האדישות, בעיניי, היא ההתגלמות של הרוע.
ציטוטים של אלי ויזל על אדישות, על זיכרון ועל אמונה שנשארה אחרי אושוויץ, מתוך נאום פרס נובל, מתוך הנאום על מסוכנותה של האדישות בבית הלבן, מתוך ראיונות ומתוך ספריו, כל משפט עם המקור והתאריך שלו. ומדור נפרד למשפטים שמסתובבים בשמו ואינם שלו, ובהם אחד המצוטטים ביותר.
מה שפוגע בקורבן יותר מכול אינו אכזריות המדכא, אלא שתיקתו של העומד מן הצד.
אלי ויזל, מתוך ההקדמה לספר Courage to Care, 1986 (תרגום)
במשך עשר שנים אחרי שיצא מבוכנוואלד הוא לא כתב על זה מילה. הוא נדר שתיקה, ובסופה כתב כרך ביידיש בן 900 עמודים ואז קיצר אותו לספר דק בצרפתית, הלילה. הספר נמכר מאז במיליוני עותקים, והמשפט שהכי מזוהה עם אלי ויזל לא מופיע בו בכלל: הוא נאמר בראיון עיתונאי ב-1986, 28 שנה אחרי שהספר יצא.
אלי ויזל נולד ב-30 בספטמבר 1928 בסיגט שברומניה, בשם אליעזר. בבית דיברו יידיש, סבו מצד אמו היה חסיד, ואביו התעקש שילמד גם עברית מודרנית. ב-1944 גורשה המשפחה לאושוויץ. אמו ואחותו הצעירה נרצחו עם ההגעה, הוא ואביו הועברו לבוכנוואלד ואביו מת שם, והוא שוחרר ב-11 באפריל 1945. משם נשלח עם קבוצת ילדים יתומים לצרפת, למד בסורבון והיה עיתונאי. הסופר פרנסואה מוריאק הוא ששכנע אותו לשבור את השתיקה. אחר כך באו 56 ספרים נוספים, קתדרה באוניברסיטת בוסטון, מדליית הזהב של הקונגרס ב-1985, פרס נובל לשלום ב-1986, והמוזיאון בוושינגטון שהוקם בעקבות הוועדה שעמד בראשה. הוא נפטר בניו יורק ב-2 ביולי 2016.
רוב המשפטים שמצטטים ממנו לא נכתבו כספרות. הם נאמרו על במה, בטקסי סיום, בבית הלבן ובאוסלו, מול קהל שהוא רצה להזיז ממקומו. לכן הם קצרים, נשענים על חזרה, ומגיעים לפואנטה מהר. בדף הזה נמצאים הציטוטים מנאום קבלת פרס נובל ומהרצאת נובל של יום למחרת, מהנאום על מסוכנותה של האדישות מ-1999, מנאום מדליית הזהב מ-1985, מראיונות עם תאריך, ומכמה מהספרים. לכל אחד רשום המקור, וכל מה שנשען על שמועה יושב במדור נפרד למטה.
יש הבדל בין מה שאדם מעיד עליו לבין מה שאפשר ללמוד ממנו, וויזל עצמו הקפיד עליו: הוא אמר שסבל אינו מקנה זכויות יתר, ושהכול תלוי במה שעושים איתו. הזווית הפסיכולוגית שמצורפת כאן לכל מקטע היא רובד קריאה נוסף, למי שפוגש את המשפטים האלה היום, והיא לא באה במקום העדות ולא הופכת אותה לשיעור בפיתוח אישי.
המשפט שהכי מזוהה איתו נאמר בראיון עיתונאי ב-1986, והוא רביעייה: ההפך מאהבה אינו שנאה אלא אדישות, וכך גם ההפך מאמנות, מאמונה ומחיים. 13 שנה אחר כך, בנאום שנשא בבית הלבן, הוא חזר לרעיון באורך והוסיף את מה שהופך אותו לשימושי: הודאה שהאדישות מפתה, ומפתה מאוד, מפני שהיא חוסכת את אי הנוחות שבמעורבות בכאב של מישהו אחר. מהזווית הפסיכולוגית אפשר לקרוא כאן תיאור של ניתוק רגשי, מנגנון שמגן על מי שמפעיל אותו ומשאיר את מי שמולו לבד.
האדישות, בעיניי, היא ההתגלמות של הרוע.
ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך מאמנות אינו כיעור, אלא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות.
האדישות, בסופו של דבר, מסוכנת יותר מכעס ומשנאה.
כעס יכול לפעמים להיות יוצר. אדם כותב שיר גדול, סימפוניה גדולה. הוא עושה משהו מיוחד למען האנושות מפני שהוא כועס על העוול שהוא רואה. אבל אדישות לעולם אינה יוצרת.
האדישות אינה מעוררת שום תגובה. האדישות אינה תגובה. האדישות אינה התחלה, היא סוף.
האדישות, אם כן, אינה רק חטא. היא גם עונש.
כל כך יותר קל להסיט את המבט מהקורבנות. כל כך יותר קל להימנע מההפרעות הגסות האלה לעבודה שלנו, לחלומות שלנו, לתקוות שלנו. הרי זה מביך ומטריד להיות מעורב בכאב ובייאוש של אדם אחר.
במקום שממנו באתי, החברה הורכבה משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד.
האדישות היא תמיד ידידת האויב, מפני שהיא מיטיבה עם התוקפן ולעולם לא עם קורבנו, שכאבו גדל כשהוא מרגיש נשכח.
פעולה היא התרופה היחידה לאדישות, שהיא הסכנה הערמומית מכולן.
את המשפט למען המתים ולמען החיים, עלינו להעיד הוא כתב ב-1979, כשעמד בראש הוועדה הנשיאותית לשואה, והוא חקוק היום באבן בכניסה למוזיאון השואה בוושינגטון. הקו שחוזר בנאומים ובספרים הוא ששכחה אינה ניטרלית, ושיש לה קורבן. על המוזיאון שקם בעקבות הוועדה שעמד בראשה אמר בטקס החנוכה שהוא אינו תשובה אלא סימן שאלה. הזיכרון אצלו אינו עיסוק בעבר אלא צורה של אחריות בהווה, וזה קרוב למה שהטיפול קורא לו עיבוד: להחזיק את מה שקרה בלי שהוא ינהל את מה שקורה עכשיו.
למען המתים ולמען החיים, עלינו להעיד.
לשכוח את המתים כמוהו כהריגתם פעם שנייה.
מפני שאני זוכר, אני מתייאש. מפני שאני זוכר, מוטלת עליי החובה לדחות את הייאוש.
בפעם הראשונה בהיסטוריה, לא יכולנו לקבור את המתים שלנו. אנחנו נושאים את קבריהם בתוכנו.
האנשים סביבנו סירבו להקשיב, ואפילו אלה שהקשיבו סירבו להאמין, ואפילו אלה שהאמינו לא יכלו להבין.
מבחינתי, תקווה בלי זיכרון היא כמו זיכרון בלי תקווה.
ואני מאמין, אנחנו מאמינים, שהזיכרון הוא התשובה. אולי התשובה היחידה.
המוזיאון הזה אינו תשובה. הוא סימן שאלה.
זה לא מפני שאיני יכול להסביר שאתם לא תבינו. זה מפני שאתם לא תבינו שאיני יכול להסביר.
התקווה שלו לא נשמעת כמו אופטימיות. היא נשענת על משפט אחד מנאום קבלת פרס נובל, ניטרליות מסייעת למדכא ולעולם לא לקורבן, ועל מה שנגזר ממנו: גם כשאין יכולת למנוע עוול, יש חובה למחות. כאן נמצאים גם הצדדים הפחות מוכרים שלו, הסירוב לאשמה קולקטיבית, ההודאה שסבל אינו מקנה זכויות יתר, והמשפט שבו אמר שמה שלא נורמלי בו הוא שהוא נורמלי. מהזווית הפסיכולוגית יש כאן הבחנה שימושית בין חוסר אונים לבין פסיביות: מי שמזהה פעולה אחת שנמצאת עדיין בטווח שלו, יוצא מהקיפאון.
נשבעתי לא לשתוק לעולם, בכל מקום ובכל זמן שבהם בני אדם סובלים והשפלה נעשית בהם. עלינו תמיד לנקוט עמדה. ניטרליות מסייעת למדכא ולעולם לא לקורבן. שתיקה מעודדת את המענה ולעולם לא את המעונה.
בכל מקום שבו גברים או נשים נרדפים בגלל הגזע שלהם, הדת שלהם או השקפתם הפוליטית, המקום ההוא חייב, באותו רגע, להפוך למרכז היקום.
יש זמנים שבהם אנחנו חסרי אונים למנוע עוול, אבל לעולם לא יהיה זמן שבו לא נמחה.
האנושות חייבת לזכור ששלום אינו מתנת אלוהים לברואיו. הוא המתנה שאנחנו נותנים זה לזה.
איש אינו מסוגל להכרת תודה כמו מי שיצא מממלכת הלילה.
למדתי גם שסבל אינו מקנה שום זכויות יתר. הכול תלוי במה שעושים איתו.
אני לא מאמין באשמה קולקטיבית ולא באחריות קולקטיבית. רק הרוצחים היו אשמים. בניהם ובנותיהם אינם.
המצווה שלי היא: לא תעמוד על דם רעך. אתם חייבים להתערב. אתם חייבים להתערב בכוח. וזה למעשה המוטו של זכויות האדם.
היה בי כעס אבל אף פעם לא שנאה. לפני המלחמה הייתי עסוק מדי בלימודים מכדי לשנוא. אחרי המלחמה חשבתי, מה הטעם? לשנוא פירושו להקטין את עצמי.
מה שלא נורמלי הוא שאני נורמלי. ששרדתי את השואה והמשכתי לאהוב נערות יפות, לדבר, לכתוב, לאכול טוסט ולשתות תה ולחיות את החיים שלי. זה מה שלא נורמלי.
הוא לא עזב את האמונה ולא סלח לה. הדרך שלו הייתה ויכוח: הוא מיעט לדבר על אלוהים והרבה לדבר אליו, ובמחזה משפטו של אלוהים שם בפי דמות של פונדקאי את הדברים החריפים ביותר שכתב בנושא. הציטוט מהמחזה מופיע כאן עם ציון מפורש שאלה דברי דמות, כי זה לא אותו דבר כמו הצהרה שלו. מהזווית הפסיכולוגית זו דוגמה לקשר שממשיך דרך כעס: כעס תמיד פונה אל מישהו, ולכן הוא שומר על מה שהאדישות הייתה מנתקת.
לא איבדתי את האמונה באלוהים. יש לי רגעים של כעס ומחאה. לפעמים דווקא בגללם הייתי קרוב אליו יותר.
אני ממעט לדבר על אלוהים. אל אלוהים כן. אני מוחה נגדו. אני צועק אליו.
נדמה היה שאי אפשר לתפוס את אושוויץ עם אלוהים, בדיוק כפי שאי אפשר לתפוס את אושוויץ בלי אלוהים.
האם איוב איבד אי פעם את אמונתו? אם כן, הוא גילה אותה מחדש בתוך המרד שלו. הוא הראה שאמונה היא תנאי הכרחי למרד, ושתקווה אפשרית מעבר לייאוש.
מוטב אלוהים לא צודק מאלוהים אדיש. בשבילנו, שאלוהים יתעלם מאיתנו היה עונש קשה יותר מלהיות קורבן של זעמו.
או שהוא אחראי או שאינו אחראי. אם הוא אחראי, בואו נשפוט אותו. אם אינו אחראי, שיפסיק לשפוט אותנו.
עדיין יש לי אמונה באנושות. יש לי אמונה בשפה, אף שהשפה סולפה בידי האויב. יש לי אמונה באלוהים, אף שאני רב איתו הרבה מאוד.
אנחנו לא לבד בעולם הזה. רק אלוהים לבד. בני אדם אינם.
הוא פרסם 57 ספרים ולימד באוניברסיטת בוסטון מ-1976 ועד סוף חייו, וכשניסח לעצמו מה התפקיד שלו כתב על כך כמורה וכעד. מכאן המשפטים על לימוד, על מה שקריאה עושה למי שקורא, ועל חינוך כתרופה לאדישות. יש כאן גם רגע נדיר של הומור, על מיסטיקה שאי אפשר להכין כמו נס קפה. מהזווית הפסיכולוגית זה פשוט למדי: למי שיש מה למסור הלאה יש סיבה לקום בבוקר, וזו אחת ההגדרות המעשיות של משמעות.
אלוהים ברא את האדם מפני שהוא אוהב סיפורים.
יש יופי אלוהי בלימוד, כשם שיש יופי אנושי בסובלנות. ללמוד פירושו לקבל את ההנחה שהחיים לא התחילו כשנולדתי. אחרים היו כאן לפניי, ואני הולך בעקבותיהם.
הספרים שקראתי חוברו בידי דורות של אבות ובנים, אימהות ובנות, מורים ותלמידים. אני סך הכול של הניסיון שלהם, של החיפושים שלהם. וכך גם אתם.
כשאני כותב, אני מרגיש את המורים הבלתי נראים שלי עומדים מעל כתפי, קוראים את המילים שלי ושופטים את אמיתותן.
אני מאמין שמיסטיקה היא עיסוק רציני מאוד. צריך להיות מצויד בשבילה. לא לומדים חשבון דיפרנציאלי לפני שלומדים חשבון פשוט. זה לא נס קפה. אין מיסטיקה מיידית.
הזמן אינו מרפא את כל הפצעים. יש כאלה שנשארים פתוחים וכואבים.
בתנ"ך הביטוי הוא זכור, אל תשכח. למה החזרה? זה יכול להיות: זכור לא לשכוח. וזה יכול להיות גם: אל תשכח לזכור.
אולי זו המשימה שלי, כמורה וכעד: לסיים בשבילם את הסיפור. אמרתי לעצמי שאני הולך לאסוף את הדמעות שלהם ולהפוך אותן לסיפורים.
ויזל דיבר בפומבי במשך עשרות שנים, וחלק גדול מהנאומים שלו מתומללים ומאומתים מול הקלטה, כך שאפשר לבדוק כמעט כל משפט. ובכל זאת יש בשמו לא מעט משפטים בעייתיים, ובשלושה סוגים שונים: מילים של אנשים אחרים שהודבקו לו, משפטים שלו שמצוטטים בקיצור שמשנה את המשמעות, ומשפטים יפים שאין להם שום מקור. וגם למשפט המזוהה איתו יותר מכל יש היסטוריה שקדמה לו.
“ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות”
מה שבאמת מתועד: ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך מאמנות אינו כיעור, אלא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות. ראיון בכתב העת US News and World Report, 27 באוקטובר 1986 (תרגום)
איך זה מסופר ברשת: ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, אלא אדישות. (הרעיון כהמצאה מקורית של ויזל) כפי שמופיע ברשתות, ברשימות ציטוטים ובוויקיציטוט העברי
השורה השנייה מופיעה בשני נוסחים. כל המקורות שמצטטים את הראיון עצמו כותבים אמנות (art), והנוסח עם יופי (beauty) הוא זה שהתפשט ברשת. ההבדל הגדול יותר נוגע לרעיון עצמו: הגרעין שלו לא נולד אצל ויזל. הוא מופיע כבר ב-1921, בתרגום האנגלי לספרו של הפסיכולוג האוסטרי וילהלם שטקל, The Beloved Ego, בנוסח ההפך מאהבה אינו שנאה אלא אדישות, וגם ג'ון לה קארה ורולו מיי השתמשו בו לפני ויזל. מה ששייך לוויזל הוא ההרחבה לארבעה איברים, והוא אמר אותה יותר מפעם אחת: גרסה קצרה כבר בנאום מדליית הזהב של הקונגרס באפריל 1985, שנה וחצי לפני הראיון המפורסם. הציטוט נשאר שלו, אבל מי שכותב שהוא המציא את הרעיון טועה.
“כאן אין למה. (Hier gibt es kein Warum)”
של פרימו לוי. בספרו הזהו אדם תיעד לוי את השומר באושוויץ שענה לו כך כששאל למה, והמשפט נשאר אחד המשפטים הידועים בספרות השואה. ויזל אכן השתמש ברעיון בכתביו והפך אותו לשאלה תיאולוגית, ומכאן הבלבול, אבל המשפט עצמו הוא של לוי.
“הם מבצעים את הביזוי הגדול ביותר שבני אדם יכולים להמיט זה על זה: לומר לאנשים שסבלו כאב ואובדן בלתי נסבלים שהכאב והאובדן שלהם היו אשליה.”
של התאולוג רוברט מקאפי בראון, שכתב את זה בהקדמה למהדורה שיצאה לציון 25 שנה להלילה (עמוד 5 במהדורת בנטם, 1982). מפני שהמילים מודפסות בתוך הספר של ויזל, הן נדדו לרשימות ציטוטים בשמו. זה הפריט היחיד שויקיציטוט האנגלי מסמן במפורש כמיוחס לו בטעות.
“ההפך מחינוך הוא אדישות.”
מה שוויזל אמר באוניברסיטת צ'פמן ב-29 במרץ 2011 הוא: ההפך מחינוך אינו בורות אלא אדישות. הקיצור שמסתובב מוחק את הצד שעושה את המשפט מעניין, כלומר את הקביעה שבורות אינה האויב. הנוסח המלא נמצא בדף הזה, במקטע ספרים, כתיבה ולימוד.
“פרימו לוי מת באושוויץ ארבעים שנה מאוחר יותר.”
המשפט אכן מיוחס לוויזל, אבל הוא נאמר על מותו של לוי ב-1987 ולא כאמירה כללית על שרידות, ומבקרים רבים ראו בו קביעה בעייתית על אדם אחר. לניסוח המדויק גם אין מקור ראשוני מאומת. כשהוא מופיע ברשימות ציטוטים כאמירה מרגשת על החיים אחרי המחנות, זה עיוות של מה שנאמר ושל מי שהוא נאמר עליו.
“בתחילת המילה יש את המילה של ההתחלה (ווריאציות של משחק המילים הזה)”
חיפוש אחרי הניסוח הזה לא העלה לו זכר, לא בספרים ולא בנאומים. מה שכן קיים אצל ויזל הוא היפוך של פסוק הבריאה בפתח הלילה, בהתחלה הייתה אמונה, שהיא ילדותית. סביר שמדובר בשיבוש של זיכרון או בהמצאה שנדבקה לשם שלו.
דיוק אחד לכיוון ההפוך: המשפט תמיד האמנתי שהחיים אינם עשויים משנים אלא מרגעים מסתובב ברשת בלי שום מקור, ורבים מניחים בגללו שהוא מומצא. הוא אמיתי. ויזל אמר אותו בטקס הסיום של אוניברסיטת ליהיי ב-24 במאי 2010, ושוב בטקס הסיום של קולג' וגנר ב-18 במאי 2012, ותמלול הנאום השני שמור באתר הקולג'. חסר מקור אינו שם נרדף למזויף, וזו הסיבה להפריד בין השניים.
המשפטים כאן מופיעים בשמו כמעט בכל אתר ציטוטים, ולאף אחד מהם אין ספר, נאום מתומלל או ראיון עם תאריך. חלקם קרובים ברוחם למה שוויזל אמר במקומות מאומתים, וליד כל אחד כתוב מה כן נמצא במקומו. הם כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה.
“כתוב רק אם אתה לא יכול לחיות בלי לכתוב. כתוב רק את מה שרק אתה יכול לכתוב.”
מהמשפטים המצוטטים ביותר בשמו באתרי ציטוטים, ואף אחד מהם לא נותן ספר, מסה או ראיון. ייתכן שהוא אמיתי, אבל אי אפשר לצטט אותו עם מקור.
“חשוב גבוה יותר, הרגש עמוק יותר.”
מיוחס לו במאות מקומות, לרוב כעצה לדור הצעיר, ובלי ספר, נאום מתומלל או ראיון עם תאריך. גודרידס, שהוא המקור הנפוץ שלו, מציין בעצמו שהציטוטים אצלו מוזנים בידי משתמשים ואינם מאומתים.
“יש לי יותר שאלות מתשובות.”
הניסוח הזה לא נמצא באף מקור ראשוני. מה שכן מתועד: אופרה ווינפרי סיפרה שוויזל אמר לה שיש לו מעט תשובות והרבה מאוד שאלות. זו פרפרזה של מישהו אחר, ולא ציטוט.
“יש זכות אחת שלא הייתי מעניק לאיש: הזכות להיות אדיש.”
יפה, ותואם את עמדתו, ובכל זאת אין לו נאום, ספר או ראיון. אתר WIST, שמקפיד על מקורות, מסמן אותו במפורש כמיוחס בלבד. מי שמצטט אותו כדאי שלא ירשום לידו מקור.
“תקווה היא כמו שלום. היא אינה מתנה מאלוהים. היא מתנה שרק אנחנו יכולים לתת זה לזה.”
מיוחס בדרך כלל לנאום מסוכנותה של האדישות מ-1999, והוא לא מופיע שם בכלל. הרעיון עצמו כן מתועד, פעמיים: בהרצאת נובל 1986 הוא נאמר על שלום, ובנאום סיום בקולג' וגנר ב-2012 על תקווה. הנוסח מנובל נמצא בדף הזה, במקטע התקווה.
“מי ששרד ניסיון, יהיה אשר יהיה, חייב לספר את הסיפור. זו חובתו.”
התוכן תואם לגמרי למה שוויזל כתב במקומות מאומתים, למשל בהקדמה להלילה על חובת העדות, אבל למשפט הספציפי הזה אין ספר ואין נאום. הוא מסתובב בניסוח זהה בעשרות אתרים, וזה בדרך כלל סימן שכולם העתיקו זה מזה.
“כשם שייאוש יכול להגיע לאדם רק מבני אדם אחרים, כך גם תקווה יכולה להינתן לו רק בידי בני אדם אחרים.”
מיוחס לרומן העיר שמעבר לחומה מ-1964, והנוסח לא אומת מול עותק של הספר או מול מקור עם מספר עמוד. סביר שהוא אמיתי, ובינתיים הוא ברמת מיוחס.
ויזל פרסם 57 ספרים, רובם בצרפתית ובאנגלית: רומנים, מסות, מחזות, דיוקנאות של דמויות מקראיות וחסידיות, ושני כרכי זיכרונות. מי שמכיר רק את הלילה מכיר צד אחד שלו, וכמה מהציטוטים בדף הזה מגיעים דווקא מהצדדים האחרים. אלה הספרים המרכזיים, ומה שיש בכל אחד.
ספר העדות שלו על אושוויץ ובוכנוואלד, ובו נמצא הסיפור של המשפחה שלו. הוא נכתב תחילה ביידיש, בכרך בן 900 עמודים בשם און די וועלט האט געשוויגן (והעולם שתק), קוצר לצרפתית ב-1955 ויצא כ-La Nuit ב-1958. התרגום לאנגלית הופיע ב-1960 ובשנים הראשונות נמכר בקושי. מהדורת 2006, בתרגום אשתו מריון, כוללת הקדמה חדשה שלו, ומשם מגיע המשפט על שכחה שהורגת פעם שנייה.
רומן על לוחם מחתרת יהודי בארץ ישראל שנצטווה להוציא להורג שבוי בריטי, ומחכה כל הלילה לשחר. הספר השני בטרילוגיה שנפתחה בהלילה, והפעם הראשונה שוויזל הפך את השאלה: לא מה עושים לאדם, אלא מה אדם עושה כשהכוח בידיו.
רומן על ניצול שנדרס במונית בניו יורק, ומגלה בבית החולים שאינו בטוח שהוא רוצה לחיות. הספר השלישי בטרילוגיה, ומבוסס באופן רופף על תאונה אמיתית שעבר ויזל ב-1956, שאחריה אושפז חודשים. באנגלית הוא יצא בשם The Accident.
רומן על ניצול שחוזר לעיר הולדתו כדי לראות פנים אחת: של האיש שעמד בחלון והביט. לא של רוצח ולא של מציל, של צופה. זהו אחד הנוסחים המוקדמים של רעיון האדישות אצל ויזל, שנים לפני שניסח אותו במשפט המפורסם.
רומן שנפתח בסיפור חסידי על ארבעה דורות שכל אחד מהם שוכח עוד פרט מהטקס שהציל את הקודמים, עד שנשאר רק הסיפור. הסיפור נחתם במשפט אלוהים ברא את האדם מפני שהוא אוהב סיפורים, אולי המשפט האהוב ביותר שכתב. מכאן גם השורה על חברות שמטביעה חותם עמוק מאהבה.
דיוקנאות של אדמו"רים חסידיים, מהבעל שם טוב ועד קוצק, בכתיבה של מספר סיפורים ולא של חוקר. זה הספר שדרכו קהל מערבי רחב פגש את החסידות לראשונה, והוא גם החזרה שלו אל העולם שבו גדל: סבו מצד אמו, שהשפיע עליו יותר מכל בילדותו בסיגט, היה חסיד.
הכרך הראשון של ספר הזיכרונות שלו, מהילדות בסיגט ועד 1969. כאן נמצאים הפרטים שבנאומים הוא רק רומז אליהם: הבית, הסבא החסיד, השנים בצרפת, והשנים שבהן היה חסר אזרחות. הכרך השני, והים אינו מלא, יצא ב-1999 ומכסה את מה שקרה אחר כך, כולל פרס נובל.
הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם ואומתו אחד אחד: נאום קבלת פרס נובל והרצאת נובל מול הטקסטים הרשמיים באתר קרן נובל, הנאום על מסוכנותה של האדישות מול התמליל המאומת מ-1999, נאום מדליית הזהב מול הפרוטוקול בארכיון ספריית רייגן, ראיונות מול הפרסום המקורי עם תאריך, והשאר מול ויקיציטוט האנגלי. מה שלא נמצא לו מקור סומן בנפרד ולא נכנס לכרטיסים. העריכה, התרגום מאנגלית והסידור נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הראשי הוא של דן הדני מ-1981, מאוסף דן הדני בספרייה הלאומית, ברישיון CC BY 4.0, והציורים בגוף הדף נוצרו בבינה מלאכותית.
ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. הנוסח המלא הוא רביעייה שכוללת גם את ההפך מאמנות, מאמונה ומחיים, והוא נאמר בראיון בכתב העת US News and World Report ב-27 באוקטובר 1986. ויזל אמר גרסה קצרה שלו כבר באפריל 1985, בטקס קבלת מדליית הזהב של הקונגרס, והגרעין עצמו מופיע כבר ב-1921 אצל הפסיכולוג וילהלם שטקל. אחריו, המשפט המזוהה איתו ביותר הוא מנאום פרס נובל: ניטרליות מסייעת למדכא ולעולם לא לקורבן.
אלי ויזל (1928-2016) היה סופר, עיתונאי ומורה, ניצול אושוויץ ובוכנוואלד וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1986. הוא נולד בסיגט שברומניה, גורש עם משפחתו ב-1944, ואיבד את אמו, את אחותו הצעירה ואת אביו. אחרי המלחמה הגיע לצרפת, למד בסורבון ועבד כעיתונאי, ורק עשר שנים אחר כך כתב את הלילה. הוא פרסם 57 ספרים, לימד באוניברסיטת בוסטון מ-1976, עמד בראש הוועדה הנשיאותית שהמליצה על הקמת מוזיאון השואה בוושינגטון, ונפטר בניו יורק ב-2 ביולי 2016.
מפני ששנאה היא תגובה, ואדישות אינה. בנאום שנשא בבית הלבן ב-1999 הוא הסביר שכעס יכול להיות יוצר, שאדם כותב שיר או עושה מעשה מפני שהוא כועס על עוול, ושאדישות לעולם אינה יוצרת דבר. הוא גם טען שאדישות תמיד עובדת לטובת התוקפן, כי היא מגדילה את כאבו של הקורבן שמרגיש נשכח. ומשם הגיע לניסוח החד שלו: אדישות אינה רק חטא, היא גם עונש.
הוא לא באמת המשיך כרגיל, והוא לא עזב. בראיון לניו יורק טיימס ב-1986 אמר שלא איבד את האמונה, שיש לו רגעים של כעס ומחאה, ושלפעמים דווקא בגללם הרגיש קרוב יותר. בראיון ל-Paris Review הוא ניסח את זה כהבחנה: הוא ממעט לדבר על אלוהים, אבל אליו כן, והוא מוחה וצועק. בהרצאת נובל אמר שאי אפשר לתפוס את אושוויץ עם אלוהים, בדיוק כפי שאי אפשר לתפוס אותו בלי אלוהים. את הדברים הקשים ביותר בנושא שם בפי דמות במחזה משפטו של אלוהים, ולא בפיו שלו.
הוא נדר שלא לכתוב על מה שעבר עד שיעברו עשר שנים, מתוך חשש שהמילים לא יעמדו בזה. בהרצאת נובל תיאר את זה כבגידה של השפה עצמה: המילים היו אנמיות, והיה צריך להמציא אוצר מילים חדש. מי שהוציא אותו מהשתיקה היה הסופר הקתולי הצרפתי פרנסואה מוריאק, שראיין אותו ושכנע אותו לכתוב. התוצאה הייתה כרך יידיש בן 900 עמודים בשם והעולם שתק, שקוצר לספר צרפתי דק בשם הלילה.
יש, ובשלושה סוגים. יש משפטים של אנשים אחרים שהודבקו לשמו: כאן אין למה הוא של פרימו לוי, והפסקה על ביזוי הכאב היא של רוברט מקאפי בראון מההקדמה להלילה. יש משפטים שלו שמצוטטים בקיצור שמשנה את המשמעות, כמו ההפך מחינוך הוא אדישות, שבמקור הוא ההפך מחינוך אינו בורות אלא אדישות. ויש קבוצה שלמה של משפטים שמסתובבים באתרי ציטוטים בלי שום ספר, נאום או תאריך, ובהם כתוב רק אם אתה לא יכול לחיות בלי לכתוב. כולם מופיעים בדף הזה במדור מקור מול עממי, והרשימה הבדוקה נמצאת בויקיציטוט האנגלי.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
המסר השבועי