.
- סימני תסמונת סרוטונין: תסיסה ובלבול, לחץ דם גבוה, דופק מהיר, הזעה, רעד ורפלקסים מוגברים, חום גוף גבוה, פרכוסים. ההופעה מהירה, בדרך כלל תוך שעות, ובמקרים חמורים זה קטלני.
- אלימות או סכנה פיזית מיידית לאדם עצמו או לסובבים אותו.
- הפסקת נשימה או ירידה חדה בהכרה.
- פרכוסים. דגל בכל חומר.
ובלבול קליני שכיח שכדאי להכיר: פסיכיאטרים שלא הכירו את השטח נטו לפרש תגובת פאניקה כהתקף פסיכוטי, כי היא נראית בדיוק ככה.
ומה שכן עוזר, בעדות של מי שמלווה: אי אפשר לדבר אדם החוצה מלולאה מחשבתית באמצעות היגיון. מה שעוזר הוא לשנות את הסביבה הפיזית, את התאורה ואת המוזיקה, ולעבור מבפנים החוצה או מבחוץ פנימה. ועוד הוראה שנשמעת קטנה ואיננה: אם המלווה עצמו מתחיל להפגין חרדה, זה מאשר למי שנמצא בחוויה שבאמת יש ממה לדאוג.
LSD, DMT, 5-MeO, סלוויה, אמניטה וקמבו: 6 חומרים בלי דף משלהם
LSD (אל אס די): 100 מיקרוגרם, ו-12 שעות שאפשר להסביר
ד"ר אלברט הופמן סינתז את LSD ב-1938 בסנדוז, מפטריית הארגוט שגדלה על שיפון. הוא היה התרכובת ה-25 בסדרה, ומכאן השם. התכונות הפסיכדליות שלו התגלו רק 5 שנים אחר כך, ב-1943, בחשיפה מקרית.
סף האפקט הפסיכדלי נמצא סביב 100 מיקרוגרם, שהם עשירית מיליגרם, וזה מה שהופך אותו לחומר החזק ביותר במשפחה במונחי המסה הנדרשת. ההשפעה נמשכת 8 שעות ומעלה, ולפעמים עד 15, וכפי שנכתב למעלה, לזה יש הסבר מולקולרי: הקולטן מתקפל מעל המולקולה ויוצר מכסה, והתא נאלץ לשאוב את הקולטן כולו פנימה כדי לפרק את החומר.
2 ממצאים שכדאי להכיר: במחקר על 20 מתנדבים בריאים שקיבלו 75 מיקרוגרם, שבועיים אחר כך נמדדו ציונים גבוהים יותר באופטימיות ובפתיחות. ובמחקר כפול סמיות על מיקרודוזינג, במינונים של 13 ו-26 מיקרוגרם מול פלצבו, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין 3 הקבוצות.
DMT: דקות ספורות, וישויות
DMT בעישון נמשך כ-30 דקות, וכשהוא מגיע דרך איוואסקה ההשפעה נמשכת שעה או פחות בכל גל. הוא פחות פוטנטי מפסילוסיבין בסדר גודל אחד, אבל זה חסר משמעות מעשית כי המינון גדל בהתאם. הוא נמצא באופן טבעי ביותר מ-100 צמחים.
מה שמייחד אותו בדיווחים הוא המפגש עם ישויות. ג'ונסון עושה כאן הפרדה שראוי לאמץ לכל התחום:
מקובל מדעית לומר, כן, מספר לא מבוטל של אנשים שלוקחים את הסם הזה חושבים שפגשו ישות כלשהי. אבל זה אומר בדיוק אפס על השאלה אם באמת פגשת מלאך או חייזר.
5-MeO-DMT: חזק פי 10 עד 20 מ-DMT, וכמעט בלי חזיונות
המקור הוא הפרשת בלוטות של קרפדת סונורה, ומכאן הכינוי בופו. ההפרשה מכילה כ-25 עד 30 אחוז 5-MeO-DMT מהמשקל היבש. החומר נמצא גם ב-30 עד 40 צמחים, ובאופן מפתיע הוא אנדוגני בבני אדם, כלומר הגוף מייצר אותו, ולא ידוע מתי, למה ואיפה.

הוא חזק פי 10 עד 20 מ-DMT. אבל הממצא שמבדיל אותו מכל השאר הוא דווקא מה שאין בו. ד"ר אניה ארמקובה, חוקרת עצמאית מ-King's College London ומ-Beckley Psytech, השוותה בין מחקרי ה-DMT למחקרי ה-5-MeO:
זה היה מאוד מעניין להשוות עם מחקר ה-DMT, שבו הרבה אנשים מדווחים על נוכחות של ישויות. עם 5-MeO כמעט לא היה שום דבר כזה. אף אחד לא דיווח על ישויות או נוכחויות חיצוניות. אם כבר, אנשים אמרו: אני הולך פנימה, לתוך המוח שלי.
המהלך שהיא מתארת: התנועה הראשונה גופנית, ויברציות ונמלולים ושינויי טמפרטורה, ורק אז התחושות הגופניות מתחילות להיעלם. בשיא, בין 10 ל-20 דקות, נעלמים גם המחשבות, גם המודעות החיצונית, גם תחושת הגוף וגם הזמן. וזה בדיוק הרגע שאנשים לא מצליחים לתאר אחר כך.
אין לשלב 5-MeO-DMT עם מעכב MAO. ארמקובה מסבירה את המנגנון: השילוב מסיט את המסלול המטבולי למסלול תלוי CYP2D6, ושם מתקבל בופוטנין כמטבוליט. זה מאריך את החוויה, הופך אותה לעזה יותר ולבלתי צפויה יותר. "יש כמה דיווחים על רעילות ואירועים חמורים בקשר ל-5-MeO, והם כמעט תמיד כשהוא נלקח בשילוב עם מעכבי MAO".
המשמעות המעשית: מי ששתה איוואסקה, שהיא מעכב MAO, אינו אמור לקחת 5-MeO-DMT באותה תקופה. שני החומרים האלה נמכרים לפעמים באותו ריטריט, והם לא הולכים יחד.
סלוויה: 2 דקות לשיא, ומנגנון מקבוצה אחרת לגמרי
סלוויה, שנכתבת לפעמים גם סלביה (Salvia divinorum), איננה פסיכדלי סרוטונרגי. החומר הפעיל בה, סלווינורין A, הוא אגוניסט לקולטן אופיואידי מסוג קאפא, שהוא קולטן שונה לגמרי מהמו-אופיואידים הממכרים. במילים אחרות, מבחינה פרמקולוגית היא שייכת לקבוצה נפרדת מכל שאר החומרים בדף הזה.
המחקר האנושי המבוקר היחיד שפורסם הוא של המעבדה של ג'ונסון (Johnson ועמיתיו, 2011, PMID 21131142): 4 מתנדבים בריאים ומנוסים, כפול סמיות ומבוקר פלצבו, 16 מינונים עולים בשאיפה מ-0.375 ועד 21 מיקרוגרם לקילוגרם. עוצמת ההשפעה הגיעה לשיא כבר בדקה השנייה, שהיא נקודת המדידה הראשונה, והאפקטים המובהקים נעלמו כ-20 דקות אחרי השאיפה. לא נמדדה עלייה מובהקת בדופק או בלחץ הדם.
מה שכן דווח: אובדן התמצאות מרחבית, ותכנים חוזרים שכללו זיכרונות ילדות ומפגש עם ישויות. וסייג אחד למי שמחפש: כוונת החיפוש על השם הזה מפוצלת, כי סלוויה היא גם שם של סוג צמחי נוי נפוץ.
אמניטה מוסכריה: הפטרייה האדומה שאיננה פטריית הזיה
אמניטה מוסכריה, שנכתבת גם אמניטה מוסקריה, היא הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות. והיא לא פטריית פסילוסיבין, וזו לא הערת שוליים. החומרים הפעילים בה הם מוסקימול, שהוא אגוניסט של קולטני GABA-A, כלומר של המערכת המעכבת, וחומצה איבוטנית, שפועלת דווקא על קולטני NMDA-גלוטמט, המערכת המעוררת. פסילוסיבין פועל על קולטן סרוטונין. השכנים הפרמקולוגיים של המוסקימול הם בנזודיאזפינים, ברביטורטים ואלכוהול, לא LSD ולא מסקלין.

ואין ולא יכול להיות לה מינון יציב, וזו מסקנה פרמקולוגית ולא זהירות יתר: הפטרייה מכילה בעיקר חומצה איבוטנית, שהופכת למוסקימול בייבוש, בחימום ובחומציות הקיבה, וההמרה חלקית ולא מבוקרת, כ-10 עד 20 אחוז. אותה פטרייה עצמה, בטיפול שונה, נותנת חומר שונה בעוצמה שונה. הפירוט המלא, כולל מה שנמצא בפועל בבדיקות מעבדה של מוצרי "אמניטה חוקית", נמצא במאמר על פסילוסיבין ופטריות הזיה.
קמבו: הרבה סיכון, ואפס פסיכדליה
קמבו נמצא כמעט תמיד באותם מקומות שבהם נמצאים החומרים האחרים בדף הזה, ולכן הוא מופיע כאן. אבל הוא לא פסיכדלי, וזו לא שאלה של הגדרה אלא ממצא מדוד.
מדובר בהפרשה של הצפרדע האמזונית Phyllomedusa bicolor, שנמרחת על כוויות שטחיות שנוצרות בעור. במחקר רטרוספקטיבי שפורסם ב-Scientific Reports ב-2020 (PMID 33298999), שבחן 22 משתמשים, המסקנה הייתה חד משמעית: השינויים הפסיכולוגיים היו קלים עד בינוניים, ולא נמצאו עיוותי תפיסה או חשיבה מהסוג הפסיכדלי.
מה שכן מתועד היטב הוא הצד הגופני. במחקר תצפיתי שעקב אחרי 147 משתתפים ב-241 טקסי קמבו, התגובות השכיחות היו נפיחות בפנים (70.5 אחוז), הזעה (53.3 אחוז), יציאה (45.2 אחוז) והתעלפות (10.4 אחוז). ובספרות המקרים מופיעים דיווחים חמורים בהרבה: דלקת כבד רעילה (PMID 28856288), היפונתרמיה קשה (PMID 31859994) ואפילו מקרה של היפונתרמיה שהובילה למוות מוחי (PMID 40502907), ופגיעה חדה בעצבים ההיקפיים (PMID 41567366).
בניתוח של מקרי המוות שיוחסו לאיוואסקה, אחד הגורמים החוזרים איננו האיוואסקה עצמה אלא מה עוד נעשה באותו טקס. קמבו מופיע ברשימה הזאת, לצד שתיית מים מוגזמת וצמחים אחרים שמוסיפים לתערובת.
כלומר החומר שאין לו שום השפעה פסיכדלית הוא בכל זאת אחד ממקורות הסיכון האמיתיים בטקס פסיכדלי.
מה אומרות המסורות על פסיכדליה, בעד ונגד
הרבה ממי שמגיע לתחום מגיע דרך חיפוש של התעוררות רוחנית, ולא דרך חיפוש של טיפול. וזו בדיוק הנקודה שבה המסורות עצמן, מהשאמניזם האמזוני ועד הפוסקים בבני ברק, אומרות דברים חדים בהרבה ממה שנהוג לצטט מהן.
השאלה הרווחת בשיח היא אם מותר לעשות את זה כל יום, וכמעט כולם משיבים עליה לא. אבל זו לא השאלה המעניינת. השאלה המעניינת היא אם חוויה אחת, לצורך תובנה, היא בסדר. ולזה יש תשובות ברורות משני הכיוונים.
מי שאומר "גם חד פעמי לא", ב-4 קולות בלתי תלויים
אליהם מצטרפים הקטכיזם הקתולי בסעיף 2291 ("השימוש בהם, למעט על בסיס טיפולי מובהק, הוא עוון חמור"), פסק הלכה סוני שמחיל את הכלל "כל משכר הוא חראם" על פסילוסיבין ועל LSD בשמם, והקריאה המילולית של הכלל החמישי בבודהיזם תראוואדה: אפילו לא טיפה, בלי סף ובלי חריג לאירוע.
אלן ואטס, פילוסוף ומרצה, נשאל אם החומרים מייצרים חוויה דתית עמוקה וענה: "הייתי מתאר לעצמי שזה יהיה כמו התחושה של שחייה עם גלגלי הצלה. אתה מקבל מושג איך זה לצוף, אבל עדיין לא למדת ממש לשחות". זו עמדה של תומך מסויג, לא של מתנגד.
וכך גם סאדגורו, שנשמע חד יותר מכולם ואומר בפועל: "פטנג'לי אמר שסם הוא גם אפשרות לאלוהות, אבל האפשרות הנמוכה ביותר… אז סמים הם האפשרות הנמוכה ביותר, אבל עדיין אפשרות". כולם אומרים גרסה של "זה מראה ולא מלמד", וזה משהו אחר לגמרי מ"לא".
הצד השני: מי שאומר כן, ובאילו תנאים
ג'ק קורנפילד מדבר על זה כעל למידה אמיתית. כומר זן עם 18 שנות פרקטיקה מתאר את החוויה הפסיכדלית שלו כתנאי מכונן לכניסה לפרקטיקה, והמבחן שהוא מציע איננו "האם זה מותר" אלא "האם זה מוביל לפגיעה, לחוסר תשומת לב ולרשלנות?". ורם דאס מחזיק את הצד ה"בעד" ומנסח בעצמו את הביקורת הנוקבת ביותר עליו.
המונח שרץ ברשת הוא "מוות אגו", והוא לא מדויק. ריק דובלין מסביר למה: התמוססות אגו הוא הניסוח הנכון, כי גם בשיא החוויה נשארת נקודת תצפית שמתבוננת בכל מה שקורה.

ורם דאס מציב את עצמו מול רמנה מהרשי, שעבר בגיל 17 התמוססות אגו ספונטנית לגמרי בלי חומר, ומנסח את ההבדל:
ההבדל בין רמנה מהרשי לביני היה שאני ירדתי. הייתה לי חוויה בשבת בלילה והבטחתי לעצמי: הרגע נגעתי באמת החיה, אדע את זה לנצח. וביום רביעי כבר דיברתי על זה בלשון עבר, סיפרתי על החוויה הגדולה שהייתה לי.
זה המשפט שמכיל את כל הביקורת הרוחנית על פסיכדליה בגרסה ההוגנת ביותר שלה, והוא נאמר על ידי מי שהיה מהמצדדים הבולטים בעולם.
הציר האמיתי: לא כמה, אלא בתוך מה
ההנחה שאף אחד לא תומך בשימוש קבוע איננה מדויקת. יש מי שכן, ובגדול:
| מי | התדירות בפועל, וההקשר |
|---|---|
| União do Vegetal | כל שבת שנייה, ועוד מפגשי ריפוי לפי הצורך. דת מוכרת בברזיל, שבה האיוואסקה היא סקרמנט |
| סנטו דיימי | עבודות כ-3 פעמים בחודש, מהשקיעה עד הזריחה. לחברי הכנסייה, שתיית האיוואסקה נושאת את אותה משמעות שיש לאוכריסטיה לקתולים |
| הכנסייה הילידית של צפון אמריקה | טקסי פיוטה סדירים, ולא אירוע חד פעמי. ואותם אנשים בדיוק הם שאומרים ללא-ילידים: אל תיגעו |
מה שנגזר מזה
מי שמשתמש בזה באופן קבוע עושה זאת בתוך דת שלמה, עם קהילה, לוח שנה, סמכות ומבנה.
ומי שמשתמש בזה כאירוע חד פעמי עושה זאת בלי כלום מאלה.
ולמה זה משנה
השאלה שנשמעת "כמה פעמים מותר" היא בעצם השאלה "בתוך מה זה קורה", והיא נכונה בדיוק באותה מידה למי שנכנס לניסוי קליני עם 6 מפגשי שיחה ולמי שנוסע לריטריט לבד.
הביקורת שכמעט לא נשמעת בעברית
יש 3 קווי ביקורת שאינם דתיים ואינם רפואיים, והם כנראה המעניינים ביותר.
ולסיום הפרק הזה, ההערה שדובלין עצמו מנסח כמסגרת לכל השיחה: "שני הדברים העיקריים שאנחנו צריכים לעשות הם לא למכור את התועלות ביתר ולא להמעיט בסיכונים. אלה בדיוק הדברים שקרו בשנות ה-60: הממשלה הגזימה בסיכונים והכחישה שיש תועלות, והרבה מהתומכים הגזימו בתועלות והכחישו שיש סיכונים משמעותיים".
האם טיפול פסיכדלי חוקי בישראל?
מי שמחפש טיפולים פסיכדליים בישראל נתקל בתמונה מבלבלת, והתשובה הקצרה היא זו: קטמין הוא הערוץ החוקי היחיד בישראל בפועל. DMT, פסילוסיבין, LSD, MDMA ומסקלין מוגדרים סמים מסוכנים לפי פקודת הסמים המסוכנים. פסילוסיבין ו-MDMA נגישים רק דרך מחקר מאושר. כל השאר מתקיים במחתרת, בלי רגולציה.
קטמין ואסקטמין: המסלול שקיים
אסקטמין נרשם בישראל ב-2020 כתכשיר לדיכאון מג'ורי עמיד, והוכלל בסל שירותי הבריאות לאותה שנה. חוזר חטיבת הרפואה מספר 5/2024, מ-7 במאי 2024, מסדיר את המסלול. ושתי נקודות מהחוזר עצמו הופכות את הניסוח "קטמין חוקי בישראל" למטעה: החוזר מגדיר את התכשיר סם מסוכן, ובשום שלב לא יימצא המטופל כשהתרופה ברשותו ללא השגחה.

הניסוח המדויק הוא שאפשר לקבל אותו בישראל כטיפול רפואי מוכר, בהתוויה מוגדרת, במרפאה מאושרת, עם השגחה של שעתיים לפחות אחרי כל מתן. הפירוט המלא של הזכאות, המוסדות והתהליך נמצא במאמר על קטמין.
נייר עמדה של האגודה לזכויות החולה מותח ביקורת על כך שנוהלי הטיפול בישראל נוקשים יותר מאשר בארה"ב ובאירופה, בעיקר בדרישה לנוכחות פסיכיאטר מומחה או מתמחה בכל מוקד.
ההשלכות המדווחות הן ישירות: מספר מצומצם של מרפאות שמסוגלות לתת את השירות, תורי המתנה ארוכים, ונסיעות למרפאות מרוחקות.
המחקר הישראלי, ומה שרץ עכשיו
המכון לחקר הפסיכדליה (IPR-TLV) פועל בבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, והפעילות הרפואית שלו מתקיימת באיכילוב. באתר הרשמי הוא מתואר כמכון הראשון מסוגו בישראל, וכמרכז המחקר הראשון בישראל שנתן פסילוסיבין סינתטי לבני אדם. בראשו עומדים פרופ' תלמה הנדלר, ד"ר חגי שרון ופרופ' יוסי יובל, והדף הרשמי שלו מתפרסם באתר האוניברסיטה.
ויש כאן קו סיפור שלם. אותם חוקרים פרסמו ב-2019 ב-British Journal of Psychiatry את מחקר הקטמין הפומי מאיכילוב (PMID 30246667), שבו קטמין פומי במינון 1 מ"ג לקילוגרם, 3 פעמים בשבוע במשך 3 שבועות, היה עדיף משמעותית על פלצבו. ציון ה-MADRS ירד מ-33.4 ל-20.7 בקבוצת הקטמין, לעומת 30.0 ל-27.5 בפלצבו.
ובמקביל, לפי ClinicalTrials.gov, רצים בישראל היום 8 ניסויים פעילים לפחות: פסילוסיבין לפוסט טראומה בסוראסקי, MDMA בטיפול קבוצתי מול פרטני בשיבא, MDMA ללוחמי יחידות מיוחדות במרכז הרפואי העמק, MDMA במרכז מיט"ב בבית החולים הרצוג, פסילוסיבין ל-OCD עמיד בבאר שבע, ועוד.
2 עוגנים היסטוריים, ומספר אחד ששווה לזכור
ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שאישרה תוכנית חמלה לגישה פסיכדלית, בפברואר 2019, לכ-50 מטופלי פוסט טראומה. התקדים היה אמיתי, והמימוש נשאר זעיר: נכון לסוף 2025 השתתפו בניסויי ה-MDMA בישראל רק כ-60 עד 100 אנשים בסך הכול.
והעוגן השני הוא אדם. פרופ' בני שנון ז"ל (1948 עד 2025), פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטה העברית, פרסם ב-2002 בהוצאת אוקספורד את Antipodes of the Mind, מחקר פנומנולוגי של חוויית האיוואסקה שנשען על מאות מרואיינים. ב-2008 הוא פרסם את ההשערה שטקסים מקראיים כללו צמחים פסיכואקטיביים, טענה שעוררה סערה, ושהוא עצמו הגדיר במפורש כספקולטיבית.
ומה קורה בשאר העולם
אין כאן ולא יהיה כאן שום מידע על השגה של חומר, על מקורות, על מחירים או על מי מארגן מה. זו החלטה, לא השמטה.
ומעבר לזה: גם באורגון, גם באוסטרליה וגם בכל מקום שבו יש מסלול חוקי, המסלול הזה אינו "לקנות ולקחת". הוא נעשה במסגרת, עם מלווים, ועם מה שבא לפני ואחרי.
לסיכום: פסיכדליה, בשורה אחת
אוסמונד חיפש ב-1956 מילה שתחליף את "מחקי פסיכוזה", ומצא מילה שפירושה מנכיח את התודעה. 70 שנה אחר כך המילה הזאת עדיין מדויקת יותר ממה שהיא נראית, וגם בעייתית יותר.
מדויקת, כי זה בדיוק מה שקורה: החומרים האלה אינם מוסיפים תוכן ואינם מוחקים אותו. הם מרפים את המבנה שדרכו אדם רואה את עצמו, לכמה שעות. ג'ונסון קורא להם מגברים לא ספציפיים, ומכאן נגזר שאי אפשר להבטיח כיוון. קרהארט-האריס אומר את זה בלי לרכך: "יש כנות מסוימת בפסיכדליים הקלאסיים: זה גיהינום כמו גם גן עדן. וזאת הנפש. זה לא הכל ורדים".
ובעייתית, כי המילה מכסה 12 חומרים שפועלים על 4 מערכות שונות במוח, עם משכים שנעים בין 2 דקות ל-36 שעות, ועם פרופילי סיכון שאין ביניהם שום דמיון. פסילוסיבין ו-LSD מדורגים הנמוכים ביותר בטבלאות הנזק, ואיבוגאין מאריך מרווח לבבי במשך עד 12 ימים אחרי שהחוויה נגמרה. אלה לא אותו דבר, וכל דיון שמתייחס אליהם כאל דבר אחד כבר טועה.
מה שכן משותף לכולם הוא דווקא לא החומר. הממצא שחוזר בכל מקום הוא שהתוצאה נקבעת על ידי מה שסביב: ההקשר שפותח את החלון בעכברים של דולן, הראפור שנמדד בבוקר המנה ומנבא את התוצאה חודשים אחר כך, הסינון שמסביר את הפער בין 7.8 אחוז שפנו לעזרה מחוץ למסגרת לבין אפס אירועים חמורים באלף מינונים בתוכה, והמסורות שכולן, בעד ונגד, מדברות בסופו של דבר על אותו דבר. לא כמה, אלא בתוך מה.
הוברמן מנסח את זה בדימוי אחד: אלה להבים חדים. עם להבים חדים אפשר לעשות דברים מדהימים, ואפשר גם לחתוך את עצמך קשות מאוד. ומה שמפריד בין השניים איננו החומר שנכנס לגוף, אלא מי נמצא בחדר ומה עושים עם מה שנפתח.

שאלות ותשובות
מה זה פסיכדליה?
פסיכדליה היא קבוצת חומרים שמשנים את התפיסה, את המחשבה ואת תחושת העצמי לכמה שעות, בלי לטשטש ובלי למחוק זיכרון. המילה נטבעה ב-1956 על ידי הפסיכיאטר הבריטי ד"ר המפרי אוסמונד, בהתכתבות עם אלדוס האקסלי, והיא מורכבת משתי מילים יווניות: psyche, נפש, ו-deloun, לגלות או להפוך לנראה. לפני כן קראו לחומרים האלה מחקי פסיכוזה. המשפחה כוללת 4 מנגנונים שונים במוח, ולא אחד.
מה ההבדל בין פסיכדלי קלאסי לקטמין ול-MDMA?
פסיכדלי קלאסי, כמו פסילוסיבין, LSD, DMT ומסקלין, נקשר לקולטן סרוטונין מסוג 5-HT2A ומפעיל אותו. קטמין פועל על מערכת אחרת לגמרי, מערכת הגלוטמט, וההשפעה שלו נקראת דיסוציאציה. MDMA לא נקשר לקולטן ומפעיל אותו אלא מציף את הסינפסה בסרוטונין. ד"ר מת'יו ג'ונסון מג'ונס הופקינס נותן לזה תמונה: הקלאסיים מחקים את הכדור שנכנס לכפפה, ואילו MDMA עובד מצד הזורק.
האם פסיכדליים בטוחים?
ברמה הפיזיולוגית פסילוסיבין ו-LSD בטוחים באופן יוצא דופן: אין מנת יתר קטלנית ידועה לרוב האנשים, ואין נזק לאיברים. בדירוגי הנזק המרכזיים פטריות פסילוסיבין מדורגות הנמוכות ביותר מכל החומרים הפסיכואקטיביים, ובראש אותן רשימות נמצאים טבק ואלכוהול. אבל זה מדבר על פיזיולוגיה בלבד. הסיכון האמיתי הוא התנהגותי ונפשי, ובחומרים אחרים הוא גם גופני: לאיבוגאין יש סיכון לבבי מתועד, ולאיוואסקה יש אינטראקציות תרופתיות מסוכנות.
מי לא צריך להתקרב לחומרים פסיכדליים?
ההתוויות המוחלטות הן היסטוריה אישית של פסיכוזה, סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית, קרוב משפחה מדרגה ראשונה עם סכיזופרניה או עם דו-קוטבית עם מאפיינים פסיכוטיים, קטינים, ונשים בהריון ובהנקה. אליהן מצטרפים שילובים תרופתיים שתועדו בהם מקרי מוות, ובראשם מעכבי MAO וליתיום. ג'ונסון מוסיף בעיה שקל לפספס: אנשים הם שופטים גרועים של הנטייה של עצמם, וההתפרצות הפסיכוטית הראשונה מתרחשת בדרך כלל בגיל שבו מתנסים.
האם מותר לקחת פסיכדליים יחד עם נוגדי דיכאון?
זו הנקודה שבה הפער בין השיח הפופולרי למחקר הוא מסוכן. הטענה שפסיכדליים עם SSRI מסוכנים אינה נתמכת ברמת הסכנה. מה שכן נתמך היטב הוא שה-SSRI מחליש את האפקט משמעותית: מול MDMA נמדדה ירידה של 60 עד 80 אחוז ב-4 ניסויים קטנים, ומול LSD נדרשה מנה גדולה פי 2 עד 3. הסכנה האמיתית והמתועדת היא ליתיום ומעכבי MAO. וחשוב מכול: הפסקת תרופה פסיכיאטרית היא פעולה רפואית מסוכנת בפני עצמה, ונעשית רק בליווי הרופא הרושם.
כמה זמן צריך להפסיק תרופות לפני חוויה פסיכדלית?
כלל האגודל שמופיע בפרוטוקולים הוא המאוחר מבין השניים: 14 יום, או 5 זמני מחצית חיים של התרופה ושל המטבוליט הפעיל שלה. תרופה עם מטבוליט ארוך דורשת הפסקה ארוכה בהרבה, ופלואוקסטין (פרוזאק) הוא הדוגמה הבולטת: תווית ה-MAOI נוקבת ב-5 שבועות. חשוב לומר שהסקירה השיטתית המרכזית בתחום נמנעת במפורש מלתת פרוטוקול גמילה, והמספרים האלה מגיעים מפרוטוקולים קליניים ומתוויות תרופה.
מה זה סט וסטינג ולמה זה כל כך חשוב?
סט הוא כל מה שאדם מביא איתו פנימה, וסטינג הוא המקום והאנשים שסביבו. יש לזה 3 ביסוסים בלתי תלויים. ראשית, סוגסטיביליות גבוהה תחת החומר, כלומר מה שנאמר לאדם יכול לעצב את החוויה. שנית, ממצא של פרופ' גול דולן: אותו מינון MDMA לא פתח את התקופה הקריטית אצל עכבר שהיה לבד בחדר, ועם הקשר חברתי כן פתח אותה. כלומר ההקשר הוא חלק מהמנגנון. ושלישית, איכות הקשר עם המלווים כפי שנמדדה בבוקר המנה ניבאה במובהק את התוצאה חודשים אחר כך.
מה עושים בטריפ רע?
מייקל פולן מגדיר טריפ רע כתגובת פאניקה נגד מה שקורה בראש, והמטפלים מעדיפים את המונח חוויה מאתגרת. ההוראות שנותנים בג'ונס הופקינס הן 3: לא להיאבק, לפנות אל מה שמפחיד במקום לברוח ממנו ("אם אתה רואה מפלצת, לך ישר אליה ותשאל מה יש לה ללמד אותך"), ולזכור שלא נשארים לבד. למי שמלווה: אי אפשר לדבר אדם החוצה מלולאה מחשבתית בהיגיון, ומה שעוזר הוא לשנות את הסביבה הפיזית, את התאורה ואת המוזיקה. וסייג שחשוב לא לפספס: רמות חרדה גבוהות נמצאו בקורלציה שלילית עם תוצאה טובה, כלומר ההוראה איננה לחוות כמה שיותר חרדה.
האם מיקרודוזינג עובד?
לא הוכח. במחקר העצמי-מעוור הגדול בעולם, בהובלת בלאז' סיגטי מאימפריאל קולג' לונדון על 191 משתתפים, מי שקיבל פלצבו וחשב שקיבל מיקרודוז הצליח בדיוק כמו מי שחשב שקיבל מיקרודוז וגם קיבל. ג'ונסון מוסיף שאף מחקר שעבר ביקורת עמיתים לא הראה תועלת. ופרט אחד שסוגר את הדיון: 1 מ"ג פסילוסיבין, שהוא מינון מיקרודוז טיפוסי, שימש כזרוע הביקורת בניסוי ה-NEJM על דיכאון עמיד, שכלל כ-75 עד 79 משתתפים בכל זרוע.
מה זה HPPD, וכמה זה שכיח?
HPPD הוא הפרעת תפיסה מתמשכת בעקבות הזיה, ומדובר במוגבלות ויזואלית ולא בפסיכוזה: שלג ויזואלי, תמונות שאריות, שובלי אור והילות סביב עצמים. שכיחות אוכלוסייתית אינה ידועה במחקר. מה שכן ידוע: בקוהורט פרוספקטיבי של 212 משתתפים, 32.1 אחוז דיווחו על לפחות אפקט תפיסתי אחד, אבל רק 2 נבדקים תיארו אותו כמצוקתי, כלומר פחות מאחוז אחד. הפער בין השניים הוא בדיוק ההבדל בין אפקט תפיסתי שאריתי לבין הפרעה. בסקירה השיטתית העדכנית, 28 אחוז הגיעו להחלמה מלאה תוך שנה ו-61 אחוז להחלמה חלקית.
האם טיפול פסיכדלי חוקי בישראל?
קטמין הוא הערוץ החוקי היחיד בפועל. אסקטמין נרשם בישראל ב-2020 והוכלל בסל הבריאות, וחוזר משרד הבריאות 5/2024 מסדיר את המסלול. חשוב לדייק: החוזר עצמו מגדיר את התכשיר סם מסוכן, ובשום שלב המטופל אינו מחזיק אותו ללא השגחה. DMT, פסילוסיבין, LSD, MDMA ומסקלין מוגדרים סמים מסוכנים לפי פקודת הסמים המסוכנים, ופסילוסיבין ו-MDMA נגישים רק דרך מחקר מאושר משרד הבריאות.
אפשר להגיע לאותה חוויה בלי חומר?
לפי כמה מקורות, כן. פולן: "החוויה המיסטית אפשר לגשת אליה מהרבה דלתות שונות, פסיכדליים הם רק אחת מהן", ומונה מדיטציה, חוויות בטבע וחוויות אמנות. אליהן מצטרפות מניעה חושית, ריטריטים של שתיקה, תרגול מדיטציה מודרך ונשימה הולוטרופית שפיתח ד"ר סטניסלב גרוף, שהיא דרך להגיע למצב דומה בלי חומר כלל. דולן מוסיפה בסיס ביולוגי: בעכברים, מניעה חברתית פותחת את אותה תקופה קריטית גם בלי חומר. ופולן מנסח את היחס: "פסיכדליים הם במובן מסוים קיצור דרך. אחרי שעשיתי פסיכדליים נעשיתי מודט טוב יותר, כי הבנתי: אה, לשם אני מנסה להגיע".
גילוי נאות
אני לא רופא, וזה לא ייעוץ רפואי. מה שכתוב כאן הוא סיכום של מה שהמחקר מצא, של מה שתועד קלינית, ושל מה שכתוב במסמכים הרשמיים, כדי שיהיה אפשר לשאול את השאלות הנכונות. אין כאן המלצת מינון, אין הנחיית שימוש, ואין שום מידע על השגה של חומר. רוב החומרים שמוזכרים בדף הזה הם סמים מסוכנים לפי החוק בישראל. את ההחלטות עצמן מקבלים עם איש מקצוע רפואי שמכיר אתכם ואת התיק שלכם, ומצב הרגולציה והמחקרים מתעדכן, ולכן כדאי לאמת אותו מול המקורות הרשמיים.
המקורות
כל המקורות למטה מקושרים לפאבמד. כל מזהה נשלף מהמסד עצמו ולא נכתב מהזיכרון, כל כותרת הושוותה לטענה שבגללה הובאה, וכל קישור נבדק בבדיקה חיה.
ההגדרה, המנגנון והמוח
- Gattuso JJ · 2023 · Int J Neuropsychopharmacol · Default Mode Network Modulation by Psychedelics: A Systematic Review
- Johnson MW · 2011 · Drug Alcohol Depend · Human psychopharmacology and dose-effects of salvinorin A, a kappa opioid agonist hallucinogen present in the plant Salvia divinorum
פסילוסיבין
- Griffiths RR · 2006 · Psychopharmacology (Berl) · Psilocybin can occasion mystical-type experiences having substantial and sustained personal meaning and spiritual significance
- Carhart-Harris R · 2021 · N Engl J Med · Trial of Psilocybin versus Escitalopram for Depression
- Bogenschutz MP · 2022 · JAMA Psychiatry · Percentage of Heavy Drinking Days Following Psilocybin-Assisted Psychotherapy vs Placebo in the Treatment of Adult Patients With Alcohol Use Disorder: A Randomized Clinical Trial
- Szigeti B · 2021 · Elife · Self-blinding citizen science to explore psychedelic microdosing
קטמין
- Krystal JH · 1994 · Arch Gen Psychiatry · Subanesthetic effects of the noncompetitive NMDA antagonist, ketamine, in humans. Psychotomimetic, perceptual, cognitive, and neuroendocrine responses
- Zarate CA Jr · 2006 · Arch Gen Psychiatry · A randomized trial of an N-methyl-D-aspartate antagonist in treatment-resistant major depression
- Kishimoto T · 2016 · Psychol Med · Single-dose infusion ketamine and non-ketamine N-methyl-d-aspartate receptor antagonists for unipolar and bipolar depression: a meta-analysis of efficacy, safety and time trajectories
- Domany Y · 2019 · Br J Psychiatry · Repeated oral ketamine for out-patient treatment of resistant depression: randomised, double-blind, placebo-controlled, proof-of-concept study
MDMA
- Mitchell JM · 2021 · Nat Med · MDMA-assisted therapy for severe PTSD: a randomized, double-blind, placebo-controlled phase 3 study
- Mitchell JM · 2023 · Nat Med · MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD: a randomized, placebo-controlled phase 3 trial
- Jerome L · 2024 · Psychopharmacology (Berl) · Retraction Note: Long-term follow-up outcomes of MDMA-assisted psychotherapy for treatment of PTSD: a longitudinal pooled analysis of six phase 2 trials
איוואסקה ו-DMT
- Riba J · 2003 · J Pharmacol Exp Ther · Human pharmacology of ayahuasca: subjective and cardiovascular effects, monoamine metabolite excretion, and pharmacokinetics
- Dos Santos RG · 2017 · Ther Adv Psychopharmacol · Ayahuasca, dimethyltryptamine, and psychosis: a systematic review of human studies
- Bouso JC · 2022 · PLOS Glob Public Health · Adverse effects of ayahuasca: Results from the Global Ayahuasca Survey
מסקלין
- Ley L · 2023 · Neuropsychopharmacology · Comparative acute effects of mescaline, lysergic acid diethylamide, and psilocybin in a randomized, double-blind, placebo-controlled cross-over study in healthy participants
- Klaiber A · 2024 · Transl Psychiatry · Acute dose-dependent effects of mescaline in a double-blind placebo-controlled study in healthy subjects
- Ogunbodede O · 2010 · J Ethnopharmacol · New mescaline concentrations from 14 taxa/cultivars of Echinopsis spp. (Cactaceae) ("San Pedro") and their relevance to shamanic practice
אינטראקציות תרופתיות
- Sarparast A · 2022 · Psychopharmacology (Berl) · Drug-drug interactions between psychiatric medications and MDMA or psilocybin: a systematic review
- Halman A · 2024 · J Psychopharmacol · Drug-drug interactions involving classic psychedelics: A systematic review
HPPD וחוויות קשות ממושכות
- Baggott MJ · 2011 · Drug Alcohol Depend · Abnormal visual experiences in individuals with histories of hallucinogen use: a Web-based questionnaire
- Zhou K · 2025 · PNAS Nexus · Prediction of hallucinogen persisting perception disorder and thought disturbance symptoms following psychedelic use
- Neven A · 2025 · Harv Rev Psychiatry · Pharmacological Treatment of Hallucinogen Persisting Perception Disorder (HPPD): A Systematic Review
- Butler M · 2026 · Transl Psychiatry · Characterising the clinical associations of hallucinogen persisting perception disorder: a retrospective cohort study
- Evans J · 2023 · PLoS One · Extended difficulties following the use of psychedelic drugs: A mixed methods study
קמבו
- Schmidt TT · 2020 · Sci Rep · Acute and subacute psychoactive effects of Kambô, the secretion of the Amazonian Giant Maki Frog (Phyllomedusa bicolor): retrospective reports
- Pogorzelska J · 2017 · Clin Exp Hepatol · Toxic hepatitis caused by the excretions of the Phyllomedusa bicolor frog – a case report
- Campodónico J · 2019 · Rev Med Chil · [Severe hyponatremia secondary to Phyllomedusa bicolor (Kambó frog) poisoning. Report of one case]
- Tran CQ · 2025 · Cureus · Shamanic Kambô Frog Hyponatremic Toxicity Leading to Brain Death: A Case Report
- Mantilla-Pardo JC · 2026 · Toxicol Rep · Acute polyneuropathy associated with Kambo poisoning: An unusual case report
מי עומד מאחורי המאמר
המומחים שדבריהם, המחקרים שלהם או העמדות שלהם מובאים בדף הזה, עם התפקיד המלא של כל אחד.
- פרופ' רובין קרהארט-האריס, נוירומדען, ראש המרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון ופרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה ב-UCSF
- פרופ' רולנד גריפית'ס, פרופסור לפסיכיאטריה ולמדעי המוח בג'ונס הופקינס ומנהל המרכז לחקר פסיכדליים ותודעה
- ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
- פרופ' גול דולן, פרופסורית לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
- ד"ר דיוויד אולסון, פרופסור חבר לכימיה, ביוכימיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה דייוויס
- ד"ר בריאן רות', אוניברסיטת דיוק
- פרופ' אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה ולאופתלמולוגיה באוניברסיטת סטנפורד
- פרופ' תלמה הנדלר, מהעומדים בראש המכון לחקר הפסיכדליה באוניברסיטת תל אביב ובאיכילוב
- ד"ר חגי שרון, מהעומדים בראש המכון לחקר הפסיכדליה
- פרופ' יוסי יובל, מהעומדים בראש המכון לחקר הפסיכדליה
- פרופ' בני שנון ז"ל (1948 עד 2025), פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטה העברית, מחבר Antipodes of the Mind
- ריק דובלין, מייסד ומנכ"ל MAPS
- מייקל פולן, סופר ועיתונאי, מחבר How to Change Your Mind, מלמד בהרווארד ובברקלי
- ד"ר סטניסלב גרוף, פסיכיאטר, ממייסדי הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית ומפתח הנשימה ההולוטרופית
- רם דאס (ריצ'רד אלפרט), מורה רוחני, לשעבר פסיכולוג בהרווארד
- אלן ואטס, פילוסוף ומרצה
- ג'ק קורנפילד, מורה מדיטציה ופסיכולוג, מייסד שותף של Insight Meditation Society ושל Spirit Rock
- ד"ר ביל ריצ'רדס, פסיכולוג בג'ונס הופקינס, מחבר Sacred Knowledge ושל "הוראות הטיסה"
- אלכסנדר "סשה" שולגין, כימאי, מחבר PiHKAL ו-TiHKAL
- ד"ר אלברט הופמן, הכימאי שסינתז LSD ב-1938 ובודד פסילוסיבין ב-1958
- ד"ר המפרי אוסמונד, פסיכיאטר בריטי, האיש שטבע את המילה "פסיכדלי" ב-1956
- ד"ר וולטר פנקה, עורך "ניסוי יום שישי הטוב" ב-1962
זו אינה רשימה מלאה. המאמר נשען על 31 מקורות מאומתים, והרשימה המלאה נמצאת בחלק המקורות שלמעלה.

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
לאיזה עוד אדם המאמר יכול לתרום? שלחו לו.
