חלק א׳ · ההבטחהתרגיל של פחות מדקה שרוב האנשים לא מסוגלים לעשות

יש תרגיל ריפוי מפתיע, סופר פשוט, שלוקח פחות מדקה ולא עולה כלום, ורוב האנשים לא מסוגלים לעשות אותו. איך זה עובד? עומדים מול מראה, מסתכלים לעצמנו בעיניים ואומרים: אני אוהב אותך. אני באמת אוהב אותך.

נשמע קל עד שמנסים. יש מי שצוחק במבוכה, יש מי שפורץ בבכי באמצע, ומספרים גם על איש אחד שלקח את המראה הקטנה שקיבל, ניפץ אותה וזרק אותה לצד השני של החדר.

את התרגיל הזה בנתה לואיז היי (Louise Hay). במשך ארבעים שנה הגיעו אליה אנשים עם בעיות בבריאות, בכסף ובזוגיות, והיא פתחה את העבודה איתם בהבטחה שכמעט אף אחד לא מעז להבטיח: לא משנה מה המחלה שלכם, אם תבחרו לעבוד עם הרעיונות האלה, הבריאות שלכם תשתפר. הספר שהיא כתבה נמכר ביותר מחמישים מיליון עותקים.

לואיז היי עבדה רק על דבר אחד: אהבה עצמית

לואיז היי, כמו כל מטפלת, נפגשה עם אנשים אחד על אחד ותמיד עבדה על העניין הספציפי שהאדם הגיע איתו, בין שזה בריאות, כסף או זוגיות. עד שיום אחד היא שמה לב למשהו.

אצל אנשים שלמדו לאהוב את עצמם הבעיות נפתרו מעצמן, בלי שהם עבדו עליהן ישירות. ומאז ועד סוף חייה היא אמרה את זה במשפט אחד.

לא משנה מה הבעיה, יש רק דבר אחד שאני עובדת עליו, וזה אהבה עצמית.

היא ידעה איך זה נשמע, ואמרה על זה בצחוק: "אני אישה פשוטה, ובעיני חלק מהאנשים הרעיונות שלי פשטניים מדי, אבל מי שמתרגל אותם רואה עד כמה הם עובדים."

חלק ב׳ · המנגנוןכל מחשבה היא הצהרה: 500 פעמים ביום בלי לשים לב

הגישה שלה מתבססת על טענה פשוטה. כל משפט שאנחנו אומרים לעצמנו הוא סוג של הצהרה, אפירמציה. רוב האנשים מכירים את המילה אפירמציה מהצהרות חיוביות שאומרים מול המראה, אבל לואיז היי החשיבה גם את המחשבות הרגילות של היומיום כאפירמציה.

מחשבה כמו "הגב הזה כבר לא עובד טוב" כשמתכופפים בבוקר לגרביים ופתאום יש איזה כאב. או מחשבה כמו "אני מפחד שאני לא ארוויח מספיק" כשמגיעה הודעה מהבנק.

ולואיז אמרה שכשמשהו מדאיג אותנו, אנחנו חוזרים על הדאגות יותר מ-500 פעמים ביום. אנחנו ממש מתרגלים את ההצהרות הלא רצויות כמו ספורטאים אולימפיים. רק שהמשפט שאנחנו מתאמנים עליו הוא המשפט שפועל נגדנו.

למה כאב אצל לואיז היי הוא מסר מהגוף ולא תקלה?

עכשיו, למה כל זה קשור לבריאות? כי לפי לואיז היי יש מישהו אחד ששומע כל מילה שלנו וכל מחשבה, וזה הגוף. היא הסבירה שכל תא בגוף מגיב לכל מחשבה שאנחנו חושבים, וזה יוצר אווירה מנטלית שבתוכה למחלה קל להתפתח.

ולכן מבחינת לואיז, כאב הוא אף פעם לא תקלה. הוא מסר שמשהו במחשבות שלנו צריך להשתנות.

אם אנחנו ישר רצים לארון התרופות, אנחנו אומרים לגוף סתום ת'פה. והיא ביקשה הפוך: תקשיבו לגוף, כי הגוף אוהב אתכם.

את התשובות שהיא שמעה מאלפי אנשים היא איגדה בספר הראשון שלה, חוברת קטנה בכריכה כחולה שיוצרת קורלציות בין הכאב הגופני לעניין הרגשי שמאחוריו. כאבי ראש, לפי לואיז, הופיעו אצל האנשים רגע אחרי שהם פסלו את עצמם. גרון, זה מילים שנבלעו ולא נאמרו. ועל הלב היא כתבה שהלב לא תוקף אותנו. אנחנו סוחטים ממנו את השמחה במשך שנים עד שהוא מידלדל.

חלק ג׳ · ארבעת הרעליםמהם ארבעת הרעלים שחוסמים ריפוי לפי לואיז היי?

אחרי שפגשה אלפי אנשים לואיז מנתה ארבעה רעלים מחשבתיים שחוזרים על עצמם אצל כולם. אלה המחשבות שעושות את הכי הרבה נזק, ומרחיקות מאיתנו ריפוי ושפע ואושר, וכל דבר שאנחנו רוצים.

הרעל הראשון: ביקורת עצמית

זה הקול שבודק כל דבר שעשינו ומודיע מה לא בסדר. ומתחת לכל הביקורות, מה שלואיז אמרה, תמיד מסתתר איזה "אני לא מספיק טוב", או "אני לא עושה מספיק", או "לא מגיע לי".

וכשהיא הייתה מגיעה עם בן אדם למשפט כזה, היא הייתה שואלת: "מה כל כך נורא בך? למה אתה לא מספיק טוב?" והיא אמרה שהיא מעולם לא קיבלה תשובה הגיונית.

ביקורת עצמית מעולם לא שינתה שום דבר.

אנחנו מבקרים את עצמנו שנים על אותם דברים, והם עדיין כאן. בתוך כל אחד מאיתנו יש נפש עדינה כמו של ילד, ואם היינו צועקים על ילד בן שלוש שהוא טיפש ולא שווה, היינו מקבלים ילד מבוהל שמתכווץ בפינה. לא כזה שיש לו מוטיבציה להשתנות. אבל רובנו צועקים על הילד הזה, מבקרים אותו ונכנסים בו חזק, וגם לגוף שלנו זה לא נעים.

תינוקות לא מבקרים את הגוף שלהם. אין תינוק שחושב שהירכיים שלו רחבות מדי. תינוקות מאוהבים בגוף שלהם, הם בכלל לא חושבים על זה. אבל אז אנחנו גדלים ומתחילים להשוות, ובמיוחד כשאנחנו חולים, ואז אנחנו חושבים "הגוף שלי חלש והוא בוגד בי". ככה מדברים על אויב, לא על הגוף שלנו. והגוף שומע את זה ומרגיש כל מחשבה כזאת. וזה הרעל הכי הרסני מכולם.

הרעל השני: אשמה

כאן לואיז גילתה מנגנון מעניין שפועל בלא מודע. מי שמרגיש אשם, עמוק בפנים גם מאמין שמגיע לו עונש. וכשאף אחד מבחוץ לא מעניש אותו, הוא מעניש את עצמו, והעונש הזה מגיע בצורת כאב. כאב כרוני, הרבה פעמים.

אז כשמישהי מגיעה אליה עם כאב כזה, היא יודעת לחפש איזושהי אשמה שלא מרפה.

בסדנה אחת קמה אישה מבוגרת וסיפרה שהיא מאשימה את עצמה שנים על איך שגידלה את הבן שלה, ושהיא הייתה קשוחה מדי איתו. ולואיז אמרה לה: "הכאב הזה מגיע מהאשמה הכרונית, וזה לא שווה את זה. על מה את מאשימה את עצמך? די, העונש שלך הסתיים. את יכולה לשחרר את עצמך מהכלא."

הרעל השלישי: הפחדה

לואיז תיארה את זה בדוגמה שכולנו מכירים. אנחנו שוכבים במיטה בלילה ומריצים בדמיון, בלי כוונה, תרחישים רעים שעלולים לקרות. מופיע פתאום איזה כאב בגוף ואנחנו כבר מתכננים את ההלוויה. או שמישהו לא מחזיר טלפון, וזהו, החלטנו שנישאר לבד.

הבקשה שלה הייתה פשוטה: אל תפחידו את עצמכם. אל תיקחו מצב קטן, או גם מצב גדול, ותהפכו אותו ליותר גדול ולמפלצת. כי כשהגוף מפוחד הוא נסגר, וקשה לאנרגיית הריפוי לזרום בנו כשאנחנו מתוחים או מפוחדים.

הפחד הכי כבד הוא של בן אדם שקיבל אבחנה קשה מהרופאים, ואז הראש כבר אומר: ככה הגוף שלי יהיה מעכשיו, וזה רק יידרדר. ומה שלואיז אמרה על המילה חשוכת מרפא, זה שבסך הכל המשמעות שלה היא שהרפואה עדיין לא מצאה לזה דרך מבחוץ. זה לא אומר שאין מה לעשות מבפנים.

כשהגוף משתנה: שיער שנושר, קמט חדש, עיכול

וגם על הזדקנות היא אמרה שיש אנשים בני עשרים שהם קשישים, ויש בני תשעים שהם צעירים. והמחשבות והמשפטים האלה, ואיך שאנחנו מתייחסים לגוף, הם מהדברים שהכי משפיעים. זה מתחיל מהתהליכים הכי קטנים שאנחנו רואים בגוף ולא אוהבים: שיער שנושר, איזה קמט חדש, או העיכול שכבר לא מה שהיה. המבט הרגיל אליהם הוא תערובת של ביקורת ופחד. "מה זה, הגוף מתקלקל, וזה רק יחמיר."

אצל לואיז המבט היה אחר. הגוף הוא הבית שאנחנו גרים בו, ואנחנו תמיד רוצים להתייחס אליו באהבה. אז אם הוא משתנה, זה לא אומר שהוא מתקלקל. הוא מתבגר, ואנחנו צריכים לשאול אותו: גוף, מה אתה צריך ממני עכשיו? האם זו מנוחה? תזונה אחרת? תנועה?

ההצהרה השנייה, היא הסבירה, משקיטה את הראש מספיק זמן כדי שפתרון יוכל להגיע. ולתרחישים של הלילה תמיד אפשר לבחור מראש תמונה מחליפה, לתכנן משהו שאוהבים כמו שקיעה או פרה או חוף, ולעבור אליו כשהסרט המפחיד מתחיל. לא להילחם בו, רק להחליף נושא עד שזה דועך.

ומאיפה בכלל מגיע כל הפחד הזה? מחוסר אמון, לפי לואיז. וההוכחה נמצאת בנשימה: בלי הנשימה הבאה אנחנו לא נחזיק שלוש דקות, ובכל זאת אף אחד לא נושף ובודק בחרדה אם תגיע עוד אחת, כי אנחנו סומכים שיש מספיק אוויר.

הרעל הרביעי: טינה

טינה מתחבאת הכי עמוק. כעס הוא רגש בריא שרוצה לזוז החוצה, אבל כעס שנבלע לא נעלם. הוא מודחק פנימה או מתיישן, ואז הוא הופך לסרט שהראש מריץ בלופים גם בלא מודע. והכעס המודחק הזה, הטינה שנשמרת, יוצר הרבה בעיות.

לואיז בעצמה סיפרה שזו הייתה התמודדות שלה, וסיפרה על פעם ספציפית שהכתף שלה כאבה מאוד. אז היא פרקה את הכעס, הרגישה שהיא סולחת, וזה נרגע.

סליחה זה דבר קשה. לואיז עברה דברים והיא יודעת כמה זה קשה, ואחד הטריקים שלה לעזור לסליחה הוא לא להגיד "אני סולח", כי למי שפגעו בו זה לא קל. אלא להגיד "אני מוכן לסלוח". וככה זה מגיע לאט לאט, בהדרגה.

חלק ד׳ · הגינהלמה הצהרות חיוביות לא עובדות, ומה כן עובד?

אז הבנו שיש לנו הרבה מחשבות והן משפיעות על הגוף. אבל זה גם רק מחשבות, ומחשבות אפשר לשנות. רק שצריך להבין איך.

הרבה אנשים מנסים לשנות את המחשבות, פשוט להדביק מעל המחשבות הישנות משפט חדש חיובי, ואז הם היו באים אל לואיז ואומרים "איזה, הצהרות לא עובדות". והיא הייתה שואלת אותם: כמה הצהרות של שפע עשית היום? והתשובה: אה, שלוש.

אוקיי. ועכשיו, כמה הצהרות של עוני עשית היום, עם כל המחשבות האוטומטיות? התשובה יכולה להיות גם איזה שלוש מאות.

ולכן היא לימדה לחשוב על זה כמו על גינה. המיינד הוא אדמה, וכל הצהרה היא זרע.

אבל לפני שזורעים, בזמן שזורעים, וכל הזמן, צריך גם לעקור את העשבים השוטים, שזה כל המחשבות האלה שדיברנו עליהן. ובמיוחד העשב של הביקורת, כי אנחנו כל כך קשים עם עצמנו.

בסוף, אין כמות של ביקורת והלקאה עצמית שיכולה לשנות את המצב. זה מגיע רק מאהבה ומקבלה עצמית. יש לנו איזה פחד שאם נאהב את עצמנו, אז פתאום לא תהיה לנו מוטיבציה להשתנות. אבל זה לא עובד ככה, להפך. כשאנחנו אוהבים את עצמנו, אז משהו נרגע. וזה אחד השיעורים שבאנו לפה לחיים האלה, וזה נכון לכולם.

כשאנחנו אוהבים את עצמנו באמת, דברים מתחילים לזרום. התאים בגוף עושים את העבודה שלהם הרבה יותר טוב בסביבה שמחה ואוהבת, כי הגוף יודע לרפא את עצמו, אבל הוא צריך את הסביבה התומכת הזאת. שזה לא לבקר את עצמנו ולאהוב את עצמנו. וכמות הדברים שנפתרים רק מזה מפתיעה.

חלק ה׳ · התרגולתרגול המראה של לואיז היי, שלב אחר שלב

התרגול שהפך לתרגול הדגל של לואיז הוא זה שהתחלנו איתו, עם המראה. בואו נסביר אותו שלב אחר שלב.

מה עושים בבוקר

בבוקר, לפני הכל, ניגשים למראה ומסתכלים לעצמנו בעיניים. לא בשיער, לא בעור, ובטח לא בקמטים. אומרים את השם הפרטי שלנו, ואז: אני אוהב אותך. אני באמת אוהב אותך.

ועל הסדר הזה לואיז הקפידה. ואחר כך מותר ללכת לשירותים, אבל קודם כל המשפט הזה של האהבה. ואז יש עוד משפט: מה אני יכול לעשות בשבילך היום כדי לשמח אותך? בהתחלה לא תמיד מגיעה תשובה. ממשיכים לשאול, והתשובות יתחילו להגיע.

עכשיו, הטון הוא מכריע. אותו משפט בטון מכאני שווה מעט. משפט שנאמר ברוך, כמו אל ילד שאוהבים, שווה הכל.

ומה שעולה בנו מול המראה הוא לא הפרעה, הוא המידע. אם יש צחוק או מבוכה או דמעות, זה מידע מאוד מעניין. לדמעות היא נתנה הסבר: כשאומרים "אני אוהב אותך" בפעם הראשונה, הילד שבפנים עונה "חיכיתי לך כל כך הרבה שנים", וזה בכי של שחרור.

למה זה מרגיש מוזר בהתחלה

ואז היא הסבירה למה זה מרגיש מוזר. אם המשפט היה מרגיש לנו אמת, לא היינו צריכים אותו. זה אימון מוזר לנו, וזה ככה עם כל דבר חדש שאנחנו עושים.

אם תנסו רגע, תשלבו ידיים. תשימו לב שיש אגודל למעלה ואגודל למטה. עכשיו תשלבו הפוך. זה יכול להרגיש מוזר בפעם הראשונה, כי יש לנו אוטומט לאיך שאנחנו סוגרים את הידיים. אז כל הרגל חדש בהתחלה ירגיש קצת מוזר, והמוזרות היא לא סימן שמשהו לא בסדר. זה סימן של שינוי.

מה עושים כשהמשפט נתקע בגרון

ומה קורה אם אנחנו לא מצליחים להגיד את זה? יש אנשים שבאמת לא מצליחים. הם מסתכלים במראה והם לא אוהבים את זה.

אז אפשר להגיד משהו יותר קל: "אני מוכן ללמוד לחבב אותך", וזה גם משפט חזק. לא צריך לאהוב בבת אחת ולשקר לעצמנו. אפילו קצת אהבה בכל יום, ותוך תקופה זה מצטבר.

גרסה למי שהקושי שלו הוא בגוף

יש גם גרסה למי שהדבר הכי קשה לו הוא ספציפית הגוף, שהוא לא מחלים מספיק מהר או שהוא כבר לא מה שהיה פעם. לואיז ביקשה לומר את המשפט דווקא אל הגוף, ואפילו אל האזור שכואב: "אני אוהב אותך. אתה עובד בשבילי כל הזמן, גם עכשיו."

כי האכזבה מהגוף היא ביקורת בתחפושת. זה מגיע אליו, הוא מרגיש את זה, וברגע שמפסיקים לריב איתו זה נותן לו את התנאים הכי טובים להחלים. ואחרי שבועיים שלושה של תרגול משהו מתרכך. הטון שבו אנחנו מדברים אל עצמנו משתנה, וזה השינוי הראשון שמרגישים.

חלק ו׳ · המטרהמה לואיז היי ענתה בראיון האחרון על "אני לא מספיק טובה"?

ולמי שמרגיש שזה מאוחר מדי כי הוא כבר מבוגר: לואיז חיה עד גיל תשעים ולימדה עד גיל מבוגר. בגיל שבעים וחמש היא התחילה ללמוד ריקודים סלוניים, ובגיל שמונים ושש פסנתר. היא ממש חיה את זה והמשיכה להתפתח.

ובאחד הראיונות האחרונים שלה שאלו אותה את השאלה האמיצה: "לואיז, אחרי חמישים שנים שאת עובדת, האם המשפט הישן הזה של 'אני לא מספיק טובה' נעלם אצלך לחלוטין?"

לא, הוא עדיין שם. אבל פעם הוא היה מפיל אותי לשלושה שבועות. היום אני מזהה אותו ומיד קמה.

תשובה מעניינת, כי היא מגדירה מחדש מה המטרה שלנו בכל זה. גם האישה שלימדה את העולם אהבה עצמית לא מחקה לגמרי את השיפוטיות והביקורתיות. זה לא שהראש יהיה מושלם. זו היכולת לזהות את זה מהר, לקום, לשנות את המחשבות, ולהפסיק את ההצלפה על ההצלפה. כי יש לנו ביקורת, ואז אנחנו מבקרים את עצמנו על הביקורת.

את זה אנחנו רוצים להפסיק, ולהקשיב לגוף. הגוף אוהב אותנו והחיים אוהבים אותנו. יש משהו מרגיע בגישה שלה, ומשם דברים מסתדרים.

לסיכום: שיטת הריפוי של לואיז היי

השיטה של לואיז היי מבוססת על חזרתיות. אנחנו מזהים את המחשבות שלנו ומחליפים אותן, וככה נוצר נתיב נוירולוגי חדש.

ובמקביל יש דרך גם להאיץ את התהליך: לנקות את האדמה עוד לפני ששותלים בה, כלומר לנקות את מערכת האמונות השורשית. ואז הרבה יותר קל לשתול את הזרעים החיוביים, ויש גם פחות מהמחשבות האלה, כי שינינו משהו שורשי במערכת ההפעלה.

מחר בבוקר, עוד לפני הקפה: תעמדו מול המראה, תגידו את השם, ואת המשפט "אני אוהב אותך".

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.