למה הסטריאוטיפ של הנרקיסיסט הרועש מכשיל את הזיהוי

רוב האנשים מחפשים נרקיסיסט לפי תמונה אחת בראש: הבחור הרועש במסיבה, זה שמדבר רק על עצמו, זה שאי אפשר לפספס. וזו בדיוק הסיבה שרובם לא מזהים אותו בזמן.

והתמונה הזאת גם ממוגדרת בלי סיבה. הסימנים כמעט זהים אצל אישה נרקיסיסטית, וההבדלים שהמחקר כן מצא קטנים ממה שרוב האנשים מניחים.

היינץ קוהוט, שבנה את פסיכולוגיית העצמי והוא אחד משני התיאורטיקנים המרכזיים בתחום, טען משהו שהפוך לגמרי לתפיסה הרווחת: הטיפוס הנרקיסיסטי הנפוץ ביותר הוא דווקא המתבודד, לא המתהדר. אדם שנמנע מקשר, לא כי לא אכפת לו, אלא כי אכפת לו יותר מדי והוא מפחד שייבלע. מי שמחפש רק את הרועש מפספס את הרוב.

ולמה הביטחון המופגן מטעה

גם כשהוא כן הרועש, מה שרואים בחוץ הוא לא מה שקורה בפנים. ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, ניסח את זה בפודקאסט שלי כך: "הסוד הגדול של נרקיסיסט זה שזה שהוא עף על עצמו, מתפאר, משוויץ, חושב את עצמו, בעצם מכסה על ספקות עצמיים עזים ביחס לערך העצמי שלו." הוא נותן לזה דימוי של כדור קופצני שעולה ויורד, בלי שום דבר באמצע.

למה זה חשוב לזיהוי? כי אם מחפשים "מישהו עם יותר מדי ביטחון", מחפשים את הדבר הלא נכון. הביטחון הוא הציפוי. מה שמסגיר הוא לא כמה האדם מעריך את עצמו, אלא מה קורה כשמערערים עליו לרגע, ואיך אתם מרגישים בגוף אחרי שעה במחיצתו. על התמונה המלאה של המנגנון הרחבתי במדריך המקיף על נרקיסיזם. כאן נעסוק רק בזיהוי.

איך זה מתחיל, ולמה הקסם מגיע מהר מדי

מערכת יחסים רעילה לא מתחילה ברעיל. היא מתחילה בגן עדן, וזה בדיוק מה שמקשה על הזיהוי המוקדם. בהתחלה הכל טוב יותר מאי פעם, יותר ממה שחשבתם שיכול להיות. הצד השני מחזר, שולח פרחים, מרים אתכם כל הזמן, ואתם מרגישים שאתם לא הולכים אלא מרחפים.

לשלב הזה יש שם מקצועי, אידיאליזציה, והוא לא תקלה בהתחלה של הקשר אלא חלק מהמנגנון. ככל שהגובה בהתחלה גדול יותר, כך הנפילה אחר כך חדה יותר.

כפי שנאמר בשיחה: "הנרקיסיסט, אני אגיד לך מה, יש לו קסם מהיר מדי. אם זה טוב מדי, תחשבו טוב."

שימו לב לניסוח, כי הוא זהיר במכוון. אף אחד לא אומר שגבר שמביא פרחים הוא נרקיסיסט. מה שכן נאמר: אם הוא הגבר המושלם, עושה את כל הדברים, פותח את הדלת, מדבר עם אמא שלכן, ומההתחלה הכל חלק ואין שום חיכוך, זה לא הרגע לברוח. זה הרגע להיות רגישים במיוחד למה שקורה ולשינויים ברגשות שלכם.

ולכן לא משנה מאיזה רקע באתם ולא משנה כמה אתם חכמים או מנוסים. הנרקיסיסט יודע לתת בדיוק את מה שרוצים לשמוע, וזה עובד על אנשים אינטליגנטים בדיוק כמו על כל אחד אחר.

הסימן הראשון: בידוד מהסביבה הטבעית

הסימן הראשון שצריך להדליק נורה הוא הפרדה איטית מהחברים ומהמשפחה. זה לא מגיע כאיסור, זה מגיע כדאגה. "החבר הזה לא מספיק טוב בשבילך", "למה את מבלה עם האנשים האלה", אמירות שנזרקות בשליפה ונשמעות כאילו הן באות ממקום של אהבה.

הסיבה פשוטה כשמסתכלים על המנגנון: כשאין אף אחד סביבכם שיכול להגיד "תשמע, משהו פה לא בסדר", אין מי שיאיים על השליטה. הסביבה הטבעית היא מערכת ההתראה, והצעד הראשון הוא לנתק אותה.

ויש כאן אירוניה שכדאי להחזיק: מי שרואה את זה הכי מוקדם הם דווקא החברים והמשפחה. הם אומרים "את לא רואה איך הוא שולט", ואתם לא רואים, כי אתם עדיין בתוך הכריזמה. אם כל הסביבה שלכם אומרת את אותו הדבר ואתם היחידים שלא מסכימים, זו בפני עצמה נקודת מידע.

הסימן השני: ההנמכה, וסימפוזיון על האבק

אחרי הבידוד מגיעה ההנמכה, והיא הסימן הקונקרטי ביותר שאפשר לחפש. הביקורת מפסיקה להיות על דברים ומתחילה להיות על הכל, וכל דבר קטן מקבל ממדים של אירוע.

כפי שנאמר בשיחה: "וכל הזמן הוא מחפש אותך על הדברים הקטנים ביותר. וכל דבר קטן הופך להיות דבר ענק. אמר לך לנקות אבק, לא ניקית אבק. וואו מה שקורה עכשיו על הדבר הזה. סימפוזיון ענק רק על הדבר הזה. למה לא הספקת להדיח כלים? למה לא הספקת לעשות קניות? אתה הופך להיות עבד. אבל זה קורה לאט."

הבעת הגועל, ובלי מילה אחת

הכלי החזק ביותר בקטגוריה הזו לא כולל דיבור בכלל. הנרקיסיסט יכול לעבור לידכם בבית ולתת הבעת פנים של גועל, ולהמשיך הלאה. בלי מילה. ואתם נשארים עם זה.

כפי שנאמר בשיחה: "הבעת פנים של גועל עוד יותר חזקה מהמלל. ואתה הולך עם זה ואתה אומר: וואי, מה קרה? אתה מסתכל על עצמך: וואי, אני לא טוב, אני לא טוב."

זו הנקודה שבה שפת גוף מפסיקה להיות תיאוריה. מבט אחד, חצי שנייה, בלי שום דבר שאפשר לצטט אחר כך בוויכוח. וזה בדיוק מה שהופך אותו ליעיל כל כך.

ההבדל בין ביקורת שמרימה לביקורת שמקטינה

ביקורת היא חלק ממערכת יחסים בריאה, אז ההבחנה חייבת להיות מדויקת. מישהו שאומר "אני חושב שזה לא היה נכון, אני מאמין שאם תעשה ככה זה יהיה יותר טוב, אני אשמח לעזור", מרים אתכם. הביקורת שלו ספציפית, היא מגיעה מכבוד, והיא לא קורית כל יום.

הביקורת המקטינה עובדת הפוך: היא כוללנית, היא לא נגמרת, והיא לא על מה שעשיתם אלא על מי שאתם. איך החולצה נראית, למה לא הדחת כלים, למה לא הספקת. המבחן הוא לא תוכן הביקורת אלא מה היא משאירה אחריה: אחת מלמדת אתכם משהו, השנייה מקטינה אתכם קצת.

הסימן השלישי: מחזור של ימים טובים וימים רעים

הדבר שהופך את המערכת הזו לממכרת הוא לא הרוע. זה הטוב שמופיע בדיוק ברגע הנכון. יום אחד הכל קורס, ואם הנרקיסיסט מזהה שהוא חצה קו, הוא חוזר ליום או יומיים לגן עדן. פתאום הוא שוב מקסים, שוב נותן, שוב אומר את המילים הנכונות.

וזה מה שמבלבל, כי אתם אומרים לעצמכם: רגע, יש לו את היכולות להיות במערכת יחסים נהדרת. אז אני אעבוד על זה, אני אפחית את הרע שלו ואגדיל את הטוב. אבל זה לא עובד ככה. הימים הטובים הם לא הצצה לאדם האמיתי, הם מה שמחזיק אתכם במקום.

מבחינת מנגנון, זה בדיוק חיזוק לסירוגין, אותו דבר שמוכר ממחקרי התמכרות. כשנותנים תגמול לפעמים כן ולפעמים לא, ובלי שאפשר לחזות מתי, ההיקשרות חזקה יותר מאשר בתגמול קבוע. זה עובד על חיות במעבדה, וזה עובד עלינו.

מה הגוף שלכם אומר לפני שהראש מבין

כאן נמצא הלב של הזיהוי, והוא לא נמצא אצלו. הוא נמצא אצלכם. כששואלים "איך לזהות נרקיסיסט", התשובה השימושית ביותר היא לא רשימת תכונות שלו אלא רשימת תגובות שלכם, כי את שלו אפשר לפרש לכל כיוון ואת שלכם קשה יותר להתווכח איתן.

כפי שנאמר בשיחה: "כשאני מדבר על שפת גוף, אני מדבר גם על שפת הגוף שלנו, מה אנחנו מרגישים. שפת גוף זו התנהגות. אני מדבר על איך האדם שנמצא מולי מתנהג, ואיך אני מתנהג כשהוא איתי. האם זו ההתנהגות הרגילה שלי? האם זו ההתנהגות הנורמטיבית שלי?"

שישה סימנים קונקרטיים

שישה סימנים גופניים והתנהגותיים כפי שעלו בשיחה. אף אחד מהם לא מאבחן איש, אבל שילוב שלהם לאורך זמן הוא נתון.

ויש עוד סימן, והוא אולי הקשה ביותר לשמוע: אם אתם הולכים בבית ומרגישים שאתם הולכים מול אדם זר. כלומר אתם כבר לא בני זוג, אתם שני זרים שמגדלים ילדים משותפים תחת קורת גג אחת.

הפרדוקס: הרעילות מנתקת אתכם מהכלי שאמור לזהות אותה

וכאן מגיעה הבעיה שהופכת את כל הרשימה למסובכת. הטיפ הכי טוב לזיהוי הוא להקשיב לאינטואיציה ולגוף. אבל בדיוק הדבר שאתם צריכים לזהות הוא זה שמנטרל את יכולת הזיהוי.

המנגנון שעושה את זה נקרא גזלייטינג: הנרקיסיסט מקטין אתכם בהדרגה ובשיטתיות, "אתה לא בסדר", "מה שאתה מרגיש לא נכון", "כולם אומרים את זה, רק לא נעים להם להגיד". עד שאתם מגיעים למשפט שהוא כל הסיפור: אם מה שאני מרגיש זה נכון, אולי אני טועה. וזה קורה כל כך לאט שאי אפשר לשים לב. הרחבתי על הטקטיקות, על הדוגמאות ועל ההתמודדות במאמר נפרד על גזלייטינג ומניפולציה רגשית.

כפי שנאמר בשיחה: "אתה מאבד את עצמך. וזה אחד הסימנים שאתה נמצא במערכת יחסים רעילה, זה שאתה מאבד את עצמך."

מחקרי טראומה מגיעים לאותו מקום מכיוון אחר לגמרי. אחד הסימפטומים של טראומה שקשורה למערכת יחסים הוא הטלת ספק מתמדת ביכולת שלכם לקבל החלטות. זה לא סתם מצב רוח רע. זה סימפטום. וזו בדיוק הסיבה שצריך סימנים חיצוניים שאפשר לראות בעין, ולא רק תחושות: מי שנפגע כבר לא יכול לסמוך על התחושה שלו.

איך מבדילים בין יום רע לבין תבנית מתמשכת

זו השאלה הכי חשובה בכל המאמר הזה, כי בלעדיה כל רשימת הסימנים הופכת לכלי להאשמת אנשים תמימים. כל אחד יכול לקום ברגל שמאל. כל אחד אומר דבר פוגע בשעה גרועה. השאלה היא לא אם זה קורה, אלא כמה, ואיך, ולאורך כמה זמן.

כפי שנאמר בשיחה: "אני לא מדבר על חד פעמי. אני מדבר לאורך זמן. מי שחווה את זה יצחק, כי אתה אומר יש לו יום רע, שעה רעה, קם בבוקר לא טוב. מי שחווה את זה, זה לא בוקר. זה בוקר, צהריים, ערב, לילה."

מי שהיה במערכת יחסים נרקיסיסטית קורא את השורות האלה ומחייך, כי "יום רע" הוא בשבילו מונח מצחיק. אצלו זה לא יום. זה שנים. וכשמישהו מבחוץ אומר "עזוב, יש לו יום רע", זה מרגיש כמו בדיחה.

וגם תדירות של פעם בשבוע כבר ראויה לתשומת לב, אם היא צפויה. אם בכל שישי ושבת, כשהוא לא עסוק בעבודה, הוא מתלבש על המשפחה ומשגע את כולם, זו לא שעה רעה. זו תבנית עם לוח זמנים.

למה קשה כל כך לזהות: הם עושים גם דברים טובים

ואז מגיע החלק שמבלבל אנשים יותר מכל השאר, ואף אחד לא מדבר עליו מספיק. הנרקיסיסט עושה גם דברים טובים. לפעמים דברים טובים מאוד.

כפי שנאמר בשיחה: "ולפעמים הוא גם יעשה דברים שגם יהיה לך קשה. למה? כי הוא יעשה דברים מאוד טובים למען האנושות, כי הוא צריך את ההאדרה. ואתה אומר: אבל תראה איזה יופי, היא אוספת בגדים לילדים בבתי חולים. זה לא יכול להיות בן אדם רע."

וזה בדיוק העניין. ההתנדבות היא לא סתירה לתמונה, היא חלק ממנה. ההאדרה שהיא מייצרת היא הדלק. ואז אתם מסיקים את המסקנה ההפוכה: אם היא כזו בחוץ, כנראה שהבעיה בבית היא אני.

יש לזה גם צד שני, קטן ומזהה: אצלו כל דבר גדול יותר. כל מחלה, כל כאב ראש, כל עניין קטן הופך לאירוע. כי הוא צריך האדרה, הוא צריך רחמים, והוא צריך ליטוף אגו כל הזמן, וכל אלה עובדים דרך הגדלה.

שלושה מבחנים שאפשר לעשות כבר בהתחלה

אלה הכלים המעשיים, והם עובדים גם בזוגיות וגם בשותפות עסקית. העיקרון שמאחורי כולם אחד: מערכת יחסים נמדדת בקושי, לא ביום הרגיל. אז במקום לחכות שהקושי יגיע, אפשר לייצר אותו בקטן ולראות מה קורה.

מבחן ראשון: תשאלו על מערכות היחסים הקודמות

פשוט תשאלו, ותקשיבו. אם תמיד האחרים אשמים, אם אף פעם אין שום דבר שהיה טעות שלו, אם היא הייתה כזו והשנייה עשתה ככה והשלישית ככה, זה סימן. אותו דבר בדיוק בעסקים, עם שותפים קודמים.

שאלתי אותו על החור בטיפ הזה: מה אם מישהו מתוחכם ישמע את הפודקאסט ופשוט יגיד שהוא עשה טעויות? התשובה מעניינת. אצל נרקיסיסט זה לא יהיה אסטרטגי כי הוא הרבה יותר רגשי. ייתכן שהוא ישחק את זה זמן מה, אבל האישיות תתפרץ באיזשהו שלב. מי שיודע גם לזהות שקר בשפת הגוף רואה את הפער עוד קודם.

מבחן שני: המוקש המכוון

זה הטיפ המקורי ביותר בשיחה, והוא נועד בעיקר למשא ומתן. שמים בכוונה דרישה קטנה שאתם לגמרי מוכנים לוותר עליה, ומסתכלים על התגובה. הדוגמה שלו: לבקש שהכסף ייכנס למחרת התשלום, כשברור שההיגיון הוא סוף החודש.

המטרה היא לא הדרישה. המטרה היא לראות איך הצד השני מגיב לסירוב. אם הוא מגיב בכעס, "מה קרה? נראה לך? זה לא מקובל עליי", ככה הוא יגיב בכל פעם שתהיה בעיה אמיתית. אם הוא אומר "רגע, בוא נדבר על זה", זו תשובה אחרת לגמרי.

והסיפור האמיתי מאחורי זה שווה יותר מהטיפ: פעם היה כסף שלא חולק נכון, ולא היו סימוכין, אז הוא שתק בכוונה. אחרי חודשיים נמצאו הסימוכין, והשותף אמר מיוזמתו "אוקיי, אני מעביר לך". מאז הוא בכלל לא בודק אותו. אמינות שהוכחה פעם אחת בקושי חסכה עשור של חשדנות.

מבחן שלישי: להגיד "אני לא בטוח"

הכי פשוט מכולם. אמרו לו שאתם לא בטוחים שמה שהוא אומר נכון, ותראו מה קורה בשתי השניות הבאות.

כפי שנאמר בשיחה: "תקשיב, זה מטריף אותו, כי זה מוציא אותו משליטה. אתה אמור להגיד לי נכון, כבודו, אתה אמור להגיד לי שאני תותח ואני נהדר ואני מעולה, ופתאום אתה אומר אני לא בטוח שמה שאתה אומר זה נכון."

ואותו רגע בדיוק הוא גם המבחן ההפוך. אדם באותה סיטואציה, בזוגיות בריאה, יגיד "וואי, אתה יודע מה? אז מה אתה חושב?" וייתן לכם מקום. אולי אפילו יגיד שהוא טעה. אותה שאלה, שתי תגובות שלא דומות בכלל.

נרקיסיסט או פסיכופת: השורה התחתונה

ההבחנה הזו חשובה לזיהוי, אבל היא פשוטה יותר ממה שנדמה. נרקיסיסט צריך רגש: הוא צריך הערצה, הוא נפגע מאוד, והוא צריך מראה כל הזמן. פסיכופת לא צריך רגש אלא משתמש בו כדי לשלוט בכם. אצל נרקיסיסט יש רגש אבל אין אחריות. אצל פסיכופת אין רגש ואין אחריות, ולכן הוא מסוכן יותר.

שווה לדעת שגם מבחינה מקצועית המונח "פסיכופת" לא קיים כאבחנה נפרדת. הוא נכנס תחת הפרעת אישיות אנטי חברתית. את ההבדלים המלאים, כולל סוציופת והטריאדה האפלה, פירטתי במאמר נפרד על פסיכופת מול סוציופת מול נרקיסיסט.

הסיפור שמאחורי ההתמחות בשפת גוף

הדברים האלה לא הגיעו מסקרנות אקדמית. הם הגיעו ממערכת יחסים נרקיסיסטית בסביבות גיל 25, ומהרצון להיות מסוגל להסתכל על מישהי ולדעת אם זה מתאים או לא.

כפי שנאמר בשיחה: "כשאני יצאתי מהמערכת הזאת, אני קורא לזה, הייתי כלום. כלום ושום דבר. מזל שהייתה לי רשת תמיכה, ההורים שלי. אני תמיד אומר שבגיל הזה אמא שלי קילפה אותי עם שפכטל מהמדרכה, ולאט לאט, כמו שמנפחים אוויר במזרן, לאט לאט ניפחה בי את הביטחון העצמי."

המשפט שסימן את הגבול

הרגע שבו משהו התחיל להשתחרר היה דווקא רגע קשה. אחרי הסתירה הראשונה, המחשבה האוטומטית הייתה להחזיר. ומשהו עצר: אם אני עושה את זה והיא הולכת למשטרה, אני נכנס למעצר בתוך שניות, ולא משנה מי התחיל.

ואז הגיע המשפט: לרמה הזאת אני לא יורד. וההצעה שלו למי שמקשיב היא להשתמש במשפט הזה ככלי אבחון על עצמכם. אם המשפט "לרמה הזאת אני לא יורד" מצלצל לכם מוכר, זה כשלעצמו אומר משהו על המקום שאתם נמצאים בו.

ההסתכלות על ההורים שלה

ההחלטה לצאת הגיעה מזווית שלא מדברים עליה מספיק. הוא הסתכל על מערכת היחסים של אמא שלה עם אבא שלה, ואמר לעצמו: היא הופכת אותי לאבא שלה.

העברה בין דורית של דפוסים היא תופעה מוכרת, והתקשורת הזוגית שלנו מגיעה קודם כל מהבית. מי שרוצה לראות לאן דברים הולכים, שיסתכל על הדור הקודם באותה משפחה. וההודאה הכנה שבאה אחרי: הוא ידע שאין לו את החוסן להחזיק את זה שנים, שהוא יתמוטט קודם, ולכן העדיף לצאת מוקדם. זו לא החלטה גיבורית, וזה בדיוק מה שהופך אותה לאמינה.

לפעמים מה שמוצאים שם הוא הורה נרקיסיסט, והבית הזה הוא גם המקום שבו הדפוס נלמד.

המגדלור

השם שהוא בחר לעסק שלו הוא מגדלור, ולא במקרה. באוקיינוס יש גלים של שלושים מטר, בום על המגדל, וזה לא נוגע בו. הוא נשאר חזק. "אמרתי: זה מה שאני רוצה להיות. אני רוצה להיות כזה שסתירות לא מערערות אותי. Wishful thinking, כי לא הייתי כזה. ממש לא."

ובדרך לשם, הדימוי העצמי שנהרס הוחלף באחד אחר. המשפט שסוגר את הסיפור: "אם לי היו את הכלים האלו, החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי."

איך נראית זוגיות בריאה אחרי אחת רעילה

הדבר שהכי מפליא במעבר הזה הוא לא ההקלה. זו הציפייה למכה שלא מגיעה. אחרי שנים של הקטנה חוזרת, הגוף ממשיך לחכות לה גם כשהיא כבר לא שם.

כפי שנאמר בשיחה: "ובזוגיות הבריאה אני כאילו בהתחלה חיכיתי לזה. עשיתי את זה, סבבה, אוקיי, אני מחכה לה בראש. תני לי בראש, תני לי בראש. אני מחכה לזה. וזה לא מגיע."

אז הוא עשה מבחן, והוא מודה שהיה אסטרטגי לגמרי. אשתו ביקשה שידיח כלים, והוא אמר לא. רק כדי לראות מה יקרה. ושום דבר לא קרה. השמיים לא נפלו. "אמרתי: לא ייאמן."

וזה המדד הכי טוב שיש: זוגיות בריאה היא פשרות לשני הכיוונים, וכשרק צד אחד מתפשר תמיד, משהו מקולקל. אחרי שש עשרה שנות נישואים התמונה שהוא מתאר ברורה: זוגיות טובה היא כשכל אחד רוצה שהצד השני יתפתח.

איך יוצאים ממערכת יחסים רעילה בצורה בטוחה

לצאת ממערכת יחסים נרקיסיסטית זה לא "קום ולך", וזו הנקודה שבה עצות מהאינטרנט הופכות למסוכנות. הנרקיסיסט בנה מערכת שלמה של שליטה, הביטחון העצמי נפגע, הרשת החברתית נדלדלה, ומחכה תהליך ריפוי ארוך.

לדעת מתי חותכים היא השאלה הקשה מכולן, גם למי שעוסק בזה שנים, כי הקשר בנוי בדיוק כך שלא תדעו. אבל הכיוון ברור: לנווט בשקט ובבטחה. להתייעץ עם עורך דין אם צריך. לבנות חוסן נפשי ותמיכה מקצועית לפני הצעד, ולא אחריו. לא לעשות את זה בבום.

ומה עם מצבים שאי אפשר לנתק בהם לגמרי, משפחה או עבודה? שם אפשר למנן: פחות קרבה, פחות פתיחות רגשית, פחות חשיפה. זה לא פתרון מושלם, אבל בתוך המשפחה זה עובד. בזוגיות, לעומת זאת, צריך להיפרד.

למה שפת הגוף היא הכלי היחיד שאי אפשר לזייף

במילים אפשר לשלוט. אפשר לבחור מילים, לתכנן משפטים, להציג מצג שווא לחודשים. שפת הגוף היא הדבר היחיד שרואים בחוץ, שמרמז על מה שקורה בפנים, ושהאדם לא שולט בו. גירוד באף, צמצום עיניים, שינוי תנוחה. כל אלה סימנים שהתת מודע שולח בלי לבקש רשות.

אגב, זה קרה גם לי בשידור. באמצע השיחה, ברגע מסוים, הוא עצר ואמר לי: שים לב כמה פעמים גירדת עכשיו באף. הוא צדק. וזה היה בדיוק במשפט שנגע.

מי שיש לו את הכלים לקרוא את הסימנים האלה בונה דיוקן של האדם שמולו. כולנו עושים את זה בתת מודע כל הזמן, רק שאנחנו לא מודעים לזה ולכן טועים הרבה. כשעושים את זה במודע, אפשר להימנע מטעויות שעולות שנים. מי שרוצה להעמיק, יש הדרכה חינמית בניתוח שפת גוף שנותנת כלים מעשיים לזה.

זה לא התפקיד שלכם לאבחן אותו

ואחרי כל הרשימות, זו הנקודה החשובה ביותר, והוא זה שאמר אותה בעצמו. המטרה של השיחה הזו היא לא לחמש אתכם בתווית.

כפי שנאמר בשיחה: "שלא כל אחד עכשיו, חס ושלום, תבואו לבן זוג ותגידו: וואלה, אתה יודע מה? שמעתי פודקאסט של אמיר ושחר, חמוד, אתה פסיכופת עכשיו, אני מבינה. לא. ממש לא. המטרה היא שתתחילו להתבונן, להסתכל, ולשאול את עצמכם את השאלה: האם מתאים לכם ככה לחיות כל החיים?"

ויש לזה גם עוגן במספרים. המספר שמצטטים בכל האינטרנט הוא 6.2%, אבל סקירה שיטתית של שבעה מחקרים (Dhawan et al., 2010) מצאה שהממוצע האמיתי הוא 1.06% בלבד. כלומר רוב האנשים שמתנהגים כלפינו רע אינם נרקיסיסטים. הם פשוט התנהגו רע. וזו הסיבה שהמאמר הזה עוסק בסימנים ובתחושות שלכם, לא באבחון שלו. אתם לא צריכים לדעת מה יש לו כדי לדעת מה זה עושה לכם.

לסיכום: איך לזהות נרקיסיסט

הסימנים ברורים למי שיודע לחפש אותם, ורובם לא נמצאים אצלו אלא אצלכם: בידוד מהסביבה, הנמכה על דברים קטנים, מחזור של ימים טובים ורעים שמייצר התמכרות, ותחושה גופנית קבועה של מתח בבית שלכם. את הביטחון המופגן אפשר לזייף. את הלחץ בגוף שלכם ברגע שהוא נכנס לחדר, לא.

ולשאלה הגדולה שנשארה פתוחה בסוף השיחה, אם אנשים יכולים להשתנות, אני מחזיק בתשובה שאני מחזיק בה גם היום. אני מאמין שכן, כשלוקחים אחריות ועובדים על זה. אבל כשזה מגיע למערכת יחסים, שם צריך קו אדום. שישתנה. לא על חשבוננו.

מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין ד"ר אמיר הלמר בפודקאסט של שחר כהן. פרקים נוספים בנושא זמינים בערוץ היוטיוב של שחר כהן.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ד"ר אמיר הלמר

מומחה לשפת גוף, מרצה ומחנך. מלמד קריאת שפת גוף וניתוח התנהגות ומנחה וובינרים שבועיים בנושא. הגיע לתחום מתוך חוויה אישית של מערכת יחסים נרקיסיסטית, ומאז מלמד אנשים לזהות סימני אזהרה במערכות יחסים.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.