לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב
הרופאים אמרו שהוא לא ילך שוב
בחור בן 23 רוכב על אופניים בתחרות טריאתלון. רכב שטח פוגע בו מאחור במלוא המהירות, הוא עף קדימה, נוחת על הכביש, ושש חוליות בעמוד השדרה שלו נשברות. אחת מהן קורסת ב-60 אחוז.
ארבעה מנתחים בודקים אותו וכולם אומרים אותו דבר: ניתוח דחוף, מוטות פלדה, שיקום של שנים. ואם הוא לא יעשה ניתוח, יש סיכוי משמעותי שהוא לעולם לא ילך שוב.
אבל הוא מסרב.
עכשיו הוא שוכב, כמעט לא מסוגל לזוז, לבד בחדר, עם פסק דין בראש של ארבעה רופאים. ובלילה הראשון הוא אומר לעצמו משפט אחד שיחזור אליו שוב ושוב: הכוח שיצר את הגוף הוא שמרפא אותו.
קוראים לו ג׳ו דיספנזה (Joe Dispenza), השנה היא 1986, והוא כירופרקט צעיר שרק פתח קליניקה. הוא מחליט לבדוק על עצמו את מה שהוא טוען בפני המטופלים שלו: שהגוף יודע לרפא את עצמו אם נותנים לו את האות הנכון.
הוא בונה לעצמו פרוטוקול. שעתיים בבוקר, שעתיים בערב, כל יום. הוא נכנס לרגיעה עמוקה, ומדמיין את עמוד השדרה שלו נבנה מחדש, חוליה אחר חוליה, עם הכרת תודה עמוקה על הריפוי שכבר קרה. לא אני אהיה בריא, אלא אני בריא עכשיו.
- 1986התאונה
רכב שטח פוגע בו מאחור בתחרות טריאתלון. שש חוליות נשברות, אחת קורסת ב-60 אחוז. ארבעה מנתחים אומרים אותו דבר: ניתוח דחוף.
- לילה ראשוןהסירוב
הוא מסרב לניתוח. שוכב לבד בחדר, כמעט לא מסוגל לזוז, ואומר לעצמו את המשפט שיחזור אליו שוב ושוב.
- כל יוםהפרוטוקול
שעתיים בבוקר ושעתיים בערב. רגיעה עמוקה, ודמיון של עמוד השדרה נבנה מחדש, חוליה אחר חוליה, עם הכרת תודה על ריפוי שכבר קרה.
- 9.5 שבועותהוא קם והלך
על הרגליים, בלי הניתוח שארבעה מנתחים קבעו שהוא חייב.
- 12 שבועותחזרה לקליניקה
הוא חוזר לעבוד עם מטופלים, ומה שהתחיל שם הפך לשיטה.
מה שהתחיל שם הפך לשיטה שכבר עזרה למיליוני אנשים, לא רק להחלים ממחלות אלא גם לשנות את מציאות חייהם, עם כסף, מערכות יחסים וכל שינוי שרוצים ליצור.
במאמר הזה נכיר את ליבת השיטה של דיספנזה, ובסוף נעלה גם את השאלה המתבקשת: אם המנגנון הזה כל כך יעיל, איך זה שלא כולם כבר מיישמים אותו, מחלימים ממחלות ויוצרים כמה כסף שהם רוצים? מה הם הניואנסים שחשוב להקפיד עליהם כדי שזה יצליח.
אבל לפני הכל, בואו נדבר על המדע שמאפשר לריפוי לעבוד.
אפקט הפלצבו: כשהאמונה מפעילה את הגוף
אחד הסיפורים שדיספנזה מביא בספר שלו הוא על אדם בשם מר רייט. הוא חלה בלימפומה בקליפורניה, היו לו גידולים בגודל של תפוזים בכל הגוף, והרופאים נתנו לו שבועות ספורים לחיות.
ואז הוא שמע על תרופה ניסיונית בשם קרביוזן (Krebiozen), והוא האמין שזו התרופה שתציל אותו. הזריקו לו זריקה אחת, ותוך כמה ימים הגידולים ממש הצטמקו. תוך כמה שבועות הם נעלמו.
כעבור חודשיים מר רייט קורא בעיתון שמחקרים חדשים מראים שהקרביוזן לא עובדת. הגידולים חזרו תוך ימים.
הרופא שלו, שהבין שמשהו קרה פה, נתן לו זריקה של מים מזוקקים ואמר לו שזו גרסה חדשה ומשופרת של התרופה. הגידולים שוב התחילו להצטמק. אבל אז הגיע פרסום נוסף בעיתונות שאומר שהקרביוזן חומר חסר ערך לחלוטין, ומר רייט מת תוך יומיים.
המקרה תועד ב-1957 על ידי הפסיכולוג ברונו קלופפר במאמר בשם Psychological Variables in Human Cancer. האמונה שלו ביחס לתרופה היא מה שקבע את ההשפעה שלה, וזה מה שגרם לה לעבוד בהתחלה, או לא לעבוד.
אוקיי, אבל סיפור אחד הוא לא הוכחה. אז הנה מחקר מבוקר: בשנת 2002 פורסם בכתב עת רפואי מוביל מחקר על ניתוחי ברך. 180 מועמדים לניתוח ברך, חלקם קיבלו ניתוח אמיתי וחלקם ניתוח מזויף, זאת אומרת רק חתכו את העור והחזירו, בלי לגעת באמת.
מחקר הפסנתר: דמיון בונה מבנה חדש במוח
דיספנזה מדבר על עוד מחקר שמראה משהו אפילו יותר חזק: שדמיון לבד, בלי טיפול ובלי אמונה אפילו, בונה מבנה פיזי חדש במוח.
זה המחקר של אלוורו פסקואל-לאונה (Alvaro Pascual-Leone), חוקר מוח שהיום פרופסור בבית הספר לרפואה של הרווארד. הוא לקח שתי קבוצות של אנשים שלא ידעו לנגן בפסנתר. אחת התאמנה על פסקה מסוימת שעתיים ביום במשך חמישה ימים, והשנייה רק ישבה ודמיינה שהיא מנגנת את אותו הדבר. אותן שעות, אותם חמישה ימים, בלי לגעת בפסנתר.
בסוף סרקו את המוח של שתי הקבוצות, ושתיהן פיתחו את אותה קליפה מוטורית, בדיוק אותם מסלולים של נוירונים חדשים. המוח לא הבחין בהבדל.
ועל האפקטים האלה, על הפלצבו ועל זה, יש עוד אלפי מחקרים. וזה מראה שהגוף מסוגל להשתנות, ואפילו מהר.
אם לגוף יש כוחות ריפוי, למה הוא לא מטפל בבעיה?
אבל עולה השאלה: אם יש בגוף כאלה כוחות של ריפוי, למה הוא לא מטפל בדבר הזה שאנחנו סוחבים כבר שש שנים? וכאן מתחילה הגישה הייחודית של דיספנזה.
הוא אומר שאנחנו לא באמת קמים בבוקר. הגוף שלנו קם לפנינו. עוד לפני שהמוח המודע נזכר מי אנחנו בכלל, בזמן שאנחנו תלויים בין שינה לערות, הגוף כבר שחרר את אותה מנה של קורטיזול שהוא שחרר אתמול. אותה דריכות, אותה תחושה מוכרת של היום שאנחנו הולכים לעבור.
ודיספנזה מצטט מחקרים שלפיהם 90 אחוז מהמחשבות שעוברות לנו בראש היום הן אותן מחשבות של אתמול. לא דומות. אותן מחשבות. המוח הזיכרוני לא ממציא אותנו מחדש כל בוקר, הוא מריץ את אותה התוכנה.
אומרים שעד גיל 35 בערך רובנו כבר הפכנו לחבילה של הרגלים אוטומטיים, ו-95 אחוז ממי שאנחנו פועל מתחת לפני השטח, בלי שאנחנו בכלל בוחרים בזה באופן מודע. זה כבר הכל רץ.
זה אומר שאנחנו לא ממש בוחרים מי אנחנו. כל יום אנחנו חוזרים על זה, והגוף, במילים של דיספנזה, הוא המוח התת מודע. הוא זה שמחזיק את התוכנה הזאת ומריץ אותה אוטומטית.
אי אפשר ליצור עתיד חדש בזמן שאנחנו חיים בעברג׳ו דיספנזה
למה הגוף מתמכר לסטרס, לכעס ולחרדה?
אוקיי, אבל למה הגוף כל כך נצמד לתוכנה הישנה, גם כשהיא הורסת לנו את החיים? וכאן מגיעה תשובה מאוד מעניינת בעיניי, שהיא ממש ליבת השיטה. הגוף לא משחרר את התוכנה הישנה כי הוא מכור אליה. ממש מכור, במובן הפיזי של המילה.
ושימו לב למה בדיוק הוא מכור, כי זה לא שהוא מכור למחלה ולא לבעיה עצמה. הוא מכור לרגש. לסטרס, לכעס, לדאגות, לחרדות.
זה נשמע מטורף לגמרי. למה להתמכר לחרדה? מי בוחר לרצות להרגיש כאב? זה מבלבל ולא אינטואיטיבי. אז בואו נבין רגע איך זה עובד.
כל רגש הוא לא רק תחושה, הוא ממש כימיקל, פיזי. כשאנחנו בכעס או בחרדה, הגוף מציף את עצמו באדרנלין ובקורטיזול ובחומרים ממשיים שזורמים בדם. ולחומרים האלה יש שני צדדים שהם ממכרים.
הראשון הוא עצם הריגוש. כעס הוא לא רק תחושה רעה, הוא גם זריקת אנרגיה, דריכות, תחושת כוח, תחושה של אני צודק. יש שם מנה של עוררות. אז גם אם הרגש לא נעים, ולא נעים להרגיש כעס או חרדה או דאגות, יש בזה משהו מעורר שהוא ממכר.
והסיבה השנייה שזה ממכר פשוטה עוד יותר: זה מוכר. מה שאנחנו עושים במשך המון שנים הופך לברירת המחדל של הגוף, והגוף משווה מוכר לבטוח. אז אם פתאום עובר יום בלי דאגה, זה לא מרגיש מוצלח, זה מרגיש כאילו משהו חסר.
בדיוק כמו שגוף של מי שהפסיק לעשן מתגעגע לסיגריה. לא כי נעים מהסיגריה, זה לא דבר כיף. הוא התרגל לניקוטין, ולא רק לניקוטין אלא גם לכל הטקס.
אז מה עושה גוף שהוא תלוי במנה שלו, בלי שנבחר בכך? הוא דואג שנקבל אותה. הוא דוחף אותנו בתת מודע לחפש את הריב, להיצמד לדאגה, לפתוח שוב את החדשות, רק כדי להזין את הרגש שהוא מכור אליו.
וזה כבר לא רק תחושה פנימית. ככה אנחנו יוצרים שוב ושוב את אותם מצבים בחיים שלנו, ובעצם בונים במו ידינו את אותה מציאות מוכרת, גם אם היא מוכרת בצורה שבתכל׳ס מזיקה לנו.
ומעבר לזה, אותה התמכרות פוגעת בגוף עצמו, כי הכימיה הזאת של המתח שומרת אותנו במצב של הישרדות. וגוף שהוא בהישרדות ובסטרס הוא לא פנוי לריפוי. סטרס גם פוגע במערכות יחסים ובהכל. ואז הרגש הישן הזה שאנחנו מכורים אליו הוא גם יוצר לופ שנועל אותנו במחלה או בסיטואציית חיים בעייתית.
זו לא חולשה, אלו תסמיני גמילה
עכשיו תחשבו מה זה אומר על עבודה עצמית. אנחנו מבינים את העיקרון, את כל מה שדיברנו עליו והפלצבו גם, ומנסים בכנות, ותוך שבועיים חוזרים בדיוק לאותו מקום ומאשימים את עצמנו שאנחנו חלשים.
דיספנזה אומר: זו לא חולשה. אלו תסמיני גמילהאותם דפוסים בדיוק כמו גמילה מאלכוהול או מסיגריות
ולכן הוא מתעקש על 40 יום לפחות של תרגול, כי גמילה אמיתית לוקחת בערך אותו זמן. אחרי 40 יום בלי המנה של הרגש הישן, התאים מפסיקים לדרוש אותה.
לשבור את ההרגל להיות עצמך
אבל האמת היא שההתמכרות הכימית היא רק חצי מהסיפור. יש פה שכבה אפילו יותר עמוקה, שבלעדיה אי אפשר להבין למה כל כך קשה להשתנות.
נניח שאפילו עברנו את תסמיני הגמילה ושחררנו את הכימיה הישנה. דיספנזה אומר שגם אז נשאר משהו עמוק יותר, ועל זה נקרא הספר המפורסם ביותר שלו, לשבור את ההרגל להיות עצמך (Breaking the Habit of Being Yourself).
כי מעבר לכימיה יש הרגל אחד שהוא ההרגל הכי עמוק, כל כך עמוק שאנחנו אפילו לא מבחינים בו, הוא שקוף לנו. וזה ההרגל להיות מי שאנחנו. זו הזהות שלנו.
והזהות הזאת בנויה משתי שכבות. יש בה אמונות עמוקות שהתקבעו בנו לאורך שנים, למשל אני האדם שלא מצליח, אני האישה החולה. אלה אמונות שכבר לא מרגישות כמו מחשבה אלא כמו עובדה על העולם. הן שקופות לנו.
אז הזהות הזאת היא בעצם העבר שלנו. דיספנזה אומר שהגוף חי בעבר, שכל מה שעברנו, אמונות, רגשות וטראומות ישנות, נחרט בגוף, והם ממשיכים לשדר את אותו אות יום אחרי יום ואנחנו בלופ. אנחנו ממשיכים להזין אותם בלי לדעת ורק לחזק את זה. וכל פעם שאנחנו מספרים שוב את אותו סיפור על מה עבר עלינו ומי פגע בנו, ככה העבר חוזר על עצמו, מכתיב את ההווה ומתמצק עוד יותר.
עכשיו תבינו שכל הנושא הזה משחק תפקיד ענק, כי רוב האנשים מכוונים על הסימפטום. הם רוצים שכאב הגב יעלם, שהחרדה תלך. ודיספנזה אומר שזו הכוונה הלא נכונה, כי הסימפטום הוא רק העלה. השורש הוא הזהות. וכל עוד הזהות נשארת, הגוף ימשיך לשחזר אותה, סימפטום אחרי סימפטום. ומה שנכון לגוף נכון בוודאי גם למערכות יחסים או לכסף.
הרווח הסמוי: מה נאבד אם הבעיה נעלמת?
כשאנחנו מדברים על הזהות מגיע חלק שקשה לעיכול: למה בכלל אנחנו נאחזים בזהות ישנה שהיא רק מכאיבה לנו? וכאן נכנס העיקרון של רווח סמוי.
דיספנזה שואל את האנשים בריטריטים שאלה שהיא לא אינטואיטיבית: אם מחר בבוקר הבעיה נעלמת לחלוטין, מה אתם מאבדים?
תחשבו על זה ברצינות. ואז אנשים עונים: אולי את הצדקה לא ללכת למקומות שאנחנו לא רוצים, כי פתאום אין בעיית בריאות ואין חרדה. אולי נאבד את היחס המיוחד מבן או בת הזוג. אולי את הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו שנים. ואולי זה פשוט המוכר והבטוח.
כי הזהות הישנה מוכרת, והיא מרגישה בטוחה יותר מהלא נודע. והרבה פעמים אנחנו מעדיפים כאב על חוסר ודאות. זה לא שאנחנו רוצים את הכאב הזה, אבל יש בנו חלק שמרוויח ממנו, והרבה פעמים החלק הזה הוא לא מודע. ולכן הריפוי האמיתי מתחיל ברגע שמפסיקים לחיות כאדם עם הבעיה.
בואו ניתן דוגמה על אישה אחת שנקרא לה אנה. אנה חיה 12 שנה עם מחלה אוטואימונית. כל בוקר התעוררה וסרקה את הגוף ובדקה איך היום, מה כואב. כל שיחה עם חברה התחילה באיך את מרגישה, והיא ענתה בפירוט. כל פגישה אצל הרופא הייתה בעצם עוד אישור לזהות הזאת של האישה החולה הסובלת. היא לא רק סבלה מהמחלה, היא חיה אותה, היא דיברה אותה. זו הייתה כבר כל הזהות שלה.
יום אחד, אחרי ריטריט, היא ישבה עם חברה לקפה. החברה שאלה כרגיל: אנה, איך את מרגישה? והיא שתקה רגע, ואז ענתה משהו אחר. אני מרגישה שהגוף שלי יודע לרפא את עצמו. מספיק על זה היום. ספרי לי את.
זה היה הרגע שבו הפסיקה להחזיק את המחלה. דיספנזה מספר שחודשים אחר כך הסמנים בדם שלה נראו אחרת, באופן שהרופאים שלה התקשו להסביר.
וזו נקודה שחשובה לכולם, גם בלי מחלה. אותה זהות שאנה החזיקה על הגוף שלה, אנחנו מחזיקים על הכסף שלנו, על הזוגיות, על הקריירה. אני אף פעם לא מסתדר עם כסף, כל מיני משפטים כאלה. אבל זה לא תיאור של המציאות, זו זהות שמייצרת את המציאות. וכל עוד היא לא משתחררת, המציאות פשוט תחזור על עצמה בלופ. ולא רק שתחזור, אלא תלך ותתעצם.
| השכבה | מה מחזיק אותה | איך היא מרגישה מבפנים | מה משחרר |
|---|---|---|---|
| התמכרות כימית | אדרנלין וקורטיזול, הריגוש והמוכרות | יום בלי דאגה מרגיש כאילו משהו חסר | 40 יום בלי המנה של הרגש הישן |
| ההרגל להיות עצמך | אמונות שקופות שהפכו לעובדות על העולם | זה לא מרגיש כמו מחשבה, זה מרגיש כמו מי שאני | לעקוף את המוח הביקורתי ולהחליף את הזהות |
אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←
שתי השכבות עובדות במקביל, ולכן טיפול בסימפטום לבד לא מחזיק לאורך זמן.
איך עוקפים את המוח הביקורתי?
אז בואו נסכם מה יש לנו. מצד אחד המדע מראה שהגוף יכול להשתנות ואפילו מהר, וזה אפקט הפלצבו. מצד שני אנחנו מכורים לרגש הישן, ויש לנו זהות שנעולה עמוק, רובה יושבת בתת מודע והיא מייצרת לנו מציאות. וזו בעיה, כי אי אפשר לשנות אותה רק במחשבה מודעת.
ופה נכנסת השיטה של דיספנזה. הוא אומר שצריך דרך לעקוף את המוח המנתח והביקורתי ולהגיע ישר אל התת מודע, ושהדלת הזאת היא שינוי של גלי המוח.
ביום יום אנחנו בבטא, מצב מנתח ולחוץ, ובמצב הזה מאוד קשה לעשות שינוי אמיתי בגוף, כי כל האנרגיה תקועה בראש החושב. אבל כשמאטים את הגלים לאלפא, המוח נרגע, הכל בראש משתתק, והתת מודע נפתח להשפעה.
מה הלב עושה שהראש לא יכול?
ודיספנזה אומר: לא מתחילים מהראש, מתחילים מהלב.
הלב מייצר את השדה האלקטרומגנטי החזק בגוף. לפי מכון הרטמאת׳ בקליפורניה, שחוקר כבר יותר מ-25 שנה את הקשר בין הלב למוח, השדה המגנטי שלו חזק פי 100 מזה של המוח.
ומה שהם מצאו שם הוא שכשהלב נכנס לקוהרנטיות, כלומר לפעימה יציבה וקצבית, המוח מסתנכרן איתו, והגוף יוצא ממצב הלחץ של מערכת העצבים הסימפתטית אל המערכת הפאראסימפתטית של הרגיעה.
וזו נקודה שדיספנזה מתעקש עליה. הוא אומר שכשהגוף בהישרדות, כל האנרגיה הולכת לשרוד את האיום הבא, ובמצב הזה אי אפשר לברוא שום דבר חדש, כי הוא עסוק כולו בלשרוד את הרגע.
והחלק היפה הוא שהקוהרנטיות עושה שני דברים בבת אחת. קודם כל המצב הרגוע הזה הוא בעצמו ריפוי: כשהגוף יוצא מההישרדות, מערכת התיקון שלו נדלקת, האיזון ההורמונלי חוזר לעבוד, והגוף מתחיל לתקן את עצמו. ובנוסף, המצב הזה הוא גם מה שאנחנו צריכים כדי לעקוף את המוח הביקורתי ולהיכנס לתת מודע, ושם לייצר את השינוי בזהות ובתפיסה העצמית.
שם אנחנו מתחברים לרגש של מי שאנחנו רוצים להיות, עד שהגוף ממש מאמין לזה. כמו באפקט הפלצבו, כמו שמר רייט האמין כל כך כי הרופא אמר לו והרופא היה דמות סמכות. ככה, כשאנחנו במצב הקוהרנטיות, אנחנו יכולים ממש להטמיע זהות חדשה, גם במערכת האמונות וגם בגוף עצמו.
למה צריך להפוך לאף אחד לפני שמשתנים?
יש משהו מאוד מעניין שדיספנזה מדבר עליו, שרגע לפני שלובשים את הזהות החדשה צריך להפוך לאף אחד, no one. להניח לכמה רגעים את השם, את הגוף, את הסיפור, את כל מה שמגדיר אותנו, ופשוט להיות מודעות ללא זהות.
בפועל זה אומר להעביר את תשומת הלב מהגוף ומהמחשבות אל החלל ואל השקט שמסביב, ולשהות שם רגע בלי שם ובלי צורה, עד שהתחושה של אני זה אני נרגעת.
אי אפשר ללבוש בגד חדש כשעדיין לובשים את הישןקודם כל מתפשטים מהמוכר
נהיים no one, ורק מתוך הריק הזה בונים את החדש. ומתוך הקוהרנטיות והריק מרגישים מי אנחנו רוצים להיות, מה הגוף שאנחנו רוצים, אילו חיים אנחנו רוצים. ואז מרגישים אותם. לא לחשוב עליהם, אלא להרגיש, להיות בתוך זה.
ולמה דיספנזה מדבר על 40 יום? אמרנו שזה הזמן שלוקח לגמילה. ממש גמילה מהזהות הישנה, מהרגשות שהתמכרנו אליהם, ולמסלול הנוירולוגי להפוך לחדש.
איך מתרגלים את זה מחר בבוקר?
הזמן הכי טוב לתרגול לפי דיספנזה הוא בבוקר, לפני שנוגעים בטלפון, כי אז המוח עדיין באלפא באופן טבעי והדלת עדיין פתוחה.
וכמה זמן? דיספנזה ממליץ על 45 דקות עד שעה ביום. זה לא מעט, אבל הוא רוצה לייצר ריפוי, וזה מה שנדרש כדי לשנות זהות.
מה שכן, אני לא בעד גישת הכל או כלום. אז תתחילו גם ב-20 דקות, אפילו בחמש דקות. זה גם ממש טוב, זה בונה הרגל, זה עושה הרפיה ועוזר להירגע. אני יודע את זה גם מהמדיטציה של חמש הדקות, שהיא הכי פופולרית שלי, ממה שאנשים כותבים לי גם כשהם עושים רק חמש דקות. אז אל תילחצו מ-45 דקות, למרות שזו כן ההמלצה למי שרוצה ריפוי. תתחילו בכל דבר, זו כבר קפיצת מדרגה אדירה.
ואם אתם רוצים מדיטציה מוכנה שעושה בדיוק את המהלך הזה, של רגיעה עמוקה וחיבור לריפוי, זו מדיטציה של 20 דקות שהעליתי לערוץ:
אם המנגנון ברור, למה לא כולם בריאים?
ועכשיו בחזרה לשאלה ששמרנו לסוף. אם המנגנון כל כך ברור והידע הזה גלוי ומופץ, איך זה שעדיין יש כל כך הרבה אנשים חולים, ואיך זה שזה לא יושב בכל בית חולים כטיפול ראשי? זו המחשבה הראשונה שעולה גם לי, ואני חושב שגם להרבה אנשים. ויש כמה תשובות.
אני אתחיל מהתשובה הגדולה: זה תרגול ארוך. הוא דורש ריכוז, יום אחרי יום, חודשים. זו השקעה עצומה מול תרופה שבולעים בשנייה. באמת שבריטריט, אחרי שאדם שילם אלפי דולרים ולקח חופשה מהעבודה, הוא מצליח להחזיק את המדיטציה. בבוקר רגיל, עם הילדים, העבודה והטלפון, להחזיק 45 דקות של רגש חזק זה אתגר.
אגב, תחשבו על זה: כל המסורות העתיקות הגדולות נבנו סביב ריטואל יומי של תפילה, של מדיטציה, של כל מיני טקסים. זה לא במקרה, כי זה לא פשוט להטמיע הרגלים כאלה.
הסיבה השנייה שמאתגר ליישם את זה היא שכמו שאמרנו, ההתמכרות הזאת אמיתית ומרגישים אותה כגמילה. זה יוצר אי נוחות, כי אנחנו רגילים למוכר, ולפעמים זה מין ארס עצמי כזה שאנחנו כאילו בכוח הורסים. זה מתוך ההתמכרות לכימיקלים הישנים ולזהות הישנה.
והדבר השלישי הוא הסביבה שלנו. אנחנו עדיין בעולם, ואנשים אחרים יכולים לדבר אלינו כמו תמיד ולעורר טריגרים. הם גם מכירים את הגרסה הישנה שלנו, אז הם מצפים לתגובה מסוימת, ואיך שמתייחסים אלינו גם משפיע עלינו. לא צריך לברוח מהסביבה הישנה, אבל זו עוד סיבה למה התרגול צריך להיות מאוד מאוד חזק. כי הסביבה מושכת אותנו אל העבר.
וזה מחזיר אותי לכל מה שדיברנו עליו. ההתמכרות, הרווח הסמוי, הזהות הישנה, כל הדברים האלה יושבים בתת מודע, והם הבלם. אנחנו לוחצים על הגז, אנחנו רוצים להשתנות, אנחנו עושים את התרגולים ומנסים בכל הכוח, אבל בו זמנית יש משהו עמוק שלוחץ על הבלם. ולכן זה מאתגר.
נוירו-שיפט
סדרה של מדיטציות מבוססות NLP וסוגסטיה, שעוקפות את המבקר הפנימי ומדברות ישר אל התת מודע, אל המקום שבו יושבת הזהות הישנה, ומשחררות אותה משם כדי שהחדשה תוכל להיכנס.
זה תהליך יסודי שעובד שלב אחר שלב: לנקות את המשקעים, להכין את הכלי, לשחרר את האמונות הישנות, ומתוך זה ליצור את הזהות החדשה. הוא יושב בדיוק על הקושי של רוב האנשים לתרגל מדיטציות ארוכות כדי להיכנס לטראנס עמוק, ולכן הוא משתמש בכלים מתקדמים כדי לייצר את זה מהר, ובצורה שמתאימה גם למי שלא תרגל מדיטציות.
לקרוא את כל הפרטיםשלושת הסימנים שהשינוי התחיל
יש פה משהו שחשוב להגיד, כי אחרת אנשים נשברים, וזה איך נדע שזה עובד. אמרנו שהתוצאה היא לא תוך יום וגם לא תוך שבועיים, אבל אנחנו רוצים להתחיל לשים לב לסימנים שאומרים לנו שזה מתחיל לעבוד.
בלי שהם יודעים למה. הטון שלהם השתנה כי הטון שלנו השתנה. או שבן או בת הזוג שואלים מה קרה לך, אתה רגוע יותר. לא נצליח להצביע על משהו ספציפי שקרה.
שמענו על משהו, ופתאום שלושה אנשים מזכירים אותו באותו שבוע. או שנכנסים לחדר וההזדמנות שחיכינו לה כבר יושבת שם. דיספנזה קורא לזה המשוב מהיקום.
זה ירגיש מוזר בהתחלה, כמעט לא נעים, כי הגוף עובר את הגמילה והוא מחפש את הרגש הישן. וזה הרגע לא להיכנס לארס עצמי, אלא ליהנות מהרוגע.
תשימו לב לסימנים האלה, כי הם המפה להתקדמות.
לסיכום: שיטת ג׳ו דיספנזה
והנה ההזמנה: מחר בבוקר, לפני הטלפון, כמה דקות של נשימה, הכרת תודה, קוהרנטיות, עם הרגש של מי שאתם רוצים להיות. לא לחשוב עליו, להרגיש אותו. תנו לזה 40 יום ותראו מה קורה.
ואני אסיים במשפט אחד של דיספנזה שלדעתי הוא לב השיטה: הכוח שיצר את הגוף הוא שמרפא אותו. זה המשפט שהוא אמר לעצמו על המיטה לפני 40 שנה.
ותבינו רגע מה זה אומר. הגוף שיצר אותנו הוא אותו גוף שלקח זרע וביצית והפך אותנו ללב פועם, לכבד, לעמוד שדרה, לשתי ידיים, לכל תא שבנו. אותו גוף שהחלים כבר מאין ספור פציעות. וזה בדיוק הגוף שיכול לבנות את עצמו מחדש. צריך רק לתת לו את האות הנכון.
שאלות ותשובות
מי זה ג׳ו דיספנזה?
⌄
כירופרקט אמריקאי שב-1986, בגיל 23, נפגע מרכב שטח בתחרות טריאתלון ושבר שש חוליות בעמוד השדרה. ארבעה מנתחים אמרו לו שבלי ניתוח יש סיכוי משמעותי שלא ילך שוב, והוא סירב. במקום זה בנה לעצמו פרוטוקול של שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, שבו דמיין את עמוד השדרה נבנה מחדש. תשעה וחצי שבועות אחר כך הוא קם והלך. מה שהתחיל שם הפך לשיטה שעזרה למיליוני אנשים.
האם יש מחקרים שתומכים בשיטה?
⌄
יש מחקרים שתומכים במנגנונים שהיא נשענת עליהם. אפקט הפלצבו נחקר באלפי עבודות, ובמחקר על ניתוחי ברך משנת 2002 קבוצה שקיבלה ניתוח מדומה הראתה שיפור זהה לקבוצה שנותחה באמת, והשיפור נשמר שנתיים. במחקר אחר, קבוצה שרק דמיינה שהיא מנגנת בפסנתר פיתחה את אותם מסלולים במוח כמו הקבוצה שניגנה בפועל. זה מראה שהגוף והמוח מסוגלים להשתנות, ומהר. השיטה השלמה של דיספנזה, כחבילה, לא נבדקה באותה רמת ראיות.
איזה ספר של דיספנזה כדאי לקרוא?
⌄
הספר המפורסם ביותר שלו הוא לשבור את ההרגל להיות עצמך, ושם נמצא לב הרעיון: שמעבר להתמכרות הכימית לרגשות יש הרגל עמוק יותר, ההרגל להיות מי שאנחנו, כלומר הזהות. את הציטוטים והרעיונות מכל הספרים שלו ריכזתי בעמוד נפרד.
למה דווקא 40 יום?
⌄
כי זה בערך הזמן שגמילה אמיתית לוקחת. דיספנזה אומר שכשאנחנו מתפרקים אחרי שבועיים זו לא חולשה, אלה תסמיני גמילה, בדיוק אותם דפוסים של גמילה מאלכוהול או מסיגריות. אחרי 40 יום בלי המנה של הרגש הישן, התאים מפסיקים לדרוש אותה, ולמסלול הנוירולוגי יש זמן להפוך לחדש.
כמה זמן ביום צריך לתרגל?
⌄
דיספנזה ממליץ על 45 דקות עד שעה ביום. זה לא מעט, אבל הוא רוצה לייצר ריפוי, וזה מה שנדרש כדי לשנות זהות. מה שכן, אני לא בעד גישת הכל או כלום, אז תתחילו גם ב-20 דקות, אפילו בחמש דקות. זה גם ממש טוב, זה בונה הרגל, זה עושה הרפיה ועוזר להירגע. אל תילחצו מ-45 דקות. תתחילו בכל דבר, זו כבר קפיצת מדרגה אדירה.
מה הזמן הכי טוב ביום לתרגל?
⌄
בבוקר, לפני שנוגעים בטלפון, כי אז המוח עדיין באלפא באופן טבעי והדלת עדיין פתוחה. ביום יום אנחנו בבטא, מצב מנתח ולחוץ, ובמצב הזה מאוד קשה לעשות שינוי אמיתי בגוף, כי כל האנרגיה תקועה בראש החושב.
אם הגוף יודע לרפא את עצמו, למה הוא לא מטפל בבעיה שאני סוחב שנים?
⌄
כי הגוף לא משחרר את התוכנה הישנה, הוא מכור אליה, ממש מכור במובן הפיזי של המילה. ושימו לב למה בדיוק: לא למחלה ולא לבעיה עצמה, אלא לרגש. לסטרס, לכעס, לדאגות, לחרדות. הכימיה הזאת של המתח שומרת אותנו במצב של הישרדות, וגוף שהוא בהישרדות ובסטרס הוא לא פנוי לריפוי.
למה לא לחפור בעבר כדי להשתחרר ממנו?
⌄
דיספנזה מזהיר שניתוח חוזר של העבר דווקא מחזק אותו. כל פעם שאנחנו מספרים שוב את אותו סיפור על מי פגע בנו, העבר מתמצק. מה שכן עוזר זה להוריד את המטען הרגשי, ובלשונו: זיכרון בלי מטען רגשי הוא רק חוכמה.
מה זה הרווח הסמוי?
⌄
זה מה שאנחנו מרוויחים מהבעיה בלי לדעת. השאלה שדיספנזה שואל בריטריטים היא: אם מחר בבוקר הבעיה נעלמת לחלוטין, מה אתם מאבדים? אנשים עונים דברים כמו הצדקה לא ללכת למקומות שהם לא רוצים, יחס מיוחד מבן הזוג, או פשוט את הסיפור שהם מספרים על עצמם שנים. הזהות הישנה מרגישה בטוחה יותר מהלא נודע, והרבה פעמים אנחנו מעדיפים כאב על חוסר ודאות.
מה זה להפוך לאף אחד?
⌄
זה השלב שרגע לפני שלובשים זהות חדשה. מניחים לכמה רגעים את השם, את הגוף ואת הסיפור, מעבירים את תשומת הלב אל החלל ואל השקט שמסביב, ושוהים שם בלי שם ובלי צורה. אי אפשר ללבוש בגד חדש כשעדיין לובשים את הישן.
אם השיטה עובדת, למה היא לא בכל בית חולים?
⌄
שלוש סיבות. הראשונה והגדולה: זה תרגול ארוך, הוא דורש ריכוז יום אחרי יום, חודשים, וזו השקעה עצומה מול תרופה שבולעים בשנייה. בריטריט, אחרי שאדם שילם אלפי דולרים ולקח חופשה, הוא מצליח להחזיק את המדיטציה. בבוקר רגיל, עם הילדים והעבודה והטלפון, זה אתגר. השנייה: ההתמכרות אמיתית ומרגישים אותה כגמילה. והשלישית: הסביבה מכירה את הגרסה הישנה שלנו ומצפה לתגובה מסוימת, וזה מושך אותנו אל העבר.
כל מה שכתוב כאן יצא לי מהפה. הקלטתי פרק בנושא, ובינה מלאכותית סידרה אותו לכתבה: חילקה לכותרות, ארגנה את הסדר, ואיתרה את המחקרים שמאחורי מה שאמרתי. היא לא כתבה את זה במקומי.
המחקרים שמקושרים בגוף המאמר, ניתוחי הברך, מחקר הפסנתר והתיעוד של מר רייט, נוספו בעריכה כדי לאמת את מה שתיארתי בפרק. הרעיונות, הדוגמאות והניסוח הם שלי.
עודכן לאחרונה: אוגוסט 2026
המקורות
- Moseley JB, et al. New England Journal of Medicine 2002 · ניסוי מבוקר של ניתוח ארתרוסקופי לדלקת מפרקים בברך
- Pascual-Leone A, et al. Journal of Neurophysiology 1995 · שינויים בקליפה המוטורית בעקבות אימון גופני מול אימון מדומיין
- Klopfer B. Journal of Projective Techniques 1957 · המקרה של מר רייט והקרביוזן, בסקירה של סיינטיפיק אמריקן
- HeartMath Institute · מדידות השדה האלקטרומגנטי של הלב וקוהרנטיות לב-מוח
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
